מלחמת "ששת הימים" (1967) הסתיימה בניצחון מוחץ של צה"ל על צבאות סוריה, מצרים, ירדן וכוחות משלוח ערבים נוספים. בסופה של המלחמה נערכו כוחות צה"ל בגבולות החדשים: בצפון – בחרמון וברמת הגולן, במזרח – לאורך נהר הירדן, במערב – לאורך תעלת סואץ ובכל חצי האי סיני.
הניסיונות של הצבאות המובסים לשנות את המציאות על ידי מלחמת "התשה" (בשנים 1968 – 1970) לא הניבו שום שינוי, למעט נפגעים רבים משני הצדדים. גם ניסיונות תיווך בין לאומיים ו"יזמות" שונות לא הבשילו לכדי מעשה. סוריה ומצרים החליטו לתקוף יחד את מדינת ישראל, כאשר כוחות משלוח ערביים אחרים מצטרפים לאחר מכן.
מטרת המלחמה המצרית – סורית: כיבוש מערב סיני ורמת הגולן והשמדת כוחות צה"ל בשתי החזיתות על מנת להניע תהליך מדיני שיוביל לנסיגת צה"ל מכל השטחים הכבושים במלחמת ששת הימים.
מאפייני תורת הלחימה ערב המלחמה היו כלהלן:
* אבני היסוד הם המודיעין, השריון וחיל האוויר.
* הצבא הסדיר מספיק למלא את משימות המגננה עד לגיוס המילואים.
* המודיעין יספק התרעה בזמן לגיוס מסודר של המילואים.
* המלחמה תוכרע במתקפה, בשטחו של האויב ובמהירות האפשרית.
למרות התרעות מודיעיניות שונות שהגיעו למדינת ישראל, התגבשה הערכה כי לא צפויה מלחמה, כך שפתיחת המלחמה בפועל הייתה הפתעה לכוחות צה"ל שהיו פרוסים לאורך הגבולות.
הפעולות שננקטו לאחר מלחמת ששת הימים
בבניין הצבא הסדיר – חיזוק השריון.
1968: סיכום תוכניות "גושן" לבניין הכוח עד 1976.
הסבת חטיבות 14 ו-401 (מגח) לסדירות.
הוספה דרגת תת-אלוף.
הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני (אוגדה 252).
1970: החלטה על מעבר לאוגדות קבועות ומפג"ש (מפקדת גייסות השריון) אחראית על הקמתן.
1973: הקמת חטיבת שריון מופחתת סדירה 188 ברמת הגולן.
יחסי עוצמה
צבאות ערב – סד"כ: 8 דיוויזיות חי"ר, 6 דיוויזיות ממוכנות, 4 דיוויזיות שריון.
צבאות ערב – עוצמה: 3,850 טנקים, 80 סוללות טק"א (טילים קרקע-אוויר) בחזית, 700 מטוסי קרב, 6 משחתות, 24 סטי"לים (ספינות טילים), 12 צוללות, יותר מ-30 סט"רים (ספינות טורפדו).
צה"ל – סד"כ: 6 אוגדות (ואחר כך עוד אחת).
צה"ל – עוצמה: 2,047 טנקים, 350 מטוסי קרב, 14 סטי"לים.
ערב מלחמת יום הכיפורים
הקונספציה: סוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים ומצרים לא תצא למלחמה ללא עליונות אווירית.
הסימנים המעידים: בסוריה – הכנה לימי קרב ובמצרים – תרגיל רחב היקף.
פינוי היועצים הסובייטים ממצרים ב-5 באוקטובר – צלצול בפעמוני האזעקה.
תגבור הזירות: בכל הסד"כ הסדיר – 460 טנקים (170 ברמת הגולן, 290 בסיני), הגדלה ב-50%.
מלחמת ההתשה בגזרה המזרחית
מבצע "תופת" – מערכת כראמה
ב-18 במארס 1968 עלה אוטובוס של הגימנסיה "הרצליה" על מוקש ליד באר אורה, 2 מבוגרים נהרגו ולמעלה מ-10 תלמידים נפצעו. בין 16 בפברואר ל-18 במארס בוצעו 37 פיגועים שגרמו ל-6 הרוגים ו-60 פצועים. באותה תקופה נהרגו 50 מחבלים. המטכ"ל מחליט על שתי פשיטות משוריינות בכראמה ובצפי, שנקראו מבצעי "תופת" ו"אסותא".
בקעת הירדן – "אזור בסיס" למחבלים
כישלון הקמת "אזור בסיס" ביהודה ושומרון.
קירבה לזירת הפעילות.
חולשת הצבא הירדני לאחר מלחמת ששת הימים.
גבול ארוך המאפשר מספר רב של נתיבי חדירה.
החזית העממית לשחרור פלסטין מוקמת והפיגועים כנגד ישראל מוכפלים.
פילוג בצמרת השלטון הירדני בין המלך לראש הממשלה.
המודיעין הירדני מתריע
10 במארס: אל חאג' ערביאת, יאסר ערפאת, אבו עיאד.
ה-CIA: ישראל עומדת לפתוח במתקפה.
להפסיק פעולות – לסגת מזרחה.
18 במארס: פגישה עם הרמטכ"ל הירדני שמזהיר.
האויב הירדני
הצבא הערבי הירדני – מידע כללי:
2 דיוויזיות חי"ר, דיוויזיה משוריינת, דיוויזיה ממוכנות, 2 גדודי קומנדו, גדוד ממ"ל (משמר מלכותי), גדוד בטכ"ל (ביטחון כללי).
* עוצמה: 350 טנקים, 230 קני ארטילריה, 130 שריוניות כבדות, 140 שריוניות קלות, 400 נגמ"שים, 200 טנקים נ"מ.
* דיוויזית חי"ר מוגברת מס' 1.
* 3 חטיבות חי"ר, חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת, גדוד טנקים, 3 גדודי חת"ם-שדה, גד' חת"ם מתנייע, גדוד חת"ם כבד, גדוד הנדסה, גדוד נ"מ.
* עוצמה: 105 טנקים (פטון), 88 קני חת"ם, 18 מרגמות 107 מ"מ, 24 טנקי נ"מ (M-42).
המחבלים
העיירה כראמה – בסיס עיקרי של המחבלים בבקעת הירדן.
900 מחבלים ועוד כמה מאות אזרחים (כ-20 אלף ברחו לגב ההר כשהמחבלים השתלטו).
מפקדה של פת"ח, בסיס אספקה, הדרכה ומנוחה.
אמל"ח: נשק קל, מרנ"טים (מטולי רקטות נגד טנקים) מסוג אר-פי-ג'-7, תול"רים (תותחים ללא רתע) ומרגמות.
כוחות צה"ל
מפקדת פיקוד המרכז.
מסגרות חטיבתיות: 35, 7, 80.
3 גדודי חת"ם, 2 סוללות של מרגמות, גדוד חה"ן.
חיל האוויר לתקיפה והטסה.
עוצמה: 60 טנקים, 36 קני חת"ם, 8 מרגמות, 11 שריוניות אי-אם-אל-90, 3 צוותי טילים.
הפקודה
פיקוד המרכז ישתלט על בסיסי אל פת"ח ועל אנשיו שבאזור כראמה, יפגין נוכחות צה"ל בשטח, ייסוג לפי פקודה.
כוחות ומשימות
חטיבה 7 – בידוד גזרת הפעולה מדרום
המח"ט אל"ם שמואל גונן (גורודיש).
כוח אהרון פלד ("פדלה") בכופרין (11 טנקים ועוד 5 זחל"מים) – יום שלם ניהול קרב עם שתי חטיבות ירדניות.
גד' 82 (אברהם רותם) בשטח ההשמדה של מתחם בשונת נימרין (11 טנקים ועוד 3 זחל"מים).
כוח סטולר (4 טנקים) – בידוד קרוב ויעיל של גזרת הפעולה.
עתודה חטיבתית (7 טנקים).
פעולת החטיבה נתקלה במרבית כוחות דיוויזיה 1.
חטיבה 35 – כיבוש וטיהור כראמה
המח"ט אל"ם דני מט.
2 גדודי חי"ר מלאים: 890 בפיקוד דן שומרון, 50 בפיקוד טוביה "טיבי" שפירא ועוד גדוד 202 מוקטן מאד בפיקוד צבי בר.
פלוגת הסיור – מתן וילנאי – טעות בהנחתה.
גד' טנקים מוקטן מאד – אברהם ברעם.
70 זחל"מים, 7 טנקים וכ-800 לוחמים.
העיירה נכבשה אולם הטיהור לא הושלם, בתים פוצצו והכוח יצא מוקדם מהנדרש.
חטיבה 80 – בידוד גזרת הפעולה מצפון
המח"ט אל"ם רפאל איתן "רפול".
צוות גדודי משוריין 268 – טוביה רביב, כיבוש מוצב דמיה והתקדמות לעבר מחנה אל-מצרי.
סיירת "דוכיפת", (שריוניות אי-אם-אל-90), בפיקודו של אמנון ליפקין הושמדה למעשה.
המשך הבט"ש בבקעה.
גדוד חה"ן לגישור הירדן.
החטיבה לחמה כנגד חטיבה ירדנית מוגברת.
חיל האוויר
360 גיחות תקיפה.
40 גיחות מסוקים.
מטוסים קלים להטלת כרוזים וממסר.
תוצאות
בידוד גזרת הפעולה השיג תוצאה הפוכה:
לחימה כוללת עם הצבא הירדני.
בסיס המחבלים בכראמה חוסל אולם המבצע הוצג כהצלחה ערבית בהדיפת מתקפה צה"לית כוללת.
ההחלטה של מנהיגי המחבלים "לעמוד ולהילחם" נותחה כנכונה.
הגיוס לשורות המחבלים הפך לנחל איתן.
עוצמתם בירדן גברה עד כדי איום על הממלכה.
לצה"ל נדרשו עוד למעלה משנתיים ימים והשקעת משאבים רבה לאטימת הגבול הירדני.
אבדות
צבא ירדן: 84 הרוגים, 250 פצועים, 33 טנקים מושמדים, 30 כלי רכב/רק"ם נוספים.
המחבלים: 156 הרוגים, 141 שבויים, 175 בתים פוצצו בכראמה ונלקח שלל רב.
צה"ל: 33 הרוגים, 161 פצועים, 27 טנקים פגועים (4 נשארו בידי האויב), 12 מטוסים פגועים, מהם 2 התרסקו.
מבצע "קלחת 4 מורחבת"
בימים 17-16 בספטמבר 1972 פשטו כוחות פיקוד הצפון, במסגרת מבצע "קלחת 4 מורחבת", על ריכוזי מחבלים במרכז דרום לבנון, בפעולה משולבת של כוחות שריון וחי"ר רכוב על זחל"מים, בסיוע חיל האוויר, חה"ן וחת"ם. לפשיטה, שהייתה העמוקה ביותר לשטח לבנון עד אז, קדמה פעילות מחבלים ניכרת בגזרת דרום לבנון ובחו"ל. במבצע זה נפגעו כוחות צבא לבנון, מחבלים ומספר אזרחים.
הקרקע:
גזרת הפעולה משתרעת על שטח הררי במרכז דרום לבנון, מגבול ישראל שבין רכס מנרה לבירנית וצפונה, לעבר ערוץ הליטני. ערוץ הליטני הוא מכשול בלתי עביר, פרט לגשרי עקיה וחרדלה, המאפשרים ניתוק הגזרה מכלל לבנון.
האויב:
צבא לבנון – בגזרת הפעולה נמצאו חטיבת חי"ר, פלוגת טנקים ו-3 סוללות ארטילריה לבנוניות. חטיבת החי"ר, שמפקדתה בביר א-סלסל, הייתה פרוסה בכל הגזרה. בקו הגבול חנו כוחות (לרוב כיתה ולפעמים מחלקה) בכפרים ובמחסומי דרכים על שני הצירים העיקריים היו ערוכות פלוגות חי"ר, במוצבים מחלקתיים מדורגים, לאורך הציר. פלוגת הטנקים פוצלה בין כוחות החי"ר. כן היו 2 סוללת תותחים בינוניים בגזרה וסוללת מרגמות 210 מ"מ. מחבלים – בגזרת דרום לבנון שהו כ-600-500 מחבלים שהשתייכו לכ-10 ארגונים שונים (לא כולל המחבלים במחנות פליטים באזור החוף). מחבלים ובסיסיהם נמצאו בתוך הכפרים. באזור היו 3 ריכוזים עיקריים של כוחות מחבלים: באזור עינתא – בינת-ג'בל – א-טירי כ-200 איש; באזור הסלוקי כ-250 איש; באזור כפרא – מחרונה – ג'ויא כ-220 איש. המחבלים היו מצוידים בנשק נ"ט, שכלל תול"רים 75 מ"מ ו-106 מ"מ, נשק תלול מסלול שכלל מרגמות 120 מ"מ ו-82 מ"מ, מקלעים נ"מ תלת-קניים ומטל"רים.
נוהל קרב:
ב- 13 בספטמבר 72' עמד להערך מבצע "קלחת זוטא" באזור עינתא, אולם בעקבות היתקלות באזור הר דוב, החליט הרמטכ"ל לבצע את מבצע "קלחת 4 מורחבת". מטה פיקוד הצפון הוזעק ב- 142030 וב- 150030 החלו קבוצות התכנון. באותה שעה נמצאו מפקדי חטיבות "גולני", "אורן" והצנחנים בתדריך אצל רמ"ט הפיקוד
נכתב ע"י אל"ם (מיל') בני מיכלסון
מלחמת ההתשה בחזית המצרית 1967 עד 1970
בסיום מלחמת ששת הימים קו הגבול החדש עם מצרים היה לאורך תעלת סואץ ומפרץ סואץ ואורכו היה כ- 165 ק"מ.
בחודש יולי 1967 זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים, החלו כבר תקריות האש הראשונות בין המצרים לבין כוחות צה"ל.
בחודש אוקטובר 1967 הוטבעה משחתת חיל הים אח"י אילת באזור פורת סעיד מירי של טילים שנורו אליה מספינות סיור מצריות. כתוצאה מכך מצאו את מותם 49 מפקדים וחיילים ועשרות חיילים נפצעו.
צה"ל החל בהקמת מוצבים לאורך קו תעלת סואץ כקו הגנה ומניעת שיט בתעלה, המרחק בין מוצב אחד לשני היה בין 5 ל 15 ק"מ. לצוותי הטנקים נבנו מחפורות בחול סמוך למחפורות הטנקים, שחוזקו על ידי קשתות ברזל ועליהן היו מונחים שקי חול לצורך הגנה – "בונקר קשתות".
הצבא המצרי צוייד במאות קני ארטילריה 120 מ"מ , 160 מ"מ ופגזים חודרי בונקרים, קטיושות, תותחי נ"ט, טילי נ"ט מסוג שמל, סאגר ועוד…. הצבא אומן על ידי היועצים הסובייטים שנמצאו במצרים.
תקריות האש עם המצרים הלכו וגברו מחודש לחודש וחיילים רבים מכוחותינו נפגעו.
בחודש אוקטובר 1968 התבצע "מבצע הלם" על ידי כוחות צה"ל בעקבות ההפגזות הארטילריות של המצרים שבהם נהרגו חיילי צה"ל באזור קו התעלה. כוחות של סיירת צנחנים פשטו במסוקים לעומק מצרים ופגעו בגשרים, בתשתיות חשמל ותחנות חשמל. בעקבות כך נפגעה הספקת החשמל לאזורים גדולים במצרים ונגרם נזק רב לכלכלה המצרית. כמו כן נפגעו באופן קשה תחנת שנאים גדולה בעומק מצרים וגשר על הסכר ב "נג'ע חמאדי".
הפעולות האלו של צה"ל הביאו לרגיעה באזור קו התעלה ובמהלכה הוקם מערך של 32 מעוזים לאורך קו תעלת סואץ ב"מבצע מעוז". המעוזים מוגנו על ידי שכבת פיצוץ שכללה גושים גדולים של סלעים ופסי רכבת שפורקו ממסילת הברזל מאל עריש לקנטרה, המעוזים היו במרחק של 5 עד 15 ק"מ זה מזה. המעוזים נבנו על ידי אזרחים ובעזרת חיילי חיל ההנדסה. בכל אחד מהמעוזים היו מערכות חשמל, ביוב, מים, מטבח ושירותים. קו המעוזים נקרא גם "קו בר-לב". במערך המעוזים שרתו מפקדי ולוחמי החרמ"ש, נח"ל, נח"ל מוצנח, גולני, צנחנים והסיירות למיניהן.
בתאריך 8 למרץ 1969 פתחו המצרים בהפגזות ארטילריות כבדות לכל אורך קו התעלה שנמשכו כ- 3 שעות רצופות. מתאריך זה החלה מלחמת התשה רצופה. מלחמה עקובה מדם שהסתיימה בחודש אוגוסט 1970. במלחמה זו נפלו מאות לוחמים מכוחותינו ואלפים מהצבא המצרי.
עיקר העומס במלחמה הוטל על הכוחות הסדירים של חיל השריון עם לוחמי החרמ"ש והסיור, כוחות הח"יר וחיל האוויר.
זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות חיל השריון, שבה השריון נלחם במלחמה סטטית ולא התקפית. במהלך המלחמה הותקפו כוחות השריון על ידי מאות פגזי ארטילריה, מאות טילים נגד טנקים ופשיטות קומנדו מצרי.
חיל השריון שהיה הזרוע היבשתית העיקרית במלחמה מילא את המשימות שהוטלו עליו בתנאים הקשים שנכפו עליו. במהלך המלחמה נפלו כ- 270 מפקדים ולוחמים שכללו את לוחמי החרמ"ש והסיור וכאלה שהיו שייכים לחטיבות השריון.
חיל האוויר היה אחד הגורמים המכריעים במלחמה. העליונות האווירית של כוחותינו גרמה לכך שהמצרים לא יכלו לממש את תכניתם האסטרטגית לפגוע במעמדה של ישראל ולנהל משא ומתן מדיני מעמדת מיקוח עדיפה. יחד עם זאת ספג חיל האוויר אבדות קשות לכל אורך המלחמה.
עם התגברות המלחמה הועלתה הצעה על ידי המפקדים הבכירים בשטח בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון להביא למעוזים אזרחים קצינים (שכבר לא היו צריכים לשרת במילואים) מדרגות רס"ן וסא"ל (מג"דים וסמג"דים) וכן קציני מילואים עם ניסיון קרבי ששרתו בסיירות, גולני ובצנחנים לפקד על מעוזים.
קצינים אלו נקראו "נמרים". תופעת ה "נמרים" נוצרה מתוך מצוקה כשמלחמת ההתשה צברה תאוצה ומפקדים צעירים שפיקדו על המעוזים לא הצליחו להתמודד עם המלחמה הקשה של פשיטות קומנדו מצרי, ירי ארטילרי מסיבי, צליפות, ועוד.. אין ספק, שליכוד הלוחמים והעלת המוראל במעוזים הייתה הודות ל"נמרים".
מלחמת ההתשה לא דמתה לאף אחת ממלחמות ישראל. זאת הייתה מלחמה סטטית, מלחמה שלא הושג בה כל ניצחון וכוחות צה"ל נחשפו לאבדות קשות. מאות לוחמים, חיילים ואזרחים מצאו את מותם ואלפים נפצעו.
מלחמת ההתשה לא זכתה להכרה ציבורית רחבה בשל ריחוק החזית מהעורף בו החיים התנהלו כרגיל ולא היו שותפים למלחמה. תמונות החיילים שנפלו ופורסמו מידי יום בעיתונות ואיתן ההלוויות שנערכו הזכירו לציבור את קיומה.
המשורר חיים גורי תבע אז את האמרה "תל אביב מוארת והתעלה בוערת" שתיארה את התסכול בקרב הלוחמים על שהחיים נמשכים כסדרם במרכז הארץ, בעוד המלחמה מתנהלת בתעלה במלוא עוזה. אלא שגם בכך, לא ראה גורי ביטוי לניתוק רגשי מהמלחמה. "אלו חלק מהאנשים שהיו בגוש דן המואר, היו חיילים ששבועיים קודם לכן היו בתעלה, או כאלה שעמדו בפני קריאה לשירות. צבא חי בחושך ובפחד כדי שבעורף יוכלו לחיות".
מלחמת ההתשה נמשכה כשלוש שנים ונקראה גם בשם מלחמת – אלף הימים וכן בשם – המלחמה שנשכחה. מלחמה זו היא הפחות ידועה לציבור מכל מלחמות ישראל ולא זכתה להכרה, פרסום והנצחה ראויים עד עצם היום הזה.
בשנת 2003 לאחר 33 שנים לסיום מלחמת ההתשה ולאחר מאבק ציבורי גדול שהוביל במשך שנים האלוף במילואים שלמה להט (ציץ) מפקד אוגדת סיני 252 במלחמת ההתשה יחד עם קבוצת קצינים בכירים ששרתו במלחמת ההתשה וביניהם היה גם האלוף במילואים ינוש בן גל, בתמיכת הרמטכ"ל אהוד ברק ובתמיכת ראש ההמשלה אריאל שרון שהיה אלוף פקוד הדרום במלחמת ההתשה היא הוכרה כמלחמה לכל דבר אשר לוחמיה זכאים לאות מלחמה.
