כומתה וסמלים

כל רס"ר שהתחיל תפקידו ביחידת שריון לא היה זקוק לקבל מקודמו הנחיות ביחס לחשיבות הרבה הטמונה בהכנת מלאי גדול של הצבעים שחור וירוק. שני צבעים אלה שלטו בכיפה בכל מחנות השריון והתנוססו על כל שלטי הכיוון, החביות בשטח ושערי המחנה, ואפילו גזעי העצים לא נמלטו מהם.

סא"ל (מיל') ד"ר עמיעד ברזנר ז"ל

נוסע העובר בדרך יכול היה להבחין בנקל גם מרחוק בהימצאותו של מחנה שריון משום שצבעי השחור והירוק הבליטו אותו. אפילו האבק, שלרוב השאיר את חותמו עליהם והיה אמור לטשטש אותם, שימש כסימן היכר נוסף, שכן גם הוא הפך להיות באופן בלתי רשמי למרכיב קבוע בסדרת צבעי השריון.

כיצד הפכו שני צבעים אלה להיות הצבעים המסמלים את חיל השריון הישראלי והמייחדים אותו מחילות אחרים? כרגיל אי אפשר בלי היסטוריה, שכן לכל עניין בימינו יש שורשים בעבר וכדי להבין אותם יש להתחקות אחרי גלגוליהם בזמנים קודמים. למזלנו איננו צריכים להרחיק לכת משום שהשריון של צה"ל הוא חיל צעיר יחסית. הטנקים הראשונים נבנו על ידי הבריטים כדי לשבור את הקיפאון שהשתרר במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה. ב-15 בספטמבר 1916 השתתפו לראשונה הטנקים במתקפה בריטית בחזית הגרמנית והם לא חדלו מלקחת חלק בקרבות עד לסיומה בנובמבר 1918.

מהיכן כומתה שחורה

הטנקים הבריטים אורגנו בקורפוס טנקים (Tank Corps). מפקדו היה גנרל הלס H. Helles)) וראש המטה שלו היה סא"ל פולר (J.F.C. Fuller). במאי 1918 סעדו השניים בברמיקור Bermicourt)) ודנו בעתיד קורפוס הטנקים ובמדי אנשי בצוות בטנקים. הרקע לדיון היו תלונות של צוותי הטנקים שהמדים והכובעים מתלכלכים בשמנים ובגריז. תלונה נוספת בעניין הכובעים, שהיו כובעי מצחייה, הייתה כי כינון יעיל דרך חרכי הירי מחייב לחבוש את הכובע כאשר המצחייה מוסטת לאחור.

באותו זמן התאכסן בבסיס גדוד אלפיני צרפתי (Chasseurs Alpines), שאנשיו חבשו כומתות שחורות גדולות שהיו כיסוי ראש מקובל בחבל הבסקים. גנרל הלס החליט לנסות אחת מהכומתות והוא סבר שצבעה השחור יעלים את הכתמים המטרידים והחליט שחיילי קורפוס הטנקים יחבשו אותן תוך הקטנתן. הפתרון היה בבחינת "אם אינך יכול להילחם בהם (בכתמים) – הצטרף אליהם". הפתרון היה חלקי משום שבזמן מלחמה לא התאפשר להחליף את המדים של אנשי הצוות. החלטה זו לא עברה בנקל ובמשך מספר שנים היה עניין הכומתות במחלוקת ולא זכה לאישור של משרד המלחמה הבריטי. הכומתה השחורה אושרה באופן רשמי לקורפוס הטנקים המלכותי (שהחל מ-1923 זכה בתואר Royal Tank Corps) רק ב-5 במארס 1924, באישור החתום בידי מלך בריטניה ג'ורג' החמישי. מאוחר יותר ב-1940 במלחמת העולם השנייה, אושרה חבישת כומתה שחורה לכל השריון הבריטי. מכאן ואילך אנו מוצאים את הכומתה השחורה, שהיא תוצאה של השפעה צרפתית ופתרון טיפוסי בריטי לבעיית הניקיון, בחילות השריון של עשרות מדינות ברחבי העולם.

צבעי השריון הבריטי

דגלים היו אמצעי עיקרי של זיהוי של מפקדים ושל יחידות בצבאות שלחמו במבנים מכונסים. חשיבותם בשדות הקרב של מאות השנים האחרונות הייתה רבה משום השיבושים שנוצרו בשדה הקרב בהשפעת רעש התותחים והראות הלקויה עקב האבק והעשן של אבק השריפה. נשיאת הדגל, בכל מהלך הקרב, אפשרה ריכוז הלוחמים ושליטה של מפקדים. כתוצאה מכך סימל הדגל, שבו הוטבע סמל היחידה וצורפו אליו אותות מקרבות קודמים, את המשך קיומה ואת המשך יכולת היחידה להילחם וזכה למעין מעמד של קדושה. בלי כל סיבה היו הדגלים עשויים מצירוף של צבעים בולט וייחודי (מכאן הכינוי הבריטי לדגלים – (Coulors. מתחילת המאה ה-20 ובעיקר במלחמת העולם הראשונה, פג ערכם המעשי של הדגלים והם נותרו בבחינת סמל בלבד.

מהו אפוא המקור של צבעי השריון הבריטי, שכאמור הוקם דווקא במלחמת העולם הראשונה? לפני פתיחת מערכת קמבריי (20 נובמבר 1917), שציינה את הופעתם המוצלחת והמרשימה של למעלה מ-350 טנקים הבריטיים, סבר גנרל הלס שחשוב שיזהו את הטנק שלו במשך הקרב. באחת החנויות, שמצאי האריגים בה היה דל, הוא קנה שלושה אריגי משי בצבעים חום, אדום וירוק. פיסות האריגים חוברו לדגל כאשר הירוק היה הצבע העליון והחום תחתון והוא התנוסס על טנק המפקד במהלך הקרב. מכאן ואילך הפכו צבעים אלה, שנרכשו בתנאים של מצאי מוגבל בחנות ולמטרה זמנית, לצבעי דגל השריון הבריטי. מאוחר יותר מצא להם פולר אף צידוק סימבולי, שציין את לחימתם של הטנקים הבריטים במלחמת העולם הראשונה: מתוך בוץ, דרך דם, אל השדות הירוקים שמעבר ("From Mud, Through Blood to the Green Fields Beyond.").

השריון של צה"ל כמעט שלא זכה לכומתה שחורה

שירות התותחנים הוקם במארס 1948 ונבנה בעיקרו על מפקדים וחיילים מארץ ישראל, ששירתו ביחידות ארטילריה של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מלכתחילה הוא הצטיין במידה רבה של סדר כללי ומתוך כך שאיפה להקנות לחיל סימני הכר וסמלים ייחודיים. מיד לאחר הפינוי הבריטי של ארץ ישראל, נמצא מחסן שהשאירו מאחוריהם ובו כמות גדולה של כומתות שחורות. קצין האפסנאות של שירות התותחנים דרש לקבל אותן והתוצאה – חיילי התותחנים התחילו לחבוש אותן. לא כל מפקדי שירות התותחנים היו מאושרים מהחלטה אפסנאית, שהתבססה על מצאי אקראי קיים, משום שהתותחנים בצבא הבריטי חבשו כובעים בצבע חקי ואף לא כומתות. אלא שלא עבר זמן רב ובתוך שירות התותחנים נוצרה הסכמה לכך וחבישת הכומתה השחורה הפכה לסימן ההיכר של החיל.

ראוי לזכור שלא כמו שירות התותחנים לא היו בצה"ל יוצאי הצבא הבריטי ששירתו בשריון הבריטי מהטעם הפשוט – מתנדבי היישוב היהודי מארץ ישראל לצבא הבריטי שירתו כמעט בכל החילות מלבד השריון. בנוסף לכך במשך מלחמת העצמאות לא הייתה קיימת מפקדה מקצועית לשריון וגם מפקדות של יחידות השריון השונות שהיו באותה עת לא הקדישו תשומת לב ומאמצים לייחד את מדי חיילי השריון ואת הכובע שלהם והם לא היו שונים מהנהוג ביחידות אחרות.

גישה שיצאה מכלל זה הייתה בחטיבה 7, שמפקדה השני היה בֶּן דונקלמן(בנימין בן דוד), שבמלחמת העולם השנייה שירת בחיל התותחנים הקנדי והתנדב לצה"ל במלחמת העצמאות, ומג"ד 79 – גדוד השריוניות – היה ברוך ארז (פרידמן), שירת אף הוא בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לפי זיכרונו של עמוס בֶּנִין, שהיה מ"פ בגדוד, ניצל המג"ד מלאי בגדים שהגיע מחו"ל ושהיו בו מכנסי רכיבה, לצייד בהם את צוותי השריוניות. הסברו לכך היה שהשריון הוא המשך של חיל הפרשים, ובחטיבה אף סברו שהתלבושת המיוחדת תסייע להרמת המורל. הייתה זו פרשה קצרה בגלל הכמות המוגבלת של מכנסי הרכיבה, והקושי בהתאמת מידות.

עוד לפני כן, בסוף 1948 נקבעה בפקודות מטכ"ל צורת מדי הקיץ שילבשו חיילי צה"ל ובכלל זה סוגי הכובעים. לחיל התותחנים אושרה חבישת כומתה שחורה ואילו לחיל השריון כומתה בצבע אפור כהה. נראה היה שהמטכ"ל, לאחר שנקבעה עובדה על ידי חיל התותחנים, נמנע מלהעניק כומתה מאותו צבע לשני חילות שונים וייתכן שגם התותחנים עצמם התנגדו לכך. בתחילת 1950 הודיע מטכ"ל/אכ"א: "לחיל השריון אושרה כומתה… בצבע שחור". כיצד יכול חיל, שבאותה עת היה ללא מפקדה מקצועית, להתגבר על ההתנגדויות אלה? נראה לי שיש לתלות את הדבר בהשפעה הבריטית על מבנה וארגון צה"ל, מיד לאחר מלחמת העצמאות, ובעמדתם של מפקדים בכירים יוצאי הצבא הבריטי, כמו חיים לסקוב ראש מה"ד, ומרדכי מקלף סגן הרמטכ"ל. משום כך ההסתמכות על מורשת שנשענה על השריון הבריטי הספיקה כדי להתגבר על המכשולים שהונחו בדרך לכומתה שחורה לשריון. ראוי לציין שהפער בין ההחלטה ליישומה היה ארוך ותקופה ממושכת הייתה הכומתה השחורה בשריון יקרת מציאות.

צבעי השריון

כאמור הדרישה לכומתה שחורה לשריון הישראלי הייתה מעוגנת במורשת השריון של הצבא הבריטי והיא התעוררה רק בתום מלחמת העצמאות. האם גם צבעי השריון הושפעו ממנה? בחינה ההתפתחות, הקביעה והאישור של צבעי השריון העידה יותר על דינמיקה שונה הקשורה בתהליכים מקומיים. המפקדה המקצועית של השריון, מפקדת קשנ"ר, הוקמה רק בפברואר 1950 ומפקדה הראשון שאול יפה יצא ביולי 1950 לחופשה שממנה לא שב. תפקיד קצין שריון ראשי לא אויש תקופה ארוכה עד למינויו של משה (מונדק) פסטרנק לתפקיד זה ביולי 1951. החל ממועד זה אנו עדים לתחילת עבודה מסודרת בהנחת יסודות בתחומים המקצועיים של השריון ובהכשרת מפקדים. מונדק שבורך בכישרון עיצוב (סיכת המ"מ שעונדים עד היום בוגרי קורסי המ"מים היא פרי עיצובו) שאף שיהיו גם לשריון צבעיים ייחודיים, כפי שכבר היו לחיל התותחנים החל מסוף 1949. עניין זה התחיל לנקר במחשבתו מיד לאחר שהתחיל לכהן בתפקידו החדש. לפי דברי אלוף מנחם (מנדי) מרון, ששירת באותה תקופה במפקדת קשנ"ר, היה הצבע הראשון, השחור, בחירתו הראשונה של מונדק משום הכומתה השחורה והוא התלבט איזה צבע נוסף יצורף אליו. הצבע האדום, שנתפס כמתאים, נפסל על הסף מפני שצבעי חיל התותחנים היו שחור ואדום (שוב התותחנים). ולבסוף הוא החליט רק מטעמים אסתטיים על הצבע הירוק ולא משום שצבע זה מופיע בדגל השריון הבריטי.

כבר באוגוסט 1951 לאחר שיחה מקדימה עם ראש ענף משטר ונוהג וביקש אישור לשלט שיהיה במפקדת קצין השריון הראשי. בהצעה תואר השלט כמשולש שמחציתו העליונה בצבע שחור ומחציתו התחתונה בצבע ירוק. במרכז המשולש סמל חיל השריון (כדוגמת תג הכובע החילי). מעל למשולש ייכתב: "קצין שריון ראשי" ומתחתיו ייכתב "מפקדה". הייתה זו התחלה צנועה אך חשובה ובפעם הראשונה הוזכרו הצבעים שמאוחר יותר הפכו להיות צבעי השריון כולו.

תהליך האישור היה ממושך. ההצעה הועברה לאישור ביטחון שדה וב-12 נובמבר 1951 התבשרה מפקדת קשנ"ר: שמסיבות ביטחוניות אין ענף הביטחון רואה כל אפשרותה לאשר את השלט". לאחר מגעים נוספים וחליפת מכתבים הסכימה מפקדת קשנ"ר לשנות את הצעתה וכי יוסרו מהשלט הכתובות ויישאר הדגל על צבעיו. וכך ב-20 במאי 1952 נתן מטכ"ל/אכ"א אישור להתקנת השלט הצבוע בשחור ובירוק ותחומו הוגבל למחנה 782 (צריפין) בלבד.

לכאורה אפשר לחשוב שמדובר בשלט שבכוחו של כל מפקד מחנה להתקינו. אך ההזדקקות לאישור מטכ"לי וביטחוני מצביע כל כך שהגורמים השונים דנו למעשה בצבעים שיסמלו את חיל השריון. שכן בפתיחת מכתבו הודיע מונדק, שהצעתו לשלט ולצבעיו באה לאחר שיחה עם ראש הענף והושגה הסכמה מראש על צבעים המיוחדים לשריון. הגבלת מיקומו של השלט על צבעיו, לאחר שהם שאושרו, הצביעה על שיקולים ביטחוניים. הצנעת צבעי השריון והקצאתם רק למקשנ"ר הייתה זמנית. בתחילת 1954 בוטלה מפקדת קשנ"ר ובמקומה הוקמה מפקדת גייסות השריון, ששימשה מפקדה ממונה על כל יחידות השריון. הייתה זו נקודת מפנה ביחס לצבעי השריון, שקודם לכן נשארו רק בתחומי קשנ"ר והם הפכו בגלוי לסימן היכר של השריון כאשר אנשי המפקדה החדשה וכן אנשי בית ספר לשריון ענדו תגי כתף חדשים שצורתו הייתה פסים אלכסוניים בצבעים שחור וירוק לסירוגין.

סיכום

ההיסטוריה שתוארה לעיל אינה אלא אוסף של זוטות ושל החלטות בנות זמנן המבוססות על צרכים אמפיריים והיא אינה נוגעת במהותו של השריון באותם הזמנים. היום כ-90 שנה לאחר הופעת הטנקים בשדה הקרב וכ-60 שנה לשריון הישראלי מוצגת היסטוריה זו עם שמץ של חיוך, אך ממד הזמן ומלחמות העבר של השריון, הקנו לה מעמד סמלי של מורשת דורות השריון, תחושת גאווה ויחס של יראת כבוד