הבלשן הצבאי שהכניס למילון את "לדווח" ו-"אילתור"

אברהם עקביה, חייל, בלשן ופקיד ממשלה, שנקבר השבוע ביום הולדתו ה-98, היה המתורגמן ויד ימינו של הקצין הבריטי האגדי וינגייט ב"פלגות הלילה" ובאתיופיה. בין הקרבות התפנה לכתיבת מילון המונחים הצבאי הראשון

 עופר אדרת (מאתר הארץ, 20 בדצמבר 2014)

 

חייו הארוכים והעשירים של אברהם עקביה, שנקבר השבוע ביום הולדתו ה-98, עברו בתחנות היסטוריות רבות לאורך המאה ה-20, ונקראים בדיעבד כקיצור תולדות היישוב והמדינה.

הוא נולד למשפחה ציונית בעיר קולנה בפולין בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-1925, בימי העלייה הרביעית, עלה לארץ ולמד בבית הספר "הריאלי" ובהמשך בטכניון בחיפה. הוא היה עד למאורעות תרפ"ט, זכה במדליית כסף במכביה הראשונה ב-1932, הצטרף ל"הגנה" והיה ליד ימינו של הקצין הבריטי האגדי אורד וינגייט בפלוגות הלילה ב-1938.

במלחמת העולם השנייה הוא לחם לצדו של וינגייט באתיופיה ואחר כך היה מפקד בשורות הבריגדה היהודית באיטליה. במלחמת העצמאות השתתף בכיבוש טירה. אחרי קום המדינה, כמנהל הרשות לפיתוח, היה אחראי על מכירת האדמות שנטשו הערבים תושבי הארץ, אשר הפכו ל"נכסי נפקדים". במלחמת יום כיפור שכל את בנו הצעיר (סרן אורי מיכאל עקביהז"ל, ששירת בחטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, ראו בהמשך).

צילום: המשפחה

 

צילום: המשפחה

ואולם, גולת הכותרת של עבודתו המקצועית, כפי שהעיד בספרו האוטוביוגרפי "בשירות העם" (הוצאת משרד הביטחון, 1996), הייתה פרסום "מילון למונחי הצבא" שכלל 6,000 מונחים וראה אור בעריכתו ב-1951. עיון בו, גם היום, הוא חוויה מעשירה, שמאפשרת ללמוד על מקורן הצבאי של מילים ששגורות בפינו, דוגמת "מיקום", "עדכני", "לדווח", "תדריך",  ו-"אילתור".

הבלשן והמילונאי ראובן אלקלעי כתב אז ב"הארץ" בשבחו של הספר: "תועלתו מרובה לא רק לאיש הצבא, לכתב מלחמה או למתרגם חדשות, אלא גם לאזרח רגיל, שרבים מן הביטויים עשויים להועיל לו בשפת יום יום…בלי ספק מהווה הספר תוספת נאה למילון השימוש העברי".

את הסיפור המרתק שמאחורי הוצאתו לאור של המילון תיאר עקביה, כדרכו, בצורה קולחת. בליקוט המילים החל עוד ב-1938 כאיש "ההגנה", והמשיך במלאכה בשירותו בצבא הבריטי, בבריגדה היהודית ובצה"ל. ב-1949, כאזרח, התפנה לריכוז החומר. "ישבתי בבית בערבים ועיינתי בכל החוברות שפורסמו על ידי צה"ל וההגנה כדי להוציא מהן את החידושים האחרונים", סיפר. בצה"ל פעל במקביל "מדור מונחים", אך אנשיו סירבו לשתף פעולה עם עקביה משום ש"רבים שם היו סבורים כי הוצאת מילון צבאי היא תפקידו של צה"ל ולא של אזרחי כמוני", כדבריו.

צילום: המשפחה

 

צילום: המשפחה

המתיחות בינו ובין הממסד הצבאי הגיעה לשיאה כשהאלוף חיים לסקוב – אז מפקד אגף ההדרכה ולימים הרמטכ"ל החמישי –  הורה להפסיק את הדפסת הספר לאחר ששליש ממנו כבר סודר בדפוס. "נשארתי תקוע עם המילון ולא היו לי אמצעים להמשיך בעבודה", כתב עקביה. את הפתרון מצא במכירת מודעות פרסומת בתוך הספר. אחת מהן הייתה של "צים". "מכרתי  עשרים דפי מודעות במחיר 50 לא"י לדף", כתב בזיכרונותיו.

אולם בכך לא תמו תלאותיו. במדינת ישראל הצעירה לא היה מספיק נייר וכדי להזמין נייר מחו"ל היה צורך בגיוס מטבע חוץ – הליך ביורוקרטי מסובך בפני עצמו. עקביה קנה טונה נייר משבדיה ובינתיים לווה נייר משלושה בתי דפוס מקומיים. התוצאה ניכרת עד היום. "חדי העין יכולים להבחין כי המילון הודפס על שלושה סוגי נייר, כולם עם אחוז מסוים של עץ ולא נייר נטול עץ, שהוא יקר יותר", כתב. הכריכה שלו, עם זאת, יוקרתית ועשויה מבד.

צילום: המשפחה

 

צילום: עופר אדרת

עניין בבלשנות גילה עקביה עוד בתחילת שירותו הביטחוני. ב-1936, כשסיים קורס מדריכים בהגנה, הוא התבקש להקליד במכונת כתיבה חוברת מונחים צבאיים. עקביה לא הסתפק בכך, והציע למפקדיו גם לנקד את החוברת. לימים סיפר, כי הבלשן סעדיה גולדברג, המומחה ללשון של ההגנה, לא מצא שום שגיאה בניקוד – וגייס אותו ללשכת ההדרכה המרכזית של ההגנה, שם עסק בתרגום, עריכה ומסירה לדפוס של ספרות צבאית מקצועית.

"למעשה היינו חייבים ליצור שפה צבאית, רובה חדשה או מחודשת. לפעמים חסרו לנו גם מלים כלליות", כתב. עבודת התרגום הראשונה שלו הייתה של חוברת צבאית בריטית בשם "אפליקציה של האש". "התחבטנו הרבה שבועות בתרגום המונח 'אפליקציה' ולבסוף כתבנו 'מתן האש ושימושה'. רק לאחר שנים רבות הומצא המונח 'יישום' – ועכשיו הכול נראה פשוט וטבעי ביותר – 'מיישמים'", כתב לימים.

ב-1938 נקשרו דרכיהם של עקביה והקצין הבריטי אורד וינגייט, ששירת בארץ ישראל. וינגייט, שתמך בתנועה הציונית, הקים בצפון הארץ את פלגות הלילה המיוחדות (פלוגות האש), שביצעו התקפות לילה ומארבים נגד הכנופיות הערביות שפעלו בימי המרד הערבי הגדול.

קטע מראיון של עקביה למודי שניר / "תולדות ישראל"

תחילה התבקש עקביה לתרגם עבור ההגנה את התזכיר שכתב וינגייט על הארגון, האימונים והתכסיסים של הפלגות. בהמשך, כשווינגייט יזם קורס מיוחד להכשרת סמלים עבריים לפלגות, בעין חרוד, תירגם עקביה את תקצירי הרצאותיו של וינגייט עבור חיילי ההגנה. הקשר בין השניים התהדק כשעקביה נהג לפקוד את הצריף בו התגורר הקצין הבריטי מדי יום, כדי לקבל את ההרצאה שתיכנן לשאת למחרת, לתרגם אותה ולחלקה לחניכים.

לכתבה ובתוכה הראיון  ראו כאן

ב-1940, בימי מלחמת העולם השנייה, נקרא עקביה למשימה מיוחדת. וינגייט, שנשלח בראש הכוחות הבריטיים כדי למגר את הצבא האיטלקי באתיופיה, ביקשו לעמוד לימינו ולהיות שלישו הראשי. עקביה, שהיה אז אזרח, עזב את הארץ ויצא לחרטום בירת סודאן, שם התארגן ויגנייט לפלישה לאתיופיה. הוא הצטרף אליו בכל הקרבות באתיופיה ואף השתתף במצעד הניצחון באדיס אבבה במאי 1941.

"צעדנו ברחובות העיר במצעד הניצחון הראשון של מלחמת העולם השנייה. וינגייט רכב בראש על סוס לבן ואחריו צעדתי…בראש פלוגה אתיופית", נזכר.  רבע מאה לאחר מכן, ב-1966, קיבל עקביה אות הצטיינות מקיסר אתיופיה על חלקו בשחרור אדיס אבבה. חוויותיו מאתיופיה ראו אור בספרו "עם וינגייט בחבש" שפורסם ב-1944, לאחר שוינגייט נהרג, וזכה להצלחה רבה.

אחרי ששב לארץ ישראל התגייס עקביה לצבא הבריטי. ב-1944 נשלח עם הבריגדה היהודית להילחם בנאצים באיטליה, ופיקד על פלוגה א' בגדוד הראשון. "אחד האירועים המרגשים ביותר היה על אדמת איטליה, כאשר במסדר הגדוד הונף לראשונה בגלוי ובאישור הדגל הציוני", כתב לימים.

בתום המלחמה נתקל בניצולי השואה על אדמת אירופה. "היהודים ראו את סמל המגן דוד על המכוניות וקפצו משמחה, עלו על המכוניות, תוך כדי נסיעתן, אמנם האיטית במכוון, ונישקו את הסמל וגם אותנו", נזכר. את הכרזת העצמאות, ב-1948 שמע ב"טקס הנפת הדגלים" בחיפה. לורנה וינגייט, אלמנתו של מפקדו הנערץ, השתתפה בטקס. "התכנון היה להעביר ברדיו קול ישראל את הטקס ממוזאון תל אביב, אולם לא יכלו לשמוע דבר בבירור. לכן הוקראה במקום מגילת העצמאות ואחר כך שרו התקווה", נזכר.

במלחמת העצמאות שירת כקצין המבצעים של מחוז חיפה, ועסק, בין היתר, בכיבוש "מובלעות ערביות בשטח סמוך", כדבריו. אחת מהן היתה טירה. אחרי שחרורו עבד במשרד האוצר, בחברת החשמל ובחברת הברום. בהמשך, אחרי שנים במגזר הציבורי, עבר למגזר הפרטי, והיה רואה חשבון.

אשתו רות מתה בשנה שעברה. בנם הצעיר אורי מיכאל נפל במלחמת יום כיפור כמפקד פלוגת שריון. על גבורתו קיבל את אות עיטור המופת לאחר מותו. עקביה הותיר שני ילדים, גדעון ואליהו, נכדים ונינים.

צילום: ארכיון "הארץ"

 

צילום: ארכיון "הארץ"

 

צילום: ארכיון "הארץ"

 

סרן אורי (מיכאל) עקביה ז"ל

סרן אורי (מיכאל) עקביה (22 בינואר 1952 – 6 באוקטובר 1973) היה מפקד פלוגה בגדוד 74 במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, במהלכם הוא נהרג. על מעשיו ופיקודו במהלך הקרבות בגזרה הדרומית של רמת הגולן הוענק לו לאחר מותו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל מרדכי גור.

אורי נולד בחיפה ב-22 בינואר 1952, הוא למד בבית הספר הריאלי. הוא היה בנו של אברהם עקביה, מלוחמי פלוגות הלילה המיוחדות במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך לימודיו היה פעיל בתנועת הצופים ובגדנ"ע, שם אף עבר הכשרת מפקד. בתקופה שלאחר סיום לימודי התיכון שלו ולפני גיוסו לצבא, הספיק אורי ללמוד לימודי כלכלה למשך כשנה בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל במסגרת העתודה האקדמית.

באוגוסט 1970 הפסיק את לימודיו והתגייס לחיל השריון שם עבר מסלול טנקיסט בתור תותחן בטנק השוט, מעט לאחר מכן נשלח לקורס מפקדי טנקים ולאחר מכן גם לקורס קצינים. לאחר שהצטיין במהלך הקורס, הוצב אורי כמפקד מחלקה וסגן קצין מבצעים בגדוד 74 של חטיבה 188, לאחר מכן הועלה לדרגת סגן ושימש קצין מבצעים באותו הגדוד, הוא נחשב על ידי מפקדיו "קצין לדוגמה, מוכשר במיוחד, יעיל בכל מצב, מסור, שקדן, המבצע תפקידו בהצטיינות"‏[1]. לאחר תקופה זו נשלח לקורס מפקדי פלוגות של חיל השריון, שאף אותו עבר בהצטיינות.

 

אורי (מיכאל) עקביה ז"ל