הכרעות גורליות

הכרעות גורליות

מאת איאן קרשוֹ, ספרית אופקים הוצאת עם עובד, 617 עמודים, 2009, כולל מפתח שמות ועניינים, מפות, צילומים והערות למכביר

"הכרעות גורליות" – עשר ההחלטות ששינו את העולם 1941-1940, מאת איאן קרשו.

החלטתו של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית; הכרעתו של מוסוליני להצטרף לבעל בריתו היטלר; דחיית ניסיונות התיווך לפשרה מצד צ'רצ'יל באביב 1940; והפרק המסעיר מכולם – החלטתו של אדולף היטלר לאמץ את "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – כל אלה עיצבו מחדש את מהלכיה וגורלה של מלחמת העולם השנייה ונבחנים בחינה מחודשת ומעמיקה.

גישתו החדשנית של איאן קרשו (IanKershaw), הביוגרף המהולל של היטלר, מציעה זוויות התבוננות מקוריות לסוגיות חשובות מאין כמותן שהעסיקו, ועדיין מעסיקות, את המבקשים להבין את מהלכה של מלחמת העולם השנייה.

כל המבקש להבין את מהותה של המלחמה הנוראה שבמלחמות תבל, חייב לקרוא ספר זה. הכרעות של מנהיגים משני הצדדים במלחמה זו חרצו גורלות של מיליוני אנשים, וחלקן היו כמובן איוולת חסרת תקנה. בחרנו להביא את הפרק הפותח שבספר, המהווה מעין הקדמה, כדי לפרוש אור על הספר ועל התקופה.

פרט מכריכת הספר "הכרעות גורליות"

הרהורים ראשונים

מלחמת העולם השנייה עיצבה מחדש את פני המאה העשרים באופנים המורגשים עד ימינו. אותה מלחמה – המחרידה בהיסטוריה – קיבלה את צורתה בעיקר משורת הכרעות הרות גורל שקיבלו מנהיגי המעצמות הגדולות בעולם בפרק זמן שארך תשעה-עשר חודשים בלבד, בין מאי 1940 לדצמבר 1941. אלה שני הרעיונות המונחים ביסוד החיבור שלפנינו.

ככל שהמאה העשרים קָרְבָה אל סיומה, התברר יותר ויותר שמלחמת העולם השנייה הייתה התקופה המכוננת שלה. מלחמת העולם הראשונה הייתה, כמובן, "הקטסטרופה הראשונית". היא ניפצה משטרים פוליטיים (שלוש אימפריות, הרוסית, האוסטרית והעות'מאנית, נפלו בעקבותיה), הרסה כלכלות והטביעה חותם נורא במנטליות. אך החברות והמבנים הפוליטיים הבלחי יציבים והתוססים שנולדו ממנה התגלו כקצרי טווח. המחיר החברתי, הכלכלי והפוליטי האדיר שגבו ארבע שנות הטבח חסר התוחלת הביא בהכרח להגברת הסיכויים להצתת בקרה גדולה נוספת, עד שזו נעשתה בלתי נמנעת. מבחינות רבות הייתה מלחמת העולם השנייה "העסק הבלתי גמור" של קודמתה. אך הסכסוך הגדול השני היה לא רק רצחני יותר – הוא גבה יותר מחמישים מיליון נפש, פי ארבעה עד חמישה משיעור התמותה במלחמת 1918-1914 – וגלובלי יותר במלוא מובן המילה; הוא היה אף עמוק יותר מבחינת תוצאותיו ארוכות הטווח והשפעתו על עיצובם מחדש של מבני הכוח בעולם.

באירופה ובמזרח הרחוק התנפצו יומרות לכוח – בגרמניה, באיטליה וביפן – במערבולת של הרס וחורבן. צירוף של פשיטת רגל לאומית ותנועות אנטי-קולוניאליות חתרניות העיקו על האימפריה העולמית של בריטניה הגדולה. סין של סאו הייתה הנהנית העיקרית מחורבנה של יפן ומן התהפוכות במזרח הרחוק שסוע הקרבות. ומעל לכול, היו אלה שתי המעצמות הגדולות החדשות, ארצות הברית מזה וברית המועצות מזה, שתיהן לא היו מעצמות גדולות במיוחד ערב 1939, שניצבו עתה זו מול זו עם מאגרי נשק גרעיני במלחמה קרה שעתידה להימשך עד לעשור האחרון של המאה. צירוף הכוחות הזה שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה לא הוביל לסכסוך הרה אסון שלישי – להפתעתם ולרווחתם של רבים שהיו ערים לשנים הראשונות של המלחמה הקרה – אך יצר את המסגרת להתאוששותו של עוף החול בשתי היבשות, אירופה והמזרח הרחוק, ולמרבה ההפתעה גם להתאוששות המדינות המובסות, גרמניה (למצער בחלקה המערבי) ויפן ככוחות עולים בכלכלה. רק עם פירוקו השקט להפתיע (בדרך כלל) של הגוש הסובייטי, בשנים 1991-1989, נכנס העולם לשלב הבתר-בתר-מלחמתי שלו. השפעתה של מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא אדירה, מתמשכת ומכוננת.

מלחמת העולם השנייה הורישה לאנושות גם מילה חדשה ונוראה, המתייחסת למה שנתפס יותר ויותר כמאפיין המעצב של המאה: הג'נוסייד, רצח העם. אף על פי שלמרבה הצער זו בוודאי לא הייתה הדוגמה היחידה במאה האפלה הזאת, מה שנודע עם הזמן בשם "שואה" – הניסיון המתוכנן של גרמניה הנאצית למחוק מן העולם אחד-עשר מיליון יהודים, תוכנית לרצח עם שלא היה לה אח ורע בהיסטוריה – הותיר את החותם העמוק והמתמשך ביותר לעשרות שנים. במונחים של פוליטיקת-הכוח, הבטיחה מורשת השואה את היסודות להקמתה של מדינת ישראל ואף העניקה לה לגיטימציה בתמיכת רוב העולם, אך זו הותקפה באכזריות מצד שכניה שאיבדו אדמות והובילה בהכרח לאנדרלמוסיה אין-סופית מתעצמת והולכת במזרח התיכון, שקשה להפריז בערך השפעותיה על העולם כולו. ובמונחים של מנטליות, העיסוק הגדל והולך בשואה, ככל שזו מתרחקת מאתנו ושוקעת בנבכי ההיסטוריה, משפיע עמוקות על תפיסות של גזע, אתניות וטיפול במיעוטים. מלחמת העולם השנייה הייתה ההקשר של רצח היהודים. אלא שאין מדובר רק בהקשר. רצח היהודים היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי של גרמניה. אותו מרכיב מובנה של רצח עם במלחמת העולם השנייה תפס מקום חשוב יותר ויותר בעיצוב התודעה ההיסטורית בעשרות השנים שלאחריה.

עד מאי 1940 פרצו שתי מלחמות נפרדות, בשתי יבשות נפרדות. הראשונה הייתה המלחמה המרה שהשתוללה בסין לאחר המתקפה היפנית ב-1937. השנייה הייתה המלחמה באירופה שראשיתה ב-1939, בתקיפת פולין בידי גרמניה, וכעבור יומיים בהכרזות המלחמה של בריטניה וצרפת על גרמניה. מעשי זוועה מחרידים – שעשו היפנים בסין והגרמנים בפולין – היו לסימן ההיכר של שתי המלחמות. אך בשלב זה, באביב 1940, עדיין היה רצח העם שיתחיל עד מהרה במזרח אירופה נחלה העתיד. הוא יחל באירופה בתוך זמן קצר. ואף על פי שלמעצמות האירופיות ולארצות הברית היה עניין רב במלחמה במזרח הרחוק, בשלב זה היא הייתה מרוחקת ומנותקת מן המלחמה באירופה, וגם זו טרם התפשטה מן הבחינה הגיאוגרפית מעבר לשטחים שנכבשו בירי כוחות גרמניים במרכז אירופה ובמזרחה (חוץ מאלבניה, שהייתה תחת שלטון איטלקי מאז הפלישה באפריל 1939). לעומת זה הדריכה המלחמה באירופה את מנוחת היפנים ופרשה לפניהם את מגוון האפשרויות הטמונות בשלל העשיר המוצע במזרח אסיה, בראש ובראשונה על חשבון המעצמה האימפריאלית הגדולה ביותר, בריטניה. אלא שמנהיגי יפן הבינו היטב שההתפשטות עלולה להוביל לעימות מכריע לא רק עם בריטניה, אלא עם אויב מסוכן יותר, ארצות הברית. גם באירופה היה ברור שהמלחמה תתפשט מעבר לזירותיה הנוכחיות. בסתיו העלה מוסוליני את הבלקן בלהבות במתקפתו על יוון, ובתום אותה שנה כבר תורגמה נחישותו של היטלר לפלוש לברית המועצות באביב הבא לכדי פקודה צבאית מפורשת ותקיפה. כל הזמן הזה התרחב והתעצם הסיוע האמריקני לבריטניה הנצורה. העולם כולו נגרר במהירות למלחמת ענקים גדולה אחת.

החיבור שלהלן בוחן שורת הכרעות פוליטיות שלובות זו בזו, שאין להפריז בערך תוצאותיהן הצבאיות הדרמטיות, אשר התקבלו בין מאי 1940 לדצמבר 1941, ואשר שינו את שתי המלחמות הנפרדות הללו בשתי יבשות שונות למערבולת גלובלית לכל דבר, עימות קולוסלי, שבמרכזו ג'נוסייד וברבריות שלא היה להם אח ורע. דצמבר 1941 היה עדיין רחוק מאוד, כמובן. והמלחמה תהיה רצופה עוד גחמות לרוב. ועד אז יתקבלו, מטבע הדברים, עור הכרעות מכריעות, אך הן לבשו בעיקרן אופי אסטרטגי וטקטי. ולקראת תום המלחמה, לאחר שעליונותן של בעלות הברית נקבעה והוכחה, הותוותה בוועידות יאלטה ופוטסדם המסגרת הגיאופוליטית להסדרים שלאחר המלחמה – וחיש מהר יונחו היסודות למלחמה הקרה. אך שלוש וחצי שנות המלחמה הנותרות יהיו בעיקרן פרי אותן החלטות שהתקבלו בין מאי 1940 לדצמבר1941. אכן אלו היו הכרעות הרות גורל – הכרעות ששינו את פני העולם.

ההכרעות שניצבו לפני מנהיגי גרמניה, בריטניה, ברית המועצות, ארצות הברית, יפן ואיטליה – מדינות בעלות שיטות פוליטיות ומנגנוני קבלת החלטות שונים מאוד זה מזה (שתיים פשיסטיות, שתיים דמוקרטיות, אחת קומוניסטית ואחת סמכותנית-בירוקרטית) – ניזונו זו מזו והשתלבו זו בזו. כיצד התקבלו ההחלטות הללו? כל פרק ופרק מנסה בראש ובראשונה להשיב על שאלה זו. אלא שזו מעלה מיד שאלות נוספות. אילו השפעות פעלו על מקבלי ההחלטות הללו? עד כמה עוצבו ההחלטות בידי הפקידות הממשלתית או עוצבו בעזרת קבוצות כוח יריבות בתוך האליטות השליטות? ער כמה היו ההחלטות רציונליות – שהרי משמעותן הייתה מלחמה – מבחינת המטרות שהציב לעצמו כל משטר ומשטר לנוכח המודיעין שקיבל? איזה תפקיד מילאו האישים שניצנו במוקד תהליך קבלת ההחלטות, ועד כמה היה התהליך שונה בשיטות הפוליטיות המגוונות הללו? אילו חירויות היו בידי מנהיגי המלחמה בקבלת ההחלטות שלהם? ולעומת זה, מה הייתה חשיבותם של כוחות חיצוניים ולא-אישיים בהתניית ההחלטות ובהגבלתן? באיזו מידה הצטמצם מרחב התמרון בקבלת ההחלטות במהלך החודשים שבהם אנו עוסקים? במילים אחרות, עד כמה התקצר טווח החלופות, או אף נעלם כליל, במהלך תשעה-עשר החודשים הללו? ואילו תוצאות נודעו להחלטות בטווח הארוך והקצר? אלה מקצת הסוגיות העומדות ביסוד החיבור שלפנינו.

במבט לאחור נדמה שהאירועים הוכתבו ולא ניתנו לשינוי. בחינה של תולדות המלחמות, אולי אף יותר מבחינת ההיסטוריה בכלל, מעלה דחף טלאולוגי מובנה כמעט, המוביל אותנו להנחה שמהלך הדברים כפי שהתנהלו היה הכרחי, ולא הייתה דרך אחרת. אחת ממטרות הספר היא להראות שלא כך היה. בכל פרק ופרק נבחנת המלחמה כביכול מאחורי שולחן העבודה של מנהיג אחד ויחיד, שכל שעומד לרשותו הם מושגים בלתי מגובשים על תוכניות האויב, העתיד בלתי ידוע, ועליו להתמודד עם מגוון האפשרויות שלפניו ולקבל החלטות. הכרעה פירושה שהיו בחירות וחלופות. השחקנים הנוגעים בדבר, אפילו הנאמנים (או העיוורים) ביותר מן הבחינה האידיאולוגית, חשבו שעל הכף מונחים שיקולים חיוניים ואין מנוס מהכרעות קריטיות ומסיכונים גדולים. לא הייתה דרך אחת שאין בלתה. לפיכך, בכל מקרה ומקרה הספר שואל מדוע נבחרה אפשרות אחת ולא אחרת, ובדרך כלל עולה במפורש השאלה מה היה קורה אילו התקבלה אפשרות חלופית.

זו אינה היסטוריה וירטואלית או כזו המבוססת על שאלות כמו "מה היה קורה אילו?", מעין משחק ניחושים אינטלקטואלי שבמהלכו צופים קדימה לעבר עתיד רחוק כלשהו ומנחשים מה היה קורה אילולי התרחש אירוע זה או אחר. מספר המשתנים גדול מדי מכדי שהמשחק הזה יהיה קו חקירה פורה ומועיל, תהא מלאכת הניחוש עצמה מרתקת ככל שתהיה. ואף על פי כן יש מידה של הגינות בטענה שהיסטוריונים פועלים בעקיפין עם ניגודי-עובדות קצרי טווח בבחינת החלופות להתפתחויות או לאירועים חשובים מיידיים. שאם לא כן, לא היה בכוחם להגדיר כראוי את חשיבותו של מה שאכן אירע בפועל. מכאן, שהחלופות הנדונות כאן אינן מועלות כהשלכות ארוכות טווח או הרהורים על "מה היה קורה אילו", אלא על תוצאות אפשריות, ריאליסטיות, קצרות טווח, גם אם שונות, של ההחלטות שאכן התקבלו בפועל. במילים אחרות, בחינת אפשרויות מעבר להחלטה זו או אחרת מסייעת להבהיר מדוע בדיוק התקבלה החלטה מסוימת.

נבחן עשר החלטות. שלוש שתוצאותיהן היו אולי מרחיקות הלכת ביותר התקבלו במשטרו של היטלר: ההחלטה לתקוף את ברית המועצות, ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית, וההחלטה להשמיד את היהודים. הבחינה המרחיבה של החלטות אלה משקפת את תפקידה הבולט של גרמניה ככוח המניע העיקרי במהלך האירועים המכריע שאנו פורשים כאן. במקום השני אחרי גרמניה, ככוח דינמי מניע אירועים, ניצבה יפן, כפי שמנסים להוכיח שני הפרקים העוסקים בהחלטות שהיא קיבלה. ההכרעות בעלות האופי התגובתי בעיקרו של בריטניה ושל ברית המועצות, ובאופן שונה אלה שקיבלה איטליה, נפרשות כל אחת בפרק משלה, ואילו התפקיד החיוני שמילאה ארצות הברית מחייב שני פרקים. הכרעות אחרות הנבחנות כאן, כמו למשל אלו שקיבלה ספרד של פרנקו או צרפת של וישי בסירובן להצטרף למלחמה לצד מדינות הציר – היו בסדר גודל קטן הרבה יותר של חשיבות בהשוואה להכרעות הרות הגורל הנבחנות להלן.

יש כמובן מקום לטענה שההכרעה שעיצבה יותר מכול את העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה זו שהתקבלה כמעט בסיומה, ולא סמוך לתחילתה: ההחלטה להטיל את פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי. אך אפילו זו לא יכלה להתקבל בלי החלטה מוקדמת יותר – ליזום את ייצור פצצת האטום – וגם זו התקבלה בחודשים הרי הגורל של 1940 ו-1941. לאחר עבודת הכנה ראשונית ומימון נרחב למחקר, בעקבות נפילת צרפת בקיץ 1940, השלימו מדענים אמריקנים בעזרת ממצאיהם של פיזיקאים פליטים בבריטניה ער סתיו 1941 את הכנת המסגרת הבסיסית לייצור פצצה. במחיר עתק, ובמעורבות חיונית

של מדענים אמריקנים רכים מהשורה הראשונה, החליט הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט לפנות לייצור הפצצה יום לפני שמטר של פצצות יפניות ניתך על אוניות הקרב האמריקניות שעגנו בפרל הרבור. בלי אותה הכרעה ראשונה לא הייתה הפצצה עומדת לרשותו של הנשיא הארי ס' טרומן בימיה האחרונים של המלחמה, באוגוסט 1945. ואולם כאשר הוצאה ההנחיה לגשת למחקר לקראת בניית פצצת האטום, לא נחשב השימוש בה אלא כאפשרות לעתיד הרחוק.

לכל החלטה הנדונה בפרקים להלן נודעו השפעות על ההחלטות הבאות ואלו שלאחריהן. לכן, ככל שהסיפור נע ממדינה אחת לאזורת, נפרשת לפנינו סדרה לוגית של אירועי שרשרת והשפעותיהם, ומצטייר דפוס כרונולוגי. הספר נפתח בהחלטתה של בריטניה במאי 1940 להישאר במלחמה. החלטה זו הייתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה או אף בלתי נמנעת, כפי שהצטיירה על פי האירועים שהתרחשו לאחריה (ועל פי כמה כתבים היסטוריים משכנעים), אלא שקבינט המלחמה ייחד שלושה ימים לדיונים רציניים ביותר בחלופות, בשעה שראש הממשלה החדש גישש עדיין את דרכו, הצבא הבריטי נראה אבוד בדנקרק, באופק לא נראה שום סיכוי לעזרה מיידית מארצות הברית, ואפשרות הפלישה הגרמנית בעתיד הקרוב נראתה סבירה ביותר. להחלטה שהתקבלה בסופו של דבר, שלא לבקש משא ומתן על הסדר, נודעו תוצאות ישירות ומרחיקות לכת לא רק לבריטניה אלא גם לגרמניה.

למעשה, אותה החלטה יחידה סיכנה את כל אסטרטגיית המלחמה של היטלר. לנוכח סירובה של בריטניה לנהוג בהיגיון (לטעמו), לנוכח התמשכותה של המלחמה במערב, וצלה של ארצות הברית המרחף ברקע ומאיים יותר מאי פעם, חש היטלר חובה לעצמו לפתוח כבר ביולי 1940 בהכנות להסתכן במלחמה בשתי חזיתות, על ירי פלישה לברית המועצות כעבור שנה. אך רק כעבור שישה חודשים התגבשו התוכניות התיאורטיות לכדי הוראה מפורשת לפתוח במלחמה. בתקופת הביניים הזאת נבדק מגוון רחב של אפשרויות אסטרטגיות, אך כולן הוסרו מסדר היום. חורשי הקיץ והסתיו של 1940, שבמהלכם נבחנו האופציות הללו על שולחנו של היטלר ונבחנו בידי יועציו, עומדים במוקד פרק 2.

הניצחון יוצא הדופן של גרמניה על צרפת ותרחיש התמוטטותה של בריטניה, שנתפס כאפשרות סבירה, הפנו את שימת לבה של ההנהגה היפנית להזדמנויות הטמונות בהתפשטות בדרום-מזרח אסיה, שיש לנצלן בלי דיחוי. בפרק 3 מתחלפת אפוא הזירה ועוברת למזרח הרחוק ולהחלטת יפן להתקדם לכיוון דרום, מה שהגביר בהכרח את סכנת העימות עם ארצות הברית וסלל את הדרך לפרל הרבור, שאליה פנו בשנה שלאחר מכן.

גם למהירות נפילתה של צרפת נודעו תוצאות מיידיות ומרחיקות לכת לאירופה כולה. הפרק הבא בוחן את האפשרויות שניצבו לפני הנהגת איטליה, בעוד מוסוליני מנצל את חורבן צרפת כדי להוביל את ארצו למלחמה, ואחר כך מוסיף ומדרדר את הבלקן למערבולת בהחלטתו הרת האסון לתקוף את יוון. עמדתה המכרעת של ארצות הברית נדונה בפרק 5; כיצד הלך רוזוולט על חבל דק בין הגישה הבדלנית לבין לחציהם של חסידי ההתערבות והחליט, מתוך אינטרס אמריקני ברור, לא רק לסייע לבריטניה בכל האמצעים האפשריים, אך בלא להיכנס למלחמה, אלא אף להתכונן במהירות המרבית למעורבות ישירה של אמריקה במלחמה.

הפרק שלאחר מכן עוסק באחת האפיזודות המתמיהות ביותר במלחמה, שתוצאותיה היו כמעט הרות אסון לברית המועצות: החלטתו של סטלין להתעלם מכל האזהרות והממצאים המפורשים של המודיעין החשאי שלו עצמו בדבר פלישה גרמנית קרובה, ולהותיר את ארצו בלתי מוכנה ונתונה באנדרלמוסיה גמורה בשעת נחיתת המהלומה, ב-22 ביוני 1941.

מכאן הייתה הדרך למלחמה גלובלית קצרה אך לא נטולת סיבוכים ופיתולים נוספים. פרק 7 בוחן את החלטתו של הממשל האמריקני לנהל "מלחמה בלתי מוכרזת" פרובוקטיבית באוקיינוס האטלנטי, תוך שהוא מנצל את סירובו של היטלר להגיב על ההתגרויות הללו כל עוד הוא מסובך ברוסיה. הפרק שלאחר מכן (פרק 8) בוחן את החלטתה יוצאת הדופן של יפן לתקוף את ארצות הברית, למרות ההכרה המלאה בגודל הסיכון הכרוך בכך, ולמרות המודעות לכך שהסיכויים ארוכי הטווח לניצחון בסוף הדרך יהיו נמוכים ביותר אם לא תושג מכת מחץ מכרעת מיידית וטוטלית. לכך הייתה השפעה ישירה על החלטתו של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, לאחר שהוא עיכל את התוצאות המיידיות של פרל הרבור, החלטה הנחשבת זה זמן רב לאחת המוזרות ביותר שהתקבלו בכל מהלך מלחמת העולם השנייה. עם החלטה זו, הנבחנת בפרק 9, עלה העולם כולו בלהבות.

ואולם הייתה החלטה נוספת – ליתר דיוק, מסכת החלטות – מסוג שונה, שהייתה שלובה בקשר בל יינתק במלחמה עצמה ומובנית בתוכה, וגם היא טעונה בדיקה: ההחלטה שהתקבלה בהדרגה אך באופן שלא ניתן לעוצרה בחודשי הקיץ והסתיו 1941 להרוג את היהודים. התהליך המורכב של המעבר מפעולות ג'נוסייד חלקיות ומוגבלות לג'נוסייד מוחלט ומלא, תהליך שכולו דחפים שלובים זה בזה שמקורס בלב המשטר הנאצי ובנציגיו "בשטח", בשדות ההרג של מזרח אירופה, ואשר התפתח בחודשים הראשונים של שנת 1942 עד ל"פתרון הסופי" המלא, נדון בפרק האחרון.

לקראת סוף 1941, תשעה-עשר חודשים לאחר יציאת המתקפה הגרמנית לדרכה במערב אירופה, כבר לבש העימות אופי גלובלי ומשולב ברצח עם. בשלב זה הייתה המלחמה על חודו של תער. אמנם המתקפה הגרמנית נבלמה במתקפת-הנגד הסובייטית הגדולה הראשונה, אך הוורמאכט עמד במהלומות הקשות ביותר שהצבא האדום והחורף הרוסי האכזרי יכלו להנחית עליו (לפי שעה), ובתוך זמן קצר עתיר לצבור כוח ולהיערך לפריצות גדולות נוספות, בסתיו 1942. באוקיינוס האטלנטי רשמו הצוללות הגרמניות במחצית הראשונה של 1942 הצלחות חסרות תקדים. לזמן מה נדמה שבעלות הברית מפסידות במלחמה בים. באירופה ובמזרח הרחוק נהנו עדיין מעצמות הציר ממשאבים כלכליים חיוניים. ולמורת רוחו המתמשכת של סטלין, היו האנגלים והאמריקנים רחוקים מאור מפתיחת החזית השנייה המובטחת. התעשייה האמריקנית טרם הופנתה במלוא עוצמתה לייצור נשק בקנה מידה הולם להבסתן של גרמניה ויפן גם יחד. בינתיים התקדמו כוחות יפניים באכזריות במזרח הרחוק, ובפברואר 1942 יכבשו את סינגפור, שנחשבה מאז ומעולם למעוז העוצמה הבריטית בדרום-מזרח אסיה. הדרך לכיבוש הודו, לב האימפריה הבריטית, נראתה פתוחה ופרוצה. נדמה שמעצמות הציר מצויות בקו עלייה. רק במבט לאחור אפשר להבין שההימור הקולוסלי שלהן כבר נחרץ כמעט, כי הן מתחו את משאביהן מעבר לגבול יכולתן, וכי לאחר שתיכנס לעימות במלוא כוחה ארצות הברית, עתה בעלת בריתה של ברית המועצות, על נחישותה יוצאת הדופן, ועם תצוגת הסבולת הגדולה האחרונה של בריטניה והאימפריה שלה, תבוסתן של מעצמות הציר מובטחת.

עד לרגע הזה, ב-1945, רגע התאבדותו של היטלר ומיד לאחריה כניעתה של גרמניה החרבה והכנעתה של יפן הקיסרית, נותרה עוד דרך ארוכה ורבת ייסורים. מיליונים יקפחו את חייהם; הרס וחורבן ייזרעו בקנה מידה שלא נודע בתולדות האנושות. הסוף היה רחוק מאוד. אך הדרך לקראתו כבר הותוותה בזכות אותן הכרעות הרות גורל שהתקבלו ב-1940 וב-1941.