נתק'ה ניר – הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב
נתק'ה ניר עם דני שלום, ידיעות אחרונות, 2010, 302 עמוד
זהו ספרו האוטוביוגרפי של תא"ל נתק'ה ניר, קצין שריון אשר נפצע במלחמת ששת הימים, ולמרות פציעתו הקשה נאבק והצליח לחזור לשירות.
"סיימנו את המשימה שלנו, איחדנו את הכוחות וכבשנו את מתחם האימים של אום כתף. לניצחון היה ביטוי מהמם בשטח: טנקים של האויב נותרו שרופים ומעלים עשן, באוויר התפשט ריח של דלק מעורב באבק שריפה, בונקרים עלו בהתפוצצות אדיר השמימה. ואנו בלב המהומה הזאת חשים את חדוות הניצחון.
לי, כמג"ד צעיר, החזיונות האלה היו הכול – עבר והווה התערבבו אצלי בזה אחר זה וצמרמורת חלפה בגווי. מראה הוריי בחיפה ומראות מן העבר, השואה וההשמדה, הלחימה והניצחון. שוב לא ניתן לאויבים להשמיד אותנו. צה"ל ניצח את הצבא המצרי. איש לא יוכל לכפות עלינו את מדיניותו האלימה. כשנוצר הקשר התחבקנו עם המפקדים של כוח ששון.
זה הזמן גם לחגוג, חשבתי. ירדתי לזחל"ם הפיקוד כדי לשלוף משם בקבוק ויסקי ששמרתי לרגעים כאלה. השעה הייתה 04:30. מסביב עוד נשמעו יריות והתפוצצויות, אבל את המשימה הגדולה כבר סיימנו. התיישבתי על כיסא המפקד.
לפתע חרב עלי עולמי…"
היה זה הרגע שבו נפצע נתק'ה ניר קשה בשתי רגליו, אולם הוא לא ויתר. לאחר טיפולים ועשרות ניתוחים, שנמשכו חודשים ארוכים, הוא התעקש לחזור לשריון. במלחמת יום הכיפורים הוא היה מפקד חטיבת השריון 217 אשר נלחמה מול גשר פירדן בקרבות הבלימה הקשים נגד הכוחות המצריים. חטיבתו הייתה בין הראשונות שחצו את התעלה והגיעו עד העיר סואץ.
"במשך השנים הארוכות שבהן פיקדתי על כוחות שריון, הכרתי קצינים וחיילים רבים, אשר הגנו, תקפו והבקיעו מערכים עמוקים של האויב. אלה הסתערו במסגרת המחלקה שלי על הכוחות המצריים והפלסטינים ברצועת עזה; תקפו וכבשו בסערה את מתחמי אום כתך כחלק מגדוד 63, שלחם במסגרת האוגדה של אריק שרון בסיני; אלה הם שבלמו את הכוחות המצריים בלוחמם עם חטיבה 217, שבאוגדת אברהם אדן (ברן), מול הפירדן, ביצעו את השלבים הקריטיים של חציית התעלה, נלחמו בחיץ החקלאי ואף ניצבו מול הארמייה השלישית המצרית, אשר כותרה בסוף המלחמה.
אני נזכר בפניהם המחייכות של חבריי לנשק – פנים מלאות חדוות חיים ושמחה – אשר הפכו לאחר כל קרב לפנים עייפות, עם עיניים טרוטות ואדומות."
נתק'ה: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב
דבורי בורגר
מג"ד שריון צעיר במלחמת ששת הימים בגזרת לחימה קשה, מוביל את חייליו להישגים מרשימים בזה אחר זה. את אקורד הסיום של ההצלחה הזו הוא מוצא, למגינת ליבו, בבית חולים כשהוא מיוסר מפציעה קשה ומתהליך שיקומי מייגע.
בשלב זה של חייו היה יכול להתיישב ולכתוב ספר עב כרס על הזכויות הרבות שקנה בבניית מערך השריון בצה"ל. הוא היה פותח בכוח המניע להצלחותיו – ילדותו כפליט ברוסיה לאחר פלישת הנאצים לפולין, ומסע הישרדותו עם אימו ואחיו התינוק לאורך שנות המלחמה, כאשר אביו הצטרף לשורות הצבא האדום והופיע לראשונה רק חמש שנים מאוחר יותר, בתום המלחמה ופצוע; הוא יכול היה לספר על בית אידיאולוגי ציוני במסגרתו גדל, שבא לידי ביטוי מעשי בעליה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השנייה; הוא היה ממשיך בתיאור ימי נעוריו בעיר הפועלים חיפה כספורטאי בעל חוכמת ידיים – כישורים ותכונות שהיוו לימים יתרון חשוב להשתלבותו בחיל השריון ולתרומתו לפיתוח התפעולי והמבצעי של הטנקים, ובכלל זה קליטת טנקי המערכה הסנטוריונים (שוטים) והפטונים (מגחים); הוא היה בוודאי חותם את ספרו בסיפור לחימת הגבורה של גדודו במלחמת ששת הימים…
אבל לא, עדין לא הייתה כשרה השעה! המג"ד, איש הפלדה והרוח, החליט שלספרו האפשרי נכון עוד פרק המשך חשוב מאין כמותו, גם כשהתחזיות הרפואיות לִמדו, שלעולם לא יחזור לתפקד כבעבר, וכי עליו להתרגל למציאות חדשה.
לא אדם כנתק'ה יוותר! הפציעה היוותה אולי תפנית פיזיולוגית באותה עת, אך בשום פנים לא כזו שתמנע ממנו להמשיך בייעודו – לשעוט קדימה ולהיות גורם משמעותי ומשפיע כמפקד, כלוחם וכאיש משפחה. הקצין הפצוע חזר ובגדול! מלחמת יום הכיפורים והאירועים שבאו לאחריה, זימנו לו את ההוכחה לצדקת מאבקו במלחמתו הפרטית במוגבלות הפיזית. שנים רבות לאחר האירועים החשובים שעצבו את חייו, התיישב נתן ניר, הלא הוא נתק'ה, והחליט שהגיעה השעה להוציא לאור את סיפורו.
בשפה פשטנית, ישירה וקולחת הוא שוזר בפנינו סיפור חיים בציר הכרונולוגי של חיי המדינה במאבק לתקומתה ובשנות כינונה בזכות אנשים בעלי שאר רוח. עם סיום הטירונות שובץ נתק'ה בגדוד 82. היה ברור למפקדיו שכישוריו הטכניים, כושרו הגופני ותכונותיו הבולטות – התעוזה והשׂרדנות – מהווים את השילוב של איש השריון האידיאלי, ובוודאי בשלבי התפתחותו הראשונים של החַיִל.
נתק'ה בלט מאוד בנוף השריונאי וקודם מהר. הוא סיים קורס קציני שריון ומונה למפקד בקורס מפקדי טנקים ולאחר מכן למ"מ בצג"ם (צוות גדודי משוריין). במבצע קדש לחם במסגרת אוגדה 77, בפיקודו של מפקד גיסות השריון האלוף חיים לסקוב, שהביאה לכיבוש רצועת עזה. לראשונה הייתה לו תחושה שתלווה אותו עוד רבות בסערת הקרב:
"מאחורי גבי יכולתי לחוש את כל היהודים שהושמדו בשואה, כאילו מצביעים לי על הדרך וצועקים, 'תראה להם מי הוא טנקיסט יהודי!.. נוע, חייל יהודי, קדימה, נוע!'" (עמוד 40)
הלחימה הייתה קשה ונתק'ה מדגיש את עובדת פינוי הנפגעים כחלק בלתי נפרד מהלחימה: "היה לי כלל ברזל: לעולם לא משאירים פצוע בשטח… צה"ל חינך אותנו לכך, כך נהגתי בעצמי וכך חינכתי את חייליי. לימים גם אותי לא השאירו בשטח כשנפצעתי קשה במלחמת ששת הימים" (עמוד 43-42).
נתק'ה זומן בשנת 1959 להיות חבר במשלחת שיצאה לאנגליה ללמוד על טנקי הסנטוריון ותקלוט אותם בחיל השריון. בשנת 1964 השתתף במשלחת לגרמניה ללימוד על טנק הפטון האמריקאי. בראש המשלחת עמד סא"ל ג'קי אבן (לימים אלוף), שדרכיהם הצטלבו רבות בשדה הקרב. המשלחת יצאה ללמוד על הטנק בגרמניה, ומשום הרגישות הלאומית למדינה זו אפפה את המשלחת סודיות. בשובם הקימו ג'קי אבן המג"ד ונתק'ה הסמג"ד את גדוד הפטונים הראשון 79. למרות שהובטח לנתק'ה שהוא יפקד על גדוד הפטון היוקרתי והנחשק, התמנה לתפקיד אהוד אלעד. נתק'ה קיבל את הפיקוד על גדוד סנטוריונים 63 בחטיבה 14. במלחמת ששת הימים פעל גדוד זה בפיקודו, ככוח אוגדתי באוגדה 38 של אריק שרון. אכזבתו הראשונית מכך שקיבל גדוד סנטוריונים, התחלפה בהערכה ובגאווה על תפקוד המפקדים והלוחמים בגדודו במהלך הקרבות. הגדוד לחם כדי להבקיע את מערכי אבו עגילה. נתק'ה לא איבד את העשתונות גם כשגילה שמערכות הקשר אינן מתפקדות והפגיעות בקרב סגל הפיקוד רבות. בין היתר כבש הגדוד את מוצב 181 המצרי (אוקלנד) והשתתף בקרב על כביש אל עריש-אבו עגילה. נתק'ה זכה לשמוע את מילותיו של אריק בקשר "כל הכבוד" בקרב במוצב סכר הרואיפה. במערך אום כתף פרץ הגדוד ללב המתחמים באיגוף מאחור ומוטט את המערך המצרי.
תוך כדי הפוגת הניצחון ועל רקע הדי התפוצצויות, החלה עבורו מלחמה חדשה – "לפתע חרב עלי עולמי" (עמוד 95). הזחל"ם שבו ישב נפגע מפגז והוא נפגע ברגליו. מי שהציל אותו היה ד"ר מתי מוזס. בטרם שקע בחוסר הכרה, הספיק לבקש לטפל בפצועים סביבו ולהעביר את הפיקוד על גדודו לאיציק בן שֹהם (לימים מח"ט 188 במלחמת יום הכיפורים).
התמודדותו עם הפציעה הייתה עיקשת, וכמו בשדה הקרב הוא לא ויתר. הוא לא יכול היה לדמיין את חייו ללא טנקים. מכתב שקבל מאריק שרון במהלך אשפוזו חיזק אותו במיוחד:
"ככל שאני לומד יותר את הקרב באום כתף-אבו עגילה, אני נוכח יותר ויותר מה גדול היה חלקו של הכוח שלך בהכרעת המבוצר והחזק שבמערכי המצרים בסיני. סיפורו של הכוח שהיה בפיקודך הינו מן המופלאים שבמלחמת ששת הימים. גיליתם עוז רוח, דבקות במטרה ורוח לחימה בלתי רגילים. אתה פיקדת על הכוח בכישרון ובאומץ לב". הוא מסיים במילים שהיו משאת נפשו של נתק'ה שהיה שרוע חסר אונים "מקווה שתבריא במהרה ותחזור לעבודתך בה הוכחת בעבר יכולת רבה" (עמוד 103).
נתק'ה עבר ניתוחים רבים וללא הצלחה יתרה, ותסכולו מוסט כלפי הרופאים בארץ שלדעתו אינם מסוגלים לתת את המענה למצבו. חוסנו הנפשי עמד לו גם בשעות הקשות האלה והוא החליט לא לוותר. ניתוח בשווייץ מציל את רגלו והוא לומד לתפקד חרף נכותו.
כנגד כל הסיכויים שצפו לו הוא קיבל את הפיקוד על חטיבה 217 – חטיבת מילואים משוריינת, ואיתה לחם במלחמת יום הכיפורים בסיני, תחת פיקודו של אלוף אברהם אדן (ברן) באוגדה 162. מפקדי הגדודים 113, 126 ו-142 ולוחמיהם לחמו ללא חת תחת פיקודו. החטיבה, בפיקודו של נתק'ה לחמה בגבורה ובתושייה וספגה אבדות כבדות. נתק'ה ראה במלחמה זו את מלחמת העם וחש ביתר שאת ב-8 באוקטובר, בתום יום הקרבות: "חשבתי על המעבר החד שעברו אנשים אלה – לפני יום היו אזרחים מן השורה… ולאחר שלבשו את מדי הזית ואת סרבלי הטנקיסטים הם התייצבו לקרב ונלחמו כאריות. רחשתי להם הערכה רבה. הרגשתי שזו אכן מלחמת העם" (עמוד 145).
עם תחילת הצליחה של התעלה בליל 16-15 באוקטובר היה צריך להרחיב ולהבטיח את תנועת הכוחות בצירי התנועה. התקבלה פקודה להציב מארב לחטיבה 25 המצרית שאיימה על ראש הגשר. נתק'ה ביצע מהלך יעיל ומדויק כשלוחמיו מגלים כישורי לחימה ורוח לחימה, עד להשמדתה של החטיבה המצרית. חטיבתו צלחה את התעלה והמשיכה לנהל קרבות קשים.
מחשבות רבות לוו את נתק'ה במהלך הקרבות ולאחריהם. בספרו הוא מצר על דברים שנכתבו בדו"ח אגרנט, בין היתר על תפקוד חטיבתו במלחמת יום הכיפורים, כי עקב העובדה שהמח"ט ניהל את הקרב מהטנק שלו ב-8 באוקטובר, היו אבדות רבות (עמוד 227). גישתו הבסיסית מלמדת שמקומו של המפקד עם חייליו בקרב: "טנק המח"ט הוא המקום הטוב והבטוח ביותר להיות בו בזמן ניהול המלחמה. המח"ט יכול להאזין לכל הרשתות… המפקד יכול לחוש כל הזמן את שדה הקרב… המרחב משתנה כל הזמן, ועל המפקד להיות מעודכן במצב הכוחות שלו ללא צורך לשאול את המג"דים על מיקום הכוחות שלהם או על העמדות שהם תופסים, כדי להיות מסוגל לתת מענה לבעיות שמתעוררות… הוא יכול לדעת על נפגעים ולטפל בפינוים. רק כך יכול מפקד חטיבה לפקד על כוחות ולנהל את הקרב מקרוב" (עמוד 228). מבחינתו, גם לריח אבק השריפה יש מקום במעורבותו של המח"ט.
בלתי נמנעת מבחינתו היא ההשוואה גם להתנהלות המפקדים במלחמת לבנון השנייה עם מסכי הפלזמה והצי"ד (מערכות השליטה הדיגיטליות). ביקורתו על שינוי תפיסות הלחימה הקלסיות מתייחסת גם לשפה שצריכה להיות אחידה – בקרב המפקדים וחייליהם כאחד וכן להגדרת המטרה – הכרעה בקרב ולא אחרת.
"נתק'ה, אני רוצה שתגיע אלי למרכז שיפוץ ואחזקה" קרא לו טליק כשהגיע מועד הניסוי של האב טיפוס הראשון של טנק המרכבה, "אני רוצה שתהיה הטנקיסט הראשון שינהג בטנק המרכבה" (עמוד 283). גם אם לא לחם בטנק המרכבה, הרי שזכה להשתתף בתרגילים רבים איתו בהיותו רמ"ט פיקוד הצפון, ויש לו זכויות רבות על טנק מערכה זה שהוא תוצר והמשך טבעי של ניסיון הלחימה בחיל השריון, שחלקו של נתק'ה בו הוא רב.
כתיבת הספר הינה חלק מפעילות רבת שנים בתחום ההנצחה ושימור המורשת של חיל השריון. בספר מוזכרים מפקדים ולוחמים רבים, ששמותיהם ערוכים במפתח השמות בסופו.
נתק'ה – סיפורו של חיל השריון בבניינו ובלחימתו במערכות ישראל; סיפורו של האדם שמאחורי הפלדה – הרֵע, איש המשפחה; סיפור של חוסן נפשי, המשול לפלדה, שלא ייגמר לעולם!
קחו אנשים אלה
על ספרו של תא"ל (במיל') נתק'ה ניר: "נתק'ה ניר – הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב"
סא"ל (במיל') אברהם זֹהר*
כנערים, בשנות ה-50 וה-60, אהבנו לקרוא את ספרו של אחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה, דאגלס באדר, "הטייס הקיטע", על עלילותיו כטייס, חרף היותו קטוע רגליים. התמודדותו עם נכותו, ועיקשותו לטוס ולפקד על טייסים, נוסף להם כישרון כתיבה, שהקנו לספר מעמד על-דורי.
כשריונאים צעירים, בקורס קציני שריון, בו הדריכו בני דורו של נתק'ה ניר, הוטל עלינו לעיין ולנתח ספרי זיכרונות של מפקדי שריון במלחמת העולם השנייה, בהם ספרו של סיריל ג'ולי "קחו אנשים אלה", על קרבות שריון במדבר המערבי. ספר זה הומלץ לנו ע"י חיים בר לב, מפקד גייסות שריון. במבוא לספרו, כתב סיריל ג'ולי: "…לא ניסיתי להעטות הילת-זוהר על המלחמה ולא העלמתי את כל מוראותיה והבלותה. אולם שומה עלינו לומר עם פריקלס:
"האדמה כולה קבר היא לגיבורים. מצבות אפשר שתוקמנה, וטבלאות זיכרון אפשר שתונחנה לזכרם… אולם [זיכרונם] חקוק הוא בליבה החי של האנושות. קחו אנשים אלה למופת. כמותם זכרו, כי האושר יוכל להיות רק לבני-החורין, כי החירות נכס בטוח היא רק לאלה אשר האומץ בליבם להגן עליה."
מדף הספרים הישראלי כיום, בגין כמה וכמה מלחמות שיצרו גם אנשי "ספרא וסיפא", מכיל ספרים, בהם גם ספרי זיכרונות של לוחמים ומפקדים. מצויים בהם ספרים של לוחמים כמו חיים סבתו "תיאום כוונות", אביגדור קהלני בספרו הראשון "עז 77", צביקה גרינגולד "כוח צביקה", אוֹרי אור "אלה הם אחי", יורם יאיר "איתי מלבנון" ויוסי פלד "איש צבא". אלה הם ספרים כנים ומקצועיים של אנשי "ספרא וסיפא", שהיו בשדה הקרב וחלקם גם הובילו אנשים לקרבות, לא כולם קרבות מהוללים. מול ספרים אלה, נמצאים בשוק הספרים גם ספרים וסרטים שהם מייצגים את מה שטליק (אלוף טל) כינה כ"ערפל ההיסטוריה שהוא רווי השמצות ושנאות". דוגמה לכך הם ספרי ה"מחאה של הטוראים", בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בהם ספרים על קרבות החרמון, החווה הסינית, או ספר כמו "על בלימה", התולה במפקד פיקוד הצפון, אחריות לשליחת אנשים כקרבן ל"מולך המלחמה", שכבר הבעתי את דעתי ב"מוסף ספרים" עליו. אך גם אלה חשובים ל"היסטוריה של ההיסטוריה", אם גם הם מציגים את "הצד השני של המטבע", על פי גרסתם של אלה הרואים עצמם כשלוחים של לוחמי הקו הראשון, ולא תמיד עושים מלאכתם ביושר וללא פניות.
נתק'ה ניר, הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב, נותן לקורא הישראלי ובעיקר לצעירים המחפשים דמות של "קחו אנשים אלה", ספר מקצועי ואנושי שראוי לתפוס מקום בין ספרי הלוחמים והמח"טים של מלחמת יום הכיפורים, בהם אורי אור ויוסי פלד. ספרים אלה, נכתבו על ידי בני דור השואה והתקומה. כמה מהמח"טים במלחמת יום הכיפורים כבר לחמו על קיומם כילדים באירופה, כפי שמתאר נתק'ה בסיכום לספר וכמה היו תחת אש במלחמת העצמאות וכולם לחמו במלחמות 1948 – 1982.
ארבע מלחמות עיקריות ב"מסלול טנק בודד" [מושג באימוני מפקד טנק בשריון] של נתק'ה: לחימת ילד ששרד מהשואה על קיומו; לחימת מפקד גדוד 63 במלחמת ששת הימים; לחימת נתק'ה על רגליו; לחימת מח"ט 217 במלחמת יום הכיפורים.
הספר הכתוב בכנות נוקבת, גם כלפי עצמו, לא נשען על מחקרים היסטוריים, אלא על חוויותיו של נתק'ה משדות הקרב שלו האישי והקבוצה שסביבו במסלול "טנק בודד" שלו. מי שכותב את זיכרונותיו, לא נזקק למחקר, גם אם התוצאה היא תיאור סובייקטיבי, שכן זו אופייה של אוטוביוגרפיה. טעה אגב נתק'ה, כשלא צרף מרשמים לספר.
מי שהכיר את נתק'ה בשריון, הכיר "טיפוס" ומפקד עקשן עד אימה, שלא היסס לומר את שעל ליבו ומוחו, גם לממונים עליו ובהם בני דור תש"ח: שמוליק גורודיש, טליק, דדו, ברן ואחרים ש"נתקלו" בנתק'ה באימונים ובשדה הקרב.
נתק'ה, לא מהסס לבוא חשבון עם מי שלדעתו "מגיע לו" ולא מהסס לשבח את נשוא תלונתו, בו בזמן, אם זה מגיע לו לפי שיפוטו המקצועי. הוא גם איש מקצוע מעולה בתחום השריון, תורת המלחמה ומנהיגות במלחמה.
בספר גם פכים של אנושיות, בתוך המלחמות. בדרך לניתוח, לפני שצלל לעילפון, ממנו החל מאבקו על רגליו, רכן עליו רופא מבוגר. "ראית אולי את ד"ר מוזס?" שאל. "הוא הציל את חיי" ענה נתק'ה. כך קיבל האבא מידע על בנו. על מנת להציל את נתק'ה ואת רגליו, הזרים ד"ר מתי מוזס, הרופא הגדודי של נתק'ה, דם מפצוע קל, כדי שתי מנות, בעוד הקרב נמשך.
לאחר הקרבות, בהם נהרגו בחטיבתו של נתק'ה 120 לוחמים ונפצעו 252, נפגש נתק'ה עם משפחות השכול, כולל אם שכולה שכמוהו שרדה מהשואה. מפגש קשה.
אופייני לנתק'ה שהיה מפקד קשוח, שרצה להדיח חניכים בקורס מפקדים שלא השתמשו בתחמושת, אך לא העמיד לדין לוחם שהגיע מארצות הברית למלחמת יום הכיפורים וביקש ממפקדו חופשה קצרה, על מנת לקנות גראס בבאר שבע. הוא הורה לשלוח אותו לחופשה.
מקום בולט בספר, תופסים הקרב של גדוד 63 במלחמת ששת הימים וקרב ה-8 באוקטובר במלחמת יום הכיפורים – שני צדי המטבע, של חכמת מלחמת וכשל מלחמה.
כמפקד גדוד מובחר של מדריכים וחניכים מבית הספר לשריון, הוטל על נתק'ה לנוע ב"ציר הנפט" מצפון למערך או כתף, במגמה להגיע לקראת הקרב המרכזי, אשר החל רק לאחר 16 שעות. למרות קשיי העבירות, העריכו המצרים אפשרות תנועת כוח ישראלי בציר ומיקמו בו מתחם גדודי מבוצר ובו גם טנקים וארטילריה, שכונה "אוקלנד" במפת הקוד.
נתק'ה, ידע כי לא יקבל כל סיוע במסעו וכן כי הדלק בטנקי הסנטוריון, יאזל לאחר 5 שעות. הוא הטעין דלק על זחל"מים ואת אלה גררו טנקים, מאחר והדרך לא הייתה עבירה לזחל"מים ובודאי לא בקצב הטנקים. לא כולם האמינו שיוכל למוצב "אוקלנד" המצרי. הוכן אפילו גדוד צנחנים שאמור היה להיות מוצנח או מונחת ממסוקים, ממערב למתחם הגדודי על מנת לסייע בכיבושו.
הגדוד נאבק בדיונות ובשדה מוקשים. טנקים שעלו על "צמה" של דיונה, החליקו לתוך שדה מוקשים. נתק'ה תקף ונסוג, תקף וכבש. או אז המשיך נתק'ה והופיע בעורף מערך אום כתף. המצרים שהותקפו מחזית, לא ציפו שטנקים ישראליים יופיעו בעורפם. הם התמוטטו.
תמונה שונה הייתה ב-8 באוקטובר 1973 בתעלה. מסכת של אי הבנות ויותר נכון, הפרות משמעת של פיקוד הדרום וניהול כושל בשדה הקרב, הובילו למתקפות עקרות ומרובות נפגעים מדרום לקנטרה. על פי נתק'ה, לא חכמת לחימה, לא מנהיגות ולא סיוע של יחידות שכנות, היו בקרב. מול ארמיה מצרית הוטלו פעמיים, 18 טנקים ו-18 טנקים, שרובם הושמדו. מג"ד, אסף יגורי, נפל בשבי. המצרים לא חשו כלל כי הותקפו, בודאי לא על ידי אוגדה בת קרוב ל-100 טנקים, שאילו תקפו "כתף אל כתף" כמו באימונים לפני המלחמה, היו אולי התוצאות שונות. אבל, אין אילו בהיסטוריה.
נתק'ה, מבקר קשות את מפקד האוגדה שלו אברהם אדן, על ניהול הקרב, אך גם מחמיא לו על ניהול קרבות האוגדה עד לסיום המלחמה.
הקטעים הנוגעים למנהיגות צבאית ותורת מלחמה, יהפכו למובילים בחינוך מפקדים. כך גם ביקורתו על מלחמת לבנון השנייה ותורות צבאיות מזויפות שהובילו לכשלים מקצועיים. כך גם שבחיו על צה"ל ב"עופרת יצוקה", שלמד לקחים ויישם אותם.
נתק'ה מסכם במילים הבאות: "…האתגרים של הדורות הבאים, אשר נועדו לקיים את המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, הם לא פחות תובעניים, לא פחות קשים… עלינו להיות מוכנים לכל אתגר; להצטייד, להתאמן ולשמור על ערנות תמידית…"
בהיעדר מחקר היסטורי על מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, ישמש ספר זה של נתק'ה, כמידע נחוץ למפקדי העתיד, כפי שהיה ספרו של סיריל ג'ולי "קחו אנשים אלה" וספריו של אברהם אילון על חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, לבני "דור השואה והתקומה" ולבני "דור האספרסו" שניהלו כיאות את מלחמת ששת הימים ועמדו בפרץ במלחמת יום הכיפורים.
קחו אנשים אלה למופת, גם בהיותם "ספרא וסיפא".
נתק'ה – סקירת הספר על ידי עֹפר דרורי
הספר נתק'ה כשמו הוא, מביא את סיפורו של קצין השריון נתק'ה ניר שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ופיקד על חטיבה 217 במלחמת יום הכיפורים. נתק'ה כמצטייר מהספר הוא קצין שריון קשוח שדרש מפיקודיו הרבה אבל החמיר לא פחות עם עצמו. על אף עשרות ניתוחים שעבר לאחר מלחמת ששת הימים לא וויתר ונילחם על זכותו לחזור לצבר כקצין וכמפקד קרבי. בזמנו האופציה הזו לא הייתה קיימת ונתק'ה בפועל היווה חלוץ ופילס את הדרך לקצינים אחרים בדרכו. הספר כתוב היטב ואף מרתק. נתק'ה חוזר לימי בית הספר לשריון בשנות השבעים ומי שהיה באותה תקופה בוודאי ישמח לחידוש הזיכרון בפרטים כאלה ואחרים. חלק ניכר מהספר מוקדש ללחימת חטיבה 217 במלחמת יום הכיפורים, לקרבות ה 8 באוקטובר, לקרב המארב הקלאסי של החטיבה בהשמידו את חטיבת השריון 25 של המצרים ממזרח לאגם המר הגדול וללחימת החטיבה בצידה המערבי של התעלה.
בספר מידע רחב שחלקו לא פורסם ממקור ראשון וזהו בהחלט אחת מסגולותיו. תיאור האירועים מכלי ראשון אשר היה בעמדת פיקוד והשפיע על פני הקרב.
נתק'ה מציג את תפיסת עולמו בצורה ישירה, את האכזבה שלו ושל אחרים מתוצאות מלחמת לבנון השנייה ואת תפיסת הביטחון "החדשנית" שניסה להנהיג בצבא הרמטכ"ל חלוץ ועושי דברו. אני מביא ציטוט מדבריו שאתם אני מזדהה כבר שנים רבות (עמוד 231):
"על אף מחשבות שונות המושמעות אחת לתקופה, מטוסים לא מנצחים מלחמות, ואנשי חי"ר על הגבעה יתקשו להילחם בטורי שריון שיסתערו עליהם. במלחמה יש לשלב אמצעים שונים – שריון, חי"ר, הנדסה, אוויר – ואין לי ספק כי מקומו של הטנק שמור לו גם בשדה הקרב העתידי. הוא יקבל מיגון משופר נגד טילים ומטענים, הוא יהיה מהיר יותר ובעל כוח אש רב יותר. בתנאי שיופעל נכון ובחוכמה".
בספר גם נחשפים פנים אישיות של משפחתו של נתק'ה.
ספר מרתק ומומלץ.
* אברהם זהר, מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל; מחבר "פלמ"ח" (עם מאיר פעיל), ו"לוחמי קו המים והאש בסיני במלחמת ההתשה" שייצא בקרוב לאור.
