30 שנה מלאו לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל – של”ג). המלחמה התרחשה בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון, על רקע מלחמת האזרחים בלבנון. ישראל החלה בהפצצות חיל האוויר הסורי ב-5 ביוני 1982 כחלק ממבצע ערצב 19, שלאחריהן פלשה ישראל ללבנון ב-6 ביוני, והסתיימה כעבור 3 שנים, ביוני 1985, עם נסיגת כוחות צה”ל מרוב שטחה של לבנון והתייצבותם ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול. לאחר 18 שנים, ב-24 במאי 2000 נסוגו כוחות צה”ל לקו הגבול הבינלאומי בעקבות החלטת ממשלת ישראל. 670 אנשי מערכת הביטחון נהרגו, ו-4 הוגדרו כנעדרים עד הנסיגה מלבנון בשנת 2000.
הבאנו מקבץ כתבות.
ליקט אל”ם (במיל’) שאול נגר
אות מלחמת לבנון הראשונה
טנק מרכבה סימן 1 בלבנון. טבילת אש ראשונה
הכתבות במקבץ:
30 שנה למלחמה: תיעוד מלבנון כמו שלא ראיתם, רועי מנדל, אתר ynet, 5 ביוני 2012
השקר של כולם, מעריב, עפר שלח, 5 ביוני 2012
30 שנה למלחמת לבנון: זיכרונות מהבופור, ישראל היום, 5 ביוני 2012
דרוש מחקר רשמי ומסכם, תא”ל (במיל’) ד”ר דני אשר, ישראל היום, 5 ביוני 2012
טור של טנקי סנטוריון במלחמת לבנון הראשונה
30 שנה למלחמה: תיעוד מלבנון כמו שלא ראיתם
“השעה 10:53, כוח שריון של צה”ל נכנס. המבצע החל להתגלגל וסיומו אינו ברור”, דיווח רון בן ישי על ראשית הקרבות. בסרט של ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון נראים המפקדים בשטח – בהם רפול, יצחק מרדכי, אלוף הפיקוד דרורי והמח”ט אלי גבע, לפני שסירב פקודה והודח – וגם החיילים מוכי ההלם. התיעוד לפניכם, יחד עם אלבום תמונות נדיר ועדויות משחזור הקרב בבופור
רועי מנדל (מאתר ynet, 5 ביוני 2012)
30 שנה מפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, מתפרסם הבוקר (יום ג’) תיעוד מהמלחמה השנויה במחלוקת. סרט באורך מלא השייך למחלקת ההיסטוריה של צה”ל סוקר את אירועי “מבצע שלום הגליל” עד להפסקת האש באוגוסט 1982, ביום שבו עולים המחבלים על הספינות בדרכם החוצה מלבנון – רגע לפני רצח מנהיג הנוצרים באשיר ג’ומייל והטבח בסברה ושתילה שבא בעקבותיו. “השעה 10:53, כוח שריון של צה”ל נכנס… המבצע החל להתגלגל וסיומו עדיין אינו ברור”, דיווח אז רון בן ישי, ואחרי כשלושה חודשים הכריז הרמטכ”ל ש”המטרות הושגו” – בלי לשער מה יקרה בשנים שיבואו. ynet מציג בפניכם תקציר של הסרט המלא:
הסרט ההיסטורי ממלחמת לבנון – הגרסה המלאה אחרי שערפאת והמחבלים עזבו, בצה”ל סיכמו הצלחה. סרט של מחלקת ההיסטוריה מציג תיעודנדיר של הלוחמים, חלקם המומים ומבועתים, ושל המפקדים שמדברים על הקרבות – וכבר מתחילים להבין שבלי יעד מוגדר הבוץ יגבה מחיר כבד. רפול, יה יה, אלוף הפיקוד דרורי, יצחק מרדכי וגם אלי גבע ורבים אחרים מצולמים בזמן אמת. “אין לדעת לאן יתגלגל כדור שלג”, כמו מתנבא רון בן ישי בדיווח על תחילת המבצע. כל הסרט לפניכם. לצפייה ראו כאן.
בסרט מרואיינים מפקדי צה”ל השונים בגזרת הלחימה, בהם הרמטכ”ל רפאל איתן, אלוף הפיקוד אמיר דרורי (שתוהה – מה בכלל היעד?), האלופים יאנוש בן גל ודוד עברי, וכן מפקדי הכוחות בשטח, בהם אל”ם אלי גבע, מי שהפך לימים לאחד מסמלי המלחמה כשסירב להשתתף בכיבוש מערב ביירות והודח מתפקידו.
הסרט מתאר את תנועת הכוחות בלבנון, ההתנגשות מול הכוחות הסורים, הלחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית והידוק המצור על ביירות לאחר השלמת ההשתלטות על כביש ביירות-דמשק והחבירה לכוחות הפלנגות הנוצריות. “הפה מתייבש וכולך מתחיל לרעוד, לא ידעת מה קורה”, מספר לוחם צעיר ומבועת על איום ירי המחבלים, ובמקרה אחר מתארים חיילים ירי חסר הבחנה בביירות. לוחמים שהופתעו מההתנגדות הפתאומית משחזרים את טראומת סולטן יעקוב.
“פינוי המחבלים היווה סיום פורמלי למלחמה”, אומר הרמטכ”ל איתן בסוף הסרט וחותם את דבריו בקביעה ש”המשימה הושלמה”. שבועות בודדים אחר כך נרצח מנהיג הנוצרים ג’ומייל, בוצע הטבח במחנות הפליטים הפלסטיניים וצה”ל הסתבך במלחמה הארוכה בארץ שהיה מי שכינה אותה פעם “שוויצריה של המזרח התיכון”, ושבה נשפכו נהרות של דם.
על פי נתוני משרד הביטחון, מספר החללים הישראלים במהלך שלוש שנות שהותו של צה”ל בלבנון (1985-1982) עומד על 1,217. בשנים שחלפו מאז ועד הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000 נהרגו עוד מאות חיילים.
הרמטכ”ל איתן בביקור כוחות בשטח לצד האלוף יונה אפרת, שגויס למילואים לשמש כעוזרו – ובהמשך היה חבר בוועדת כהן שחקרה את הטבח בסברה ושתילה
שר הביטחון שרון עם לוחמים
טור של נגמ”שי M-113 (“זלדה”) על ציר החוף בגזרה המערבית של דרום לבנון
אורנים גדול, גלגל ענק. שיירת טנקים נעה דרומה בתום המלחמה
מפקד חטיבה 35 יורם יאיר (יה יה) מתדרך לוחמים. צילום: מיקי צרפתי
אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי
מחייכים למצלמה: תא”ל יוסי בן חנן, אל”ם מאיר דגן ואלוף חיים נאדל (משמאל נראה אלוף עמוס ירון)
הגששים גברי בנאי (מימין) ושייקה לוי (משמאל) כצוות בידור בגזרה המזרחית
אלוף הפיקוד דרורי מדבר בקשר
מימין: אלוף יקותיאל (קותי) אדם, לפני שנהרג ביום הרביעי למלחמה, ואלוף יוחנן גור ראש אג”א
הרמטכ”ל רפול עם האלוף עמוס ירון (ימני בתמונה), שפיקד על כוחות צה”ל בגזרת ביירות
הוא ראה איך זה ייגמר? הרמטכ”ל איתן צופה במשקפת
כוחות צה”ל עם הנוצרים בביירות
הרמטכ”ל איתן נפגש עם מנהיגי הנוצרים ולוחץ יד לבאשיר ג’ומייל, שמונה לנשיא ונרצח
טנק M-60 של צה”ל שנפל מהכביש בציר הררי
כוח רגלים בחיפוי נגמ”ש אם-113 סורק כפר מעל ציר החוף
עוצרים להתרעננות. צלם “במחנה” מיקי צרפתי (מימין) והכתב הצעיר עמנואל רוזן
אלוף פיקוד צפון אמיר דרורי, תא”ל בן חנן והאלוף יריב אהרון מתבוננים במפה
המח”ט יורם יאיר (יה יה) באחד הכפרים
לוחמים בשטח קוראים עיתון “במחנה”
“אבי הפצועים” שמחה הולצברג, השר יעקב מרידור ומנהיגי הנוצרים
מסוק “יסעור” בפינוי לוחם צה”ל שנפצע לבית חולים בישראל
סא”ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם “כוח עוגן”, מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות
סגן ניר ברקת, קצין בגדוד 890 בחטיבה 35 – והיום ראש העיר ירושלים – מביט במפה ומשנן תכניות (צילום: מיקי צרפתי)
עמנואל רוזן, אז כתב “במחנה”, והאלוף אברהם (אברשה) טמיר
הרמטכ”ל איתן ושר הביטחון שרון על גג חפ”ק
ראש אכ”א, אלוף משה נתיב, מבקר כוחות בשטח
תא”ל יוסי בן חנן ואלוף (במיל’) אהרון יריב על ציר החוף בדרום לבנון
לוחמי חיל הים וכוח חטיבת צנחנים בהפלגה מאשדוד לצידון, לפני הנחיתה ליד שפך נהר האוואלי
תא”ל יוסי בן חנן וחוליית הפיקוד הקדמית על ציר מקביל לציר החוף
“אורי צעק לי – גוני נפגע”. הקרב על הבופור
בין החומרים שפרסם ארכיון צה”ל גם מחקר של ההיסטוריון הצבאי תת-אלוף במיל’ ד”ר דני אשר, שעוסק בלחימה על הבופור ב-7-6 ביוני 1982. המחקר כולל תמונות הדמיה, רשמים ותמונות שצולמו במקום שבו התרחשה הלחימה הקשה, שגבתה את חייהם של שישה לוחמים – בהם מפקד הסיירת גוני הרניק, שהוזעק להחליף את משה קפלינסקי שנפצע קשה. ה”תלקיט”, כפי שמכונה המאמר, יועד עבור משפחות ההרוגים שביקשו לקבל את האינפורמציה על נסיבות כיבוש היעד שהיו שנים רבות תחת ערפל קרב. 
כוח סמח”ט גולני בדרך אל היעד, ליד גדר המערכת
מבט מהאוויר על הבופור
תוכנית פלס”ר גולני לכיבוש רגלי של המבצר
מוטי גולדמן, סגן מפקד הסיירת שזכה לעיטור העוז על פועלו בכיבוש הבופור, סיפר בתחקיר המבצע:
“אחרי העיקול פגשתי את גוני. לאחר שדיווחתי לו מה קרה אמר לי: קדימה. רצתי קדימה והגעתי לתעלה, רימון וצרור פנימה. ראיתי שהכול בסדר. אבו נכנס מימין, התעלה הייתה מאוד צרה ועם האפוד ממש לא הייתי מסוגל לעבור בה. הביצורים היו מבטון מזוין כמו מקלט. יצאתי מהתעלה, רזי עבר אותי וגם עמי, אני נכנסתי אחריהם. פתאום נורה צרור מלפנים שפגע גם באבו וגם ברזי, ריקושטים חלפו ליד עמי.
“צעקתי: ‘מה קרה?’ עמי ענה: ‘הם פצועים’. אמרתי לעצמי להוציא את הפצועים והתחלתי להתקדם לבד. כשאתה מפקד אתה לא מפחד. זו אחריות. אמרתי לאיתן הררנ”טיסט לירות לעבר העמדה שירתה, הוא ירה עוד אחד ועוד אחד והעמדה השתתקה. התקשרתי לגוני ואמרתי: ‘תשמע, אני פה עם שלושה אנשים’, הוא ענה לי: ‘זה בסדר, אני מגיע'”.
הכניסה הדרומית לבונקר, מעמדה זו נורה גוני
עיקול בכביש לעבר הבופור, שם ספג הכוח את מכת האש הראשונה
תרשים המבצר במבט על לפי חיתוכי קומות
בתחקיר מתאר תא”ל אשר את כיבוש המוצב ואת נפילתו של הרניק. “מוטי רץ מספר פעמים לאורכה של התעלה עד שהבחין בפתח באמצעיתה. הוא זרק רימון פנימה אך לא הייתה שום תגובה. קריאות של דובר ערבית מהכוח למחבל שהיה בעמדה להסגיר עצמו לא נענו. הטיהור נמשך עד שהגיע הכוח אל פתח המבצר. גוני רץ בעקבות מוטי והכניס רימונים לפתחי התעלה. בשלב מסוים עבר גוני בקרבת פתח שלא זיהה. מחבל חיכה שם, ירה בו מטווח קצר, פגע בלבו והרגו”.
“לא ראיתי שהוא נפל”, סיפר גולדמן בתחקיר לאחר הקרב, המוזכר במחקרו של אשר. “אורי צעק לי ‘גוני נפגע’. הגעתי בריצה אחרי חצי דקה והוא כבר לא היה חי, הייתי המום”.
סמח”ט גולני אז, סא”ל גבי אשכנזי, הורה להמתין עד בוקר כששמע על מותו של הרניק. הכוח נשאר במתחם הכבוש אך לא נכנס למבצר. למחרת התגלה סולם חבלים שהשתלשל ממרומי הבופור ובעזרתו הצליחו כנראה המחבלים לחמוק מהשטח ולהימלט.
בתחקיר התברר כי פינוי הנפגעים התעכב לשעות הבוקר המוקדמות, לאחר שהתאג”ד בושש להגיע. מסוקים שנקראו למשימת הפינוי לא הגיעו בשל קשיי מזג האוויר, חשש מפני ירי שנמשך לסירוגין וקשיים באיכון הסימונים לנחיתה בקרבת הבופור. לאחר פינוי הנפגעים תוכנן מהלך הסיום של הלחימה, ובדיעבד הסתבר שהמחבלים שנותרו במבצר ניצלו את הלילה וברחו.
שר הביטחון שרון והלוחמים בבופור, אחרי כיבושו
תעלה מהעמדה הדרומית צפונה. בעיקול זה נפלו עמיקם שרף ורזי גוטרמן
חיבור פנורמי של שלושה תצלומים: צומת נקודת הפיצול בכפר ארנון. ברקע – הבופור ובית הקשתות, שם תדרך גוני את החיילים לפני שיצא אל מותו
מתוך התחקיר: הביצורים בקרבת מבצר הבופור ומדרום לו
עמדת הסככה וקו התעלה
גם ראש הממשלה בגין בא להתרשם מהמבצר שנכבש (צילום: דובר צה”ל)
השקר של כולם
לא למדנו הרבה ממלחמת לבנון הראשונה. 30 שנה אחרי שפרצה, ההתייחסות לאויבים בזירה היא עדיין כאל סכנה קיומית בממדי שואה
עפר שלח (מאתר מעריב, 5 ביוני 2012)
במלאות שלושים שנה למלחמת לבנון הראשונה התלהט מחדש הדיון בשאלות מה ידע ראש הממשלה דאז מנחם בגין ז”ל על תכניותיו של אריאל שרון, והאם אכן שרון אמר לבגין ולשרי הממשלה את האמת וכל האמת קודם ליציאה למלחמה? זה ויכוח היסטורי מרתק, אבל הוא לא נוגע בדבר החשוב באמת: שקר היה גם היה בלבנון, אבל הוא היה רחב ומוסכם הרבה יותר.
צמרת צה”ל כולה ידעה ש”ארבעים קילומטרים” הוא מושג חסר משמעות הסותר הן את המתווה שהצבא התאמן לפיו בשנה שלפני המלחמה והן את התכניות שאושרו. ביממה הראשונה של המלחמה נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה באוואלי, הרבה יותר מ-40 קילומטרים צפונה לגבול ישראל, ופנתה לעבר דמור וביירות. לחיילים זה לא שינה, פרט לחיילי המילואים, שהחלו להבין את השקר כבר בדרכם לגבול; מפקדיהם, שידעו היטב לאן פניהם מועדות, הפכו שותפים לו מהיום הראשון.
זה לא הפריע להם, כי צבא הוא צבא, והוא רוצה להילחם. וזה מה שהיינו צריכים ללמוד כבר אז ולא למדנו: המלחמה היא דבר חשוב מכדי להניח אותו לגנרלים. החברה האזרחית, מהשלטון ועד המוסדות האחרים שלה, צריכה לקחת אחריות. 24 שנים לאחר מכן ביקש אהוד אולמרט משריו לא להצביע נגד עמדת הצבא ערב היציאה למבצע האחרון של לבנון השנייה, ושום פוליטיקאי – לא אזרח ולא גנרל לשעבר – לא מעז עד היום לממש את אחריותו זו.
כל מהלך כוחני מלווה בתרועת ה”שקט, יורים”
התקשורת הגיבה לפתיחה באש ברוח מאמר המערכת של עמירם ניר ז”ל בידיעות אחרונות עם פרוץ המלחמה: “שקט, יורים”. עצם המאמר מעיד שלפני המלחמה לא היה שקט. היה ויכוח, ולא על “40 קילומטרים” או על “שלום לגליל”, אלא על הדבר עצמו: תוכנית גדולה לעיצוב מחדש של המצב בלבנון.
לא כולם ידעו ששרון, בעידוד המוסד, מתכוון לבסס את הסדר החדש הזה על הבסיס הרעוע של משפחת ג’מאייל, אבל כולם ידעו שדובר במשהו גדול ואמביציוזי בהרבה ממהלכים קודמים. וזה מה שהיינו צריכים ללמוד אז ולא למדנו: מי שקורא לשקט מטעמים של פופוליזם או של פחד להיראות כמי שתוקע סכין בגב האומה הלוחמת, משתף פעולה עם השקר ואחראי לו לא פחות ממי שיוזם אותו.
ממלחמת לבנון השנייה ועד היום כל מהלך כוחני של ישראל מלווה בתרועת ה”שקט, יורים”. לאורך רוב ימי הלחימה בלבנון השנייה שיקפה התקשורת את המסר של השלטון: ישראל תחת התקפה וצריכה להגיב בכוח עד שזו תיפסק.
העובדות הפשוטות שמצהרי 12 ביולי 2006 דובר במהלך יזום שלנו, שהפסקתו הייתה בידינו בכל נקודה וייזום אין פירושו בהכרח בלתי מוצדק, אלא שהוא צריך להתנהל לאורן של מטרות ברורות ותועלת ברורה ולא כתגובה שהמטרה היחידה שלה היא לשרוד – העובדה הזאת לא טופלה כמעט מול הרצון להצטרף לקונצנזוס החמים תחת האש.
בעיני בגין האויב היה צורר
וראש הממשלה? השאלה איננה מה ידע, אלא איך תפס את מה שהוא יודע. בעיני בגין האויב היה צורר, הבופור היה מבצרו המאיים ושרון ורפול היו גיבורים תנ”כיים.
לא הייתה פה בעיה של מידע או של מודיעין, אלא של ראש ממשלה שמתייחס לסיטואציה סבוכה כאל סכנה קיומית בממדי שואה ואל פעולה יזומה כאל מבצע הצלה ברמה של הפצצת אושוויץ. 30 שנה לאחר מכן האנלוגיה למצב הנוכחי כה ברורה, שאין צורך לפרט אותה.
30 שנה למלחמת לבנון: זיכרונות מהבופור
משרד הביטחון פִרסם חומרים נדירים מהימים הראשונים של מבצע “שלום הגליל”. במסמכים: תקציר מתחקיר הקרב הקשה על המבצר
מעיתון “ישראל היום”, 5 ביוני 2012
בדיוק היום, לפני 30 שנה, התכנסה ממשלת ישראל דאז בראשותו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, וקיבלה את ההחלטה להוציא את יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים מלבנון באמצעות מבצע “שלום הגליל”.
שר הביטחון שרון בביקור בבופור. צילום: ארכיון צה”ל
יום למחרת, ב-6 ביוני 1982, החלה המלחמה הכי שנויה במחלוקת בתולדות מדינת ישראל, מלחמה שגרמה למאות הרוגים ושנה לאחר מכן כנראה גם להתפטרותו של ראש הממשלה.
לקראת יום השנה לציון המלחמה, שהותירה את חיילי צה”ל בלבנון וגרמה למאות הרוגים נוספים עד ליציאת הכוחות בשנת 2000, התיר לפרסום משרד הביטחון – באמצעות ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון – חומרים נדירים מהימים הראשונים של המלחמה, שכוללים חלק קטן מהתחקיר המקורי שכתב תא”ל (מיל’) ד”ר דני אשר על קרב הבופור, שבו כבשה סיירת גולני את המבצר העתיק, תמונות של חיילי צה”ל ובכיריו בשטח לבנון וכן סרט באורך של יותר משעה, שצולם על ידי דובר צה”ל בין 1982 ל-1984.
לוחמי צה”ל בדרך ללבנון. צילום: מיקי צרפתי, במחנה
בסרט, המתחיל בלוחמי צה”ל בנמל ביירות, נראים המפקדים הבכירים של צה”ל באותה תקופה משוחחים על מהלכי המלחמה.
הקרב על הבופור, שהתרחש ביומה הראשון של המלחמה, הפך לאחד הקרבות המפורסמים בתולדות צה”ל. שישה לוחמים, בראשות מפקד סיירת גולני גוני הרניק, נהרגו בקרב שבו נטלו חלק מיטב לוחמי החטיבה, ובהם הרניק, מוטי גולדמן, משה קפלינסקי וארז גרשטיין, אז מפקד צוות צעיר בסיירת שנפצע במבצע ולימים תא”ל אגדי ומפקד יחידת הקישור ללבנון, שנהרג ממטען בארץ הארזים 17 שנה לאחר מכן.
התחקיר שהותר לפרסום כולל 14 עמודים מתוך כ-120 במקור, ובהם מתוארים רגעי הדרמה מהקרב. סגן גולדמן זכה לעיטור העוז לאחר הקרב.
מסוק פורק ציוד ללוחמים בלבנון. צילום: ארכיון צה”ל
דרוש מחקר רשמי ומסכם
תא”ל (במיל) ד”ר דני אשר*
30 שנים למלחמת “שלום הגליל”, ומה נשאר לנו ממנה. אפילו את שמה שינתה ההיסטוריה ל”מלחמת לבנון הראשונה.” מטרת המלחמה נותרה עמומה ובסיס לספקולציות. יצאנו למסע בזק ל-40 “קילומטרים”, אל מחוץ לטווח הקטיושות, והגענו עד ביירות ואף מעבר לה. יצאנו להרחיק, ושקענו בבוץ של עוד 18 שנים במגרש הלבנוני.
הזיכרונות כמעט כולם עצובים. זוכרים את הבופור וממשיכים לשאול, האם צריך היה בכלל לכבוש? למה כבשו ומה היה המחיר? יש העוסקים שוב בקרב בסולטן יעקב שבו נפלו רבים, וממנו נותרו עוד שלושה נעדרים. מעטים זוכרים את הקרב לכיבוש צור שנמנע, את הלחימה הקשה והמתמשכת על מחנה הפליטים בעין אל-חלווה, בניסיון לעקוף את צידון ולחבור לצנחנים שנחתו בשפך נהר האוואלי.
עוד פחות לומדים על שלושת הקרבות בכפר סיל, מערך ההגנה של הסורים והמחבלים בפאתיה הדרומיות של ביירות. ומה עם הקרב בג’זין? עם הדו-צדדי בעין א-תינה? עם תקיפת הפנטומים את כוחותינו ב”עמק באינור?” עם המח”ט שהלך לאיבוד בקרב בעין זחלתא? והיו גם הצלחות של ממש, ובראשן חיסולו של מערך הטילים נגד מטוסים הסורי שנפרס בלבנון. זה ש”כופף את כנף המטוס” 1973-ב והתאדה בתקיפת חיל האוויר ביום הרביעי למלחמה ב-1982.
קרב זה נחשב לתחילת הקץ של הבכורה הצבאית הסובייטית, ובעקבותיה גם להתפרקותה של בריה”מ. והיה המארב של חטיבת טילי הנ”ט שלראשונה פגע בטנקי טי-72 פאר היצירה של מזרח אירופה באותה עת, משחשו לתגבר את מערכי הסורים בבקאע שבמזרח לבנון.
ומה יודע על כל אלה הציבור? אתמול התבשרנו על “שחרור” חומר מחקרי מארכיוניה של מחלקת ההיסטוריה של צה”ל על אודות המלחמה. זו רק טיפה בים. נראה לי שזכותו של הציבור לדעת מחייבת הוצאתו לאור של מחקר רשמי ומסכם (בעגה ההיסטורית בעולם – אופישל היסטורי) ובו תיאור מלא של המלחמה, מרמת הקברניטים ומקבלי ההחלטות, דרך הרמות המתכננות במטכ”ל ובפיקוד הצפון ועד דרגי הביצוע באוגדות, בחטיבות, בגדודים ובפלוגות.
הלקחים שמהם אפשר עדיין ללמוד וזכרם של הנופלים מחייבים אותנו להשלים את המשימה.
* הכותב הוא היסטוריון וחוקר המלחמה. חלקים מאחד ממחקריו על אודות קרב הבופור הותרו אתמול לפרסום
