23 בדצמבר 2014: 41 שנה אחרי – הגבורה של הטנקיסט יוצאת לאור
מדוע שמיל רוזנבלאו, שמעשי הגבורה שלו במלחמת יום כיפור ברמת הגולן כללו גם בלימה של כוחות סורים, וגם הצלת לוחמים – לא קיבל צל”ש? האם משום שכל מפקדיו הישירים נהרגו בקרב ולא היה מי שיתעד? בקיבוצו גלגל שחזרו את סיפור הקרבות, ונתנו לו צל”ש מיוחד
אריק בשן (מאתר ynet קיבוץ, 12 בדצמבר 2014)
בעוד כמה ימים ייחגג חג המכבים, ויושרו השירים “מי ימלל” ו”על הגבורות ועל התשואות”, גם בקיבוץ גלגל שבבקעה – שם הכתירו החברים השנה גיבור אמיתי משלהם: שמואל (שמיל) רוזנבלאו, שמעלליו המדהימים בימים ההם (יום כיפור לפני 41 שנה) נחשפים כאן לראשונה, בזמן הזה.
הפקודה: ״לא זזים מקו הגבול!״ ירדה משר הביטחון משה דיין אל הרמטכ״ל רב-אלוף דוד (“דדו”) אלעזר. דרך אלוף פיקוד צפון יצחק (“חקה”) חופי הגיעה אל מפקד אוגדת רמת הגולן, אוגדה 36, תת־אלוף רפאל (“רפול”) איתן, ומשם למפקד חטיבה 188, “ברק”, אלוף-משנה יצחק בן שוהם; אל מג”ד 74 סגן אלוף יאיר נפשי; אל מפקד פלוגה ז׳ סרן אורי עקביה; מפקד מחלקה 1 סגן-משנה דני אוברלנדר; וגם, כמובן, אל יאיר דויטש, מט”ק (מפקד טנק) 1א, ואל התותחן שלמרגלותיו – טוראי שמואל (שמיל) רוזנבלאו.
והם לא זזו מהגבול. חרקו שיניים, איבדו חברים. פצועים ומותשים עמדו על משמרתם. רבים מהם לא שרדו את הקרב. עדיפות האויב ניכרה כמעט בכל פרמטר. בתוך הכאוס והאובדן הנורא בלט השריד האחרון של פלוגה ז׳, טנק 1א – “הטנק שלדויטש”, ובמרכזו שמיל התותחן. הם המשיכו להילחם. גם אחרי שהבינו שאף אחד לא יבוא לחלצם, עם טנק כשיר-למחצה ותחמושת דלה – הם לא נטשו את העמדות.
רוזנבלאו עם מגן ההוקרה. “לראשונה בחיי אני לא מרגיש שקוף”. צילום: איציק אדרעי
שערי הגיהינום
עם פרוץ המלחמה בשבת, בשעה 13:50, עמדה פלוגה ז’ על המשמר בדרום רמת הגולן. לא היה חיל אוויר שיגונן מלמעלה ולא כוח ארטילרי שיבלום את האויב המתקדם ממזרח. שמיל רוזנבלאו, שהתגייס לשריון שנה לפני כן, היה אחד התותחנים המצטיינים בגדוד. הוא אמנם רצה ללכת למשהו “קרבי יותר”, אבל ההורים, ניצולי שואה, לא הסכימו, “כי זה מסוכן מדי”. בשריון, הם חשבו, יהיה מסוכן פחות, ושמיל השלים עם דעתם.
אחרי מסלול אימון בסיני, בגדוד 77 (מחטיבה 7), בפלוגה של אלי גבע, עבר שמיל עם חבריו לצפון, לחטיבה 188, לגדוד 74, לפלוגה ז’ של צביקה גרינגולד (בן לוחמי-הגטאות). שמיל זוכר את גרינגולד הקשוח, שדרש יכולות גבוהות מבחינה מקצועית.
“בשבתות, כאשר כל הצבא נח, נסענו אתו למסלול היכרות עם השטח. הוא לא נתן מנוח – וזה מה שעזר לנו מאוד אחר-כך לפעול בשטח כאשר איבדנו את המפקדים שלנו. כשהיינו תחת פיקודו לא אהבנו את צביקה”, מגלה שמיל, “אבל אחרי המלחמה ידענו שאנחנו חייבים לו תודה רבה מאוד”.
שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה עזב גרינגולד – שלימים עתיד היה לקבל את “אות הגבורה” ושעל שמו נקרא “כוח צביקה”, שם דבר בדברי הימים של מלחמות ישראל. הוא יצא לקורס מפקדים שלאחריו ביקש לסיים את שירותו. במושב מ”פ ז’ החליף אותו אורי עקביה, שעד אז היה הקמב”ץ הגדודי.
לאור המצב המתוח בגזרה (העריכו שעומדים לקראת “יום קרב”), יום לפני פרוץ המלחמה עברה הפלוגה, ממקומה הקבוע ליד נפח, אל חושנייה. שמיל זוכר את ביקור הרמטכ”ל דדו ממש ביום שלפני כן. הוא לא רמז שמשהו קריטי קרב ובא.
הסימנים היותר מדאיגים הגיעו רק בבוקר שלמחרת, בשבת, כאשר אישרו המפקדים לשמיל להפסיק את צום יום כיפור והורו על קיפול רשתות ההסוואה. חצי שעה לפני המלחמה עוד סירב המח”ט לבקשת המג”ד לקדם את הכוחות לעמדות. בשעה 13:55 נפתחו שערי הגיהינום.
“שמיל, אש”
פלוגה ז’ תפסה עמדות אש ייעודיות מצפון למוצב 111, מעט לאחר פתיחתה הרועמת של המלחמה. לא לאורך זמן. שמוליקאסקרוב, סמג”ד גדוד 53, תחתיו פעלה פלוגה ז’, מורה למ”פ עקביה להסיט יחידת-משנה בפיקודו לצדו הדרומי של מוצב 111, כדי “לסתום פרצות”.
המ”פ, עם שני כלים ממחלקה 1, מותיר בדד את דויטש בעמדתו ונע במהירות, במדרון קדמי, לקצר זמן וטווח. אש עזה נפתחת. הם מנסים לשווא לחפש קפל קרקע. לא היה להם שום סיכוי. כל המפקדים הישירים נהרגו: המ”פ עקביה, המ”מ אוברלנדר וסמל המחלקה צביקה מזרחי.
אצל דויטש שומרים על שגרה. התותחן שמיל מבצע ירי מהיר ומצית מטרה אחרי מטרה. הטווח מהאויב הוא מאות מטרים בלבד, אבל המטרות רבות והתחמושת דלה. “לקראת הלילה נותרו לנו רק כמה פגזים”, מעיד שמיל. “לא יכולנו לעזוב את הרמפה מחשש שאם נרד מישהו יתפוס לנו אותה”.
צוות טנק של מחלקה 1 – המט”ק דויטש, שמיל התותחן, יצחק ריפשטיין הטען ורוני מנצור הנהג – היה היחיד שעמד באותן שעות גורליות בין הסורים למדינת ישראל בגזרה הדרומית של הגולן. כל השטח, מ”תל חרה” ועד למוצב 111, היה עמוס לעייפה מאות טנקים, נושאי סגרים, ועשרות אופנועים לצורכי תקשורת.
“לפני שהחשיך”, מספר שמיל, “הצלחתי בירי מהיר, כמעט עיוור, להוריד עוד חמישה טנקים. ירינו את כל ‘הבטן’ – 72 פגזים”. מאוחר יותר יתברר כי שמיל ותותחני מחלקה 1 הצליחו, במהלך הקרב הזה בלבד, לפגוע אנושות בחטיבה סורית ולהשבית כארבעים טנקים שלה.
רק כאשר ירדה החשיכה הצליח טנק דויטש לנוע כמאתיים מטר מערבה כדי להתחמש, ונוכח לדעת שגם מאחוריו כבר שרצו כלי האויב וחייליו. במקום התפתחו קרבות טנקים פנים אל פנים – מעין “שלוף” בסגנון המערב הפרוע. על הטנק של דויטש לא ירה האויב, אולי כי לא זיהה אותו.
רק כאשר התקרבו כדי 15 מטרים מהם נתן דויטש פקודה לתותחנו: “שמיל, אש”. שמיל לא הגיב. ושוב: “שמיל, אש”. שוב אין תגובה. בדיעבד יספר שמיל שלא נרדם ולא היה שרוי בהלם, אלא פשוט לא קיבל את הפקודה הנכונה (“תותח, מעיך, טווח, על, אש”) – והוא אינו יורה בלי פקודה נכונה… ודבר נוסף, לא פחות חשוב: שמיל טוען שלא זיהה מטרה, משום שזו היתהב”טווח אפס”, וכשאין לו מטרה מובחנת – הוא לא יורה. בסוף ירה וגם פגע.
כשניסה הטנק לשנות עמדה, הוא נפל לתעלת נ”ט. התברר כי פרס זחל וטווח במרגמות. דויטש דיווח על נטישת אנשי הצוות מלב לבו של מערך סורי משוריין צפוף. הם יצרו קשר עם הקמב”ץ ויחד עמו הגיעו רגלית אל נפח. הבסיס המרכזי של צה”ל ברמה, מפקדת אוגדה 36, חרב ומנותץ.
עד סוף הלילה ייכנסו לכאן גם כמה מטנקי האויב. לרפול, מפקד האוגדה, יש רק ארבעה טנקים שיכולים לעבות בשלב זה את הבסיס: טנק המח”ט של בן שוהם, הטנק של הסמח”ט ישראלי, ו”כוח צביקה” עם הטנקים של גרינגולד ושל שי נחשון.
המחט בן שוהם מבקש מהמט”ק שלו, יהודה פורת, לחבור אליו. פורת ההמום חולף בדרך מבלי שירגישו בו, בין שדרות טנקים סוריים. בהיתקלות הראשונה, כשבן שוהם כבר היה בצריח, נפגע הטנק, המח”ט נהרג, והכלי הכבד הידרדר והתהפך בתעלה. עוד לפני כן, ממש בסמוך, נפגע גם טנק הסמח”ט וישראלי נהרג. כוח-צביקה מגיע בשלום לנפח. מאוחר יותר יישלח המט”ק נחשון כדי לדווח, כי עם נפול שני מפקדיה הבכירים נמחקה, למעשה, חטיבה 188 מהסד”כ הלוחם של צה”ל.
טנק בקרבות יום כיפור ברמת הגולן. חטיבה שלמה נמחקה. צילום: דוד רובינגר
“על הבלימה”
מה גרם לצוות דויטש, בחורים בני 20-19, להישאר בעמדותיהם עד הכדור האחרון ולהילחם גם לאחר שהושמדה כל שדרת הפיקוד מעליהם? מה הניע אותם לנהל קרב בלימה אבוד נגד חטיבת שריון סורית?
מה גרם לשמיל, למרות שעות כה רבות ללא שינה, לשמור על דיוק כה רב, וגם, כפי שהתברר מאוחר יותר, לעבור להילחם תחת חטיבה אחרת (חטיבה 7), בגדוד שלא הכיר (77 של אביגדור קהלני), ולצאת עמם לעוד קרב מדמם, של עמק הבכא? מה קרה מאז לאותו שמיל, שהתבגר עם הזיכרונות, המראות והריחות מהמלחמה המזוויעה הזאת?
המאמץ של מנוע האוטובוס במעלה המפותל אל הרמה מתערבב בחדוות הנעורים של בני גלגל. שכבת הצעירים של הקיבוץ הפגינה נוכחות מרשימה ביום שהוקדש למורשת הקרב של שמיל, מוותיקי הקיבוץ. בשעה שראשו המלבין של חרמון-סבא מתבונן על העמקים והתלים האפורים שדאבו כל כך מתחתיו, לא מכזיבים הקיבוצניקים הצעירים במסורת החברותה, ובכל עצירה, ממש כמו בטיולי השכבה או היחידה, הם פורסים את ערכת הקפה כדי להדוף מעט את צינת החורף המוקדם.
אבל הצעירים, בעלי קצב חיים ואופק עניין שונה, מטמיעים, בין לבין, גם את גבורת הימים ההם. המוזיקה הבוקעת מרמקול האוטובוס היא מלנכולית, באווירה של פעם: “שלחי לי תחתונים וגופיות”, “היה לי נער”, “שיר לשלום”. בעקבות התצפית על קיבוץ גדות, שספג הפגזות יזומות כה רבות, מתנגן הפזמון “בתי, את בוכה או צוחקת”, וזה כבר קצת יותר מדי: “שו גדות?” הם שואלים. הם מכירים רק את גל גדות…
קצת יותר כבוד הם נותנים להמנון השריון: “כאן השריונים מחכים לפקודה/ מרכבות הברזל ואנשי הפלדה…” אבל לא כולם שמעו על מחוללי המלחמה ההיא, על חאפז אסד, אביו המנוח של בשאר, וגם לא על אנואר סאדאת, ובוודאי לא על מרואן אשרף – ואינם יודעים מי ביניהם היה המרגל ומי הנשיא…
מעשי הגבורה של שמיל ממלאים אותם גאווה, אבל גם מעלים את חרונם – חרון על אירועים שהם חוו אישית בשירות ושלא ייכנסו לפנתיאון הגבורה של ישראל. למשל, אירועים קשים שהתרחשו לטענתם, ב”צוק איתן”. “אנשים לא היו מוכנים להילחם. כל אחד לעצמו. אלה אפילו לא מוכנים להישאר במדינה הזאת. לא מעניין אותם שום דבר”, אומר, בכעס בלתי-מוסווה, ליאור סלע, בתחילת שנות העשרים לחייו, שהשתחרר לפני כשנתיים מהשריון ומתכנן את הטיול הגדול בחו”ל.
אביו של ליאור, רני סלע, שביומיום מרכז את לול ההודים של הקיבוץ, הוא האחראי לפרויקט המרשים הזה – “נותנים כבוד לשמיל”. סלע נדלק על הנושא בעקבות “על הבלימה”, הספר שכתב אבירם ברקאי (יצא לאור בהוצאת “מעריב” בשנת 2009), בו מוזכר שמיל שלהם בכמה משפטים.
“על הבלימה” הוא סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, המתאר את המאבק של שרידיה לזכות בהכרה, ולו מאוחרת, על גבורת אנשיהם באותה מלחמה – בעיקר ביומיים הראשונים, בהם הוכתה מכה אנושה אבל הצליחה לעצור באופן הרואי את השטף הסורי עד בוא כוחות המילואים.
סלע, כמו רבים בקיבוץ, שמע “משהו” על מה שעבר שמיל באותה המלחמה. ממש לא את כל התמונה. בעקבות הספר החליט לחשוף את הסיפור כולו. שעות ישב מולו, שמע קטעי סיפורים וזיכרונות, ולמד כי שעות קריטיות וימים שלמים “ברחו” לו. נשכחו מקומות, שמות, אנשים.
סלע הפשיל שרוולים, חקר ובדק וארג מחדש את תמונת הקרב של שמיל, ובעקבותיה את המסקנה: אם במדינה לא עיטרוהו, יקבל מהקיבוץ צל”ש מיוחד על סיפור הקרבה יוצא דופן. בהזדמנות זו, סלע אינו חוסך מהצעירים הסקרנים ולו פיסה אחת מהמערכה האיומה ומנהרות הדם שזרמו אז על חלקת הארץ הקטנה הזאת.
צעירי גלגל בסיור בעקבות סיפורו של רוזנבלאו, עם רני סלע. מטמיעים את הגבורה. צילום: איציק אדרעי
סיכת ביטחון בלשון
חוזרים אל שמיל ואל חבריו בצוות. זמן קצר אחרי שהגיעו רגלית לנפח הם מקבלים פקודה לרדת לצומת גולני, לקלוט 11 טנקים ולאיישם ב”שאריות” צוותים. משם, דרך טבריה, הם עולים על זחלילים לרמה. בחניון הלילה, ביום השני למלחמה, שוב התנגשות דמים עם הסורים, מול עשרות אנשי קומנדו שהפתיעו בפשיטת נ”ט.
רק ארבעה טנקים תקינים שרדו מהכוח המתחדש, אבל הטנקאים הצליחו לפגוע ולחסל את מרבית אנשי הקומנדו. אצל שמיל “נמחק”, כנראה, הקרב הזה. מעדויות של אחרים התברר כי סיכן עצמו גם הפעם, כשאסף, בעקבות אותו קרב לילי, מפות ומסמכים סודיים מגופות מפקדי האויב והעבירם אל קצין המודיעין של הגדוד.
במהלך הקרב הזה מאבד שמיל את המט”ק שליווה אותו עד כה, יאיר דויטש, שנפגע בעיניו ומפונה לאחור. דויטש עתיד, אגב, לעזוב את המדינה מיד עם תום המלחמה. הוא החליף את שמו ואינו מוכן לדבר על קורותיו במלחמת יום כיפור.
שמיל לא נעצר ב-188. הוא מגיע, כתותחן, לגדוד 77 (חטיבה 7), ועמו יעבור את הקרב המתוקשר של עמק הבכא; מוצב כתותחן בטנק קש”א 17ג, פלוגה מ’, של הגדוד.
קצין הארטילריה הוא אברהם שניר. לכאורה, זה טנק שאינו נמצא בחזית. בשלב מסוים החליט שניר, כך על פי שמיל, לבקר בסוללת התותחים שלו. בדרך חזרה “נתפר” על ידי מטוסי “מיג” שירדו על הכוח. שניר נהרג. המט”ק של 17ג, יהושעשטרנזי, נפגע קשה מהדף פצצה במשקל של חצי טון.
“עם סיכת ביטחון שמצאתי בפק”ל האישי שלי, ובשיטה שמעולם לא חשבתי עליה, תפסתי את לשונו ומנעתי חנק”, מתאר שמיל, כל כך בפשטות, את הצלת המט”ק, באוזני מאזיניו הצעירים הדרוכים.
ועוד מישהו כנראה חב לשמיל את הצלתו: תותחן מפלוגה מ’, שבמהלך הקרב על עמק הבכא נכנס להלם קרב קשה. שמיל ידע לחלץ את הבחור: “נתתי לו כמה סטירות ומשכתי אותו החוצה מהצריח”, הוא אומר בכנות מרשימה.
שמיל, מדגיש סלע בעקבות בדיקותיו, היה החייל היחיד בחזית שנלחם בחטיבה 188 ואחרי שזו התרסקה המשיך את המלחמה עם 7 וקהלני בעמק הבכא ובדרך לדמשק. שמיל החליף במסעו הקרבי לא פחות מחמישה טנקים. זולת הקש”אשניר ז”ל, הוא גם הצליח להחזיר את כל צוותי הטנקים שלו חיים הביתה.
צל”ש אלטרנטיבי
שמיל זכה להיות בקבוצה שבנתה מחדש את חטיבה 188. בנובמבר 1975 השתחרר. לקיבוצו, גלגל, הגיע בשנת 1976, ושם ריכז את פרדס האשכוליות ואחר-כך הצטרף לענף האחזקה שהוקם בקיבוץ. היום הוא מחלק את זמנו בין פינת החי של הקיבוץ וצוות השמירה.
מדוע אפוא לא קיבל צל”ש האדם האמיץ, שנתן את כול כולו להגנת המולדת, להצלת לוחמים וגם לבניית הכוח מחדש? את השאלה הזאת הציג רני סלע בתחקירו גם לתא”ל (מיל’) יאיר נפשי, המפקד הבכיר היחיד שנותר לפליטה מחטיבה 188 של 1973.
נפשי משוכנע ששמיל היה זכאי לכבוד הזה, אבל בגלל הבלגן והתחקירים הלקויים אחרי המלחמה, הוא אומר, מי שלא “נדחף” לא קיבל… על אחת כמה וכמה נכונים הדברים במקרה של שמיל, שכל מפקדיו הישירים נהרגו בקרב ולא היה מי שיספר את סיפורו. שמיל גם “נעלם מהתודעה” של קהלני, שאפילו לא הספיק, לדבריו, להכירו בגדוד 77. בכלל, במלחמה הזו היו כמה וכמה יחידות שטענו כי נגרם עוול גדול למורשתן. אחת הבולטות שבהן הייתה חטיבה 188.
כיצד בכלל שרד את המלחמה האיומה, נשאל שמיל, וענה בפשטות מדהימה:”לא הייתה לי אלא תפילה לחזור בשלום הביתה. כשאתה איש צוות, אתה מתורגל לעבוד כמו מכונה. אני יכול לומר לכם שברגעים הכי קשים במלחמה בכלל לא חשבתי. רק עשיתי את התפקיד שנצפה ממני”.
האם חייו השתנו בגלל המלחמה? שמיל משוכנע שכן: “כשאתה רואה אנשים בסכנת חיים ומוות, ההסתכלות שלך על החיים נעשית שונה, אחרת. אני עד להרבה ‘מלחמות’ על שטויות שמנהלים אנשים בחייהם. אחרי מה שאני עברתי – הכול נראה לי כמו אי-הבחנה בין עיקר לטפל”.
וזה, אולי, היה הרגע הדרמטי ביותר במסלול המשוחזר של שמיל: כבר כמעט ירדה החשיכה על מגרש המסדרים של נפח, כאשר התבקשו הנוכחים לקום על רגליהם ולהעניק כבוד וצל”ש אלטרנטיבי לשמיל שלהם. מאתי בן שוהם, אלמנת המח”ט, נבצר להגיע אל הטקס המרגש והמוצדק של מתן כבוד, גם באיחור של 41 שנה, לאחד מלוחמיו האמיצים של בעלה המנוח. “אתם עושים מצווה ואני אעשה הכול כדי להיות נוכחת ומעורבת בכך”, כתבה.
שמיל דווקא בא. הגבר שחגג השנה שישים עמד נרגש, מעט שפוף, אל מול הקהל האוהד כל כך. עיניו דמעו כאשר קראו את הכיתוב על המגן שהוענק: “לשמיל, בהוקרה ובהערכה על גבורתך וצניעותך במלחמת יום כיפור. מאוהביך”. הוא אינו רגיל למעמד מכובד כזה. תמיד היה צנוע, תמיד כל כך רצה לרצות את האחרים. אחרי שניות של דממה מצמיתה אמר שמיל בקול סדוק: “זו הפעם הראשונה בחיי שאני לא מרגיש שקוף”.
