בישראל כיום למעלה מ-70,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. יום ההוקרה נועד לתת הזדמנות להודות להם על ההקרבה והמסירות. הוא מצוין בבתי הספר ברחבי הארץ באמצעות מערכים חינוכיים ובטקסים ייעודיים שנבנו במיוחד לטובת היום. כמו כן, בערים וביישובים יצוין יום ההוקרה בטקסים ואירועים שיתקיימו ברחבי הארץ.
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
לעצור, להצדיע: על חשיבות יום ההוקרה לפצועי צה”ל
הם נלחמו בשבילנו ונפגעו פיזית ונפשית, אבל אנחנו לא היינו שם בשבילם. עכשיו מתקנים את המעוות: “זכות קיום מוסרית לחברה”
אורלי גולדקלנג (מאתר מעריב, 9 בדצמבר 2014)
“אחרי שפירקתי במכות את אשתי, לא זכרתי כלום”, אומר יוסי, “אבל בדרך כלל לא רק שאני זוכר, אני ממש רואה את זה קורה, כמו בהילוך אטי, ואני לא יכול לעשות שום דבר כדי לעצור את זה – הקללות, המכות, המיץ של הזבל”.
הוא חכם ושקול ולא עושה לעצמו שום הנחות. יש לו כישורים חברתיים, אבל אין לו חברים. “בניתי סביבי חומה, מאזן אימה ביני ובין הסביבה. אנשים הולכים לידי כמו על ביצים”, הוא אומר באותו סגנון רהוט להדהים, אבל את הרהיטות הזו, הוא אומר, הוא מגייס בשעת ההתפרצות כדי לומר את הדברים הקשים ביותר והמכאיבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וזה יכול לבוא ברגע, בלי שום התרעה.
זה לא התחיל אצלו מיד, אבל הסימנים היו שם מההתחלה: הפחד לפתוח מעטפות מהצבא, הסלידה מהמדים, החשש ממקומות עמוסי אנשים ורכבים כבדים, והריח – כל ריח שמזכיר במשהו את החוויות מלבנון. ובכל זאת, רק לפני שבע שנים זה התחיל להכות בו באמת. זה קרה באזכרה לחייל הראשון שיוסי טיפל בו בלבנון עשור קודם לכן, פצוע קשה שמת לו בידיים. רק אחרי העלייה לקבר התחילו ההתפרצויות והחרדות. האלימות בבית התבטאה במכות ובקללות. החרדות באו בצורת הסתגרות, אטימת וילונות, שינה טרופה עם סכין מתחת לכרית.
יעלון ביום ההוקרה לפצועי צה”ל. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
שבע שנים אחרי ההתפרצות הראשונה, יוסי הוא היום גבר גרוש עם תיק במשטרה, רישיון הנהיגה שלו נשלל ואת הילדים הוא יכול לראות בהשגחה בלבד. רוב הזמן הוא מסוגר בדירתו, מתקשה להחזיק מעמד במשרה מסודרת – שלא לדבר על מערכת יחסים חברית או רומנטית. את התחושות שמלוות אותו בכל היתקלות עם דגל המדינה או בימי זיכרון וטקסים, לצד המאמץ הדרוש לו כדי לקום בכל בוקר ופשוט לנשום, הוא העלה על הכתב בשיר “מגש הכסף השקוף”.
“פצועי צה”ל, ובתוכם פגועי הנפש, הם מגש הכסף השקוף, וכך גם המשפחות שלהם”, הוא אומר. “הם משלמים מחיר יומיומי, והם נתנו את חייהם למדינה, גם אם נותרו כביכול בחיים. אני רואה המון אלימות ברחובות, ואני מביט באנשים חסרי הסבלנות האלה ושואל את עצמי מי מהם הלום קרב ומי מהם בן של הלום קרב או נכה צה”ל. בדומה לבני הדור השני לשואה, גם בני הפצועים סוחבים איתם את הנטל. כולם משלמים את המחיר”.
יוסי הוא לא פציפיסט, והוא לא מצפה שמדינה שעומדת על נפשה תניח את נשקה ותיכנע לגחמות אויביה הרבים. כל שהוא מבקש הם הכרה וטיפול נכון יותר. את ההכרה הזו החלו לקבל השבוע פצועי צה”ל ופעולות האיבה במהלך שהתחיל יוסי עצמו, מבלי שידע על כך בכלל.
להוציא את השדים מהבקבוק
אחותו של יוסי נוהגת לכנס בביתה כמה חברים בערבי הזיכרון, ולהקדיש את האירוע לפצועי המלחמות. בטקס שקיימה לפני שנה וחצי הקריאה את “מגש הכסף השקוף” וסיפרה את סיפורו של אחיה. למחרת סיפרה חברתה תמר את אותו הסיפור לבעלה, אליעד אברקי, רכז מחוז דרום ב”בני-עקיבא”.
“בהתחלה לא הבנתי מה העניין, לא ידעתי בכלל שחברה של תמר אחות שכולה”, אומר אליעד, “ואז תמר תיקנה אותי והסבירה שהאח פגוע נפש בעקבות הקרבות בלבנון. בהתחלה לא הבנתי מה הקשר בין פצוע צה”ל ליום הזיכרון, אבל אז פתאום הבנתי את מה שפצועי צה”ל מרגישים היטב על בשרם מדי יום: אין יום בשנה שבו המדינה אומרת תודה למי ששילמו את המחיר וממשיכים לשלם אותו מדי יום ביומו, גם אם נותרו בחיים”.
בתוך זמן קצר העלה אברקי את הרעיון בפני מועצת מחוז דרום של “בני-עקיבא”, והחבורה הצעירה הזו, המורכבת מבני נוער חניכי התנועה, הצעידה את הרעיון היישר לתוך משרדי עיריית באר-שבע ומשם לכנסת ישראל.
הכתובת הטבעית שלהם הייתה ח”כ יוני שטבון, פצוע צה”ל שמלווה מקרוב רבים מחבריו ומחייליו הפצועים לאורך שנים. שטבון פנה לח”כ עופר שלח, גם הוא נכה צה”ל, והשניים הגישו יחד את הצעת החוק. השרה לימור לבנת והשר משה (בוגי) יעלון אימצו את החוק והעבירו אותו בזריזות כחוק ממשלתי.
היום, בי”ז בכסלו, התאריך העברי של יום כ”ט בנובמבר ההיסטורי, זכו פצועי צה”ל ופעולות האיבה להוקרה ממלכתית שנפתחה בטקס ממלכתי בבית הלוחם בתל-אביב, וצוינה גם בבתי הספר ברחבי הארץ ובכנסת.
“בעיניי זה יהיה שינוי דרמטי בשביל פצועי המלחמות, ממש כמו שמשפט אייכמן היה קו פרשת המים לניצולי השואה”, אומר יוסי. “כשהפצועים מקבלים את הכבוד וההערכה שהם ראויים להם, נפתחת להם האפשרות לשתף ולספר את מה שעבר עליהם. אנשים יתחילו להוציא את השדים מהבקבוק”.
זכות קיום מוסרית
“ישראל היא חברה שיודעת להוקיר את חלליה, אך לצערי לא את פצועיה”, אומר ח”כ שטבון. “יש כאן אלפי לוחמים שהקריבו את גופם ונפשם למען המדינה – צלקות של גבורה שנצרבו בהם לכל החיים. אלא מה, הצלקת עודנה וההוקרה איננה. כל פציעה כזו מביאה עמה חשיפה של שבוע אחד במקרה הטוב, ומיד חוזרים לשגרה. זו עוולה שבחברה מתוקנת אסור לקבל, כי חברה שלא מוקירה את גיבוריה, אין לה זכות קיום מוסרית. אחרי י”ז בכסלו שעבר, יום ההוקרה הראשון לפצועי צה”ל בכנסת, ישראל הפכה לחברה מתוקנת יותר”.
פצועי צה”ל יכולים לסבול מנכות גלויה או סמויה, פיזית או נפשית או שתיהן גם יחד. היא פוגעת לא פעם בכישורים החברתיים של הפגועים, ביכולת שלהם להתמיד במקום עבודה או בסתם ישיבה ממושכת במקום אחד. אלה אנשים שיצאו לקרב אבל לא חזרו ממנו, גם אם הם עדיין כאן.
“במהלך ‘צוק איתן’ ראינו התגייסות יפה מאוד של רבים לטובת תושבי הדרום”, אומר יוסי. “אנשים השתדלו לקנות דווקא מוצרים שלהם, ואפילו לנסוע במיוחד כדי לעשות קניות בעיירות הדרום. התגייסות דומה צריכה להיות גם לטובת נכי צה”ל, שרבים מהם מתקשים מאוד להתפרנס בצורה שגרתית”.
יוסי יודע על מה הוא מדבר: גם כשנהנה ממעסיק אדיב במיוחד, שדאג למרחב סטרילי למענו, הוא לא החזיק שם מעמד. היום הוא מצליח לצאת מהבית פעם בשבוע כדי לנקות שתי דירות. “הרגשתי כאילו אני קטוע רגליים, ומבקשים ממני לעלות לקומה רביעית בלי מעלית”, הוא אומר.
“זה אפשרי, אבל זה ייקח יומיים, ועד שאגיע אצטרך כבר להתחיל לרדת חזרה”. אלמלא התמיכה הגורפת של בני משפחתו (“משפחה טהורה ממש”, הוא שב ומדגיש), לא היה יכול לעמוד בנטל הכאב וההוצאות הכלכליות.
לצד ההוקרה הדרושה, יוסי מדבר גם על המודעות והטיפול הדרושים כל כך במצבו. מתוך דירת החדר הקטנה שלו במרכז הארץ, הוא שואל את עצמו אם טיפול ממוקד היה יכול לעשות את כל ההבדל. “בקריאה הראשונה למילואים הבנתי שאני לא מסוגל להיות שם”, הוא אומר. “הריח, המדים, כלי הרכב מסביב – כולם איימו עליי, החזירו אותי ללבנון. ראיתי קב”ן והוא הציע לי ללכת לנוח שנה וחצי בבית, עד לקריאה הבאה. איך הוא לא הבין? איך הוא לא שלח אותי למחלקת תגובות קרב שנמצאת באותה הקומה ממש?”
ביום שלישי הקרוב יוסי לא מבקש לראות דגלים וטקסים מרהיבים מדי. הוא רק מבקש שנרים עיניים מהעיסוקים שלנו, וליום אחד נושיט יד לאלה שלא מעזים לבקש עזרה, נתחשב, נוקיר ונצדיע.
ואם בפצועי צה”ל עסקינן, הרשו לי לפנות אליכם בבקשה קצת אישית. יהודה הישראלי הוא אחד הפצועים הקשים במבצע “צוק איתן”, והוא גם בן היישוב שלי. חודשים רבים אחרי הפציעה, יהודה עדיין לא חזר להכרה מלאה. בנו השני נולד לו כשעדיין ריחף בין חיים למוות, ולדברי הוריו, יהודה עדיין זקוק להרבה תפילות ורחמי שמיים. אם אתם כבר מוקירים את פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, קחו רגע גם לתפילת הלב: הרחמן הוא ישלח רפואה שלמה ליהודה יצחק בן איריס בתוך שאר חולי ישראל.
המלחמה שאחרי המלחמה
יום הזיכרון מציין את זכרם של הנופלים, אך מה עם הפצועים שנושאים את נטל הזיכרון מדי יום? שאלה זו הדהדה בראשו של אליעד אבריקי שהחליט לעשות מעשה, ובזכות כך מצוין היום (9.12) לראשונה, במעמד נשיא המדינה, יום ההוקרה לנפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה. “המלחמה שלכם מתחילה כשמתפזרים ענני העשן ונשטפים כתמי הדם מהרחובות”, אמר ריבלין
(מאתר ynet, 9 בדצמבר 2014)
“זה היה יום הזיכרון לפני שנתיים וחצי. לקחתי את אשתי מביתנו בירוחם לעבודה שלה בדימונה, במהלך הנסיעה היא סיפרה לי על ערב נשים לרגל יום הזיכרון בו הייתה ובמהלכו בעלת הבית סיפרה את הסיפור על אח שלה. לרגע לא הבנתי, לא ידעתי שהיא למעשה אחות שכולה. אשתי השיבה שהוא לא נהרג, אלא נפצע”, מספר אליעד אבריקי, ראש מחוז דרום של תנועת בני עקיבא.
השאלה ‘איך זה קשור ליום חללי צה”ל?’ הובילה לתהייה מדוע באמת אין יום שבו מזכירים את אלה שנפצע, ואז עלה במוחו הרעיון ליום הוקרה לפצועים.
אליעד אבריקי ונציגי בני עקיבא עם נבחרת הכדורסל של בית הלוחם ת”א. צילום: באדיבות בני עקיבא
היום (יום ג’) צוין, לראשונה, יום ההוקרה הלאומי הראשון לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. היוזמה לציון יום כזה עלתה לדיון בממשלה בזכות יוזמת נציגי תנועות מהדרום.
שבועיים לאחר אותו יום זיכרון, מספר אבריקי: “כינסנו את מועצת מחוז דרום של בני עקיבא בעירית באר שבע, דנו בנושא, והתקבלה החלטה פה אחד שנפנה לממשלת ישראל בכדי לקיים יום המאחד בין כל פצועי ישראל. עשינו פיילוט בשנה הראשונה ובשנה השנייה זה נעשה בכל הדרום. סגן השר אבי וורצמן, שהיה סגן עיריית באר שבע, בא לברך את הישיבה בה התקבלה ההחלטה ומאז כל תנועות הנוער של ב”ש הצטרפו. אבי ליווה אותנו לאורך הדרך. בזמן האמת הוא זה שרתם את לשכתו לטובת היום הזה”, הוא מספר.
המלחמה שאחרי המלחמה
היום (ג’), זו הפעם הראשונה, צוין יום ההוקרה לנפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה בטקס ממלכתי בהשתתפות נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. “המלחמה שלכם מתחילה בתום אדי הפיגועים, כשמתפזרים ענני העשן ונשטפים כתמי הדם מהרחובות”, אמר הנשיא ריבלין.
“זו המלחמה שאחרי, המלחמה שאחרי המלחמה. האתגרים העומדים בפנינו היום הם רבים ומגוונים. הם לא פחות חברתיים מכפי שהם ביטחוניים. על מנת להתמודד עם האתגרים שנכונו לנו מבית, החברתיים, הכלכליים וכן, גם הביטחוניים, נצטרך ללמוד מכם”, הוסיף.
בטקס שנערך בבית הלוחם תל אביב במעמד נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, נכחו גם האלוף במיל’ יואב גלנט, יו”ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה”ל, יו”ר ארגון נפגעי פעולות איבה ויו”ר ארגון נכי צה”ל שהעניקו לנשיא אות הוקרה.
“זו המלחמה שאחרי, המלחמה שאחרי המלחמה” – הנשיא ריבלין. צילום: דניאל מליחי
“מחיר כבד שלמה מדינת ישראל במלחמה על הקמתה, בטחונה ושגשוגה”, אמר האלוף במיל’ גלנט. “עשרות אלפי נכים נושאים על גופם ובנפשם את צלקות הקרב ואת תוצאות מעשי הטרור האכזרי איתם אנחנו מתמודדים מאז קום המדינה. כלל המשתתפים באירוע זה מייצגים את אהבתם והוקרתם של עם ישראל. חברי הנכים, חיילים ואזרחים, אנו זוכרים את מסירותיכם ואומרים לכם ‘אתם לא לבד. כולנו אתכם חזקים יחד”.
סגן שר החינוך, אבי וורצמן, נשא דברים גם הוא ואמר: “נפלה בידי הזכות לקדם את יום ההוקרה לפצועי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה. אירועי יום ההוקרה הם הסנונית הראשונה באמירת התודה לפצועים ומחובתנו להמשיך ולזכור אותם לאורך כל השנה”.
לדברי סגן השר וורצמן: “בשבוע הקרוב, מאות אלפי תלמידים הצדיעו לפצועים ונחשפו לא רק לגבורת הקרב, אלא לגבורת החיים”. בנאומו הוסיף: “היום הזה הוא הביטוי העמוק לערך היהודי העליון של כל ישראל ערבים זה לזה, לערך הערבות ההדדית ואהבת האדם. היום הזה כולו הוקרה והצדעה לאותם אלפים ורבבות אחינו ואחיותינו, שבגופם ממש, בהתמודדותם, בשיקומם, ובבחירתם בחיים- מצווים לנו את החיים והמשכם, חיים של עם חפץ חיים, של עם ששב לציון ברחמים, לכונן את ביתו בשלום ובאמונה”.
סגן שר החינוך אבי וורצמן ונשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. צילום: דניאל מליחי
עו”ד שגיא בנאו, נפגע פעולות איבה אשר נאם מול נשיא המדינה מטעם ארגון נפגעי פעולות האיבה: “אני רוצה לנצל את הרגע ולקרוא מעל במה זו לגורמי השיקום במדינת ישראל. יום הוקרה לנכי צה”ל ונכים מפעולות האיבה הוא יום מבורך אבל זיכרו, אנו מתמודדים יום יום, שעה שעה, במשך 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, עם הכאב, האובדן והשכול”.
יו”ר ארגון נפגעי פעולות האיבה, יהושע כהן הוסיף: “זו הפעם הראשונה שנכים נפגעי פעולות איבה מקבלים את ההכרה המגיעה להם. אנחנו מאמינים שהמדינה תשכיל לטפח מחויבותה לנפגעי פעולות האיבה כשם שהם מחויבים בגופם למדינה”.
תנועות הנוער עמלו על הנושא כשנתיים יחד עם בני הנוער שפעלו לקידום החוק. “הכוח הגיע מבני הנוער. מכל תנועות הנוער שנרתמו לקידום החוק. לאחר התייעצות קלה עם ח”כ עמרם מצנע, המשימה יצאה לדרך. פניה לח”כ אחד הובילה לאחר, וכך התגלגלנו לכדי החלטת ממשלה, שם אושר החוק – היינו מאושרים.
גלויות ושיר לפצועים
על מנת להעלות את המודעות ליום ההוקרה הועברו שיעורים ותכנים ייעודיים יחד עם משרד החינוך, תוך התאמה לכל גיל. במסגרת הפעילות החינוכית הכינו ילדי בתי הספר היסודיים כ-60,000 גלויות עם הקדשה אישית וציור אשר ישלחו לפצועים מרחבי כל הארץ. “הפעילות חשובה לחיילי צה”ל כי אם אנחנו לא נעשה לחיילים הפצועים, הם יעלבו”, אמרה מעיין מכיתה א’ בבית הספר לשפות ותרבויות על שם יוני נתניהו שבירושלים. “זה חשוב להראות לפצועים שזה חשוב לנו ושהם חשובים לנו, ואנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם”, בר מכיתה ו’.
כמו כן, פצועים הגיעו לבתי הספר בכדי לספר על החוויה שעברו, ושיתפו את סיפורי גבורתם, ולאלה הוענקו מגנים להוקרה. מאות תלמידים השתתפו בפעילות “להוקיר מקרוב”, שהתקיימה בבתי הלוחם ברחבי הארץ, שם נחשפו לסיפורים מרתקים של נכים אשר שיתפו את התלמידים ושוחחו עמם. לאחר מכן, השתתפו הילדים בכדורסל נכים שם הרגישו כיצד משפיעות המגבלות אותן חווה נכה.
לרגל יום ההוקרה הופק שיר נושא בפרויקט משותף של הסדנה לכתיבה ופזמונאות של נועם חורב ב”הבצפר” של חברות הפרסום יחד עם סגן שר החינוך, ח”כ אבי וורצמן, ארגון “זהות” ו’מפעלות הציונות הדתית’- המובילים את היום. את השיר, ”כנראה שניצחנו”, ליווה באמצעות קליפ את הטקסים שהתקיימו בכ-40 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, ומבצע אותו הזמר דור דניאל שנרתם למען העלאת המודעות ליום ההוקרה הלאומי.
לצפייה בסרטון ראו כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4601423,00.html
החייל הפצוע שנושא ברגלו קליע של חמאס
לרגל יום ההוקרה לפצועי צה”ל, מספר אור ילין על הליך השיקום המורכב לאחר הפציעה: “אף אחד לא יכול להבין את הטראומה שעברת”. סרחיו אל ברנט, חייל בודד מוונצואלה, מבקש להבהיר כי “כשאומרים ‘פצוע קל’, זה לא באמת קל”
נעמה אנגל משעלי (מאתר מעריב, 9 בדצמבר 2014)
שבועות ארוכים חלפו ממבצע ‘צוק איתן’, אז הופנה אור הזרקורים לעבר הפצועים הרבים, 1620 במספר, שפונו בבהילות מעומק השטח אל בתי החולים. את התגובות הראשוניות אז, על כך שלפחות הבן נותר בחיים, החליפו אט אט ההבנה כי החיים השתנו לבלי שוב, וההתמודדות היומיומית עם אתגרי השיקום, פיזית ונפשית כאחד. לרגל יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שחל היום (ג’) לראשונה, חזרנו אל פצועי ‘צוק איתן’, אלו האחרונים להצטרף אל מעגל הגבורה וההתמודדות, על מנת לשמוע מהם מעט על כברת הדרך שכבר עברו בחודשים האחרונים, ועל זו שעוד נכונה להם.
לאור ילין (22) מקיבוץ בארי נותרה מזכרת מהלחימה ברצועת עזה; הוא נושא איתו ברגלו השמאלית את אחד הכדורים שירו לעברו מחבלי חמאס. “אני אף פעם לא לבד” הוא אומר בחצי חיוך, “מה שחשוב זה שהראש עובד”. כיום, לאחר שבמשך חודש וחצי כלל לא היה יכול ללכת, הוא כבר מצליח לרוץ כבעבר, ובין טיפולי השיקום השונים, הוא חולם על חזרה ליחידה המיוחדת בה הוא משרת.
רצועת עזה, לא זרה לו כלל; ילין הוא בנו של ראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין, ובצוק איתן לחם במה שהוא מכנה “החצר האחורית של הבית”. לאחר שנה ושמונה חודשים ביחידה, נקראו הוא וחבריו למלא משימות ככוח חלוץ במרכז רצועת עזה, באזור קיבוץ כיסופים.
“נענו ככוח ראשון לעומק המטרה, לכיוון הפאתים הצפופים” הוא נזכר בקרב העז בו נפצע ביום ה-22 ביולי, “אלו היו מקומות עוינים בהם שכנו מפקדות של בכירי חמאס. הלחימה ארכה כחמש שעות, בהן קיבלנו הרבה אש מעשרות מחבלים. הם כל הזמן ניסו להפתיע אותנו, ובחלק האחרון כשניסינו לסכל התפרצות מתוך תת קרקע, חטפנו במקביל צרור של קלאצ’ניקוב מלמעלה, מהמבנים הגבוהים”.
כתוצאה מהירי ילין נפגע ישירות בשתי רגליו ומרסיסים שחדרו לידיו ופגעו בפניו. הוא פונה תחת אש במצב בינוני לתוך שטח ישראל, ומשם במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע.
“אף אחד לא יכול להבין את הטראומה שעברת”
במשך תקופה של חודש וחצי התנייד ילין על כיסא גלגלים. לאחר שסבל מאי תזוזה ברגל ימין, שוחרר לבסוף, לאחר שבועיים וחזר לביתו בבארי, שהיה גם הוא נתון באותו זמן תחת ירי טילים מאסיבי. “חזרתי לבית, לבארי, כי לא משנה כמה יורים עלייך, ושיש סכנות שיכולות לצוץ מהאדמה, זה הבית שלך – המקום הכי בטוח בו אתה עטוף כל הזמן באנשים שאתה אוהב ומכיר, שמאמינים בך” הוא אומר. “האזור בו לחמתי זה הנוף שאני מכיר, לטוב ולרע”.
שילמו בגופם למען ביטחון ישראל
כיום, הוא מגיע ארבע פעמים בשבוע למרכז ההידרותרפי בשער הנגב על מנת לעבור טיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה ובין לבין שוחה בבריכה. “לקח לי שלושה חודשים עד שהתחלתי לרוץ שוב, אבל לא ויתרתי לעצמי. החלטתי לקחת את הפציעה כהזדמנות”, הוא מוסיף באופטימיות. “כמשהו שבעקבותיו רואים דברים בצורה אחרת, אני נהנה מהדברים הקטנים ומברך על כל יום”.
“אף אחד לא יכול להבין אותך, לא את האבל על אובדן חברים, ולא את הטראומה שעברת, אבל אחוות הלוחמים והתמיכה מהמשפחה ומהצוות היא בלתי פוסקת, וכשלא נותנים לך ליפול, יש רק ברירה אחת – לעלות”.
הוא עדיין סובל מבעיות תזוזה ברגל ומפגיעות עצביות, אך לדבריו זהו העניין הצדדי, “אחרי שעוברים דבר כזה, הפציעות הופכות לעניין שולי, צריך לחזק את הראש”.
על החשיבות שביום מודעות למצבם של פצועי צה”ל הוסיף ילין כי “זה אולי מחזיר אחורה, אבל גורם לך להתמודד עם מה שעברת, ולא להדחיק. חשוב שחיילים יוכלו לקבל הזדמנות לדבר, הרבה פעמים לא רוצים להיזכר בזה שוב, וזו הזדמנות לדבר, לפתוח ולספר את הסיפור מנקודת המבט שלך. הרבה בינינו עברו אירועים כאלה, החיים ממשיכים הלאה, לצערי אנחנו חיים בסבבים, ומי שלא יעצור רגע לחשוב על מה שקרה לו, יהיה בבעיה גדולה”.
“בלי שום התראה, הרקטה נחתה עלינו”
שאול חנוני (47) מעפולה הבטיח לעצמו לפני שיצא לשרת במבצע ‘צוק איתן’, שזו תהיה הפעם האחרונה בה הוא מתנדב לשירות מילואים. הוא לא תאר לעצמו שמהפעם הזו, הוא לא ישוב אותו דבר.
חנוני, אב לשלושה, סופח כנהג לגדוד 75 בחטיבת השריון, ונפצע באורח קשה מאד, מנפילת פצצת מרגמה בשטח הכינוס בו שהה ליד קיבוץ בארי. באותה תקרית נהרגו ארבעה חיילים ביניהם חברו הטוב, וחייו של חנוני ניצלו בנס. כיום, לאחר שעבר ארבעה ניתוחים מורכבים בידו, וחודשי שיקום ארוכים, שוחרר ביום רביעי האחרון לראשונה לביתו מבית החולים שיבא. “המצב שלי היה קשה, ואני אסיר תודה לרופאים, אבל עכשיו חוזרים לחיים- פחות דיבורים ויותר מעשים” הוא פוסק בצניעות.
שאול חנוני צילום: ארגון זהות
“ישבנו קבוצת חיילים והטענו את הפלאפונים בנקודות חשמל שקפצנו עליהם כמוצאי שלל רב”, הוא משחזר את אירועי אותו יום, 28 ביולי, “בלי שום התראה, הרקטה נחתה עלינו”. אחד הרסיסים ריסק את ידו של חנוני ופגע בעורק שבה. הוא הוגדר תחילה בשטח כפצוע קשה, אך כשהגיע לבית החולים סורוקה הוחמר מצבו עקב איבוד כמויות רבות של דם, והוא הוגדר כפצוע קשה מאד עד אנוש.
לאחר שבועיים בהם עבר שלושה ניתוחים בידו בבית החולים סורוקה, הוא הועבר להמשך טיפול בבית החולים תל השומר, שם עבר ניתוח מסובך נוסף שארך 12 שעות. לבסוף הוא הועבר למחלקת השיקום בבית החולים. החל מיום רביעי האחרון הוא יעשה את דרכו מדי יום לאשפוז יומי בבית החולים העמק בעפולה, על מנת להמשיך את דרך השיקום הארוכה שעוד לפניו.
“הייתה לי פגיעה בעצבים ובכלי הדם, השתילו לי עצבים במרפק וייקח עוד זמן עד שתחזור לי התחושה ביד. היא מצולקת מהרבה ניתוחים, נפוחה ובינתיים אני עדין משתמש רק ביד אחת, המרפק שלי לא עובד, והאצבעות לא זזות”, הוא מספר.
“רק קמתי לשתות, וקיבלתי את החיים שלי במתנה”
אתמול, במסגרת יום ההוקרה, הרצה חנוני בהתרגשות אודות סיפור הפציעה שלו בכיתתה של אחייניתו הצעירה. לדבריו “הילדים היו מרותקים, שאלו שאלות, וכמובן שהאחיינית הייתה מאד גאה”. עם זאת חנוני מודה כי הוא מעוניין לשכוח מעט מהמראות הקשים שרודפים אותו מאז אותו היום בו נפצע “אחרי הכול אני רוצה להתנתק מכל זה, הייתי באירוע קשה, ראיתי ושמעתי הכול, והייתי בהכרה מלאה עד שהגעתי לחדר המיון. רגע לפני שזה קרה עוד ישבתי עם כל מי שנהרגו, רק קמתי לשתות, וקיבלתי את החיים שלי במתנה. אני חושב על האירוע הזה כל יום, הפרצופים שלהם מולי, וזה לא פשוט לחיות עם זה. אני מקווה שבעתיד יהיה לי זיכרון קצר יותר”.
”כשאומרים ‘פצוע קל’, זה לא באמת קל”. סרחיו אל ברנט
“כשאומרים ‘פצוע קל’, זה לא באמת קל”, מבקש סרחיו אל ברנט (22), חייל בודד מוונצואלה להבהיר. “כל פציעה עבור הבן אדם שחווה אותה, היא הכי קשה שאפשר מבחינתו”. אל ברנט שעלה לארץ בגפו בגיל 15, התגייס לגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. הוא נפצע ב-27 ביולי בעת שחילץ את מפקד הפלוגה שלו ושבעה חיילים נוספים מתחת לקיר שקרס עליהם בעת פעילות בחאן יונס. בעקבות כך מח”ט הצנחנים המליץ על אל ברנט כמועמד לצל”ש.
“המשימה שלנו הייתה לחפש אמל”ח בבתי השכונה”, הוא מספר על היום בו נפצע ומעיד כי על אף ששחזר את חוויותיו פעמים רבות, גופו רועד. “טהרנו כמה בתים, ובבית האחרון, הסמוך אלינו הופעל מטען שהיה על אחד הקירות וכל החוליה של המ”פ שלי נקברה תחת הקיר שקרס. היינו 150 מטר משם ויחד הקצין והמ”כ התחלנו חילוץ שלהם תחת אש אר פי ג’י, רימונים ונשק חי”.
סרחיו וחבריו הצליחו לחלץ את שבעת הלכודים שסבלו מפציעות בגפיים ומשברים ורסיסים, אך כשהגיע לחלץ את מפקדו, חטף סרחיו כדור בקרסול. “תוך כדי שאני מושך אותו, חטפתי אש מתוך מנהרה שהייתה סמוכה למקום”.
“פגיעה בגפיים נחשבת קלה, אבל השיקום נמשך עד היום”
הוא פונה במסוק לבית החולים בלינסון כשמצבו קל ושוחרר לאחר שלושה ימים. “פגיעה בגפיים נחשבת קלה, אבל השיקום נמשך עד היום. העצם לא נסגרה עדיין ויש הגבלה בתנועה וקושי ללכת. אני עדיין לא יכול לרוץ ולעמוד במשך הרבה זמן”. מביתו במושב תלמי יפו בו הוא מתגורר עם חברתו, הוא נוסע מידי שבוע לטיפולי השיקום.
”הייתי יכול לצאת במצב הרבה יותר גרוע”. סרחיו אל ברנט
על הצליעה שכנראה תמשיך ללוות אותו הוא מוסיף, “לומדים להתמודד, ממשיכים הלאה, אי אפשר להיתקע. החברה והמשפחה שלה תומכים ולא משאירים אותך לבד. באותו רגע שזה קרה לא חשבתי יותר מדי, הייתי צריך להוציא אותם, קרה מה שקרה וברוך ה’ שכולם חיים, הייתי יכול לצאת במצב הרבה יותר גרוע”.
זמן קצר לאחר התקרית הגיע לבקר את חבריו שחילץ “היה לי מאד קשה, אומרים שמי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, ואני הצלתי שמונה, אז תארי לך מה ההרגשה”, הוא מספר בהתרגשות. כשהוא נזכר בחבריו הוא קובע, “מגיע להם קצת הוקרה ותפיחה על השכם מדי פעם, לאלו שנתנו הכול למען המדינה, לא חשבו יותר מדי, אלא פשוט היו שם”.
יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יוזמה שצמחה מהשטח, ובקיץ 2014 עברה החלטת ממשלה שהפכה אותה ליום ממלכתי, שנקבע מדי שנה לתאריך י”ז בכסלו.
בישראל כיום למעלה מ-70,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. יום ההוקרה נועד לתת הזדמנות להודות להם על ההקרבה והמסירות. הוא מצוין בבתי הספר ברחבי הארץ באמצעות מערכים חינוכיים ובטקסים ייעודיים שנבנו במיוחד לטובת היום. כמו כן, בערים וביישובים יצוין יום ההוקרה בטקסים ואירועים שיתקיימו ברחבי הארץ.
לצפייה בסרטון חברי ארץ נהדרת מבקרים את אור ילין בבית החולים, ראו כאן:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/656/350.html?hp=1&cat=875&loc=4
