אלוף (במיל’) שלמה שמיר, שהיה אחד משנים עשר האלופים הראשונים בתש”ח, פיקד על חטיבה 7 במלחמת העצמאות ובהמשך דרכו היה מפקד חיל הים, מפקד חיל האוויר ואלוף פיקוד המרכז נפטר היום בתל אביב והוא בן 94. שלמה שמיר ז”ל היה מפקד ההגנה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ולוחמיו היו בין הראשונים שפגשו את שורדי מחנות הריכוז באירופה של סוף המלחמה.
עד רגעיו האחרונים היה צלול. רק לפני כשבוע ראיתיו לאחרונה בכנס לציון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, כשנשא הרצאה מאלפת בקול רם וצלול מבלי להיעזר בנייר כתוב כלשהו. שנים רבות היה שלמה שמיר פעיל בעמותת יד לשריון והכול ציפו למוצא פיו ולתבונתו ולניסיון החיים העשיר והמגוון שלו. הוא היה בתוך כך יו”ר ועדת התכנים של מרכז המידע בלטרון וחבר בוועדה להקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה העומד לקום באתר יד לשריון. הוא משאיר אותנו, חבריו הרבים ביד לשריון, בתחושת יתמות.
להלן מקבץ תמונות מהכנסים האחרונים איתו בימים 6 במאי במשכנות שאננים בירושלים בכנס על לוחמת היהודייה במלחמת העולם השנייה וב-7 במאי השנה בשני כנסים בלטרון, האחד בעת הרצאה של סר מרטין גילברט על מלחמת העולם השנייה והשנייה צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה: לוחמים יהודים ויהודים מקומיים יהי זכרו ברוך.
שאול נגר
הלווייתו של אלוף (במיל’) שלמה שמיר ז”ל תתקיים ביום ה’ 21 במאי 2009 בבית העלמין טרומפלדור בתל-אביב בשעה 1530.
שלמה שמיר נושא דברים בכנס הלוחמת היהודייה במלחמת העולם השנייה במשכנות שאננים, 6 במאי 2009
שלמה שמיר (משמאל) וסר מרטין גילברט בלטרון ביום 7 במאי 2009
שלמה שמיר נושא דברים בכנס על צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה: לוחמים יהודים ויהודים מקומיים (יד לשריון, 7 במאי 2009)
הצדעה לאלוף האחרון של מלחמת העצמאות (כתבה מיום 1 ביוני 2008)
ערב הוקרה מרגש ייערך ללוחמי מלחמת העצמאות, במסגרת אירועי 60 שנה למדינה. בין המשתתפים: האלוף שלמה שמיר (93), היחיד מאלופי צה”ל שנותר מהמלחמה ההיא. פרק אחד מתוך שלל הפרשיות העלומות שבהן השתתף ערב הקמת המדינה
שר הביטחון, אהוד ברק, והרמטכ”ל, רב אלוף גבי אשכנזי, יקיימו הערב עצרת הוקרה והערכה ללוחמי ולוחמות מלחמת העצמאות, תש”ח (1948), במסגרת אירועי 60 שנה למדינה.
מלשכת שר הבטחון נמסר כי אלפי הזמנות נשלחו לאלפי הלוחמים והלוחמות שבמסגרת המפגש יקבלו גם תעודת הערכה מיוחדת מטעם שר הביטחון, ברק, והרמטכ”ל, אשכנזי. את השמות והכתובות למוזמני תש”ח קיבל משרד הביטחון מעמותות הלוחמים וחטיבות צה”ל בתש”ח. ביקורת הושמעה על כך שלוחמים רבים לא קיבלו הזמנות.
בטקס יברכו את המשתתפים שר הביטחון, הרמטכ”ל והאלוף שלמה שמיר, היחיד מבין אלופי צה”ל בתש”ח שנותר בחיים והוא בן 95 היום. שמיר הוא לא רק אחרון האלופים מאז, אלא גם היחיד בין אלופי צה”ל בכל שנותיו שפיקד גם על חיל הים (1950-1949), גם על חיל האוויר (1951-1950) וגם על פיקוד מרכז. במלחמת העצמאות פיקד על חטיבת 7 והיה מפקד הקרבות בחזית ירושלים.
הוא נולד בשם שלמה רבינוביץ’ ברוסיה ב-1913, עלה ארצה ב-1925 ועוד כנער היה עובד התעשייה הצבאית המחתרתית, הצטרף ל”הגנה”, פיקד על פלוגות השדה (פו”ש) וחיל השדה (חי”ש) שלה ועמד בראש פעולות התגמול שבוצעו בכפרים הערבים בשנים1939-1936. ב-1939 היה בין חברי קורס הטיס האזרחי של חברת “אווירון”, כבסיס להקמת חיל האוויר העתידי של העם היהודי. מייד לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי, אבל במקום להצטרף לחיל האוויר הבריטי (RAF) הוא שירת בבריגדה היהודית והגיע לדרגת מייג’ור.במסגרתה לחם במלחמת העולם בצפון אפריקה, איטליה וגרמניה, ואף התמנה כמפקד הבריגדה מטעם “ההגנה”. במהלך המלחמה השתתף בקורס מודיעין אוויר של הצבא הבריטי, עובדה ששרתה היטב את חיל האוויר העברי.
עם שחרורו מהצבא הבריטי מונה כראש משלחת “ההגנה” בארצות הברית, כשהוא אחראי על רכש הנשק והתחמושת של המדינה שבדרך (בין היתר – רכש מטוסים) ובגיוס מתנדבים, במסווה של נציג הסוכנות היהודית. בין היתר, היה האדם שהפעיל את אל שווימר, טייס אמריקאי צעיר שהציע לעזור בהקמת חיל האוויר העברי. על אחת מפרשיות הברחת הנשק לישראל, הקשורה לשווימר ולזמר פרנק סינטרה, מספר רם אורן בספרו “המטרה: תל-אביב”:
(שלהי אפריל 1948) השלג חדל לרדת כשצנחו הטמפרטורות אל מתחת לאפס, לרמת קור שזקני ניו-יורק לא זכרו כמותה זמן רב. על מדרכות העיר הפך השלג לקרח חלקלק, ואל שווימר מעד פעמיים כשפסע עליו בשעת לילה מוקדמת בדרכו מתחנת הרכבת התחתית בכיכר יוניון למלון “פורטין”. כשפתח את דלת הזכוכית הגדולה של המלון הציף אותו ענן של אד חם. הוא עלה למשרדו של שלמה שמיר והתלונן: “בגלל הקרח הארור הזה כמעט שברתי רגל”. שמיר העלה על שפתיו חיוך נדיר. “אנחנו צריכים אותך בריא עכשיו”, אמר. “תיזהר שלא יקרה לך משהו לפחות עד מחר בצהריים”.
שווימר החזיר לו חיוך והבטיח להיזהר. “מה עם הכסף?” שאל.
שמיר הוציא מארון המסמכים שמאחורי כיסאו תיק עור ישן. “הכל כאן,” אמר, “כל המאתיים אלף דולר בשטרות של מאה.”
שווימר לקח לידיו את התיק. זה היה הון תועפות, חלק ניכר מהסכום שנמצא בחשבון של הסוכנות בבנק צ’ייס מנהטן בפארק אווניו. את הכסף הזה אמור היה שווימר לקחת איתו בטיסת הבוקר למכסיקו-סיטי ולמסור אותו לידיו של סגן שר הביטחון – שוחד שנועד להבטיח שהשלטונות יעלימו עין מהמתרחש סביב אוניית המשא “קפליס”. זו עמדה להפליג לארץ ישראל עם מטען גדול של נשק ושל ציוד צבאי, חבוי בחביות של חומר גלם לתעשייה.
“סידרתי שמישהו ישמור עליך כל הזמן עד שתגיע לנמל התעופה של ניו-יורק,” אמר שמיר. “כשתנחת במכסיקו יחכה לך איש שלנו וילווה אותך לסגן השר.”
מחוץ לחדר המתין לו יהודי גברתן, שומר הראש שלו מאותו רגע ועד להמראת מטוסו. שניהם ירדו במדרגות, אבל מהומה קטנה בפתח המלון גרמה להם לעצור. בעיניים קמות הסתכל שווימר בסוכני האף.בי.איי שחסמו את הדלת ומנעו כניסה ויציאה של אנשים. הוא ראה אחד מהם מציג צו חיפוש בפני בעל המלון, ומוחו פקד עליו להימלט מייד עם הכסף. בצעדים מהירים חזר שווימר על עקבותיו ואחריו שומר הראש שלו, אובד עצות כמותו. הם התרוצצו במסדרונות, פתחו חלון בקומה הראשונה כדי לבחון את האפשרות לקפוץ משםהחוצה אל הרחוב, אבל המלון הוקף בטבעת של סוכנים. העניין נראה אבוד.
שווימר ושומר ראשו נמלטו אל המדרגות האחוריות. הדלת שפתחו הובילה אל מועדון הלילה “קופאקבאנה”. המועדון היה גדוש בגברים ובנשים לבושים בהידור, שבאו לאכול ארוחה טובה ולצפות בזמר האורח ובלהקת הרקדניות האקזוטיות שהיו לבושות בחצאיות קש בסגנון הוואי וענודות מחרוזות של פרחי יסמין.
לא היתה כל דרך מפלט גם משם. שני סוכני אף.בי.איי בחליפות אפורות עמדו ליד הבימה וסרקו בעיניהם את הקהל. שווימר ושומר ראשו נסוגו אל המסדרון הצר שלאורכו היו ממוקמים חדרי ההלבשה של האמנים. על אחת הדלתות התנוסס כוכב כסף גדול. שווימר הנואש פתח את הדלת בלי להקיש עליה. מול הראי ישב השחקן והזמר פרנק סינטרה ואיפר את פניו לקראת ההופעה שלו. הוא הביט באורח הבלתי קרוא ובצעיר הגברתן שניצב מאחורי גבו.
– “אתם מפריעים לי,” אמר, “צאו מכאן בבקשה.”
שווימר לא זע. סינטרה היה המפלט האחרון שלו. לא היה לו לאן ללכת מכאן. “סליחה,” אמר, “אני מצטער להפריע, אבל אין לי ברירה. זהו עניין גורלי מאוד, אדוני.”
הזמר עדיין הביט בו כאל מטרד.
– “בתיק הזה,” אמר שווימר, מוחה אגלי זיעה מעל מצחו, “יש כסף שמיועד לקניית נשק להגנה על יהודי ארץ ישראל. הכסף נאסף בעמל רב מיהודים שזוכרים את השואה ופוחדים שהיא תקרה שוב. הבניין מלא בסוכני אף.בי. איי, שעלולים להחרים את הכסף הזה. אנא, עזור לי להסתיר אותו.”
– “או קיי,” אמר סינטרה, “אל תתייאש. אני עוקב כבר זמן רב אחרי המאבק שלכם בארץ ישראל ואתם ראויים למלוא ההערכה. השאר את התיק כאן ותבוא לקחת אותו אחרי שאנשי האף.בי.איי יסתלקו.”
שווימר השאיר את התיק ושב למועדון הלילה עם שומר הראש שלו. הם התיישבו ליד אחד השולחנות, הזמינו בקבוק יין והתפללו שסוכני האף.בי.איי לא יגלו את הכסף. בכליון עיניים חיכו לרגע שיוכלו לקחת את התיק ולהסתלק.
כשסינטרה ירד מהבמה והרקדניות בעקבותיו, הועלו האורות באולם. סוכני האף.בי.איי עמדו בפתח וחיפשו בכליהם של האורחים היוצאים. כשהתרוקן האולם, נעלמו גם אנשי האף.בי.איי.
שווימר התדפק על דלת חדרו של סינטרה.
– “נהנית מההופעה?” שאל הזמר.
– “מאוד.”
סינטרה הוציא את תיק הכסף ומסר אותו לידיו של שווימר. זה היה הקשר הראשון שנוצר בין הזמר למדינת ישראל. מאז הוא תרם סכומים גדולים לפיתוחה של המדינה ולהרחבתה של האוניברסיטה העברית בירושלים, שקראה על שמו את מרכז הסטודנט בקמפוס הר הצופים.
שווימר לקח את התיק ובשעת בוקר מוקדמת נסע בלוויית שומר הראש לנמל התעופה. לפני שהסתלק מסר לו שומר הראש אקדח טעון. “קח אותו,” אמר. “אף פעם אי-אפשר לדעת מה עלול לקרות.”
בנמל התעופה של מכסיקו-סיטי המתין לשווימר איש הסוכנות היהודית. השניים נכנסו למכוניתו, אבל בטרם הותנע המנוע נתחב בחלון פרצופו השחום של מכסיקני נמוך קומה, שצרח: “אני מהמשטרה. אל תעיזו לזוז.”
שווימר מישש את האקדח שבכיסו. איש הסוכנות דרש מהמכסיקני תעודת שוטר, והתעודה הונפה מייד אל מול עיניו.
המכסיקני פתח את דלת המכונית, התיישב ליד שווימר ושלף אקדח מאיים. “סע לתחנת המשטרה,” פקד על הנהג.
– “במה העניין?” שאל שווימר.
– “עשית עלי רושם חשוד בנמל התעופה,” אמר השוטר, “מה יש לך בכיס?”
– “שום דבר.”
– “יש שם בליטה של אקדח,” התעקש השוטר, “בשביל מה לך אקדח?”
שווימר הבין שאין טעם להכחיש. “להגנה עצמית,” אמר.
השוטר לא התרשם. “נברר הכל בתחנת המשטרה,” אמר. הוא לא חדל מלכוון את אקדחו אל שווימר.
משהו חייב היה להיעשות ומהר. כל הסיכויים היו שברגע שיגלו השוטרים את הכסף, הוא ייעלם אל כיסיהם לבלי שוב. שווימר ישב חיוור כסיד במכונית, לופת את תיק הכסף, מחפש רעיונות יצירתיים שיסייעו לסלק את השוטר לפני שיגיעו לתחנת המשטרה. היה רק אמצעי אחד, שפעל ביעילות רבה במכסיקו: כסף. שווימר הושיט יד לארנקו, שלף שטר של 50 דולר ונתן אותו לשוטר. הלה קיפל את השטר והטמין אותו בכיסו.
– “תעצור כאן,” אמר לאיש הסוכנות, שהחזיק בהגה.
המכונית עצרה, הדלת נפתחה והשוטר נעלם. שעה קלה לאחר מכן מסר שווימר את הכסף לידי סגן שר הביטחון בפגישה בארבע עינייםבלשכתו. בו ביום ניתן אישור ההפלגה לאוניית הנשק.
שלמה שמיר כמפקד חיל הים וכיום
פרנק סינטרה ואל שווימר: הברחת כסף מתחת לאפם של סוכני האף-בי-איי
קורות חיים (מתוך ויקיפדיה)
שלמה שמיר (1915 – 19 במאי 2009) הוא אחד מ-12 אלופי המטה הכללי הראשון של צה”ל, המפקד השני של חיל הים הישראלי(1949 – 1950) והמפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי (דצמבר 1950 עד אוגוסט 1951).
שלמה שמיר נולד ברוסיה בשנת 1915 בשם שלמה רבינוביץ’. עלה לארץ ישראל בשנת 1925. בשנת 1929 התגייס לארגון “ההגנה” ושירת כמפקד פלוגה בפלוגות השדה (פו”ש) ובחי”ש בירושלים. בימי מאורעות תרצ”ו – תרצ”ט פיקד על פעולות גמול של ההגנה בכפרים הערביים וכמו כן עסק בהעברת נשק ובהבאת מעפילים לארץ ישראל.
באפריל 1940 סיים קורס טיס אזרחי. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי. עבר את קורס הקצינים הראשון שלמגויסי היישוב בצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית. דוד בן-גוריון מינה אותו ל”מפקד כל החיילים היהודים בצבא בריטניה”. בשנת1946 השתחרר בדרגת רב-סרן, ונשלח מטעם ה”הגנה” לארצות הברית, להחליף את יעקב דורי בראש המשלחת הביטחונית של ההגנה, לשם רכישת ציוד צבאי, מכונות לייצור נשק ושיכנוע קצינים אמריקאים לבוא ולסייע לארגון “ההגנה” להפוך לצבא סדיר (ביניהם נמנה הקולונל דוד מרכוס, שנתמנה כאלוף בצה”ל).
בפברואר 1948 קרא לו בן-גוריון לחזור לארץ לשם הקמת חטיבה משוריינת שתפרוץ את הדרך לירושלים. הוא נתמנה כמפקדה הראשון של חטיבה 7, וכמפקד החטיבה פיקד על קרבות בחזית ירושלים, בקרב על לטרון וניהל את סלילת דרך בורמה.
עם סיום המלחמה הוצע לו תפקיד הרמטכ”ל אך הוא סירב. שמיר שירת כמפקד חזית המרכז (שנקראה לאחר מכן פיקוד המרכז). ב-16 במאי 1949 מונה לתפקיד מפקד חיל הים, החליף הן את פול שולמן והן את שמעון פרס ממנו נטל את תפקיד מנהל שירות הים ששולב בתפקיד מפקד החיל. בתקופתו התגבש והתעצם החיל, נקבעו מסגרות ארגוניות ותוכנן רכש של כלי שיט שבמסגרתו הגיעו פריגטות וספינות טורפדו. ב 14 בדצמבר 1950 הוחלף על ידי מרדכי (מוקה) לימון ומונה למפקד חיל האוויר. בתקופת כהונתו הוקם מערך הנ”מונבנה בסיס חצור. באוגוסט 1951 העביר את הפיקוד על החיל לחיים לסקוב, והוא פרש מצה”ל.
בשנת 1952 הקים שמיר את חברת “פוספטים בנגב”, שכורה ומייצרת פוספטים באזור הנגב ועמד בראשה במשך 11 שנה. בשנים1963-1967 היה מנהל מינהל מקרקעי ישראל. לאחר מכן ניהל את חברת הגז “פזגז” ואת המועצה לתעופה אזרחית. היה סגן היושב ראש של ארגון האווירונאוטיקה העולמי.
בהיותו בן 55 השלים שמיר בחינות בגרות וסיים תואר שני במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב.
