41 שנים בדיוק שָכְבוּ במרפסת דירה סלילי צילום המהווים תיעוד אחרון של עמיר רון, קצין שריון שהפסיק טיול באירופה כששמע על המלחמה ב-73′ ושב ארצה כדי להשתתף בקרב בחווה הסינית. כעת, החליטה אמו לצפות לראשונה בסרטים שצילם בנה
אביב פרנקל (מאתר נענע 10, 3 באוקטובר 2014)
“פינצ’י צ’או”, הוא כתב משווייץ. “מצטער שלא יצא לנו להתקשר לפני הנסיעה. אני התקשרתי אבל לא היית בבית. בינתיים מבלה נפלא, נמצא בשוויצריה. הנוף נפלא, הכל ירוק ונקי. אחרי סידורים בגרמניה, נמשיך לטייל באירופה. ד”ש חמה לאתי ממני ומדודי, הרבה נשיקות. עמיר”.
ב-22 באוגוסט 1973, לפני המלחמה, קיבלה פנינה מליקסון את המברק מאירופה. דודי ועמיר היו שני שריונרים שרק השתחררו מהצבא, ויצאו לטיול תרמילים ברחבי היבשת. התוכנית הייתה לחרוש את מדינות אירופה 8 חודשים לפחות, אלא שאז פרצה המלחמה שממנה עמיר לא שב.
רק השבוע הם ראו את פניו לראשונה. אמו עליזה, חברתו דאז פנינה, מיכאל האח הקטן ומשה שליט, האחרון שראה את עמיר לפני שטנק שלו נפגע. “הוא אמר ‘קטעתי את הטיול באמצע’, אכלתי אותה”, משחזר משה. “הוא נסע מינימום חצי שנה”, אומרת האם עליזה רון, “כמה שיותר לראות וליהנות, ועודדתי אותו לזה”.
מתוך הטיול באירופה. “איך אסתובב כאן כשבבית יש מלחמה?” צילום: חדשות 10
“מצאתי שקית ניילון מקופלת בתוך בד”, מספר מיכאל רוזנברג, אחיו של עמיר. “פתחתי אותה ומצאתי בפנים סלילים של סופר 8. אני מניח שזה שכב שם 20 שנה, במרפסת, בגשם, בשמש, הייתי בטוח שלא שרד כלום”. אחרי עבודת שחזור מאומצת במעבדת לינוף, התברר האוצר: דרישת שלום מעמיר ז”ל, 41 שנה אחרי.
במשך ימים ארוכים הם חיפשו טיסה שתחזיר אותם ארצה, אל חטיבה 600 שנלחמה בסיני. “איך אני יכול להסתובב באירופה, כשבבית יש מלחמה?”, משחזרת עליזה את השיחה האחרונה עם בנה. “הוא ביקש ‘תביאי לי לשדה התעופה את בגדי הצבא עם הנעליים, שאוכל ללכת ישר לשם’. וכך זה קרה, וראיתי אותו בפעם האחרונה בשדה התעופה, כשהבאתי לו את בגדי הצבא”.
עמיר כלל לא היה אמור לעלות על הטנק, והחליף מפקד אחר. רק שאז הוא נכנס לתופת הזכורה בשם החווה הסינית. הוא נהרג מטיל, ואיתו גם שלושת הלוחמים האחרים שהיו בטנק. מאז, השתדלה אימא עליזה להסתכל כמה שפחות באלבומים, כדי להתמודד עם האבל. 41 שנים אחרי, כשהכאב עדיין לא מרפה, יש באוצר של הסרטים איזושהי נחמה עבור מי שעמיר הוא הרבה יותר משם על לוח זיכרון. “בכל זאת”, אומרת עליזה, “היה נהדר לראות עוד פעם את זה. כי ראיתי את עמיר”.
