האלוף גרשון הכהן, הגנרל הוותיק במטכ”ל, השתתף במערכות ממלחמת יום הכיפורים ועד צוק איתן, ואת ההתנתקות, המבצע המפורסם ביותר שפיקד עליו, הוא מתכנן לגולל בספר. בראיון פרישה לאחר 4 עשורים הוא אומר: “נדמה לי שהתגייסתי רק אתמול”
יאיר שלג (מאתר מעריב, 24 באוקטובר 2014)
חיילים הם לא כפתורים: ארבעה עשורים שירת גרשון הכהן בצה”ל, מהקיץ של ערב מלחמת יום הכיפורים ועד הקיץ של ‘צוק איתן’. ארבעה עשורים שבהם ראה הכול. את כל המלחמות, כל המבצעים, כל הוויכוחים שכתשו את צה”ל ואת השיח האזרחי סביבו – ויכוחים שבכמה מהם היה מעורב בעצמו עד צוואר. אבל נראה שסיפור האישי שלו, דבר מכל אלה לא ישווה לקיץ 2005, הקיץ של ההתנתקות. הכהן מונה אז להיות מפקד כוחות צה”ל האחראים לביצוע הפינוי, למרות – ואולי בגלל – שלמפקדיו היה ידוע שהוא מתנגד לפינוי.
זה תפקיד שהציב אותו לא רק בעין הסערה הציבורית, אלא בעין הסערה של כל תהפוכות חייו, כמי שגדל במשפחה מוכרת היטב במגזר הדתי-לאומי. אביו ידעיה היה ממובילי חידוש ההתיישבות היהודית בגוש עציון וממייסדי ישיבת ‘הר עציון’.
בזיכרונות ילדותו של גרשון שמור מקום של כבוד להקמת כפר-עציון. אחיו של גרשון, הרב רא”ם, עומד בראש ישיבת ההסדר בעתניאל. אח אחר, הרב אביה, מלמד בישיבת תקוע. גרשון הכהן עצמו אמנם הסיר במהלך השירות הצבאי את הכיפה מעל ראשו, אבל הוא ממשיך עד היום להגדיר את עצמו כ”דתי עם כיפה שקופה.”
ביעילות מלאה. האלוף גרשון כהן. צילום: אריק סולטן
למרות האיסור על קציני צבא לעסוק בפוליטיקה, לכל מכריו היה ברור שהוא, איך לומר זאת בעדינות, לא שמאלני. גם עברו הצבאי רמז לאפשרות שלא יקבל את דין הממשלה: ב-1983, לאחר שמח”ט השריון אלי גבע פרש מתפקידו במחאה על ההחלטה להיכנס למערב ביירות, הביע הקצין הצעיר גרשון הכהן תמיכה בו – והודח.
הכהן הסביר, ומסביר עד היום, שדווקא משום שההזדהות של קצינים ומפקדים עם תכלית המערכה היא חשובה כל כך, חשוב גם לאפשר להם שלא להשתתף בלחימה אם אינם מבינים או מקבלים את התכלית. לא פלא שהיו בציבור הדתי-לאומי מי שציפו שלקראת פינוי גוש קטיף, יעשה הכהן כמעשה אלי גבע ויהיה מוכן להסיר את הדרגות וללכת הביתה. זה לא קרה.
הכהן מודע היטב למרכזיות של מהלך ההתנתקות בביוגרפיה שלו. בטקס הפרישה שלו, שהתקיים בלשכת הרמטכ”ל, אמר שפעמיים במהלך שירותו הצבאי ביצע את תפקידו “ביעילות מלאה, מתוך ערעור על התכלית: זה היה ב-1982 (…) וכך כמובן בגוש קטיף בקיץ 2005.”
בראיון מיוחד לרגל סיום שירותו הצבאי, אך בטרם פשט מדים כליל (חופשת הפרישה שלו תסתיים ביוני 2015), אומר לנו האלוף שהוא מתכנן לכתוב ספר על ההתנתקות והאירועים שקדמו לה, ולחשוף בו את מלוא לבטיו ושיקוליו.
הידיעות והתהיות על הכרעתו לשתף פעולה עם פקודת הפינוי, הוא מספר לנו, חצו את גבולות המדינה: “בשנת 2007 הגיע לכאן גנרל סינגפורי, כאורח של דובר צה”ל. הוא אמר שהוא לא מוכן לעזוב את הארץ לפני שיפגוש את גרשון הכהן. נפגשנו והוא אמר לי: ‘כבר שוחחנו פעם, ואני יודע שאתה אדם מאמין. גם אני אדם מאמין. אני קתולי, ואני מאמין שהארץ הזו הובטחה לכם על ידי הקב”ה. איך יכולת לתת את ידך למהלך הזה?’
“עניתי לו כך: לפי התפיסה הדיכוטומית, יש ציווי מהאל ויש חוק של המדינה, וכשהם במתח אתה צריך להכריע איזה מהם עדיף. אנשים חושבים שבמתח הזה אני העדפתי את חוק המדינה. אבל זה לא כך. כי מי יודע מה ציווי האל לגרשון הכהן בקיץ 2005? כשאלוהים אומר לאברהם ‘אני אל שדי, התהלך לפניי והיה תמים’, מסביר ספר הזוהר – התהלך במקום שבו איש לא היה לפניך. ובאמת, במקום שבו אני הייתי בקיץ 2005, איש לא היה לפניי.
בכל מערכת השיקולים הסבוכה שהייתה במצב הזה, איש לא עמד קודם. אז מה רצון האל ממני במצב המסוים הזה? מבחינתי, החיתוך בין רצון המדינה ורצון האל הוא שבציוּתי לרצון המדינה צייַתּי לרצון האל.
“צייתי לרצון האל”. שתי חיילות מפנות תושבת נוה דקלים. צילום: לע”מ
נניח שרצון האל הוא שהמדינה לא תתפורר ושהחלטות ההנהגה יקוימו. אבל למה דווקא אתה, עם הביוגרפיה המאוד מסוימת שלך, צריך לעמוד בראש המערכת שתיישם את זה?
“זה מאוד פשוט. לא נבחרתי באופן אישי לתפקיד הזה, אלא בחרו באוגדה שאני אז פיקדתי עליה, שתוביל את התהליך.”
ואתה בטוח שבמקרה בחרו באוגדה הזו, ולא שנבחרה בכוונה האוגדה שאתה היית המפקד שלה?
“עזוב, נשאיר את זה פתוח.”
פצע לכל החיים
בראיון נוקב שקיים איתו העיתונאי ארי שביט ימים ספורים לפני ההתנתקות, הכהן דווקא אמר כמה דברים מרתקים על חשיבות העובדה שדווקא הוא יעמוד בראש הפעולה: “יש פה טרגדיה. אבל השאלה שאני שואל את עצמי היא האם אפשר לעשות את המעשה הזה כמעשה ציוני (…) אני שואל אם אפשר לחולל את החורבן הזה כמעשה קדוש, ואני חושב שאפשר. לא שידיי קדושות, אבל בסופו של דבר אני אחריב בשם המדינה ולמען יכולתה של המדינה להתקיים. אני אעשה את מה שאעשה כדי לאפשר למדינה לקבל החלטות קשות במקומות אחרים ולכפות מרות במקומות אחרים. לכן אני חושב שאני דווקא האיש הנכון לעמוד במקום שבו אני עומד.”
הריאיון של שביט איתו נמשך גם לאחר מימוש ההתנתקות, ואז הוסיף הכהן: “אני מבין בדיוק מדוע בן-גוריון פירק את הפלמ”ח. הפלמ”ח היה ארגון של לוחמים ולא של חיילים, ויש הבדל בין לוחם לחייל. הלוחם לוחם על ביתו בחירוף נפש. החייל מבין שהוא מחויב להגן על ביתו של הריבון, גם אם הבית הזה רחוק מאוד מביתו הממשי.
“עתים הוא רעיון, לעתים הוא אינטרס, לעתים הוא צורך לאומי. לכן החייל הרבה יותר נאמן מהלוחם, ואני חייל. לכן, כשהם ציפו שאני אהיה אלי גבע של ההתנתקות, אלי גבע של הציונות הדתית, זה כלל לא עלה בדעתי”. ועוד אמר: “אני לא אוהב רחמים עצמיים, לא אוהב יבבות. גם לא אהבתי את אותם מתנחלים שייבבו. ציונות אינה בכיינות. ציונות זה לקבל את גורלך כיהודי ולהיאבק.”
“ציונות אינה בכיינות”. פינוי קטיף. צילום: אורי גליקמן
בשיחה איתנו כבר ביקש הכהן להמעיט במשמעות המתח שנוצר בעקבות הפינוי בינו לבין המחנה שבתוכו גדל: “תלוי עם מי היה מתח. האנשים הנבונים שם ידעו, ולרגע לא הפסקתי להיות בקשר איתם.”
ב־2008 בוטלה השתתפותך באירוע בגוש עציון, בגלל שתושבים שם מחו.
“אני מבין את הרגישויות, ואני לא בא לעשות הון ממה שעושים לי. מבחינתי זה חלק מהעניין. בדיוק כמו שיש בן-אדם שנכנס לקרב ונפצע, והוא יודע שיסחב את זה לכל החיים. זה חלק מהמציאות.”
ניכר בו שהוא זאב בודד, אך במהלך השיחה מתגלה שדווקא יש סביבו זאבים נוספים. אחד מתחביביו של הכהן, המחלק את זמנו בין דירה בתל אביב לבית שבנה במו ידיו ביישוב נמרוד שברמת הגולן, הוא גידול זאבים; 70 כאלה, הוא מספר בגאווה, כבר עברו אצלו במשך השנים.
הכהן הוא טיפוס מזן נדיר במערכת הצבאית, ודומה שבמערכת הציבורית בכללותה: אלוף שהוא גם פילוסוף. כשעמיתיו הקצינים הלכו ללמוד תחומים כמו מדע המדינה ומנהל עסקים, שיעזרו להם בקריירה הצבאית או בזו שאחריה, הוא בחר ללמוד פילוסופיה וספרות השוואתית. הוא גם תלמיד חכם שלא שכח את תלמודו. ראיון איתו אינו משימה קלה, באשר כל שאלה נענית בהרצאה שבה שזורים מישל פוקו לצד המדרש וספר הזוהר. המשימה הופכת סבוכה עוד יותר, לאור הנסיבות המגבילות שבהן מתקיים הריאיון, עם נוכחות צמודה של נציגת דובר צה”ל.
הוא נשוי, אב לשלושה וסב לשניים. את אתוס החייל טיפח בעצמו מגיל צעיר. “הייתי בצבא עוד הרבה לפני הצבא, כבר בתנועת הנוער”, הוא אומר. כנער היה רץ עם אביו ואֶחיו מירושלים לשער הגיא וחזרה. גם כיום, למרות גילו הנושק לשישים, הוא נראה כמי שמקפיד היטב על שמירת כושר גופני, וחף מהכרס המפארת קצינים בכירים אחרים. פעם אמר על עצמו שהוא בעל אתיקה של אביר ימי־ביניימי, ובהזדמנות אחרת דיבר במונחים של אתיקה לותרנית: “תמיד אהבתי להסתפק במועט. הרגלתי את עצמי לא לאכול, לסבול בשקט, לעבוד קשה.”
מהילדות הירושלמית הוא זוכר במיוחד את פעולות בני עקיבא. “זה היה הדבר הכי חשוב בנערות שלי, עם טיולי מדבר יהודה שערכנו, אחרי שנפתחו הגבולות ב-67′. הטיולים האלה היו שם דבר, ביודעין ושלא ביודעין”. גיבור נעוריו היה מאיר הר-ציון: “היומנים שלו התפרסמו כשהייתי בכיתה ו’, והשפיעו עליי מאוד. רציתי לחקות אותו בכל דבר שעשה. אז לפטרה לא הלכתי, אבל הרבה דברים עשיתי בעקבותיו.”
דרוש ספילברג
נדמה שמהפעילות בבני עקיבא ניטע אצל הכהן רעיון ‘היהודי החדש’, עיצובו של צבר שרירי ולוחם, שלא ייראה ולא יחשוב כמו היהודים הגלותיים ההם. כחניך תנועה דתית, שחש שאפילו כאן בארץ רואים בו ובדומיו את ממשיכי היהודיות הגלותית, הרעיון הזה היה כנראה משמעותי בעבורו במיוחד. בקיץ שלפני מלחמת יום כיפור הוא התגייס לנח”ל. במלחמה כבר שירת בחזית סיני ובתעלה, ויצא ממנה בתחושה של “ניצחון עצום”, כהגדרתו.
“מי שרצה ליילל הייתה לו סיבה ליילל, אבל קיסינג’ר עצמו אמר לגולדה: הייתה לכם פה מלחמה שעוצמת ההתנגשות שבה מקבילה לקרבות הגדולים ביותר של מלחמת העולם השנייה. ואם איבדנו בכל המלחמה הזו פחות מ-3,000 איש ואנחנו מייללים, אולי אנחנו לא ראויים לריבונות.”
מה אם כן השתבש בתודעה שלנו לגבי המלחמה, מאז ועד היום?
“בזמן אמת, החברה הישראלית דווקא קיבלה את המלחמה אחרת לגמרי מכפי שהיא מצטיירת היום בזיכרון הקולקטיבי. הייתי אז בגדוד טנקים, גירדנו עצמות מרצפת הכלים שאליהם נכנסנו, ובכל זאת לא הרגשתי שאני נמצא עם אנשים מוכים. הרגשנו ניצחון. הייתי במוצב ליד מזרעת-בית-ג’אן עם סיירת גולני, שעברה את הקרב בחרמון. ראיתי חבורת צעירים שהותירה בי רושם עמוק, עם תחושה של ביטחון וניצחון ועם חדוות נעורים.
“כבר כתבתי פעם שמלחמת יום כיפור עוד מחכה לספילברג שלה. מה שסטיבן ספילברג עשה ב’להציל את טוראי ראיין’ היה דבר גאוני: הוא כאילו הלך לכיוון האג’נדה הניאו-ליברלית, לעסוק בסיפור הפרטי, אבל מי שרואה את הסרט מבין שהגיבור הוא לא טוראי ראיין אלא קפטן מילר, זה שנחלץ להציל אותו, הפטריוט. וספילברג בעצם החזיר לעם האמריקני, הפטריוטי מיסודו, את הפטריוטיות.”
מה שבכל זאת השתבש במלחמת יום כיפור, אומר הכהן, “קשור לאופן השגוי שבו צה”ל, מדינת ישראל וגם אנשי מרכז הרב תפסו את הקמת המדינה. הם הבינו אותה כאירוע הירואי, שאחריו אין יותר כישלונות ומפלות, רק הצלחות. כמו טיל שנורה מכן השיגור ומשם רק עולה למעלה. הם הכחישו את המציאות האומרת שחיינו בעולם הזה הם מאבק מתמשך. בפועל, החזק יכול יום אחד גם להיות חלש, כי המציאות דינמית. אין מה להיבהל מזה, כי המציאות יכולה שוב להתהפך.”
הוא בהחלט מהקצינים שלא אוהבים חיילים מתייפחים, גם לא בהלוויות צבאיות: “להלוויות בקיבוצים היו מגיעים עם משקפי שמש, כדי שלא יראו את הדמעות. אחרי קורס קציני שריון כולם אצלנו קנו משקפי שמש, וגם אני קניתי, אבל לא השתמשתי ואף פעם לא הסתכלתי על חייל דרך המשקפיים. נתתי אותם לאימא שלי, שהודתה לי מאוד כי היא הייתה רגישה לשמש. בעיניי, גילוי של חולשה זה דבר שכדאי להשתלט עליו. פשוט מאוד.”
ואתה מוטרד מכך שהיום הנורמה של עצירת הדמעות פחות נפוצה?
“לא רק זה. בוא ניגש למקום אחר, פשוט יותר: תראה איך היום כולם מתחבקים. אני לא מתחבק, לדעתי, כמעט עם אף אחד. זה לא היה אצלנו.”
לחיל השריון הוא הגיע אחרי המלחמה כמו רבים מחבריו החי”רניקים, שעברו הסבה כדי למלא את שורות הטנקיסטים שהידלדלו מאוד. מאז ועד 1982 הוא מילא כמה תפקידי פיקוד בחטיבה 7 של השריון. למלחמת לבנון הראשונה התגייס מרצונו; כמי שהיה אז בתקופת לימודים, לכאורה יכול היה להתחמק. “חשבתי שכל המלחמה היא חסרת תכלית, לא רק הכניסה לביירות. אבל הייתי קודם קצין אג”ם של חטיבה 7 במשך שלוש שנים, והיה ברור לי שלא ייתכן שהחטיבה תלך למלחמה ואני לא אבוא.”
במהלך המלחמה פרסם הכהן בעיתון ‘הארץ’ מאמר בעילום שם, שבו יצא להגנתו של אל”ם אלי גבע, שהתנגד לכניסה למערב ביירות. היום, כאמור, הכהן מסביר שלא תמך בתוכן עמדתו של גבע, אלא רק בזכותו לבטא אותה ולשלם את המחיר: “להוציא עם למלחמה כשהמפקדים לא שלמים איתה, זו לא שאלה מוסרית אלא שאלה פרקטית. כשיש לי מכונית, אני צריך להבין את מגבלות היצרן; אחת ממגבלות המערכת הצבאית זו השאלה האם אנשים מוכנים למסור את נפשם למען המטרה.”
הכהן, משמאל, וחבריו ליחידה במלחמת יום הכיפורים. צילום: אלי דסה
אז הדרג המדיני צריך להביא בחשבון לא רק את דעת הקהל, אלא גם את דעת המג”דים והמח”טים?
“בוודאי. אתה יכול להנחית עליהם פקודה, אבל אנשים עלולים לגרור רגליים ולא להביא את התוצאה הרצויה. בן-אדם זה לא מכונה שאתה לוחץ בה על כפתור. אתה צריך ליצור את התנאים שיאפשרו לו לתפקד באופן אופטימלי. ואני אומר לך חד-משמעית שב’צוק איתן’, נתניהו ובוגי הבינו לעומק את העניין הזה.”
ואם שכבת הפיקוד תהיה מורכבת מאנשי ימין, זה צריך להיות שיקול מבחינת הדרג המדיני כשהוא דן בשאלה אם לצאת למהלך של פינוי יישובים?
“בוא לא ניכנס לזה. אבל תשאל את יגיל לוי (חוקר צבא וחברה מהאוניברסיטה הפתוחה – י”ש), והוא יגיד לך שהוא בעד צבא העם, כי זה מבטיח שתהיה ביקורת פנימית ושתהיה מערכת איזונים שתייצב את המערכת.”
רפול סילק, רפול החזיר
בעקבות הסערה שעורר מאמרו, יזם הכהן פגישה עם הרמטכ”ל דאז רפאל איתן (רפול), חשף את עצמו ככותב המאמר והסביר את עמדתו. רפול לא היסס, והעמיד אותו לדין על הפרת פקודות צה”ל. הכהן ספג נזיפה חמורה והודח משירות פעיל, אבל נשאר מג”ד שריון במילואים. רק ארבע שנים אחר כך הוחזר לשורות צבא הקבע על ידי הרמטכ”ל דן שומרון.
היום מגלה הכהן שרפול, ביום האחרון שלו כרמטכ”ל, אישר לו לחזור לצבא – “אבל אני הייתי אז בלימודים, והעדפתי לקבל גדוד מילואים שאני הקמתי אותו. החזרה שלי ב־87′ הייתה בעצם מימוש של החלטה שרפול קיבל בעצמו. בכלל, הוא נהיה אחר כך חבר שלי.”
הקצין הפילוסוף עבר לסירוגין בין פיקוד על כוחות סדירים לבין תפקידים הקשורים בחשיבה צבאית: הוא היה מפקד קורס קציני שריון, אחר כך מונה לראש מחלקת תורה ולחימה במפקדת זרוע היבשה, בהמשך קיבל את הפיקוד על חטיבה 7 של השריון, ומשם התקדם לתפקידי סגן מפקד ומפקד באוגדה סדירה. בשנת 2000 מונה לראש חטיבת תורה והדרכה במטכ”ל, וב־2003 הפך למפקד אוגדה 36. שלוש שנים אחר כך מונה למפקד המכללות הצבאיות, ובחלק מתקופתו שם שימש במקביל כמפקד הגיס הצפוני של צה”ל – התפקיד שבו סיים את שירותו הצבאי.
אישרו לו לחזור. שר הביטחון אריאל שרון והרמטכל רפול איתן על גג החפ”ק. צילום: ארכיון צהל ומערכת הביטחון
סקנדלים ציבוריים סביב התבטאויות שלו, או לפחות כאלה שיוחסו לו, המשיכו לצוץ במהלך השנים. בינואר 1995 התעוררה סערה לאחר שהכהן, כמפקד חטיבה 7, הופיע בתיכון ירושלמי וצוטט כאומר: “מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות. מרבית הבנות בצה”ל ממלאות תפקידים שמחשב ומשיבון יכולים לעשות באותה מידה של יעילות.”
בשיחה איתנו הוא מכחיש את הדברים, אבל אינו מעוניין להסביר מה כן אמר: “עזוב, אלו דברים מלפני עשרים שנה. לא רלוונטי עכשיו”. בקיץ 2006 צוטט בערוץ 10 כמי שאמר, בניחום אבלים אצל משפחתו של סא”ל עמנואל מורנו, ש”ההתנתקות הייתה פשע כנגד העם היהודי, ואני הייתי שותף לפשע הזה, ומלחמת לבנון (השנייה) היא העונש על הפשע הזה”. גם את הציטוט הזה הוא מכחיש. “היה לכל מיני אנשים אינטרס לטעון כאילו אמרתי את זה”, מסביר הכהן.
אבל גם אם כל הדברים האלה לא נאמרו מעולם, עצם ייחוסם להכהן מעיד שהוא נתפס כקצין דעתן שאינו מהסס לומר את אשר על לבו. הכהן עצמו רמז לכך בדברים שנשא בטקס פרישתו: “אני גם מודה לרמטכ”ל שזיכה אותי להמשיך להימצא במקום ובתפקיד שמאפשר לי להשתדל להועיל, עם כל החשש המוכר שאני יכול לעשות צרות. נדמה לי שממש לא עשיתי צרות, אכן השתדלתי.”
דע את כישלונותיך
בקיץ האחרון פרסמה ‘האוניברסיטה המשודרת’ של גלי צה”ל כרך ובו סדרת הרצאות שנתן הכהן לפני שנים אחדות, תחת הכותרת “מה לאומי בביטחון הלאומי”. הדברים שאמר מאפשרים לעמוד על כמה מתפיסותיו של האיש שהיה אחראי מרכזי על הכשרת מפקדי צה”ל בעשור האחרון. בולטת שם למשל אבחנה בסיסית שהוא עורך בין “טכנאות ביטחון”, שפירושה התייחסות לצורכי הביטחון השוטפים, לבין העיסוק בשאלה המקדימה “על מה נאבקים” – שרק מתוכה ייגזרו תפיסות הביטחון הפרטניות.
הכהן קובע גם שלא ניתן להבחין מראש, על פי קריטריונים קבועים, בין מלחמת ברירה לבין מלחמת אין-ברירה, כיוון שהכול תלוי בחשיבותו של יעד המלחמה: “בן-גוריון הבין שהמחיר שהוא מוכן לשלם למען ירושלים גדול מהמחיר שהוא מוכן לשלם ביחס למקום אחר, כי חשיבותה של ירושלים היא לא רק כנקודה גיאוגרפית או אסטרטגית, אלא בחשיבותה המהותית. לכן לוקחים כוחות מכל הארץ למען ירושלים, ומשמר-הירדן נופלת בגלל גיוס הכוחות למען ירושלים.”
עוד הוא מבחין בין תפיסה מערבית, המקדשת את היציבות, לבין התפיסה המהפכנית, והמועדפת בעיניו, שמכירה ביסוד ההתהוות האינסופית שיש במציאות: “מישל פוקו הוא המורה הגדול ביותר שלי. ממנו לקחתי את ההבנה שהכול בשינוי, וגם הנאורות של המאה ה-18 וה-19 היא סוג של אופנה – לעומת התפיסה המודרנית, שאצלה הנאורות היא אירוע דטרמיניסטי של התפתחות המציאות, כמו סוג של שמש שאחרי שעלתה לא תרצה יותר את החושך.”
אחרי מלחמת לבנון השנייה התקיימה בשיח הישראלי, ונדמה לי שגם בצה”ל, מגמה של “כיסוח השיח האינטלקטואלי”. בגללו, כביכול, נוצרים מפקדים שהחיילים שלהם לא מבינים מה הם רוצים. נפגעת מהאווירה הזו?
“אני תמיד האמנתי שאם אני לא מסוגל להסביר לילד את מה שאני מבין, סימן שאני בעצמי לא מבין. אם אני מסוגל להסביר לילד, אהיה מסוגל להסביר גם לאחרים. לרגע אחד לא הייתה לי תחושה של ‘איפה אני ואיפה הם, כשתגיעו לרמה שלי נדבר’.”
כמי שהלך ללמוד פילוסופיה וספרות, לא חשת חשדנות כלפיך במערכת הצבאית?
“לא. בין היתר כי כל חיי הקפדתי שלא לעזוב את עבודת היומיום המפרכת של המבחן המעשי. גם כשהייתי ראש חטיבת תורה ולחימה, ניהלתי בעצמי את התרגילים. המבחן הגדול ביותר של מי שרוצה שיקשיבו לו, זה אם הוא יודע לקחת בעצמו טורייה ולעבוד, מתוך מודעות שהוא גם יכול להיכשל. כשעמי איילון נכנס לתפקיד ראש השב”כ, הוא ביקש מכל האנשים בדרג הבינוני ומעלה שכל אחד יכתוב על פתק במה הוא עלול להיכשל, כי אם אתה לא יודע להגדיר איפה נקודת החולשה שלך, אתה גם לא יודע לזהות את נקודות היתרון שלך.
“אגב, המילה ‘אינטלקטואלי’ לא רלוונטית פה. היא שמה אותנו במקום שנכנס לאבחנות של פסיכומטרי. ב-81′ היה מבצע של סיירת מטכ”ל שהשתתפתי בו. עוזי דיין היה אז מפקד היחידה. שואל אותו רפול, הרמטכ”ל: ‘מה הסיכוי שבליל המבצע יירד גשם?’. עונה דיין: ‘עשרים אחוז. יש לנו נתונים של עשרים השנים האחרונות, והשכיחות של גשם בתאריך הזה ובאזור הזה היא עשרים אחוז’. אומר לו רפול: ‘כן, אבל בלילה הספציפי, או שיירד גשם או שלא יירד, אז ההסתברות היא של חמישים אחוז’. כשלמדתי פילוסופיה של תורת ההסתברות, ראיתי שמבחינה אקדמית רפול צדק. אז מי פה אינטלקטואל שמבין יותר מהאחר?”
את הסלידה שלו מכל מה שמזוהה עם תרבות מערבית, הכהן לא מנסה להסתיר. הוא מעדיף עשרות מונים את התרבויות העתיקות: הסינית, הערבית, בוודאי היהודית. אף שהגנאולוגיה קושרת אותו בבירור לעדות אשכנז, הוא מעדיף להגדיר את עצמו כ”יהודי ספרדי”, כלומר מי שהזהות המזרחית היא נר לרגליו.
את משמעות ההגדרה העצמית הנוספת שלו, “דתי עם כיפה שקופה”, הוא מסביר בפשטות: “אני ירא אלוהים. יש פתגם יפה בערבית: מי שאיננו ירא אלוהים, תירא ממנו. כשאתה אומר את זה לערבי, הוא בדרך כלל מרגיש שהורדת מחסום. כי בין היתר חלק מהבעיה עם היהודים כאן זה שהם נורא מודרניים, והמודרנה מכריחה להרחיק את האלוהים מחיי היומיום. וזה גם חלק מהבעיה בדיאלוג שלנו עם העולם הערבי.”
דע את האויב. חמאס ברמאללה. צילום: AFP
הבנתם נכון: גרשון הכהן הוא אדם שייאבק נחרצות למען הקיום הלאומי היהודי, אבל מתוך הרבה כבוד לאויב הערבי ולתרבותו. הוא אפילו מחמיא לחמאס על היכולת לקיים “מאבק סתגלני”, שלומד את נקודות התורפה של צה”ל ומתמודד איתן בהתאם, ולנשיא איראן חסן רוחאני, שהעניק מעמד דתי לפרגמטיות הפוליטית שלו: “לפני הרמדאן האחרון רוחאני אסף את המנהיגים הדתיים, הסביר להם את הקומבינות שהוא עושה עם האמריקנים, ואמר בין השאר: גמישות הרואית עולה על ג’יהאד.
“כלומר, מה שהוא עושה זה לצבוע את השיקול הפרגמטי בצבע דתי – כי בתפיסה המוסלמית אין הפרדה בין הפוליטי לדתי. במעשה הפוליטי אתה אמור לממש את יראת האלוהים שלך, וביראת האלוהים שלך אתה אמור להיות קשוב לאילוצים הפוליטיים.”
הרוח לא מונחת בימ”ח
בקיץ של ‘צוק איתן’, הקיץ האחרון שלו בצה”ל, שירת הכהן כמפקד הגיס הצפוני, שלא נטל חלק בלחימה. ובכל זאת, מנקודת מבטו ארוכת השנים על צה”ל, מתבקש ניתוחו למבצע בעזה. “רוב האנשים שיש להם ביקורת על המבצע לא מבינים את עולם המלחמה החדש, ששונה לחלוטין מהדפוסים שהכרנו בששת הימים וביום כיפור”, הוא אומר.
“למשל, המלחמה של היום מופרטת לחלוטין. במאה ה-19 רק למלך הייתה אפשרות לייצר אמצעי לחימה, והיום כל אחד יכול לייצר אותם, לשים טיל בבגאז’ של האוטו ולחולל צרה גדולה. לאלה ששואלים איך משכו את הצבא החזק הזה במשך חמישים יום, אני אומר: חלש וחזק זה לא דבר מוחלט. כי החזק הוא פגיע, והחלש עמיד דווקא בגלל שהוא פחות פגיע.
“מי שרוצה לראות מלחמה עם שריקת סיום כמו במשחק כדורגל ותוצאה ברורה כמו בכדורגל – זה לא רלוונטי. מלחמה היא אירוע שבו מתנגשים רצונות לאומיים ומשאות נפש לאומיים. אני מכבד את הצד השני, והם מכבדים אותנו כשאנחנו יודעים על מה אנחנו נאבקים.”
לדעתך המבצע הזה חיזק את ישראל או החליש אותה?
“חיזק אותה. כי קודם כול, המכונה הצבאית פעלה היטב. החיילים נלחמו בחירוף נפש, עם הרבה יוזמה, ובלי סדקים של שאלות כמו ‘מה אני מחפש בפאתי חאן-יונס או בית-חנון’ – וזה דבר מאוד משמעותי, כי בצד השני יודעים היטב לבחון את הרוח. הייתה ללוחמים עוצמה אדירה.
“המוטיבציה לבדה לא מגדירה את הצלחת המלחמה. תמיד אנשים מקטרים: חנה סנש קיטרה, ודודו מהפלמ”ח קיטר למה הוא יוצא בבוקר קר ברמות נפתלי ושאין לו כוח לקום. ועם כל זה, לא ראיתי בצבא כבר הרבה שנים כזו לכידות שורות של הלוחמים כמו שראיתי עכשיו. זה באמת דבר יוצא דופן, שמחזיר אותנו לימים טובים שידענו. קשה לי להגדיר למה זה קרה. בין היתר, כנראה גם בגלל האמון של המח”טים ברמטכ”ל. אני אומר לך את זה חד-משמעית.”
טענו שהדרג הצבאי מיתן יותר מדי את הדרג המדיני. חשת בזה?
“מי שאומר את זה לא יודע מה היה שם. גם אני לא יודע מה בדיוק היה בקבינט, ולא מתיימר לדעת. כששאלו את דדו, בדיון ממשלה קריטי שהתקיים ב־12 באוקטובר 73′, אם צה”ל יכול לצלוח את התעלה, הוא שאל: האם הצליחה תוביל להפסקת אש? אומר לו השר ישראל גלילי: ‘אתה רמטכ”ל, תישאר בשאלת היכולת’. אבל הרמטכ”ל צודק כשהוא מתעקש בשאלה כזו, כי לאבד 400 בחורים על משימה שלא ברור מה התכלית שלה, זה שונה לגמרי מאשר לנהל קרב שתכליתו ברורה.”
מהמבט הייחודי שלך על צה”ל, מאז מלחמת יום כיפור ועד היום – מה השינויים העיקריים שהתחוללו בו?
“קודם כול, חשוב לומר שהרבה דברים לא השתנו, לשמחתי: רוח הלחימה, הרעננות של האנשים הצעירים והיוזמה שלהם. הרבה דברים אחרים כמובן השתנו: לא רק האויבים, אלא גם העולם, הסביבה הטכנולוגית שמשפיעה על כל היבט של החיים שלנו, מהורות ועד פיקוד ומודיעין. אבל תכל’ס, כשאני מסתכל אחורה, נדמה לי שהתגייסתי רק אתמול.”
רוחו של צה”ל לא השתנתה?
“יש תהפוכות לכאן או לכאן. זה כמו אהבה בין בני זוג. יום-יום קורים דברים, ויום יום צריך לבנות את הרוח מחדש. זה לא שבנית פעם אחת את הרוח, ואתה מניח אותה בימ”ח.”
אחרי 41 שנה, אתה פורש מצה”ל בתחושת מיצוי? עשית כל מה שרצית לעשות במהלך השנים האלה?
“כבר אמרו חכמים: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אני פורש מתוך אהבה למה שאני עושה, ותוך השארת מקום לצעירים ממני, שימשיכו.”
כמי שעדיין לובש מדים, הכהן נזהר מלחשוף את תוכניותיו לעתיד, אבל ברור שהכיוון הוא לפעילות ציבורית: “בוא נגיד שיש לי תודעת חובה של שליחות גדולה, ושליחויות בדרך כלל אפשר למלא בחיים הציבוריים. אני לא הולך לדברים פרטיים.”
יש איזו אירוניה דקה שחותמה טבוע על הביוגרפיה של הכהן: הוא, שהלך מלכתחילה לצבא עם תודעה של ‘היהודי החדש’ ושל תרבות השרירים, מצא את עצמו עוסק ברבים מתפקידיו דווקא בסגולותיו של ‘היהודי הישן’, אותם כישורים אינטלקטואליים מוכרים. כעת עם פרישתו הוא מתכוון לסגור את המעגל הזה, ולצד העיסוקים הציבוריים שימצא לו, להתמסר גם לעבודת האדמה.
“עשיתי את זה עוד אצל סבא שלי, ואני מאוד מאמין בעבודת אדמה. את היסודות לבית בנמרוד אני והבן הגדול שלי חפרנו בידיים, בעזרת מכוש שהיה לי מסבא. כשנשברה לנו הידית, הלכנו לחפש במג’דל-שאמס ושם אמרו לנו: זה משהו עתיק. למחרת אני מקבל טלפון מראש המועצה, סלים שפי: ‘שמעתי שאתה מחפש נבוט למכוש עתיק’. ככה בסוף מצאתי. הם יודעים מאוד להעריך אדם שפועל בזיעת אפיים, וגם יודעים לזהות את לובן מידותיו של האיש יגע-הכפיים. בכלל, החיבור לחומר הוא קריטי, כי בלעדיו אתה כמו טיארה (עפיפון) בלי חוט, מתעופף לכל כיוון.”
