מרחב מצוינות בעיר מודיעין-מכבים-רעות, המשמש למתן העשרה לתלמידים מוכשרים במיוחד, על שם גיבור ישראל בעל עיטור הגבורה תא”ל נתי גולן ז”ל, נחנך בטקס מרשים ביום 24 באוקטובר 2014, בהשתתפות בני המשפחה, בכירי העירייה, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, חברים ומוקירי זכרו של נתי גולן
ערך אל”ם (במיל) שאול נגר. צילום: חורחה
תודה לשלמה פסי, סגן ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות על ליקוט הדברים
עיטור הגבורה של נתי גולן ז”ל
ביום 9 ביוני 1967, תקף גדוד הטנקים בו שירת סגן נתנאל הורוביץ כמפקד פלוגה, את היעדים המבוצרים ברמת הגולן באזור קלעה. בעת הקרב נפצע מפקד הגדוד. מחליפו נהרג וכך הועבר הפיקוד לידי סגן נתנאל הורוביץ. הוא פקד על הגדוד בהמשך ההסתערות וכבש את כל היעדים שהוקצו לו. במשך הקרב נפצע בפניו, בגבו ובזרועו. שלושה טנקים שמתוכם ניהל את פעולתו, נפגעו והוא נאלץ להחליפם בזה אחר זה, ועל אף זאת המשיך להוביל את יחידתו עד השלמת המשימה.
על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.
ניסן תשל”ג, אפריל 1973
קרב הגבורה של נתי גולן במלחמת ששת הימים כפי שהתפרסם בכתבה קודמת באתר ראה בהמשך
מרחב המצוינות על שם נתי גולן ז”ל
תת-אלוף (במיל’) נתי גולן ז”ל היה תושב מודיעין-מכבים-רעות שעסק רבות בחינוך ובשירותי קהילה בעיר. לאחר שהוקם מרחב המצוינות בעיר, המעניק לימודי העשרה לתלמידים מוכשרים במיוחד, הוחלט בעירייה לקרוא מרחב זה על שמו של נתי גולן ז”ל. מרחב זה, כדברי ראש העירייה מר חיים ביבס, “משמש בית ומעטפת עירונית ופדגוגית לתחום המצוינות והמנהיגות למצוינות, בתחומי ידע שונים תוך שאיפה למצוינות ערכית, חברתית ולימודית.”
תת-אלוף נתי גולן
טקס קריאת מרחב המצוינות על שמו התקיים ביום 24 באוקטובר 2014, במעמד גילה גולן רעייתו של נתי ז”ל, ילדיו, ראש העירייה מר חיים ביבס, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו (תושב העיר), האלוף גרשון הכהן, תא”ל (במיל’) יוסף פסי סגן ראש העירייה וממלא מקומו, ראש אגף החינוך בעירייה הגב’ בתיה שוכן, חבריו ומוקירי זכרו של נתי ז”ל.
בטקס נשאו דברים:
- הרב הראשי לישראל דוד לאו,
- ראש העירייה מר חיים ביבס,
- האלוף (במיל’) גרשון הכהן,
- סגן ראש העירייה וממלא מקומו תא”ל (במיל’) שלמה פסי,
- ראש אגף החינוך בעירייה – הגב’ בתיה שוכן,
- אמיר גולן – בנו של נתי,
הנחה את הטקס אלון שמידט – ראש אגף התרבות.
לדברי סגן ראש העירייה, תא”ל (במיל’) שלמה פסי, הנצחה זו תימשך מדי שנה בסדרה של אירועי מורשת בתחומים של ידיעה והכרת המורשת של הלחימה היהודית בארץ ישראל, מהקמת המדינה עד ימינו, ובתוך כך יערך חידון שנתי שיקיף את כל בתי הספר התיכוניים בעיר. בכל שנה יערך החידון על תקופה שתיבחר והתלמידים ילמדו על התקופה. מעמד הגמר בין המצטיינים מכל בית ספר יתקיים באולם מרכזי בעיר בהשתתפות ראש העירייה, ובו תחלק משפחת גולן את הפרסים למצטיינים.
הלוח במרחב המצוינות עם סיפור חייו של נתי גולן ז”ל
מראה מטקס קריאת מרחב המצוינות ע”ש נתי גולן ז”ל
מדברי מר חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות
תת אלוף נתי גולן, שהיה תושב רעות, קיבל את אות העיטור הגבורה במלחמת ששת הימים, העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה”ל. העיטור מוענק על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ”ל, על “מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש”.
את שירותו הצבאי עשה נתי בחיל השריון ומילא תפקידי פיקוד רבים, ובהם מפקד חטיבה 7, מפקד אוגדת רמת הגולן וסגן מפקד חילות השדה בדרגת תת אלוף. לאחר פרישותו מצה”ל הפנה גולן את פעילותו לחינוך לגיל הרך.
נתי גולן היה בעל חוש אחריות ציבורית גבוהה ופעל ברעות במסגרת עמותת “נאות רעות” וגם בעיר המאוחדת במסגרת ועדת התחבורה של העיר.
במסגרת ההחלטה לקריאת המרחב על שמו של גולן נקבע כי בפתח בית הספר יוצב שלט על קיר בית הספר עם שמו של גולן, ויעוצב קיר הנצחה אשר יגולל את סיפור חייו ויהווה מורשת ומופת לתלמידים לדורות הבאים. מרחב המצוינות העירוני משמש בית ומעטפת עירונית ופדגוגית לתחום המצוינות והמנהיגות למצוינות, בתחומי ידע שונים תוך שאיפה למצוינות ערכית, חברתית ולימודית.
גילה והילדים, מרחב המצוינות על שם נתי ז”ל, משקף את אותם ערכים אשר הקפיד להוביל ולהיות חלק מהם ומהווה לנו מוסד חינוכי לערכים ולמצוינות ולכם בית נוסף אליו אתם מוזמנים להגיע בכל ימות השנה.
מר חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות
האלוף גרשון הכהן שנשא דברים בטקס
מדברי שלמה פסי, סגן ראש העירייה
משפחת גולן היקרה – גילה, שרון, ניר, רון, אמיר וריקי; הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו; ראש העיר מודיעין-מכבים-רעות מר חיים ביבס; ראש העיר לשעבר וגם ראש מועצת מכבים-רעות מר משה ספקטור; ראש העיר רמלה מר יואל לביא; האלוף (במיל’) יצחק (חקה) הראל; האלוף גרשון הכהן; תת-אלוף (במיל’) אביגדור קהלני; סגן ראש העיר מר מכאל חרל”פ; חברי מועצת העיר – הילה בן אליעזר, שמעון גואטה, אלעד שמעונוביץ, שחר מי און, בוריס פלדמן;מנכ”ל צוות דני נדיב; מנכ”ל עמותת יד לשריון תא”ל (במיל’) מנשה ענבר; מנהלי האגפים בעירייה – בתיה שוכן, אלון שמידט, יעקב כהן, חיים בלאיש; חברי ועד הרובע בהווה ובעבר; חברים של נתי מתקופת השירות הצבאי ולאחריו; חברי עמותת יד לשריון; מוקירי זכרו של נתי; תלמידים יקרים וציבור נכבד,
השנה אנחנו מציינים עשר שנים ללכתו מאיתנו של נתי גולן זכרונו לברכה, טקס זה היום והפעילויות המתוכננות בהמשך מדי שנה, עם מערכת החינוך העירונית בראשותה של בתיה שוכן, מבטיחים כי נתי ומורשתו, חיים וימשיכו לחיות בקרבנו.
נתי גולן – גיבור ישראל בקרבות רמת הגולן במלחמת ששת הימים, איש הצבא, הקצין הבכיר, איש החינוך, ותושב רעות – היה איש אכפתי ומעורב ציבורית ביישוב, ודמות מופת ראויה לחיקוי ולהערכה.
הנצחה זאת של נתי גולן בקריאת מרחב המצוינות במודיעין-מכבים-רעות על שמו, הינה בעלת משמעות רבה יותר מעבר לחקיקת שמו של נתי על השלט מעלינו שייחשף היום. ההנצחה האמיתית הינה בהנחלה ובהטמעה של הציונות, אהבת הארץ והכרת ההיסטוריה הישראלית של המאה ה-20 כאן בארץ ישראל, לתלמידים הצעירים שילמדו, יכירו ויספגו את המורשת, כדי שידעו ולא יתבלבלו מדוע אנחנו כאן ומדוע מדינת ישראל אינה עוד מקום לנו כיהודים לחיות בו.
מסלול חיי שלי הצטלב עם נתי במשך שנים. הכרתי בראשונה את נתי במעגלים הצבאיים, לאחר שנקרא על ידי טליק (האלוף ישראל טל) להשתלב בראשות פרויקט טנק המרכבה (רפ”ט), וליטול חלק חשוב בפרויקט חיוני זה, יחד עם גיבור ישראל והשריונר גדי רפן. בהמשך העמיקה ההכרות עם נתי בשנות שירות צבאי ארוכות ואחר כך כאן ברעות כשנתי תושב פעיל ציבורית, מתנדב ואכפתי. נתי וגילה לא החמיצו ולא נעדרו מישיבה אחת של ועד עמותת ‘נאות רעות’ – ועד שהיה מאוד פעיל בשנים שלאחר האכלוס, שמעשיו ופעילותו שינו את פני היישוב באופן שהיום אי אפשר בכלל לדמיין איך היה לפני כן.
לאחר האיחוד עם העיר מודיעין המשיך נתי בפעילותו הציבורית והיה חבר פעיל יחד איתי בוועדות העירוניות ותרם משמעותית לקהילה כאן ברעות.
לא היה ספק בליבנו בוועדת ההנצחה העירונית (בקדנציה העירונית הקודמת) בדבר הצורך בהנצחת נתי כאן ברעות, אבל התלבטנו ממושכות ביחד עם משפחת גולן וביחד עם ועדת ההנצחה של הרובע בראשותו של שמעון דבוש, בכל הקשור לאופי ההנצחה הראויה. חיפשנו הנצחה בעלת תכנים חינוכיים. בסופו של דבר הגענו להחלטה של ועדת ההנצחה העירונית, שאותה אנחנו ממשים היום, לפי רעיון שהועלה על ידי הגברת בתיה שוכן ראש אגף החינוך. החלטה זו קיבלה גם את ברכת וועד הרובע הקודם, והיא אושרה גם על ידי מועצת העיר בראשותו של ראש העיר חיים ביבס.
אני רוצה להודות במעמד זה לכל מי שנטל חלק בארגון ובביצוע של הטקס היום, ובייחוד לאלון שמידט ולמירי חוגרי.
יהי זכרו של נתי ברוך.
תא”ל (במיל’) שלמה פסי, סגן ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות
מדברי הגברת בתיה שוכן אורבוך, ראש מינהל החינוך של מודיעין-מכבים-רעות
הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, ראש העיר מר חיים ביבס, משפחת גולן היקרה, קהל נכבד בוקר טוב,
אומרים כי ההצלחה לא נמדדת במה שהאדם משיג בחייו אלא, בעיקר בהשראה שהוא מעניק לאחרים. לפני כשנה וחצי קראו לי ראש העיר חיים ביבס ומנכ”ל העירייה יורם כרמון להתייעצות והעלאת רעיונות להנצחה של גיבור ישראל ותושב העיר תא”ל נתי גולן, במערכת החינוך העירונית. המשפחה – גילה והילדים – מעדיפים הנצחה “חיה”, אמר המנכ”ל.
כידוע לכולנו, נתי זכה בעיטור הגבורה בזכות אומץ ליבו וגבורתו העילאית תוך סיכון חייו, בעת לחימה תחת אש במלחמת ששת הימים. אחרי הפציעה והמלחמה המשיך נתי בשרות בצה”ל והגיע לדרגות בכירות. בהמשך בחר בדרך החינוך והקים רשת מעונות ילדים כחלק ממורשת חינוכית שאותה בחר להוביל. אלה שהכירו את נתי מקרוב מספרים על אדם צנוע, רגיש ואכפתי, חדור מוטיבציה ותחושת שליחות חברתית ואישית, כדי לתת ולסייע. לא בכדי בחר להשקיע בחינוך, לאחר שנים רבות ותפקידים משמעותיים בשרות המדינה, בצה”ל.
הערכים המובילים את מערכת החינוך בעיר מודיעין-מכבים-רעות הינם ערכים חברתיים, בד בבד עם ערכים של מצוינות, הישגים אקדמיים יחד עם שירות משמעותי לחברה. מרחב המצוינות העירוני מהווה חממה המאפשרת לילדינו התפתחות נוספת, המעצימה את כישוריהם הייחודיים, בנוסף לחינוך שאותו הם מקבלים בבית הוריהם ורוכשים בבתי הספר. בית הספר למחוננים ומצטיינים מעלות, תוכנית אשכולות, רובוטיקה, מנהיגות טכנולוגיית-נס – כל אלה הם חלק ממה שכבר פועל במרחב, ואנו צועדים קדימה להרחבה והמשך פיתוחו למימוש הערכים למען עתיד ילדינו והחברה שלנו. היעד הקרוב הינו הקמת גן מדעי טכנולוגי לילדי הגנים בעיר. קל לזהות את ההלימה המוחלטת, וקריאת מרחב המצוינות העירוני על שמו של גיבור ישראל תא”ל נתי גולן, אך טבעית היא.
גילה והילדים שרון, ריקי, אמיר, ניר ורן היקרים, היום זו הזדמנות פז להביע בפניכם את שמחתנו, הוקרתנו והערכתנו על בחירתכם בבית הזה, מרחב המצוינות, להנצחת זכרו ופועלו של נתי יקירכם, ועל הצטרפותכם להיות שותפים עִמנו בעשייה החינוכית. בבחירתכם הנכם מאפשרים לנו להסתייע בנתי, בדרכו, בפועלו ובהשראתו כדי שמרחב המצוינות יהיה מגדלור חינוכי שלאורו נפתח את המצוינות ואת מנהיגות העתיד של העיר והמדינה. כמו נתי גם אנחנו מאמינים שהשקעה בפיתוח ההון האנושי היא התשתית לחוסנה של המדינה והחברה בישראל.
עם קבלת ההחלטה על קריאת המרחב על שמו של נתי גולן ז”ל, יצאנו לתהליך חינוכי במהלכו למדו התלמידים על נתי ועל מורשתו. בתהליך דמוקרטי בחרו התלמידים את הלוגו שמשלב בין מורשת נתי למרחב המצוינות. במקביל אנו שוקדים על חידון מורשת וידיעת הארץ על שמו של נתי, שבו ישתתפו באופן פעיל תלמידי התיכונים בעיר, כך שנתי גולן והשראתו יהיו חלק מהמסע החינוכי שאותו יעברו בוגרי מערכת החינוך בעיר.
ברצוני להודות לתלמידים שלקחו חלק בהכנות ליום זה ולצוותי החינוך שליוו אותם. לתלמידי מגמת העיצוב של עירוני ג’ בהובלתה של רחלי, לתלמידי בית ספר מעלות בניהולה של דפנה שריג. תודה מיוחדת לסגניתי הגב’ מירי חוגרי ולמנהל אגף התרבות מר אלון שמידט, על הובלה פעילה של התהליך. ושוב תודה למשפחת גולן היקרה, לראש העיר מר חיים ביבס, לסגנומר שלמה פסי וכמובן למנכ”ל העירייה מר יורם כרמון על תמיכתכם ותרומתכם. נשמח לראותכם ב”חידון המורשת וידיעת הארץ”.
הרב הראשי לישראל הרב לאו וראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, מר חיים ביבס עם בני המשפחה
מדברי הבן אמיר גולן
כשהיינו ילדים היו קוראים בפנינו את הסיפור על הסנדלר שהזדקן והגמדים שהיו מגיעים בלילה ועוזרים לו להשלים את מלאכתו. בתור תושב העיר אנו נוטים לעיתים לחשוב שיש גמדים שבאים בלילה ודואגים שהכול יעבוד כמו שצריך. מהניסיון שלנו בשנתיים האחרונות ועל יסוד העבודה מול כל האנשים המדהימים האלה בעירייה אני יכול להגיד שאלו לא הגמדים, אלה פשוט אנשים מקסימים שעובדים קשה וגורמים לדברים לקרות במציאות בצורה כל כך מוצלחת.
תודה רבה לכל המכובדים שהגיעו, יש פה גיבורים רבים שהוזכרו על ידי קודמיי, אבל אני רוצה גם להזכיר את הגיבורים הפחות מוכרים שרבים מהם יושבים פה בקהל, חלקם מ-1967 (מלחמת ששת הימים), חלקם מ-1973 (מלחמת יום הכיפורים), וחלקם מגיעים מתחומים אחרים בחיים. תודה לכולם שהגעתם זה מאוד מרגש אותנו.
אני רוצה לספר לכם על אבא שלי, אבא שלנו, מזווית קצת שונה, זווית מאוד אישית, מאוד משפחתית. אולי כבר שמעתם או קראתם שהוא היה גיבור ישראל, איש צבא בדרגה גבוהה, אבל בשבילנו הוא היה בעיקר אבא.
הסיפורים והגבורה נשארו לרוב, מתוך צניעות, על איזה מדף גבוה מאחורי איזה וילון ישן. אני רוצה לשתף אתכם בשלושה סיפורים קצרים שיעזרו לי להכיר לכם את אבא: הסיפור הראשון יהיה על אמונה באנשים, השני על אהבה לחיים והאחרון על צניעות.
אבל לפני כן אפתח במספר תודות קצרות לאנשים שבזכותם אנו עומדים כאן היום באירוע מכובד שכזה. תודה רבה לראש העיר חיים ביבס, לשלמה פסי, אלון שמידט, יורם כרמון, יעקב כהן, ליזה ומשה טולדנו, צביקה ווקסבר, חזי פנט, בתיה שוכן, מירי חוגרי ובתיה חזן, יוחנן וכל יתר האנשים הנפלאים בעירייה, בבית הספר ובמנהלת הרובע.
ותודה מיוחדת לילדים המקסימים שעבדו קשה בכדי ליצור את סמל מרחב המצוינות, ולכל שאר האורחים שהגיעו כדי להיות שותפים ברגע המיוחד הזה, חברים, משפחה, שכנים משפחת השריון ונציגי צה”ל.
בשם המשפחה, אנו מודים לכם מעומק הלב. תודה.
הבטחתי לכם שלושה סיפורים קצרים, והנה הראשון על אמונה באנשים.
אשתמש בסיפור הפותח את הספר של סר קן רובינסון, מנטור ומוביל דרך בתחום החינוך. זהו סיפורה של ג’יליאן לין. ג’יליאן היא מסוג הילדים שאבא לא רצה לפספס. ילדה מקסימה שבגיל שמונה המורים שלה כבר היו מיואשים – היא לא הצליחה לשבת בשקט בשיעורים והפריעה למורה ולילדים האחרים. הישגיה בלימודים לא עמדו במינימום הנדרש והמורים חשבו שיש לה ליקוי למידה ורצו להעבירה לבית ספר מיוחד. וכך מתאר זאת רובינסון בהומור הבריטי השנון שלו: “כל זה התרחש בשנות השלושים של המאה ה-20. אני משער שכיום היו קובעים שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז ומפעלתנות יתר, והיו נותנים לה ריטלין… אך מגפה זו, עדיין לא הומצאה באותה תקופה, המצב הרפואי המסוים הזה לא היה זמין, אנשים לא ידעו שהם עלולים ללקות בו ולכן נאלצו להסתדר בלעדיו”…
ג’יליאן נשלחה לפסיכולוג שימליץ מה לעשות איתה. במשך כעשרים דקות שוחח הפסיכולוג עם אמה והתבונן בילדה. לאחר מכן יצא עם האם למסדרון, כדי לראות מה עושה הילדה כשהיא לבדה. בחדר הושאר במקרה רדיו פתוח והילדה התחילה לרקוד. לאחר כמה דקות נוספות אמר הפסיכולוג המציץ מבעד לחלון בילדה הרוקדת לאם: “גברת לין, הילדה שלך לא חולה. הילדה שלך היא פשוט רקדנית. תרשמי אותה לבית ספר לריקוד”. לימים הפכה ג’יליאן לין לרקדנית ולכוראוגרפית מצליחה בקנה מידה בין-לאומי (היא אחראית בין היתר על הכוראוגרפיה של מחזות הזמר cats ו’פנטום האופרה’).
אבא, האמין שבכל אדם יש משהו מיוחד, ולכן העצמת אנשים וטיפוחם היו מהדברים שהשקיע בהם את עיקר מרצו.
במסגרת השירות הצבאי של אבא ישנם לא מעט סיפור גבורה, אומץ, מקצוענות ותחכום, אבל חשוב לנו לספר גם על הסיפורים שהציגו פן אנושי, בין אם כשעזר לחיילים חסרי השכלה לרכוש השכלה וכלים להמשך החיים, או כשעזר לחברים שלנו למצות את השירות הצבאי בצורה משמעותית ולהתקדם למקומות בהם יוכלו לתרום הכי הרבה ולהצליח.
לאחר שהשתחרר, ויתר אבא על כל האפשרויות להשתלב בדירקטוריונים ובתפקידים בכירים במסגרת התעשייה הביטחונית ובחר להתמקד במיצוי הפוטנציאל בבני הדור הצעיר, כבר בגיל צעיר עם כניסתם למסגרת החינוך. הוא הקים רשת פורצת דרך לחינוך ילדים לגיל הרך, שנקראה מ’ נ’ שהם, שאחד המקומות הראשונים היו במודיעין (ונקראת כיום גני גולן ומנוהלת על ידי אחיי הגדולים התאומים). הגישה מדברת על כך שהילד והיכולות הייחודיות רק לו, נמצאים במרכז, זאת מתוך אמונה שבכל ילד יש ניצוץ ייחודי ומיוחד שאותו ניתן לפתח ולהגשים על ידי חשיפתו לגירויים מגוונים וליווי מקצועי.
כחלק מהאמונה בטוב שבאנשים אבא נתן לנו את ההרגשה שאנו מסוגלים וצריכים להאמין בעצמנו, וכשהתבגרנו לימד אותנו לא לפחד, וכי אם אני מאמין במשהו, אני יכול ללכת איתו עד הסוף, הכי רחוק ובסוף גם להצליח, כי אין גבול למה שניתן להגשים, פשוט כך.
אמיר גולן, בנו של נתי
הסיפור השני הוא על אהבה לחיים.
אבא אהב את החיים, נהנה בכל רגע וניסה לתפוס כמה שיותר במסגרת הזמן הפנוי שלו. הוא אהב לאכול ולא ספר את הקלוריות, אהב לטייל עם אימא ואיתנו ולצעוד בשבילים הלא מסומנים של הארץ האהובה, כדי לגלות עולמות חדשים, הוא לימד אותנו לנווט בהרים סביב רעות, ובכלל אהב לבלות איתנו זמן איכות גם מחוץ לבית בטיולים ברמת הגולן, הכינרת ואילת.
כשהתלבטתי מה ללמוד לתואר ראשון, בתקופה שבה מעטים למדו לתואר שני, חשבתי לבחור בלימודי מקצוע מוגדר ומכובד בסוף המסלול, אני זוכר אותו אומר לי, “זה בסה”כ תואר ראשון, לך תהנה, תספוג את אווירת הלימודים ותמצה את חיי הסטודנטים, את המקצוע כבר תוכל לבחור בתואר השני”.
כשהייתי בשליחות בארה”ב והיו לי רק חופשות מעטות בהן התלבטתי האם לחזור בהן הביתה , הוא הציע להביא את המשפחה אלי ולטייל במקום חדש בו עוד לא ביקרנו במקום לבוא לבקר בבית, “ככה תוכל להספיק לראות יותר” הוא היה אומר.
הסיפור השלישי הוא על צניעות.
אבא לא היה מהמתנדבים לספר את סיפורי הגבורה שלו במלחמות ישראל. הוא היה מגיע הביתה בסופי שבוע, מוריד את המדים עם הדרגות ועובר לבגדים נוחים “אזרחיים” , רק אז היה יוצא למרכז לסידורים. את עיטור הגבורה כמעט ולא ענד. אבא לימוד אותנו לשפוט כל אדם בהתאם להתנהגותו וערכיו ולא לפי התפקיד, התואר, הדרגה, הצבע או חתך הדיבור שלו.
האמת היא שאם הוא היה יכול, הוא ודאי גם היה מוותר על האירוע הזה, אבל חשבנו שיהיה נכון לקרוא למסגרת המחנכת למצוינות, על שם אבא, בתקווה שהמובילים של המחר יוכלו אולי לקחת משהו מהסיפור חיים של אבא שהיה מלא באהבה גדולה לחיים, אמונה באנשים וצניעות.
אסיים בציטוט קצר מתוך שירו של דני ניב המוכר בתור “מוקי”, שאותו אני מקדיש לתלמידים של מרחב המצוינות:
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
וזה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.
עברו כעשר שנים מאז שנפטר, ואנחנו מתגעגעים אליו בכל יום שעובר יותר ויותר, ואנו שמחים ומודים על קריאת מרחב המצוינות על שם אבא – מעשה שמאפשר להנציח את פועלו הייחודי בתוך הקהילה שבה פעל בצורה כה מיוחדת.
בשם כל המשפחה והחברים הקרובים – תודה מעומק הלב.
מתוך מכתב ששלח תא”ל (במיל’) איתן קינן-קאולי לפני הטקס
(איתן קינן קיבל את הפיקוד על חטיבה 7 מידיו של קודמו בתפקיד נתי גולן, ונבצר ממנו להשתתף בטקס)
גילה היקרה, בני משפחת גולן-הורביץ היקרים,
פצע שנפתח – אינו נוטה להגליד, זיכרון “חי” – הוא כמו מציאות צורבת לב. נתי הורביץ-גולן הוא דמות צרובה במורשת עם ישראל בארץ ישראל. ההסתערות על מצוקי רמת הגולן וההגנה עליה, הם מורשת הקרב שגדלתי עליהם. זכיתי, ינקתי, התקרבתי ונגעתי בעוצמה של לוחם השריון והמצביא.
הטלפון מצלצל – מפקד חטיבה 7 מעוניין לשוחח איתך. לא האמנתי למשמע אוזניי – האגדה השריונאית מזמינה אותי לביקור בבסיס ובמשכן של עוצמת הפלדה המשוריינת – מפקדת חטיבה 7. איתן קינן – קאולי – נפגש עם מצביא השריון – גדול הלוחמים בהיסטוריה השריונאית באותה תקופה – נתי הורביץ-גולן.
גילה היקרה – לא אשכח את הימים האלו, ימים שבהם הבנתי את העוצמה המופקדת בידי, ולו משום שקיבלתי אותה מנתי. לא אשכח את החרדה האופפת אותי בטקס החלפת מפקדי החטיבות שבו קיבלתי מידיו את הפיקוד על החטיבה, לא אשכח את המבע חמור הסבר של נתי בעלך היקר, בעת שלפתע הבין שהוא מוציא מתחת ידיו למודות המלחמה, את ביטחון רמת הגולן ומעבירו אליי.
לא אשכח אתכם ישובים, צפונים בפינת המבצר הנוראי קלעת נמרוד, באירוע הפרידה מכם. אני זוכר את מבטו המשוטט של נתי מעבר לחומות ומעט דרומה אל מעלות קלעה בואכה זעורה, עין פית. אני מנסה לדמיין את המראות שצפו אל מול עיניו של נתי – מראות המלחמה מצריח טנק של מפקד פצוע שאינו מרפה מהיעדים והמטרות, עוקף טנקים שרופים של מפקדים וחברים, התותח והמקלעים יורקי אש, דם ניגר על הצריח, פה ממלמל – עוד קצת ועוד קצת ונגיע.
משפחה יקרה – גיבור וסמל, צניעות והעדר חשיפה. מעטפת קשוחה, שרק אתם מכירים את מחלצותיה הרגישות. אנחנו רעיו ופקודיו הלוחמים – אומנם ידענו את נפש הגיבור, אבל ראינו את צוק הסלע הנישא- צוק של בזלת הגולן.
לא אוכל לחלוק איתכם את הזיכרון הצורב והגאה בעת באתם מוסיפים עוד נדבך לזכר הלוחם ואיש המשפחה. אני רק שותף זעיר ופיסת פלדה קטנה בפסיפס הפלדה הענק של נתי גולן הורביץ – יקירכם.
יהי זכרו של חברנו ואישך היקר ממשיך להיות צרוב בזיכרון הנצחי של עם ישראל במדינת ישראל.
קרב הגבורה של נתי גולן במלחמת ששת הימים כפי שהתפרסם בכתבה קודמת באתר
ליקט וערך אל”ם (מיל’) שאול נגר
דביקות במטרה בכל תנאי ומנהיגות בקרב
לאחר תקופת המתנה מורטת עצבים שנמשכה שלושה שבועות פרץ צה”ל לסיני ובתוך ימים שטף את הצבא המצרי ועצר בתעלת סואץ. כך החלה מלחמת ששת הימים. כשהגיע צה”ל לתעלת סואץ מזה ולנהר הירדן מזה, רק אז, ביום ו’ 9 ביוני 1967, ניתנה ההוראה והפריצה לרמת הגולן החלה. השריון, שהיה דרוך כקפיץ ושואף לקרב, התחיל במערכה הקשה בצפון. חטיבה 8 בפיקודו של אל”ם אלברט (אברהם) מנדלר הייתה הכוח הראשון והעיקרי שהשתתף בפריצה. “רוח השריון” אמר המח”ט מנדלר לפני המלחמה לפיקודיו “היא תוקפנות בתוספת העזה ויכולת ביצוע והתמדה. ההבדל בין חיל הרגלים והשריון הוא, שאיש הרגלים נתבע לתת את מלוא כוחו הפיזי, ואילו בשריון נתבע הלוחם למצות את מלוא היכולת שלו ושל מערכת הנשק שלו”. עתה נתבעה החטיבה לתרגם את הדברים לשפת המציאות באמצעות טנקי שרמן מסוג אם51- ו- אם50-. (טנקי שרמן ממלחמת העולם השנייה שעברו השבחה, כולל תותחי 75/105 מ”מ צרפתי). הטנקים היותר חדישים של צה”ל (סנטוריונים ופטונים) יועדו מלכתחילה לחזית הדרום. ביום שישי 9 ביוני 1967 בשעה 1130 החלו השרמנים לחצות את הגבול ולטפס לרמת הגולן. סגן נתי הורוביץ-גולן היה מ”פ במילואים בגדוד 129 בחטיבה 8 והטנק הראשון שחצה את הגבול בפתיחת הלחימה בגולן. על לחימתו ברמת הגולן זכה בעיטור הגבורה ולא בכדי. הוא הפגין דביקות במשימה למופת וללא תנאי. שלוש פעמים, כאמור, החליף את הטנק שלו שנפגע, ועל אף פציעותיו המשיך בקרב על קלעה, שבמהלכו הפך למג”ד בפועל, והוביל את יחידתו עד השלמת המשימה.
קַלְעָה וזָעוּרָה – המפתח לרמת הגולן
הציר העיקרי לרמת הגולן בצפון היה הכביש בניאס – מסעדה – קוניטרה, והוא נשלט לכל אורכו על-ידי מוצבי הבניאס: עין-פית, זעורה וקלעה. המוצבים היו חפורים היטב באדמה, מבוצרים בבטון, ממוקשים ומגודרים בצפיפות של 3-2 רצועות הגנה מקו שביתת הנשק (הקו הירוק) ועד לדמשק. מתחם קְלֵעָה היה אחד משני המערכים הצבאיים העיקריים של הצבא הסורי, שנבנו על גב ההר בגזרה הצפונית של רמת הגולן. חשיבותו הצבאית נובעת משני גורמים: א. קלעה שכנה על צירי הדרכים המובילות בכיוון דרום לווָסֶט – נָפָח – קוניטרה, ולצפון – מסעדה. ב. הנאחז במקום יוצר פִרצה נוחה להזרמת כוחות בנוחות טופוגרפית לעומק מרכז הגולן.
המתחם השני היה זעורה, כ-6 ק”מ צפונית לקלעה וגבוה ממנו. המרחק בין קלעה לישראל בקו ישר מהגבול הבינלאומי הוא כ4- ק”מ. מתחם קלעה שכן בקצה דרך הפטרולים שקישרה בין המוצבים הסוריים שעל שפת הגבול. קטע הדרך שבין סיר-א-דיב ובין קלעה היה קשה במיוחד. הדרך הייתה צרה והתפתלה לאורך מעלה תלול בין סלעי בזלת חלקים ובלתי-עבירים, צידיה היו חשודים במיקוש והיא חשופה ליושבים במתחם קלעה שלמעלה.
מוצב קלעה היה במקורו כפר היושב על הכביש לקוניטרה. הסורים הפכוהו למערך ביצורים שכלל רשת מסועפת של תעלות ומערך נ”ט. בתי הכפר וסלעי הבזלת שימשו עמדות ירי ומחסום, ובנוסף בנו הסורים מצדיות ובהם מיקמו מקלעים כבדים. בין מתחם סיר-א-דיב למתחם קלעה המרחק כ2- ק”מ ויש צורך לעבור בו כ200- מ’ בירידות ועליות מפותלות. בנוסף לקשיי הדרך הטופוגרפיים בנו הסורים, בנקודה שבה רוחב הדרך הוא הצר ביותר, שורה של קוביות בטון אנטי-טנקיות. מצפון לדרך קלעה מתנשאים רכסי גבעות בצורת פרסה, עליהם בנו הסורים מוצבים המצוידים בתותחי נ”ט ובטנקים.
חטיבה 8 מתגייסת ולוחמת
בתקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים הוצבה חטיבה 8 (מילואים) בקרבת גבול מצריים, מול הר צניפים (חטיבה 8 היא השריון הראשונה, שהוקמה על-ידי יצחק שדה במלחמת העצמאות). נועדה לה משימה הגנתית מול חשש שכוח מצרי מיוחד בפיקוד קולונל שאזלי (לימים רמטכ”ל צבא מצריים במלחמת יוה”כ) ינסה לבצע מחטף לעבר אילת או לעבר הכור בדימונה. כשפרצה המלחמה, ניהלה חטיבה 8 מספר קרבות שב”ש (שריון בשריון) בהם הושמדו מספר טנקים מצריים ו- 24 שעות לאחר פרוץ המלחמה נסוג הכוח של שאזלי לעבר תעלת סואץ ולא לחם יותר. נתי ששימש מ”פ בחטיבה (בגדוד של אריה דיין הידוע בכינוי “בִּירוֹ”) בגזרת כונתילה מספר: “נכנסנו לסיני דרך ואדי קוּרַיַה. הפריסה של כל פלוגה, בשטח הפתוח ללא מכשולים מעשה ידי אדם, הייתה רחבה מאוד. כדי לראות את המחלקה הקיצונית שלי הייתי צריך משקפת. השמדנו כמה טנקים ומוצבי חוץ של כונתילה והוחזרנו לשטח ישראל”. המטכ”ל החליט להקצות את חטיבה 8 לטובת פיקוד הצפון, כדי לכבוש את רמת הגולן מידי הסורים. בליל 8-7 ביוני עשתה החטיבה את דרכה צפונה כשהטנקים על מובילים, הזחל”מים על הזחלים והחיילים באוטובוסים. ב8- ביוני לפנות בוקר (יום ה’) הגיעה החטיבה לשטחי הכינוס שנקבעו לה בסביבות חולתה, עין זיתים ואליפלט.
משימת החטיבה הייתה הבקעה מזרחית לגבעת האם, כיבוש מערך נעמוש-זעורה, התחברות לכביש מסעדה וכוננות להתקדמות לעבר קוניטרה. כיבוש רמה”ג תוכנן להתבצע באור יום. בתוך כך כוח א’ (גדוד 129) בפיקוד סא”ל “בּירוֹ” עם טנקי אם-50 ו- אם-51 קבע כמוביל ויכבוש את מוצבי גור אל עסכר ונעמוש וישתלט על השטח החיוני הגבוה, השולט על מוצבי זעורה לשם חיפוי. נקבעה משימה גם לכוח ב’ בפיקוד סא”ל אמנון חינסקי, פלוגת הסיור תאבטח את האגף הדרומי וצוות בפיקוד רס”ן רפי מוקדי ינווט את הכוחות במעלה הרמה ובזמן הפריצה. פלוגת חיל ההנדסה תסייע לכוח הטנקים בהכשרת ציר ההבקעה, אם יתעוררו בה קשיים. נקודת התורפה העיקרית בתוכנית הייתה מציאת הנתיב המדויק המוביל לזעורה. בכוח של בּירוֹ הוביל סגן נתנאל הורוביץ (לימים גולן) כשהוא ממש ראשון עם הטנק שלו. “עם שני מפקדים כאלה ‘עליך’ (בירו ואלברט)”, מספר נתי, “תאמין לי, אם היו אומרים לכבוש את דמשק היינו כובשים את דמשק. שני הפכים אבל היו מסוגלים להניע אותנו לאן שהם רצו!”
סיפור הקרב
ביום ו’ 9 ביוני בשעה 1000 ניתנה הפקודה “פעל!” בשעה 1130 דיווח “בירו” כי “מפקד כוח טנקים א’ על מעבר הגבול בקו ירוק” ומייד הפעיל אש ארטילרית בתותחי 25 ליטראות ומרגמות 120 מ”מ על גור אל עסכר ונעמוש. “התקדמנו בתבנית שדרה, היו שם בריכות דגים ולא היה ימינה או שמאלה. זה גרוע משדות מוקשים. אם מחליקים לשם לא יוצאים”, מספר נתי. כעבור שעה דיווח “בירו” למח”ט אלברט כי גור אל עסכר בידו. כאשר הבחין שכוחות המשנה של הטנקים, שהיו צריכים לנוע בעקבותיו, מתעכבים, הוא אישר את בקשתו של נתי הורוביץ, מפקד כוח המשנה שהוביל, לפנות ולכבוש את נעמוש. מספר נתי: מי שפתח את הגבול, שהיה שדה מוקשים שלנו, היה זחל”ם של מחלקת החבלה. הזחל”ם חטף פגיעה ישירה של ארטילריה והתבקע. כל האנשים שהיו בו היו מרוסקים והמראה נורא. עברנו מימינו וכל מי שראה את המראה כבר “שיקשק”. כשעברנו את הגבול הייתה בעיית ניווט. הרי לא ישבנו על התוכנית חודשים. קיבלנו מפות בקנה מידה של 1:20,000 עם סימון שדות המוקשים וזה היה מצוין. נדמה לי שאף אחד לא עלה על מוקש. כל הזמן התקדמנו תחת אש ארטילרית ונק”ל. הבונקרים של שני המוצבים היו בנויים בצורת משולשים וחיפו אחד על השני. בקושי זיהינו אותם, כי היו מוסווים היטב, חפורים בסלע ועל הגג גידלו עגבניות. מוצבים אלה שימשו לא רק כמוצבים אלא גם כמגורים לחיילים. פגיעות המרגמות שלנו לא גרמו כל נזק לבונקרים. את המוצבים דרסנו ממש פיזית. עברנו עליהם וגִלגלנו רימונים לתוך הבונקרים. היה לי מזל שלקחתי יותר רימונים מאשר נותנים בדרך-כלל לטנק”.
המשימה של הניווט שהוטלה על סרן, מהחטמ”ר (חטיבה מרחבית) המקומי, שצורף לצוות הסיור של רפי מוקדי, הייתה להוביל את הכוח מגבעת האם אל דרך הפטרולים הסורית, לנוע עליה כ1800- מ’ דרומה, ואז לפנות לצפון-מזרח, לכיוון זעורה. בזמן התנועה על דרך הפטרולים אמר רפי לנווט כי על צוות הסיור למשוך שמאלה, צפונה, אך הנווט אמר שהוא מכיר את הדרך, וגם אם ימשיך הכוח קדימה, יתחבר אל התוואי המגיע לזעורה. הג’יפ שבו ישבו רפי והנווט עבר בין הטנקים עד שהגיע לסיר-א-דיב. “בירו” עבר את נעמוש על הדרך והיה משוכנע שהוא נע בכיוון זעורה. פתאום הבחין בכפר שמעליו מוצב פרסתי גדול עם כלי נשק נ”ט, נ”מ ושלושה טנקי טי34-. בעודו מבחין במוצב הגיעו אחריו מספר טנקים מכוח המשנה שבפיקודו של סגן אילן (לבנון) וכן שני טנקי אם51- מכוח המשנה שבפיקוד רפי. בשלב זה נפגע הטנק של בירו מפגז בבסיס האנטנה והוא נפצע מרסיסים בפנים. הכוח של נתי דיווח שהוא בקרב עם זעורה. “בירו” הפעיל את סגן נתי וסגן אפי (וולך) לכיוון קלעה, שנחשבה אותה שעה לזעורה. למעשה כבש הכוח את סיר-א-דיב, השמיד שלושה טנקי טי-34 וטיהר את תעלות הקשר באש מקלעים ורימונים. כן הושמדו כלי נשק נ”ט וכלים אחרים.
“בירו” צפה לאחור וראה את השדרה מתפתלת כנחש. הוא הורה להנחית אש על זעורה. דוּוַח לו על ביצוע אך לא נראו פגזים מתפוצצים על המוצב שבחזית. היה ברור עכשיו כי הייתה טעות בניווט ובזיהוי. מספר נתי: “לפני שיצאנו אמרו לנו: אתם דרומיים, וכדי שלא ‘תתברברו’ לנו, לקחו את הקמ”ן של החטיבה המרחבית, ואמרו שהוא יוביל אותנו בג’יפ. אחרי זמן מסוים הוא נכנס מאחור כי לא יכול היה להוביל. היה גם הפלס”ר של החטיבה והתנהל ויכוח גדול לאן מתקדמים. הקמ”ן המקומי אמר ‘ישר’ וזו הייתה הטעות. אמרתי בקשר ל”בירו” שאני לא יודע מה הם רוצים, אחד אומר ישר והשני שמאלה. הודעתי שלדעתי יש לפנות שמאלה, לצפון. אנחנו חוטפים פגזים והם רבים. שאלו אותי מה אומר המקומי? אמרתי: ‘ישר’. מאותו רגע התחילה הטעות. בסופו של דבר, דרך הארטילריה, הבנו באופן חד-משמעי שטעינו.”
בשלב זה עצר מפקד הכוח את נתי שרצה לעלות על קלעה, כדי לצרף אליו עוד טנקים. “בירו” ניסה להגיע לנתי, וכאשר הגיע בסמוך אליו נפצע שנית. הפעם מצרור שפגע בלסתו. קצין הקשר שבטנק חשב ש”בירו” פצוע קשה והודיע כל כך באלחוט למח”ט. “בירו” הפסיקו באמצע, סימן שיתנו לו נייר ועיפרון ובאמצעות פתקים שהעביר לקצין הקשר הורה לנתי לתקוף את קלעה. נתי נכנס להתקפה, כאשר הטנקים הראשונים מכוח המשנה שבפיקודו של אילן בעקבותיו. “בירו” חש שהדם חונק אותו והוא לא יוכל להחזיק מעמד.
בשעה 1315 הגיע ג’יפ הסיור שבפיקוד רס”ן רפי מוקדי לחלקו העליון של הכפר סיר-א-דיב וראה איך מוציאים את “בירו” מהטנק. מוקדי תפס פיקוד על הגדוד ועלה על הטנק. בשעה 1330 קיבל המח”ט אלברט באלחוט את דיווחו של רס”ן מוקדי שהוא מקבל את הפיקוד על כוח טנקים א’, אך לא חלפו 3 דקות ושוב נשמע קולו בקשר כשהוא קורא ארבע פעמים: “‘זווית’ תפוס פיקוד” (“זווית” הוא הכינוי של נתי שהיה מ”פ ז’). רס”ן רפי מוקדי ניסה כנראה להפנות את כוח הטנקים א’ לעבר יעדו המקורי, אך הטנק נפגע ורס”ן רפי מוקדי נהרג. המח”ט אלברט ניצב בפני דילמה פיקודית קשה. מצד אחד הצורך להמשיך ולבצע את הפעולה כפי שהוגדרה, ומצד שני הייתה מוטלת עליו כמפקד מלוא האחריות לדאוג ללוחמיו בגדוד התקועים בין כפר סיר-א-דיב וקלעה. סיפר אביעזר יערי שהיה קמ”ן החטיבה (ולימים אלוף ומפקד המכללות): “היה זה רגע קשה, אולי הקשה ביותר במערכה. הוא ידע שהטנקים של “בירו” הסתבכו, הוא אף ידע שלא ניתן לחלץ אותם, ומכל מקום לא באופן מיידי. הוא החליט שאין טעם לנסות. עליו להכריע מה יהיה המהלך הבא – ההתקפה חייבת להימשך”. אלברט התקשר עם מטה הפיקוד ודיווח על אשר אירע ועל החלטתו להשאיר את גדוד “בירו” לבדו ולהפנות את יתרת הכוח אל ציר זעורה.
הקרב על קלעה
הכוח טיפס אל הכפר סיר-א-דיב בדרך הקשה והתלולה. מייד כשנכנסו לבתי הכפר הראשונים פגע פגז בטנק המוביל של נתי והרס את מדף המפקד שלו ואת מערכת הקשר. נתי מספר: “מדף המפקד בשרמן, כשהוא פתוח, היה נוהג להשתחרר מהנצרה שלו בזמן קפיצות או נסיעה על אבנים. עשיתי לי הרגל, עוד כשהייתי מ”מ, לשים יד ולדחוף אותו עד הסוף, לשמוע את הקליק של הנצרה. אני לא זוכר בדיוק אבל נדמה לי שהתכופפתי לרגע או שהתכופפתי כדי שלא יירו עלי ובא פגז שלא הרגשתי את המכה שלו. כשהתרוממתי לשים יד ימין באופן אוטומטי ולדחוף את המדף לשמוע את הקליק – לא היה לי במה לתפוס. נחתכתי בזרוע וגם האנטנה נקצרה. יחד עם המדף עפה לי גם המפה”. בגלל הזעזוע נפסק הקשר. נתי החליף טנק עם אחד המ”מים. כשנכנס חזרה לרשת הגדודית שמע “זווית תפוס פיקוד”, מבלי שידע מי נתן את ההוראה. רק אז הבין נתי שהוא נותר המג”ד בפועל. חשוב לציין כי רשת הקשר הייתה משובשת עקב פגיעת הפגזים בטנקים רבים. סגן נתי קיבל את הפיקוד על הכוח ובעזרת המ”פים סגן אילן וסגן אפי המשיך את לחימתו מול טנקים ומערכי חי”ר. לא היה אפשר להחזירו לציר המקורי.
הכוח של אילן, אשר כלל שלושה טנקים, נערך על הגבעה מצפון-מזרח לכוחו של נתי והתחיל יורה על קלעה. אילן צפה מן הטנק שלו בפגיעה בטנק טי34-. הם זיהו בקלעה שלושה טנקים. אחד מהם משחית טנקים מדגם אס-יו100-. אחד הטנקים בכוח ספג פגז וטנק שני, שלא יצא נכון מן העמדה, קיבל פגז במנוע. היו נפגעים. בשלב זה נותר רק טנק אחד תקין. אילן החליט להצטרף לכוח ולפנות את הנפגעים. הוא דיווח על כך בקשר לנתי.
נתי הורה לסגן אפי לעלות ולתפוס את הגבעה. תחת פיקוד אפי היו ארבעה טנקים. הוא ניסה לעלות, אך לא מצא את הדרך. מייד אחרי שעבר את הכפר, קיבל אש נ”ט מהמוצב שמשמאל. כל הטנקים שבפיקודו השיבו אש (הטווח היה בערך 500 מ’). העלייה למוצב בדרך סלעית ומבותרת, הייתה קשה למדי. הטנקים החליקו וטנק אחד פרס זחל. בפיקודו נותרו שלושה טנקים. כשהגיעו היה המוצב נטוש. הטנקים תפסו עמדות והתחילו לאתר מטרות בקלעה. התותח בטנק של אפי פסק לפעול. הוא איתר לאחד הטנקים שלו מטרה וטנק אויב טי34- הושמד.
באותו זמן נפגע נתי מכדור בראשו. נתי מספר: “הכדור חדר דרך כובע הפלדה ועשה תעלה בעצם הגולגולת (בראש יש לי פלטינה, מהניתוח לאחר מכן) וחטפתי רסיסים גם בגב (חלקם עדיין בגופו עד היום). הדם שירד חדר לתיבת הבקרה של הקשר שהייתה אז על החזה ולא היה יותר קשר. רק כשהגענו לקלעה חבשו אותי ואת כובע הפלדה שמתי על התחבושת כדי שתחזיק את החתך. החלפתי טנק והמשכתי בלחימה”. זמן קצר לאחר מכן נפגע הטנק השלישי שלו. פגז שפגע בחזית התובה (בדיפרנציאל של השרמן) נתקע כמו פקק וסתם, למעשה, את החור אך ההיגוי של הטנק הושבת. נתי שוב החליף טנק עם מ”מ והתחיל להעביר את הכוח לכיוון קלעה. דרך מחסום הטנקים שהיה בצורת קוביות בטון. ברגע הראשון לא היה ברור כיצד אפשר יהיה לעבור את המחסום. נתי ירד עם הטנק שלו מאחורי קוביות הבטון וחיפש מעבר. דרך צרה עברה שם והתפתלה ביניהן. כל כלי הנשק הסוריים היו מטווחים למקום. עשרה טנקים נכנסו לשטח שבין מחסום קוביות הבטון והכפר. הכוח התפרס כך: נחום ונתי מימין לדרך, ומ”מ מהכוח של אילן משמאל לדרך. היו טנקים פגועים, שהיו פרוסים בצורה לא מסודרת, אך המשיכו בירי ממקומם. אילן שהיה מאחור התקדם לעבר קלעה. פתאום סטה הטנק מן הדרך וכאשר הורה לנהגו לעלות בחזרה על הדרך, הרגיש פגיעה. התותחן נהרג במקום ואילן נפצע מרסיסים בפנים וברגל. למרות האש שנורתה על הטנק, לא רצה אילן להסתלק עד אשר חילצו את גופתו של התותחן. אנשי הצוות נחלצו מהטנק, למעט המקלען שנלכד בטנק הבוער. אילן חזר לטנק, חילץ את וייס ונפגע בעצמו. וייס גרר את אילן למחסה ובעצמו נהרג מצרור. אילן נשכב מאחורי גדר אבנים. כעבור זמן מה הגיע טנק בפיקוד המט”ק שאול ורדי אשר חילץ אותו מן המקום.
נתי הורה לעזוב את הגבעה שמשמאל לדרך, לאחר שהלה פגע במדויק בבונקר מבוצר. אפי ושלושת הטנקים שלו עברו את הדרך במהירות, נתי הורה לו להיכנס לכפר, כשהוא עצמו ינוע אחריו. טנק שעמד בצד הדרך חזר לדרך והתחיל לנוע לפניו. הכוח של אפי נע אחרי הטנק המוביל בתנועה איטית. אפי ניסה ליצור קשר עם הטנק המוביל ולסמן לו שיתקדם יותר מהר אך הטנק המשיך להתקדם בהילוך ראשון. אלפרד, מפקד הטנק, נפגע כנראה בראשו בתחילת ההסתערות ונהרג מייד. אש נק”ל סורית נורתה וניחתה על גבי הצריח. אפי חשש לעצור ועל כן המשיך בתנועה איטית. “איך הם לא נפגעו מייד, אינני יודע. היינו כמה טנקים עייפים ופגועים להחריד” מספר נתי.
בנקודה העליונה של הכפר ניסה אפי לעקוף את הטנק המוביל שנפגע והתחיל לבעור, ואף הוא עצמו נפגע. התותח שותק והוא הורה לצוות לקפוץ לתוך תעלה. הצוות היה מפוחד ואפי הרגיע אותם. הטנק השלישי, שהיה בפיקוד סגן נחום, התקדם בנסיעה איטית מאוד, כשהוא יורה אש מקלעים. נחום נפגע אך המשיך לפקד. כאשר הגיעו לשני הטנקים הפגועים, חטפו פגיעת ח”ש והצוות קפץ מן הטנק. הטנקים הבאים בטור שעלה לקלעה לפי סדר התנועה היו: סגן נחום (מ”מ מפלוגתו של אילן), נתי וורדי. כשראה סגן נחום, ששלושת הטנקים הראשונים נעים דבוקים בהילוך ראשון, עצר כדי לפתוח מרחק. אחר-כך התפרסו לצד הדרך: נחום מימין, נתי במרכז וורדי משמאל. מספר נתי: “נשארנו שלושה טנקים בטור עורפי, היינו כבר בקצה הכפר. נחום נעמד מימין, אני במרכז, וורדי עשה איגוף שמאלי חזק. פתאום ראיתי אותו בוער. שמעתי תחמושת מתפוצצת והייתי בטוח שהצוות הלך”.
באותו זמן קיבל נתי הודעה מקצין האג”ם, אמנון רשף (לימים אלוף, מפקד גייסות השריון), ששבעה טנקי אויב נעים מכיוון סוכיך על ציר הכביש כתגבורת לקלעה. מספר נתי: “השאלה הייתה מי יתפוס את המוצב, התגבורת שלהם או אנחנו”. נתי ביקש סיוע אווירי, אך נאמר לו שעליו להמתין. שני הטנקים שנותרו נכנסו אל בין הבתים. נתי חזר על בקשתו לסיוע אווירי.
ורדי (שזכה על לחימתו בעיטור הגבורה), ריכז את אנשי ציוותו, קיבל משני הטנקים שנותרו עוזים ורימונים, והחל לטהר את הבתים שבסביבה, כשהוא פורץ את הדלתות ומטיל רימונים לתוך הבתים. אחר-כך טיהר את החדרים באש מן העוזי.
נתי ונחום ראו את אפי ואנשיו שוכבים בצד הטנקים הפגועים, בתוך התעלה. הסורים ירו עליהם מנק”ל מאחד הבתים. נתי השיב אש במקלע המקביל לכיוון הבית. בשלב זה הודיע מפקד החטיבה בקשר, באמצעות קצין האג”ם, שהטנקים של כוח ב’ שבפיקודו מתקדמים מכיוון צפון כדי לחבור אליהם. טנקים סוריים שנצמדו לבתים ניסו לצאת ולפגוע בפצועים. באותו שלב הגיעו שישה חיילים מהפלוגה של אפי, אשר ביקשו לחלץ את הפצועים. נתי, שידע שהמח”ט עומד להגיע, נתן הוראה לרדת למטה ולא להסתכן. נתי שוב חזר על בקשתו לסיוע אווירי. בשעה 1800 הופיעו המטוסים, אך כיוון שהיה קשה להבדיל בין הטנקים של הכוח לטנקי האויב (כיוון שהסתתרו בין בתי הכפר, הפנלים לא נראו), ירדו המטוסים לשתי גיחות “יבשות”. נחום גילה רימון עשן וכך איתרו המטוסים את טנקי האויב.
האש כמעט פסקה, אך הציפייה הדרוכה לקראת בוא כוח ב’ בפיקוד המח”ט הייתה קשה ביותר. בשעה 1900 ירדה החשיכה ואז הופיע כוח המח”ט מצפון., חיסל 2 משחיתי טנקים אס-יו100-. אנשי הצוות סוריים של טנק טי34- נטשו את הטנק לאחר שפוצצו את הקנה. הכלי היה מוסתר מאחורי בית, 15 מ’ מן הטנקים הפגועים. בתיאום עם קצין האג”ם חברו הכוחות.
“לקראת סיום המלחמה ברמת הגולן”, מספר נתי, “לאור הפציעות של אנשים, ציוותו מחדש את הטנקים. תפסתי את אהוד גרוס (איש שריון ולימים תא”ל בתפקיד קצין חינוך ראשי) ואמרתי לו: בוא תהיה תותחן שלי, והוא אמר לי, אבל אני מ”מ. אמרתי לו: אם אתה מ”מ אתה יודע מה זה תותח. היכנס פנימה. הוא ישב בתא התותחן וביקש: תן לירות. אבל כבר היינו ביום האחרון במרוץ לתפיסת שטחים שולטים. ואמרתי לו: תפסיק לירות, והוא שוב מזכיר: אבל אני קצין…” שנים אחרי זה הוא עוד הזכיר לי את המקרה כשהייתי מח”ט 7 והוא מח”ט במחנה ירדן.
רוח הלחימה לא פגה גם במלחמת יום הכיפורים
סמוך למלחמת יום הכיפורים עשה נתי גולן בגרמניה, במסגרת תפקידו כאזרח בפרויקט המרכבה. ביום שבו פרצה המלחמה היה נתי גולן בביתו של מהנדס גרמני בכפר קטן ליד אגם פסטורלי בשם קימזֶה. המארח סיפר לנתי שיש בארץ אירוע ונתי השיב שזה שטויות כי כל יום יש אירועים. המארח התעקש שזו מלחמה ומייד צפו בבי-בי-סי. ביום א’ שלמחרת כבר נחת נתי בארץ, אך הגדוד המקורי כבר לא היה. בהנחיית מוטקה ציפורי, ששימש קשנ”ר חירום במלחמה, הקים נתי גדוד מחיילים בלתי משובצים. “אספנו טנקים מכל הבא ליד” הוא מספר, “לקחנו טנקים מסדנה גייסית והשמישו לנו גם טנקים שמישהו שכח, משום מה, בתחנת הרכבת באשדוד. פרקתי את כל בית הספר לשריון (שהיה אז בג’וליס), הורדתי מכשירי קשר מהשולחנות ואספתי כ-40 טנקים וכ-15 נגמ”שי ברדלס (אם-113)”. ביום רביעי הגיע נתי לרמת הגולן והשתתף בהבקעה כחלק מהחטיבה של אוֹרי אור. בהבקעה לתוך שטח סוריה נפצע קשה בראש וביד. כשהחלים כעבור כחודש הייתה עוד תקופת החירום. נתי ירד לסיני כדי להקים גדוד. בסיני אירעה תאונת דרכים קשה ורגלו הימנית התרסקה ושוב אושפז והפעם לחצי שנה. כשהחלים ביקשו שיחתום לקבע. רק לשנה, אמרו. הוא חתם ונשאר בסופו של דבר בשירות עד שהשתחרר בדרגת תא”ל.
מיהו נתי גולן (הורוביץ)
נתי גולן, גדל גוף, חייכן ונעים הליכות, התגייס לצה”ל במחזור מאי 61′. מחזורי מאי באותם ימים היו ידועים בכינוי מאו-מאו. “בהתחלה” הוא מספר, “התנדבתי לשייטת 13, אבל במבדקים הרבצתי לש”ג כי נתנו לי לנקות. הש”ג פונה לבית חולים ואני הלכתי לשריון. לימים, כשהייתי מח”ט 7, וקלטנו מחזורי מאי, הייתי אומר לחיילים: חבר’ה אל תזלזלו, כי אי אפשר לדעת מי מכם יהיה מח”ט 7, כי אנחנו ממחזור מאי. ברגע שהצליחו להחדיר לאנשים אלה את המוטיבציה, שיעזבו את כל ה’קיטורים’, הם תפסו גאווה והכרה בחשיבות עצמית והיו לפלוגות מצוינות. הייתי בצבא הסדיר עד תפקיד מ”מ והשתחררתי. הביאו אז את טנקי הפטון ורצו שאחתום, אך נשארתי במילואים. במילואים הוקם גדוד 129.
בגדוד המילואים הייתי מ”מ, סמ”פ, מ”פ ואח”כ מג”ד. קיבלתי גדוד כשהייתי סרן. אריק שרון היה אלוף פיקוד הדרום. קראו לי אליו לקבל מינוי של מג”ד. הרל”ש קרא לי ושאל כל מיני שאלות. אמרתי לו שאני סרן והוא אמר שסרן לא יכול להיות מג”ד, אבל זה יתוקן. עשו אותי מהר רס”ן וקיבלתי את הגדוד. זה היה בסוכות של שנת 71′.
באחד הימים הייתי צריך לנסוע לחו”ל לתקופה ארוכה מטעם הצבא. אמרו לי: אתה לא נוסע אם אתה לא מחליף את השם הורוביץ. או כרטיס או שתישאר בבית. התלהטתי וחשבתי על השם גולן-הורוביץ. טלפנתי להורים ואמרתי אין מה לעשות. אבא אמר לי: אני לא רוצה שתחליף, אבל אם אין ברירה תחליף לגולן. אמרתי כן לאבא ובזה נגמר הסיפור. הרעיון היה של אבי, אולי בגלל שנלחמתי בגולן.
נתי הוא אב לחמישה ילדים: תאומים ושלישייה (מהם 4 קצינים בצה”ל). כשהייתי בארה”ב בתפקיד, הייתי פותח הרצאה או שיחה בסיפור על Good Gunnery(תותחנות טובה, כשהכוונה לתאומים ולשלישייה…) ומייד היה נוצר קשר חברי.
