“כל הזמן אני בהרגשה שעוד מעט הוא יחזור מהמילואים. יומיים אחרי שזה קרה עוד המשכתי לשלוח לו הודעות בווטסאפ. ‘בוקר טוב’, ‘מתגעגעת’, ‘תחזור אלי כשתהיה פנוי'”. סלעית אדיר איבדה את אהובה, לירן, במבצע צוק איתן – חודש אחד לאחר שנישאו. גם עכשיו, היא עדיין לא מעכלת
בת-חן אפשטיין אליאס. צילום: קובי קלמנוביץ’ (מאתר ישראל היום, 31 באוקטובר 2014)
סלעית אדיר. “הוא היה גם קרבי וגם רומנטי”
כששואלים את סלעית אדיר מה שלומה, היא כבר לא עונה במילותיה. בכל פעם היא מפנה לשיר אחר, כזה שכתבו אחרים. על ציפייה, ואובדן, ותקווה. בשיחות הראשונות שלנו, כשרק התחילה לחזור לחיים ולשגרת העבודה, היא השתמשה במילים “כמו לנשום בפעם הראשונה”, מהשיר “אור גדול” של אמיר דדון. אחר כך זה כבר היה “מחכה לו” של דנה ברגר “שיציל מכל המכשפות והשדים, מכל האנשים שמדברים.”
כי כשסלעית, אלמנתו של סרן (במיל’) לירן אדיר שנהרג בצוק איתן, לא מדברת עם אנשים מסביב, היא מנסה לעקוף את המציאות. להמשיך ולהרגיש שלירן שלה עוד שם, רק נמצא רחוק, כמו שקרה כל כך הרבה פעמים במהלך ארבע השנים שלהם יחד. גם עכשיו, שלושה חודשים אחרי, היא מפחדת מהרגע שבו ייפול האסימון. “רק עכשיו ממש הבנתי את המילים של השיר ‘מחכה לו’,” היא אומרת בשקט. “כמה שתנסה להסביר לאדם סיטואציה בשיר, הוא צריך את התפאורה, כדי שיתחבר. אז עכשיו המילים האלו מדברות אלי. אני מרגישה שהיא שרה את השיר מבפנים.”
היא אישה יפה, בת ,29 עדינה, וכשהיא מדברת עליו, על אהבת חייה, אור נדלק בעיניה העייפות. שערה הפזור מסתיר מעט את פניה, כאילו היא מנסה להתחבא מאחוריו. כבר שלושה חודשים היא אלמנה, יותר מפרק הזמן שהייתה נשואה. משתדלת לא לבכות, מודה שלא באמת הפנימה. זו פעם ראשונה שהיא מתראיינת, והחשיפה לא קלה לה.
לירן (31) נהרג מנפילת פצמ”ר באשכול. הוא היה קצין פינוי נפגעים בשריון. שבוע לפני כן עוד הספיקה להגיע לשטח הכינוס בעוטף עזה, לבקר אותו. היא מראה לי את התמונה האחרונה שצילמו באותו יום, לירן במדי ב’ מאובקים, והיא בחולצה שחורה, שניהם מחייכים, מאוהבים. זו התמונה שהיא מעדיפה לזכור, לא את התמונה שלו שוכב בארון, שראתה לפני ההלוויה.
“שאלו אותי אם אני רוצה להיפרד ממנו, ואמרתי שכן. השארתי לו שם דברים בארון, נתתי לו נשיקה וחצי חיבוק, משהו מאוד אישי. אני לא בטוחה שהייתי צריכה ללכת לראות אותו, כי עכשיו יש לי את התמונה שלו שם בראש. מצד שני, כשאתה מתחתן עם מישהו, אתה אומר שאתה איתו בכל דבר, גם אם אלה הדברים הכי לא נעימים.”
לירן אדיר. “רצינו לבנות משפחה חמה ואוהבת וליהנות ממנה”
היינו מחוברים כל הזמן
הם הכירו לפני ארבע שנים בתל אביב. היא עבדה בחדר בקרה ב”אמדוקס”, הוא עבד כמנהל ביטחון ב”קומברס”, ובא לבקר בחברה שלה. כבר אחרי שבוע החליטו לעבור לגור יחד בבית שלו בקיבוץ המעפיל בעמק חפר. “החיבור בינינו היה כל כך טוב, שמהרגע הראשון היה ברור שנקים משפחה יחד”, היא אומרת.
לירן שקל אז הצעת עבודה שקיבל מחברת אבטחה בניגריה, שכללה עבודה של חודש וחצי שם, ואחר כך שבועיים בארץ. “שנינו באנו ממשפחות ממוצעות, והבנו שצריך לעשות צעדים גדולים כדי שיהיה לנו כסף לגדל פה משפחה. אז החלטנו שהוא ייסע. אמרנו שאנחנו מוכנים להקריב את הזוגיות לתקופה מסוימת, כדי להגיע למטרה. הוא עבד בניגריה שנה וחצי, ואני מצאתי עבודה כסייעת בגן בקיבוץ. הריחוק היה לנו קשה, אבל האמנו אחד בשני. דיברנו המון בסקייפ, והנסיעה הזאת באמת הקפיצה אותנו כלכלית. הראינו לכל אלה שאמרו שלא נחזיק מעמד.”
בזמן הזה, כשלירן עבד בחו”ל, מצאה סלעית נחמה בזרועותיה של אַזָה, הכלבה הכנענית שלהם. את אזה מצא לירן כשהיה במילואים בעזה במבצע עופרת יצוקה, והחליט להביא אותה הביתה. “הוא קרא לה אזה, באות אל”ף, כדי להבדיל אותה בכל זאת מעזה. ככה זה לירן.” כשסלעית פגשה אותה בפעם הראשונה, בביתו של לירן בקיבוץ, אזה נשכה אותה.
“הוא סיפר לי שיש לו כלבה טריטוריאלית, שהיא בעלת הבית. חשבתי לעצמי, אני מושבניקית, מה הבעיה. אבל כשנכנסתי לבית היא ולא נתנה לי להתקרב. אחרי חודש שלחנו אותה לאילוף והיא חזרה כמו חדשה. צחקתי איתו שאני מבייתת אותה ואותו יחד. בסוף נהיינו החברות הכי טובות, וכשהוא טס היא היתה איתי. היה באותה תקופה גל פריצות בקיבוץ, והיא הצילה אותי. נקשרתי אליה מאוד.”
ב-2011 עם שובו של לירן לארץ, הוא עשה קורס בגמולוגיה (בחינת אבני חן) – המקצוע שבו עוסק אביו, דויד, בארצות הברית. “טסנו שנינו לניו יורק לעבוד איתו, והיינו שם חצי שנה, היה לנו מאוד טוב. גם אחותו, אורטל (29), גרה שם, והיא ולירן בקשר ממש טוב. אבל בסוף חזרנו לארץ, למשפחה.”
לירן החל לעבוד בחדר בקרה בבנק לאומי. סלעית החלה לימודי חינוך מיוחד במכללת לוינסקי. “כל הזמן דיברנו על הקמת משפחה, זה משהו שמאוד רצינו. ההורים שלו היו גרושים מאז שהוא היה ילד, ואנחנו רק רצינו לבנות משפחה חמה ואוהבת וליהנות ממנה.”
הזיכרונות הטובים מעלים על פניה חיוך. היא אפילו צוחקת בקול כשהיא מספרת איך היה מעיר אותה בבוקר ואומר לה שהולכים לטייל, ככה סתם, כי בא לו. “ביום-יום הוא היה מאוד מצחיק. אפילו הצעת הנישואים שלו היתה מצחיקה.”
יחד. “כולם היו בטוחים שאני בהריון, כי מי מארגן חתונה בתוך שבוע וחצי”?
הצעת נישואים בוונציה
שנתיים אחרי שהכירו, נסעו לוונציה. “ישבנו שם בכיכר סן מרקו, והוא הסתובב לתיק ואמר שכתב לי משהו. חשבתי לעצמי, מה זה הרומנטיקה הזאת, מה נסגר עם הבן אדם. הוא כזה קרבי, ופתאום כזה רומנטי. הוא אמר שהוא שינן בעל פה את מה שרצה להגיד, ובסוף פטפט כל מיני שטויות, עשה צחוקים. ואז דיבר ברצינות על הזוגיות שלנו, על זה שאנחנו עומדים בפני כל האתגרים שאנחנו מציבים לעצמנו, שאנחנו רואים את הדרך שלנו באותה עין – והוציא טבעת.
“הרבה זמן דיברנו על זה שנתחתן, זה היה די מובן מאליו. אבל התעכבנו עם הכל. פעם אפילו נסענו לפריס וחשבתי שהוא יציע לי שם, אבל הוא לא. ועכשיו הוא הצליח להפתיע אותי. הייתי הכי מאושרת בעולם.” היא שוב שולפת את הטלפון ומראה לי תמונה שלהם בוונציה מרימים כוסות יין, מחייכים באושר.
החתונה נדחתה שוב ושוב, בכל פעם מסיבה אחרת. לירן, שהיה בעל תואר ראשון במדעי המדינה עם התמחות בהיסטוריה צבאית ותואר שני במשפטים, חלם על לימודי רפואה. סלעית, שלמדה הנדסאות עיצוב תעשייתי בספיר לפני שהכירו, אמרה שתעזור לו להגשים את החלום. “הוא כל הזמן אמר שהוא מבוגר מדי, שהוא לא יכול להתחיל ללמוד משהו חדש בגיל 29 אלא צריך לפרנס, אבל אמרתי לו שאני אפרנס. גם אחותו עודדה אותו ללמוד.”
לירן התקבל ללימודי רפואה בצ’כיה והחל ללמוד במכינה בתל אביב. סלעית עשתה קורס של השב”ס בתנאי פנימייה ברמלה. בסופי שבוע נפגשו ביחידת דיור של הוריה, דרור וסיליה, במצפה עזוז שבדרום. הם החליטו לא לשכור דירה כדי לחסוך כסף.
היא מראה לי קלסרים עבים, ובהם כל התוכניות שעשו לחיים. דפים על גבי דפים של חישובים, רעיונות למקומות מגורים או עבודה, חישובי משכורות. חלומות כתובים על ניירות לבנים.
“ידענו שנרצה לגור לפחות בהתחלה בארצות הברית, כי שם קל יותר לגדל משפחה. לירן ידע בדיוק איפה הוא רוצה לגור בארצות הברית. חישבנו כמה הוא ירוויח שם כרופא, כמה תעלה לנו משכנתא שם, כמה עולה בית הספר וכמה עולים חוגים, כל מה שצריך. התוכנית היתה שלירן יטוס לצ’כיה לבד, ואני אצטרף בשנה השלישית, אחרי שארוויח מספיק. ואז, כשהוא יעבוד שם, גם נביא ילדים. חשבנו שאחרי שהוא יסיים את הלימודים נעבור לארצות הברית, לגדל את הילדים בנחת”, היא עוצרת לרגע ולוקחת נשימה עמוקה. “לא רצינו לעשות ילדים עד שתהיה לנו יכולת כלכלית לממן אותם. וזה מה שמעצבן עכשיו, כי כל הזמן התעכבנו עם הילדים, ובסוף לא יצא לנו כלום מזה.”
מועד החתונה נקבע בהתרעה של שבוע, לפני הנסיעה לצ’כיה. “זה כבר היה קצת מעצבן שבכל פעם היתה לנו סיבה אחרת לדחות. פעם העבודה, פעם הלימודים. עד שבסוף הלכנו לרבנות, שאלנו מה התאריך הכי קרוב שאפשר, ואמרו לנו: בשבוע הבא. אז אמרנו טוב, וארגנו חתונה בשבוע. כולם היו בטוחים שאני בהריון כי מי מארגן חתונה בתוך שבוע וחצי.”
את החתונה ערכו בחצר הבית בעזוז, עם עשרים מוזמנים בלבד, חברים וקרובי משפחה. “החלטנו לא לבזבז כסף על אירוע גדול. בגלל שאני הייתי בקורס והוא היה בעבודה, נעזרנו המון בהורים. אימא שלו הכינה את האוכל, קנתה לו חליפה ועשתה את התיאומים, אימא שלי ואחותי ארגנו את החצר ואת החופה, בנוף המדברי. את השמלה הזמנתי ברשת. “ביום החתונה 3 ביולי, חזרתי מהקורס וסידרתי את הצלחות. שנייה לפני שכולם הגיעו עוד לבשתי מכנסיים, ואז נכנסתי לחדר ולבשתי את השמלה. זאת היתה חתונה מושלמת”.
היית רוצה עכשיו להרות מזרעו של לירן?
“לא. הייתי מאוד מאוד רוצה ילדים איתו, ילדים שלנו, אבל אני חושבת שילד הוא חלק ממי שמחנך אותו. ברגע שהוא לא גדל לצד הדמות הזאת, הוא לא סופג את הערכים ממנה. זה בא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים – להחזיק את הכף כמו אבא, חיתוכי מילים כמו אבא, בדיחות של אבא. אלה דברים שלא נרכשים אם אתה לא חי לצידו. וילד כזה לא יחיה לצד אבא, אלא לצד זיכרון והנצחה שאחרים יעשו, ויראה את אבא שלו דרך עיניים של אחרים.
“זה אולי נשמע מוזר, אבל בגלל שעבדתי עם ילדים, אני יודעת עד כמה הורים הם משמעותיים. לא משנה כמה תנסי להעביר להם את אבא – בסרטים, בתמונות, בסיפורים – זה אף פעם לא יהיה זה. השקעתי בזה המון מחשבה. הרי מאוד רציתי להביא איתו ילדים, אבל לעשות את זה לבד נשמע לי די אגואיסטי, כי אני רוצה את לירן בחזרה, והילד הזה אף פעם לא יכיר אותו ולא יחליף אותו. הילד יצטרך לגדול ולהתמודד עם החוסר, וזה לא פייר. זה לא פייר לתת לו להיוולד ולחיות כל החיים עם ‘תיק’ בעל כורחו.”
לא היו לנו מריבות
את יום חמישי הארור ההוא היא מעדיפה לשכוח. היא הייתה אז בכלא קציעות, במסגרת סיפוח בקורס. הם הצליחו לדבר מעט בטלפון, בשעות קבועות, כשהיא ירדה ממשמרת והוא לא היה בפעילות. “קבענו בשעה עגולה ועשרים דקות, שנדע מתי לחכות אחד לשני, שלא נפספס.” בשיחה האחרונה גם הספיקו לדבר על זה שהם צריכים לקבוע עם צלמת החתונות לצילומי אווירה, כי לא הספיקו להצטלם לפני החתונה. “אני אוהב אותך,” אמר לה בסוף השיחה, והיא השיבה: “אני אוהבת אותך.”
“ככה היינו מסיימים כל שיחה שלנו, היו צוחקים עלינו שקראנו אחד לשני ‘חיים’. אבל אף פעם לא לקחנו את הזוגיות כמובנת מאליה, ידענו שאנחנו צריכים להעריך אותה. לכן גם לא היו לנו מריבות, אלא רק שיחות על מה שמפריע.”
הם קבעו לדבר שוב אחרי שלירן יסיים את הפעילות לאותו זמן, וסלעית תרד מהעמדה. “עליתי לעמדה, ישבתי, ופתאום הרגשתי לא טוב. היה לי קר, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, כאילו המוח שלי קופא. התחלתי למלמל לעצמי שאני לא מבינה מה קורה לי. אמרתי, ‘לירן, תהיה חזק, אני אוהבת אותך,’ כיווצתי את הידיים לאגרופים. אמרתי לעצמי, למה את עושה את זה, את צריכה לחשוב על דברים טובים. אבל בכל פעם זה עלה לי, הרצון הזה להגיד ללירן, ‘אני אוהבת אותך, תהיה חזק’.
“הבחור שהחליף אותי הסתכל עלי ואמר שאני נראית חיוורת. ירדתי מהעמדה וניסיתי להתקשר ללירן המון פעמים, התעצבנתי שהוא לא עונה. במשך שעה ניסיתי להתקשר אליו. הוא היה אמור להיות זמין, אבל חשבתי, אולי הוא מתעכב, פעילות או משהו. את מחפשת לעצמך את כל ההסברים הכי הגיוניים שיש.
“אחרי שעה וחצי שחיכיתי ליד הטלפון הייתי עייפה, והלכתי לישון. ישנתי חצי שעה, ואז מעירה אותי פתאום אחת הבנות מהקורס ומבקשת ממני ללוות מישהי למרפאה. לא הבנתי למה דווקא אני צריכה ללכת, אבל התארגנתי מהר, אני זוכרת שאפילו לא הספקתי לשים חגורה, ירדתי בסערה.
“ראיתי את אבא שלי ברחבה. מאחוריו קצין הנפגעים, ‘המודיע’, עוד כמה חיילים, ואמבולנס. ואז אני לא ממש זוכרת מה היה. נראה לי שהבנתי מה קורה, פחות או יותר. התעלפתי, אבי תפס אותי. לא שמעתי כל כך. אני יודעת שקצין הנפגעים בא ואמר משהו, לא זוכרת מה. הוא אמר ‘לירן’, ואני צעקתי עליו, ‘לך מפה, אני לא רוצה לשמוע אותך’. הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני יושבת על הספה בבית בעזוז, וכולם באים ונוגעים בי, מלטפים לי את הראש. אבל אני לא באמת זוכרת מה היה בימים האלו. היינו צריכים לחכות שלושה ימים עד ההלוויה, כי אבא של לירן ואחותו היו צריכים להגיע מארצות הברית. בכלל לא רציתי לצאת מהחדר, אבל לא יכולתי לישון.”
חודש בדיוק אחרי החתונה, הובא לירן לקבורה בנתניה, קרוב לבית אמו. זו היתה הטרגדיה השנייה במשפחה, לאחר שלפני 21 שנה, בנובמבר93′ נרצח סבו מצד אביו, מוריס, בפיגוע דקירה במרכז נתניה.
לא יכולה ללכת לקבר
סלעית חילקה את השבעה בין בית האם בנתניה לבית שלה ושל לירן בעזוז. “הייתי יושבת על המיטה עם הפיג’מה שלו, כמו ילד שלא יכול להירדם, עד שנתנו לי כדור ונפלתי. בהתחלה לא יכולתי לצאת מהחדר שלנו, עכשיו אני לא מסוגלת להיכנס אליו. זה הריח, הדברים שהוא נגע בהם, איך שהוא השאיר אותם. החולצות בארון, הספר על המדף, כי הוא קרא המון ספרים. הצורה שהניח את מברשת השיניים. דברים קטנים, שאתה לא חושב עליהם. ביום-יום אתה מזיז הכל, אבל כשאתה נכנס הביתה ויודע שזה לא יכול לחזור, דברים משתנים.”
בתום השבעה עברה לגור אצל חברים בסביון. לבית בעזוז לא הצליחה לחזור. בשבוע הבא היא אמורה לעבור לדירה שכורה בתל אביב. הכלבה אזה היתה בפנסיון עוד מתחילת הקורס של סלעית; היא נשארה שם הרבה מעל המתוכנן, כשסלעית הבינה שלא תוכל להעניק לה את מה שקיבלה לפני שלירן נהרג. “אני מקווה שבקרוב אוכל לחזור לטפל בה כמו שצריך,” היא אומרת.
עכשיו היא חלק ממשפחת השכול. “ממשרד הביטחון עוזרים לי מקצועית. גם בעמותת אלמנות ויתומי צה”ל עושים עבודת קודש, נתנו לי כלים להתמודד עם הנושא. למרות שתמיד אמרתי שאני רוצה לגור בחו”ל, אני גאה להיות במדינה הזו, על כמה שהיא דואגת לי.”
יו”ר ארגון אלמנות ויתומי צה”ל, נאוה שוהם סולן, מספרת שבמהלך מבצע צוק איתן נסעה לבתיהן של עשר האלמנות הטריות מיד עם היוודע דבר האסון. “אני מגיעה לנסות להקל, למפות את הצרכים, ולהתחיל לחשוב יחד על פתרונות. כשפגשתי את סלעית, נפעמתי מהעוצמות שלה. מההבנה, אפילו כשעוד קשה לעכל, שבשביל לירן היא חייבת להמשיך ולחיות.”
לאחרונה חזרה סלעית לעבוד בשב”ס. היא מחפשת בעיקר שקט. “כרגע אני לא במצב של להחליט, לא רואה באמת כלום. בקושי ישנה בלילה, רק עם כדורים. המחשבות פשוט לא נותנות לי מרגוע. תחשבי, את צריכה בכל בוקר להתאפס מחדש. היו לילות שפחדתי ללכת לישון, כדי לא להתעורר ולחוות את הכל מחדש.
“אחרי תקופה עם כדורים, יותר קל לי ללכת לישון. אפשר אפילו לקום בבוקר. ואז את אומרת לעצמך, אנשים הולכים לקניונים, וילדים מתחילים שנת לימודים, והחגים, והכל ממשיך. איך הכל לא נעצר? ואיפה אני עכשיו, בתוך כל הבלגן הזה? איך נושמים? איך אוכלים? איך מתכננים סוף שבוע בלעדיו”?
קברו של לירן. נטמן חודש אחרי החתונה
את הולכת לבקר את הקבר שלו?
“אני לא יכולה ללכת לקבר. אני עוד בתחושה שהוא במילואים, והכל בסדר. ואז אני פוגשת אנשים שכולם נופלים עלי ובוכים, ואני לא מעכלת את זה. זה מאוד קשה. היו הרבה תקופות שהיינו בנפרד, אז אני כאילו רגילה לזה שהוא היה הולך לתקופות ארוכות וחוזר.
“כל הזמן אני בהרגשה שעוד מעט הוא ישלח לי מספר טיסה, או שיחזור מהמילואים. יומיים אחרי שזה קרה עוד המשכתי להסתמס איתו בווטסאפ, שלחתי הודעות. ‘בוקר טוב’, ‘מתגעגעת’, ‘תחזור כשתהיה פנוי’. אני חושבת שידעתי ולא ידעתי. בתקופה הזאת את נמצאת בשני עולמות. כשאת לבד, את בעולם שלך. הכל כרגיל. אבל כשאת עם אנשים, את נוגעת במציאות. ולא תמיד אני רוצה לגעת בה. קורה לי שאני נכנסת לאוטו ויושבת בכיסא שליד הנהג, כי ככה נסעתי איתו. קורה לי שמדברים איתי על משהו, למשל אחי שאמר שצריך לנסוע להלוויה, ואמרתי לו, ‘טוב, אני רק אקפוץ ללירן לבית החולים ואבוא’.
“אני מדברת עם לירן באוטו, שרה איתו. אנשים משתדלים להבין, אבל לא תמיד מצליחים. לכן אני מתחברת יותר לשירים, כי יש דברים שאני לא יכולה לתאר במילים שלי. אני חושבת כמה שנים לקח לי למצוא את הגבר שאני רוצה לחיות איתו, וכמה שנים ייקחו לי למצוא גבר כזה, אם בכלל. אם פעם היה לי הרצון לעשות את זה, למצוא מישהו, עכשיו אני באה ממקום שהוא מתחת לקו האפס, כי קודם אני צריכה למלא את החלל שמישהו אחר השאיר.”
לירן עם הכלבה אזה. מצא אותה במילואים
עם לירן ז”ל. התמונה האחרונה
