יומיים לאחר שעשו סלפי כדי להרגיע את הוריהם הדואגים, נהרג סרן נתן כהן בלחימה בעזה בצוק איתן, ואחיו איתי נותר עם הכאב העז ועם ההתלבטות לגבי המשך דרכו הצבאית. כעת הוא משחזר את המפגש האחרון ביניהם
טל אריאל אמיר (מאתר מעריב, 27 בנובמבר 2014)
נתן ואיתי כהן. צילום: דובר צה”ל
רב”ט איתי כהן יכול לשחזר כל דקה מהפעם האחרונה שבה פגש את אחיו, סרן נתן כהן ז”ל, שנפל במהלך מבצע צוק איתן. השניים נפגשו בצאלים, בדיוק שבוע לפני כן. איתי כלוחם שריון טרי בחטיבה 401, ונתן כמ”מ ותיק באותה חטיבה, שהגיע לאימון מחלקתי. “נתן היה בגזרת עזה כבר שבועיים והתכונן לכניסה הקרקעית, ולא ראינו אותו מאז חטיפת שלושת הנערים”, אומר איתי.
“הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לצאלים היה להתקשר אליו כי ידעתי שהוא נמצא באזור. כשנתן אמר לי שגם הוא בבסיס, התלהבתי ושאלתי היכן הוא. התברר שהוא אוהל אחד מאחורי והיה אמור לעזוב את הבסיס למחרת בבוקר. רצתי אליו והתחבקנו. יש לנו חיבוק משלנו, ארוך כזה. זזנו קצת הצידה ודיברנו בעיקר על המשפחה, על ההורים שלא ראו אותו כבר הרבה זמן, על הארוסה טל אילוז, ועל יום ההולדת שניאלץ לחגוג לו רק אחרי המלחמה. לרגע לא חשבנו על האפשרות שמישהו מאיתנו ייפגע. למחרת, לפני שנתן עזב לשטחי הכינוס, עוד הספקנו להצטלם יחד ושלחנו את התמונה בווטסאפהמשפחתי.”
יומיים לאחר הסלפי האחרון של שני האחים, עמד נתן בראש הכוח הגדודי שפרץ את הגזרה הצפונית של עזה. כעבור 72 שעות של לחימה הוא יצא להתרעננות, אולם סירב להתקשר למשפחתו או לארוסתו כדי להימנע ממזל רע. ב־22 ביולי, כשבוע לאחר יום הולדתו ה־23, נלחם נתן בבית חאנון תחת מתקפה מאסיבית של חמאס. אש כבדה הוטחה לכיוונם, ונתן פתח מעט את כיפת המפקד והשיב אש עם המקלע. שנייה אחרי שביקש שרשור חדש של כדורים, נשמע קול נפץ חזק. “מה קרה, המפקד?” שאל הטען. “ירו עלינו פגז?” אלא שבמקום להשיב צנח נתן לכיסא המפקד כשהוא ללא רוח חיים. הצלף שעמד בחוץ הצליח לפגוע בו מבעד לחרך הצר ופגע בלחיו.
מאז שנותר ללא אחיו הבכור התלבט איתי לגבי המשך שירותו הצבאי. מצד אחד רצה להמשיך את דרכו של נתן, לצאת לקצונה ולשרת כמ”מ. מצד שני, הבין שהוריו שילמו כבר מחיר כבד והחליט לעבור ללחימה תומכת. הוא אמור לצאת בקרוב לקורס קצינים ולחזור לחטיבה שבה שירת עם אחיו כקצין לוגיסטיקה, תפקיד שמילא אביו בעת שירותו הצבאי. בחטיבה יחכה לו מג”ד 46, סא”ל אוהד מאור, שפיקד על נתן ומחכה בקוצר רוח כדי לקלוט את הבן השני של משפחת כהן. “אני רוצה אצלי עוד קצין שמסוגל לספק את אותה איכות שקיבלנו מנתן”, מבהיר המג”ד.
ללכת שבי אחריו
שלוש שנים מפרידות בין איתי לנתן, שהיו מילדותם חברים קרובים. כשהגיע מועד גיוסו של איתי לצה”ל הוא חשב בתחילה על תותחנים, אולם נאלץ להתמודד מול מלחמת התשה של אביו ואחיו, המכורים לטנקים. למעשה, נתן רצה להתגייס לשריון, או ליתר דיוק לגדוד 46, כאשר היה רק בן 16 וצפה בהצגת תכלית של חיילי החטיבה. למעט פיקוד על שני מחזורים של טירונים, העביר נתן את מרבית שירותו בגדוד שאהב.
איתי (מימין) ונתן כהן. צילום: דובר צה”ל
“האמת שגם אני אהבתי טנקים, כך שלא היה קשה לשכנע אותי”, מחייך איתי. “בנובמבר 2013, כשהתחלתי את הטירונות, נתן סיים את קורס הקצינים ושימש כמ”מ טירונים. הוא צחק עלי בכל פעם שטרטרו אותי ולפעמים צילם אותי ושלח לכל המשפחה. למרות שכעסתי על זה, השירות הצבאי קירב בינינו אפילו יותר.”
יצא לכם לשוחח במהלך הטירונות?
“בהתחלה אף אחד לא היה מודע לעובדה שאנחנו אחים כי שירתנו בפלוגות שונות. נפגשנו רק בלילות כאשר נתן הגיע לחדר שלי ודפק על החלון כדי שלא יראו אותו. בכל פעם ישבנו מחוץ לפלוגה ועישנו יחד. נתן שאל מה הטירונים שלו חושבים עליו, ואני התעניינתי במה שהמפקדים שלי אומרים עלי. פעם אחת אמרתי לו שיש לי בעיה בבוחן מסלול ואני לא מצליח לטפס על החבל, אז נתן הסביר לי שיש שיטה ולקח אותי באמצע הלילה כדי לאמן אותי. את הבוחן עברתי בזכותו. הוא זה שנתן לי תחושה של ביטחון. אני זוכר שבאחת השמירות בטירונות הוא התקשר אלי באמצע הלילה מאיטליה כדי שאהיה הראשון שידע שהציע נישואים לטל.”
לאחר הטירונות וסיום הקורס שהכשיר אותו כטנקיסט, הגיע איתי לחטיבה 401. הוא שובץ בגדוד 52, וכשבוע אחר כך נשלחה גם הפלוגה שלו דרומה. הדאגה של ההורים, דוד ולימור, הוכפלה. הסלפי המשותף נועד בעיקר כדי להרגיע אותם. בעוד נתן נלחם בגזרה הצפונית, נשאר איתי בחוץ וסייע ללוחמים שיצאו להתרעננות בחימוש הטנקים. ואז הגיעה הבשורה המרה.
“המפקד קרא לי כשהייתי במקלחת, והייתי בטוח שסוף סוף גם אנחנו מצטרפים ללחימה”, אומר איתי בשקט. “באתי אליו שמח ואופטימי, ובצד הבחנתי ברב הסמל הגדודי ששאל אם אני איתי כהן. למרות שזה היה מוזר, עדיין לא חשבתי שקרה משהו לנתן. רב הסמל החזיק אותי ושאל אם יש לי אח בשם נתן כהן שמשרת בגדוד 46. כשעניתי בחיוב הוא אמר שנתן נהרג במהלך פעילות מבצעית בעזה. הייתי בשוק. הרגשתי שאני נחנק.”
רק לאחר השבעה הבין איתי שהוא צריך לשקול את המשך שירותו הצבאי. “רציתי לעשות בדיוק את אותו מסלול של נתן”, הוא אומר. “קודם להיות מפקד טנק ואחר כך לצאת לקורס קצינים. היו המון התלבטויות כי לא רציתי לגרום עוד דאגה להורים, והחלטתי שההתחשבות במשפחה צריכה להיות כעת בסדר העדיפויות. אין ספק שבסיום הקורס ארצה לחזור לחטיבה שבה שירת נתן.”
מה תיקח מאחיך להמשך שירותך הצבאי?
“בהיבט הפיזי אני חובש היום את הכומתה שלו ועל החולצה שלי יש את אות הלוחם של נתן ואת תג היחידה. גם הדרגות שלו יחכו לי בסיום קורס הקצינים, ורק במדים שלבש אני לא מסוגל לגעת כי זה קשה מדי. בהיבט הנפשי אאמץ את הדבקות שלו במשימה. נתן תמיד סימן יעד והשיג אותו לא משנה כמה קשיים היו בדרך.”
השאיר נעליים גדולות
על תכונות אלו של נתן מדבר גם סא”ל מאור, שפיקד עליו. עד היום הוא זוכר את שיחת ההיכרות ביניהם, שהתקיימה לאחר שנתן סיים לפקד על טירונים. למג”ד היה ברור כבר אז כי הוא לא מוותר על נתן. “הוא היה פלפל רציני”, מחייך סא”ל מאור. “לפני הכניסה לעזה היינו עסוקים בפעילות מבצעית, ונתן תמיד השרה ביטחון מול המפקדים. הוא עשה הכל עם מוטיבציה, חיוך ורוגע. לא סתם בחרתי בו לטנק הראשון שיוביל את הגדוד בפריצה לעזה. הטנק שלו הוא שחתך את הגדר ליד בית חאנון.”
איך התנהל נתן במהלך הלחימה?
“כמו המ”מ שאני מכיר. רציני, מקצועי, ממוקד. שמעתי אותו כל הזמן בקשר, וראיתי אותו כשיצאנו לתדלק וזמן קצר לפני שנהרג. אני זוכר שנסעתי בציר כדי לראות כיצד מתקדמת העבודה על חשיפת אחת המנהרות, ופתאום הבחנתי שטנק שלו חוסם את הדרך. קראתי לנתן בקשר, אבל אחד מאנשי הצוות שלו ענה לי. בעודי שואל היכן המ”מ, הבחנתי בנתן צועד מחוץ לטנק. צעקתי אליו ‘מה אתה עושה בחוץ?’ ואז התברר שהוא הלך אל נהג הטרקטור שעבד בשטח כדי להביא לו אוכל.”
סא”ל מאור עקף את הטנק של נתן והתקדם לעבר אחד הבתים שמתחתיו נמצאה המנהרה. בעודו צופה עם המ”פ בעבודות, נשמעה בקשר הגדודי קריאה על אירוע חריג. המג”ד רץ אל הטנק שלו ובדרך שמע כי נתן נפגע באורח אנוש. “לא רציתי לשמוע שהוא נהרג והוריתי לחיילים להוציא אותו לכיוון הגדר כדי שיקבל טיפול רפואי”, משחזר סא”ל מאור. “בתוך המהומה, תוך חילופי ירי כבדים, הצבתי מ”מ מחליף ושלחתי אותו עם הצוות של נתן. הם נלחמו עם כלי מלא בדם ורק אחרי שהכול נרגע, הצוות שלו הוא זה שניקה את הטנק.”
בשלוש לפנות בוקר, כשהוא מותש מהלחימה, התפנה המג”ד כדי לעכל שאיבד את אחד ממפקדיו, והתיישב לכתוב הספד. את דבריו הקריא בלוויה קצין אחר, משום שהגדוד המשיך בלחימה ביתר שאת על אף האבדה. רגע לפני פיצוץ המנהרה שנחשפה, אמר סא”ל מאור לחייליו כי את הפעולה הזו הם מקדישים לנתן.
איך חוזרים לשגרה אחרי שמאבדים מפקד אהוב?
“אין יום שנתן לא עובר לי בראש ואין יום שלא מדברים עליו בפלוגה. המ”מ שהחליף אותו מבין את גודל האחריות שהוטלה עליו, בין היתר כי אנחנו מזכירים לו שנתן היה ה־מ”מ של הגדוד. באופן גורלי, ביום שבו נתן נהרג דיברנו על אנדרטת הלוחמים של הגדוד בנחל הבשור. האנדרטה תיחנך עוד חודשיים, והשם שסוגר את רשימת נופלים הוא של נתן.”
