27 בינואר 2013: הסכנה: התמחות יתר באימונים

ההיסטוריה של צה”ל מוכיחה שבמלחמות ביצעו האוגדות והחטיבות משימות השונות ממה שתוכנן להן מלכתחילה. לכן עליהן לרכוש קודם כל כשירויות בסיסיות, ובעדיפות שנייה – להתאמן על תכניות אופרטיביות

אל”ם ד”ר מאיר פינקל – רמ”ח תו”ל ותפיסות במז”י (הכתבה פורסמה במקור בגיליון “מערכות” 446, דצמבר 2012

כוח צה”ל במלחמת ששת הימים. כ-50 אחוזים מחטיבות צה”ל במלחמה זו הוציאו לפועל תכניות שהיו שונות מאלה שיועדו להן לפני המלחמה

מבוא

אחד היתרונות של צה”ל הוא העובדה שהזירות שבהן הוא צפוי להילחם בעתיד ידועות ומוכרות, בניגוד למרבית צבאות המערב, שהם צבאות משלוח, שזירות לחימתם אינן ידועות מראש. צה”ל מנצל את העובדה הזאת ומנסה להכין את כוחותיו לתרחישים המבוססים על אויב מוכר ועל שטחים שבהם נלחם בעבר ,וישנה אפשרות שיילחם בהם גם בעתיד – למשל לבנון, סוריה ורצועת עזה.

להתכוננות למלחמה יש היבטים שונים כמו הכנת תשתית קרקעית (עמדות, צירים, מצבורים) פיתוח אמצעי לחימה ייעודיים לצורכי צה”ל ואימון יחידות בהתאם לתכניות האופרטיביות למלחמה. המאמר הזה עוסק במרכיב האחרון ומתמקד בתרגילי חטיבה ואוגדה.

לאחר מלחמת לבנון השנייה חזר צה”ל להתאמן באינטנסיביות רבה יחסית. האימונים נבנו ברובם בהתאם לתרחיש אופרטיבי ספציפי המבוסס על התכנית האופרטיבית של היחידה המתאמנת. למשל, אם בתכנית האופרטיבית של חטיבה מסוימת היא נדרשת לנוע 10 ק”מ בשטח הררי ואחר כך גדוד א’ שלה צריך לכבוש רכס שולט, וגדוד ב’ צריך לכבוש כפר מבוצר – הרי שתרגיל החטיבה נבנה כך שידמה את התכנית באופן מיטבי, כך שכול גדוד מבצע את המשימה שאותה הוא אמור לבצע בתכנית ובציוות הכוחות שנקבע לו במסגרתה.

התכנית האופרטיבית שימשה בסיס לא רק לבניית התרגיל החטיבתי, אלא גם לבניית האימון המקדים של מפקדת החטיבה. כמו כן היא שימשה בסיס לבניית התרגיל האוגדתי – שגם בו השתתפה החטיבה – וכן היא שימשה בסיס לאימון המקדים של מפקדת האוגדה (שבו משתתפת גם מפקדת החטיבה). כך נוצר לעיתים מצב שבו חטיבה מתרגלת כמה פעמים את התכנית שהיא אמורה לבצע במלחמה (ובשל כך היא אינה מתרגלת נושאים אחרים).

לאחר שהבעיה הזאת זוהתה וכדי למנוע התמחות-יתר על חשבון כשירויות אחרות (כפי שהוזנח תרגול ההגנה בין 1967 ל-1973), הגדירה זרוע היבשה שני סוגי כשירויות ליחידות היבשה: כשירות בסיסית (שהיא מכנה משותף לרוב זירות הלחימה, כמו, למשל, לוחמה בשטח בנוי), שאותה חייבות לרכוש כול היחידות, וכשירות מבצעית – כשירות שהיא ייעודית ללחימה בזירה ספציפית (כמו לחימה בשטח סבוך בלבנון).

את הכשירויות הבסיסיות קובעת זרוע היבשה מתוקף היותה הזרוע לבניין הכוח, שאחראית להכנת כלל כוחות היבשה ללחימה בכל הזירות. את הכשירות המבצעית הנדרשת מיחידה קובע הפיקוד המרחבי שאליו היא כפופה לצורך ביצוע תכנית אופרטיבית. שתי הכפיפויות האלה יוצרות בחיי היום-יום מתח תמידי בין הפיקוד המרחבי והמח”ט לבין זרוע היבשה. המח”ט רוצה להתכונן למלחמה שעלולה לפרוץ בקדנציה שלו (לרוב שנתיים), דהיינו להתרכז באימונים שמדמים ככל הניתן את התכנית האופרטיבית שעליה “הוא חתום” בפיקוד שאליו הוא כפוף, ואילו זרוע היבשה לוחצת לבנות כוח בעל כשירויות מאוזנות ככל הניתן שיתאים ללחימה בכל הזירות, שכן קשה לדעת מתי יחידה המוקצית כיום לפיקוד הצפון תידרש להילחם במסגרת פיקוד הדרום.

יחידת חי”ר של צה”ל באימון. צה”ל מכין את כוחותיו לתרחישים המבוססים על אויב מוכר ועל שטחים שבהם נלחם בעבר, ושבהם הוא עלול להילחם גם בעתיד

מטרת המאמר ומבנהו

נוכח המתח הזה שבין הפיקוד המרחבי לזרוע היבשה בנוגע לתכניות האימונים של יחידות היבשה ונוכח האפשרות שהמתח הזה ילך ויחריף, מן הראוי שלרשות כל המפקדים יעמדו נתונים בנוגע לשיעור המימוש של התכניות האופרטיביות במלחמות העבר.

במאמר מועלות שתי טענות:

1. ישנה תועלת מועטה בלבד בקיום אימונים חוזרים ונשנים שמבוססים על התכנית האופרטיבית (דימוי השטח הספציפי, דימוי האויב הספציפי וציוות הכוחות בהתאם לתכנית). הסיבה: הסבירות שהתכנית האופרטיבית תמומש בסופו של דבר היא נמוכה יחסית. במילים אחרות: רוב הסיכויים שהיחידה לא תישלח להילחם בגזרה שיועדה לה, וציוות הכוחות יהיה שונה מכפי שתוכנן.
2. מאחר שקלושים סיכוייה של התכנית האופרטיבית להתממש, הרי אימונים חוזרים ונשנים לקראת ביצועה הם בזבוז זמן שאותו ניתן היה להשקיע ברכישת כשירויות אחרות שחיוניות בעת מלחמה בתרחישים שאינם נכללים בתכנית האופרטיבית. במילים אחרות: אימונים חוזרים ונשנים לקראת ביצועה של התכנית האופרטיבית פוגעים במוכנות הכוללת של הכוח.

כדי לבחון את מידת נכונותה של הטענה הראשונה נבחנת כאן ההיסטוריה של אוגדות ושל חטיבות שנלחמו במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. הבחינה נעשית לפי שלושה קריטריונים: באיזו מידה נלחמו האוגדות והחטיבות בגזרות שאליהן יועדו לפני המלחמה; באיזו מידה נלחמו החטיבות במסגרת האוגדות, שלהן הוקצו לפני המלחמה, במסגרת התכנית האופרטיבית שהוכנה מראש; באיזו מידה עברו חטיבות מהאוגדות המקוריות שלהן לאוגדות אחרות לאחר שהשיגו את המשימות המקוריות שתוכננו להן.

כאשר בוחנים את הביצועים לעומת התכנונים יש לזכור שבכל מקרה תכנית אופרטיבית של יחידה, רלוונטית בעיקר לשלב הראשון של המלחמה, שכן ברור לכולם שאת התכנית להמשך המלחמה לא ניתן לחזות מראש. לפיכך יש מלכתחילה תועלת מוגבלת בלבד לאימון של יחידה שמבוסס בעיקר או רק על התכנית האופרטיבית שלה.

הוכחת הטענה השנייה נשענת על הוכחת הטענה הראשונה. הרי ברור שאם באופן עקבי ונרחב מבצעות יחידות תכניות אחרות מאלה שתוכננו, הרי שאימון שנצמד היצמדות-יתר לתכנית הקיימת (המתוכננת) טומן בחובו אי-אימון לכשירויות אחרות שאינן נדרשות במסגרת התכנית הקיימת, אך נדרשות בתכניות האחרות (אלה שיתבצעו בפועל ולא ניתן לדעת מלכתחילה מהן). בהמשך יובאו דוגמאות ממלחמות ישראל לכשירויות שלהן נדרשו יחידות בפועל בהשוואה לכשירויות שלהן נדרשו על פי התכניות המקוריות שלהן.

תכניות לעומת מציאות במלחמת ששת הימים

כ-50 אחוזים מחטיבות צה”ל במלחמת ששת הימים הוציאו אל הפועל תכניות שהיו שונות מאלה שתוכננו להן לפני המלחמה. יש לזכור שבאותה העת האוגדות של צה”ל היו משימתיות, והכוחות הוקצו להן לפי הצורך. כול מפקדת אוגדה נדרשה להתכונן ללחימה ביותר מאשר חזית אחת.

כך למשל לאוגדה 36 היו ארבע משימות חלופיות: שלוש משימות התקפיות (בגולן, בשומרון ובסיני) ומשימת הגנה בגליל. דוגמה נוספת: לאוגדה 84 היו תכניות מתקפה בגולן ובסיני וכן תכנית הגנה בנגב (ראו טבלה 1).¹

טבלה 1: התכניות של האוגדות ושל החטיבות בצה”ל לפני מלחמת ששת הימים.

ניתן לראות שלחטיבות השונות (כמו חטיבה 1 שמובאת בטבלה בהדגשה) היו לעיתים שלוש משימות התקפיות שונות בתכלית בכל אחת מהתכניות, ולאחרות היו שתי תכניות התקפיות נוסף על תכנית הגנתית או הצבה בעתודה. מגוון הכשירויות שלהן נדרשו החטיבות כלל לרוב התקפה בציר הררי ברמת הגולן, התקפה בשטחים כפריים ובנויים ביהודה ושומרון והתקפה בשטח חולי ופתוח בסיני יחד עם הגנה ניידת בכל החזיתות. בשל כך נדרשו החטיבות האלה לרכוש מגוון רחב כשירויות ולא יכלו להתבסס על מגוון צר של כשירויות בהתאם לתכנית כזו או אחרת.

השתנות המצב בחזית הדרום בשבועות ההמתנה הביאה לשינוי בתכניות ובציוותי הכוחות.²

כפי שניתן לראות בטבלה 2, הוכנסו שינויים משמעותיים הן במשימות האוגדות (וכתוצאה מכך משימות החטיבות) והן בציוותי הכוחות לקרב. כך לדוגמה, הזהות בין ציוות הכוחות של אוגדת טל בתכנית לפני המלחמה לבין התכנית שבוצעה בפועל (“נחשונים”) הייתה רק בשיעור של 25 אחוזים. באוגדת שרון רק חצי מהחטיבות שהיו כפופות לאוגדה לפני המלחמה נלחמו בפועל תחת פיקודה.

טבלה 2: שינויי משימות של האוגדות ושל החטיבות בצה”ל בחזית הדרום לפני מלחמת ששת הימים.

מהנתונים האלה עולה שהיו שינויים משמעותיים הן במשימות האוגדות (ולכן גם במשימות החטיבות) והן בציוותי הכוחות. ניתן לראות בבירור שאימון לפי תכנית אופרטיבית ספציפית אחת לא היה תורם הרבה לכוחות שהשתתפו במלחמה הזאת.

בחזית רמת הגולן⁴ החלה הלחימה בדירוג – לאחר סיום הלחימה בדרום ובמרכז ולאחר שיחידות שונות שתוכננו להשתתף בכיבוש הרמה הופעלו קודם לכן בחזיתות אחרות (חטיבות השריון העיקריות של הפיקוד – 37 ו-45 והחטיבה הממוכנת [באופן חלקי] 9 הופנו לחזית הירדנית). כיבוש רמת הגולן נעשה באופן עקרוני על פי התכנית הפיקודית, אך בהרכב כוחות שונה לחלוטין מזה שתוכנן. על פי תכנית “מלקחיים” מלפני המלחמה תוכננו לכבוש את רמת הגולן אוגדות 84 (חטיבות 7, 35, 1, 14) ו-36 (חטיבות 200, 80, 1) וכן החטיבות העצמאיות 45 ו-37 (זו האחרונה יועדה להיות עתודה פיקודית). בפועל, במסגרת תכנית “מקבת”, הופנתה אוגדה 36, שכבשה קודם לכן את צפון השומרון, לכיבוש דרום רמת הגולן (במקום מרכז רמת הגולן על פי התכנון המקורי). הוכפפו לה חטיבה 80 מוקטנת (שני גדודים שהגיעו מהלחימה בחזית הדרום במסגרת אוגדה 38 באבו עגילה ומחזית ירדן) וחטיבה מרחבית 2 שפעלה בגזרה מתחילת הלחימה.

על חטיבת גולני (שפעלה על פי התכנית), על חטיבה 8 בפיקודו של אלברט מנדלר, שפעלה קודם לכן בגזרת כונתילה בחזית הדרום, הועברה תוך כדי המלחמה לחזית הצפון וכבשה את מתחמי קלע וזעורה, ועל חטיבה 45, שהגיעה לאחר לחימה מול הירדנים, פיקד ישירות פיקוד צפון באמצעות חפ”ק פיקודי של ראש מטה (רמ”ט) הפיקוד, דן לנר.

במרכז רמת הגולן פעלו חטיבת 10 ו-37 שהגיעו לאחר לחימה בחזית המרכז (נוסף על חטיבה מרחבית 3 שפעלה בגזרה מתחילת המלחמה). על מידת המתאם בין הכנות הכוחות לפני המלחמה בחזית רמת הגולן לבין הביצוע בפועל סיפר אל”ם דן לנר, רמ”ט פיקוד צפון:

“התכניות למתקפה על הרמה הסורית היו מוכנות. לא היה דבר יותר מוכן מאשר הדבר הזה אצלנו בפיקוד. הדבר היחיד שקרה הוא זה: שאלה שתיכננו לא ביצעו… [חטיבה] 8 פעלה במקום [חטיבה] 37, [חטיבה] 45 נכנסה באיזה חור שלא הייתה מתוכננת בכלל. למעשה רק חטיבה 1 פעלה לפי התכנון האורגינלי”.⁵

במקום אחר נכתב:

“העובדה שהמלחמה התנהלה באלתור, שבה ועלתה ביתר תוקף בדיוני כל הרמות בצה”ל מיד עם סיום המלחמה. מתוך כך עלתה שאלת תפקידם וחשיבותם של התכנונים האופרטיביים – אלה שהמטכ”ל היה עסוק בהם כל כך בשנים שלפני המלחמה. ראשי הצבא, מן הרמטכ”ל ומטה, דנו בעניין הזה והציעו תשובה, אם כי דחוקה. אל”ם יצחק חופי, רמ”ח מבצעים, שבתוקף תפקידו היה אחראי להכנת התכנונים האופרטיביים, אמר על כך: ‘לפי דעתי, נשאלת שאלה אחת: מה המשמעות של כול התכניות האופרטיביות שאנחנו מתכננים בזמן שלום, כשאנחנו באים ומנסים לממש תכנית כזו או אחרת. לא השליתי את עצמי מעולם שהמלחמה תתבצע כשנוציא את התיק ונפעיל אותו, ויחד עם זאת אני משוכנע גם היום, לאחר המלחמה, כשהתכנית התבצעה: אי-אפשר להגיד שאין לה שום דמיון, אבל לא מבחינת הרכב הכוחות, לא מבחינת עצם התכנית לא היו דומות לתכניות האופרטיביות'”.⁶

דוגמה אחרונה היא השינוי המהותי בתכנית של חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מוטה גור. זו תוכננה לצנוח באל-עריש במסגרת תכנית לכיבוש ציר החוף בסיני, אך בפועל היא כבשה את צפון-מזרח ירושלים ואת ירושלים העתיקה, וגדוד אחד שלה נחת אחר כך במסוקים ברמת הגולן.

לסיכום הפרק על מלחמת ששת הימים: היקף השינויים בתכניות בתוך אותה החזית ומספר היחידות שעברו תוך כדי המלחמה מחזית לחזית, מצביעים באופן ברור על הצורך באימון לכשירויות בסיסיות.

מלחמת יום הכיפורים⁷

רבות מיחידות צה”ל פעלו במהלך מלחמת יום הכיפורים בכפיפות שונה מהותית מכפי שתוכנן מלכתחילה. יש להזכיר שבאותה העת פעל צה”ל במסגרת אוגדות קבועות שהוקצו באופן קבע לפיקודים. לצה”ל הייתה אוגדת עתודה מטכ”לית אחת – 146 – בפיקודו של מוסה פלד.

בדיקה של מספר החטיבות שעברו בין אוגדות ופיקודים במלחמת יום הכיפורים בחזית הגולן מעלה את הנתונים הבאים:

מתוך שמונה החטיבות המשוריינות שלחמו ברמת הגולן ארבע חטיבות (7, 9, 179, 188) לא לחמו כלל במסגרת האוגדה-האם (המתוכננת) שלהם: חטיבה 188 תוכננה להילחם במסגרת אוגדה 210 ולחמה תחת פיקודה של אוגדה 36; חטיבה 179 תוכננה להילחם במסגרת אוגדה 36 ולחמה תחת פיקודה של אוגדה 210; חטיבה 7 עברה מעתודה לאוגדות 162 או 252 בדרום ללחימה תחת פיקודה של אוגדה 36; חטיבה 9 עברה מאוגדה 36, שלה הייתה כפופה על פי התכנית המקורית ותחת פיקודה לחמה ביממה הראשונה, לאוגדה 210. אחר כך עברה לאוגדה 146, חזרה ל-210 ושוב ל-146.

רק חטיבה אחת – 670 – לחמה במשך כל המלחמה במסגרת האוגדה-האם שלה -146 (או שהייתה כוח עצמאי).

שלוש מהחטיבות היו כפופות במהלך המלחמה לשתי אוגדות שונות: (חטיבה 179 הייתה כפופה לאוגדות 36 ו-210; חטיבה 205 הייתה כפופה לאוגדות 146 ו-210 וחטיבה 679 הייתה כפופה לאוגדות 36 ו-210). חטיבה אחת הייתה כפופה לשלוש אוגדות (חטיבה 9 הייתה כפופה לאוגדות 36, 146 ו-210).

מכול אחת משתי אוגדות המילואים שלחמו ברמת הגולן נלקחה חטיבה משוריינת אחת. שתי החטיבות שנלקחו לחמו בפיקוד דרום (כמובן במסגרת אוגדה שלא הייתה האוגדה-האם שלהן): חטיבה 164, שהייתה כפופה לאוגדה 210, נלחמה תחת פיקודה של אוגדה 252 בגזרה הדרומית בתעלה; חטיבה 217, שהייתה שייכת לאוגדה 146, נלחמה תחת פיקודה של אוגדה 162. בלי להיכנס לניתוח דומה בחזית התעלה ניתן לציין שבחזית הזאת הוקמו תוך כדי המלחמה אד-הוק ארבע מסגרות על-חטיבתיות ייעודיות: אוגדה 440; כוח מגן/ששון; כוח דוביק; כוח גרנית.

להלן שלוש דוגמאות ליחידות שנלחמו בחזיתות ששונות מאלה שבהן יועדו להילחם על פי התכנונים שמלפני המלחמה:

חטיבת השריון 164 יועדה ללחימה ברמת הגולן במסגרת אוגדה 210. את הטנקים שלה לקחה חטיבה 179, וכוחות החטיבה ירדו לסיני ואספו טנקים של חטיבה 7 שנשארו בדרום וטנקים שהיו באילת. ב-8 באוקטובר בצהריים כבר נלחמה החטיבה תחת פיקודה של אוגדה 252. לדברי המח”ט, אי ההיכרות עם הגזרה גרמה לבעיות רבות: טנקים שקעו בחול, והצוותים התקשו להתמודד עם כך; התותחנים התקשו להתרגל לאבק הרב ולזהות מטרות בטווחים רחוקים; הכוחות התקשו להתמצא במדבר, וכתוצאה מכך היו מקרים של ירי כוחותינו על כוחותינו. כמו כן התקשו הכוחות להסתגל לכך שגודל של תא שטח פלוגתי בצפון הוא כגודל תא שטח מחלקתי בדרום. ⁸

על חטיבה 7 כותב אביגדור קהלני כי “חטיבה 7 – וגדוד 77 בתוכה – הייתה מתוכננת למלחמה נגד מצרים. היא נועדה להשתלב בתכנית המגננה ולאחר מכן לקחת חלק בכוח שיצלח את תעלת סואץ”.⁹ במסגרת הכנותיה לצליחת התעלה התאמנו שתיים מפלוגות הטנקים של גדוד 82 (בפיקודם של אלי גבע ושל מאיר זמיר) להשגת כשירות ייעודית: גרירת גשר הגלילים לתעלה. בפועל, עקב העתקת חטיבה 7 צפונה, קיבל ב-14 באוקטובר ב-6 בערב גדוד 257 מחטיבה 421 פקודה להעביר את גשר הגלילים לתעלת סואץ. הגדוד התאמן בלילה לביצוע המשימה הזאת – בהדרכת אנשי חיל ההנדסה – לאחר יום קרב ארוך ומתיש. למחרת ניסה הגדוד לגרור את גשר הגלילים – ללא הצלחה – עזב את הגשר שניזוק בגרירה והמשיך בלחימה. אחר כך גרר את הגשר גדוד 410 מחטיבה 600. גם הוא נאלץ ללמוד בחופזה ותחת אש כיצד גוררים את הגשר. זו דוגמה לכשל הטמון באימון יחידה אחת בלבד למטלה קריטית עקב שיוכה לתכנית אופרטיבית מסוימת במקום להכשיר כמה יחידות לאותה המטלה.

אוגדה 146 (בפיקודו של מוסה פלד) הייתה אוגדת עתודה מטכ”לית שיועדה על פי התכנונים האופרטיביים להילחם בחזית הדרום. ¹⁰ במלחמה היא הופעלה בדרום רמת הגולן. לרשותה עמדו שתי החטיבות המקוריות שלה (ממוכנת 670 ושריון 205), והיא קיבלה תחת פיקודה עוד שתי חטיבות ממוכנות: 9 ו-4. ¹¹

הדוגמאות לשינויים במשימות ובציוותי הכוחות תוך כדי המלחמה הן רבות. להלן יובאו שלוש מהן:

• חטיבה 35 תוכננה לפני המלחמה להיות המרכיב המרכזי במבצע “אור ירוק” – נחיתה בגדה המערבית של תעלת סואץ שנועדה לאגף את המערכים המצריים העיקריים. בהתאם לתכנית הועברו שניים מגדודי החטיבה בפרוץ המלחמה בהטסה לחופי מפרץ סואץ – שם חברו אליהם כוחות שריון ונחתות של חיל הים. עם התפתחות הלחימה בוטל המבצע, וכוחות הצנחנים (בעיקר גדוד 890) הוכפפו ללחימה תחת אוגדה 162 (קרב החווה הסינית) ואחר כך תחת פיקוד אוגדה 143 להרחבת ראש הגשר צפונה. ¹²
• חטיבה 4, שעל פי התכניות מלפני המלחמה אמורה הייתה להיות חלק מאוגדה 210, אך לחמה במשך כל המלחמה במסגרת אוגדה 146, כללה ב-8 באוקטובר 1973 גדוד שרמנים אורגני של החטיבה, גדוד סנטוריונים שהיה שייך במקור לחטיבה 205 (האוגדה-האם – 146) וגדוד סנטוריונים מילואים שהיה שייך במקור לחטיבה 188 (האוגדה-האם במלחמה – 36). החטיבה כללה שלושה גדודי טנקים משלוש אוגדות-אם שונות. באותה העת השאירה החטיבה את שני גדודי החרמ”ש האורגניים שלה מאחור כדי שישמשו כוח פיקודי.
• חטיבת הצנחנים 317 החלה את הלחימה בקרבות ההגנה על רמת הגולן, אחר כך השתתפה בהרכב שני גדודים בהבקעה למובלעת הסורית, בכיבוש תל-שמס ומערכי הגנה מבוצרים אחרים (הגדוד השלישי וגדוד הסיור נ”ט הועברו לחזית הדרום). בסיום המלחמה הוטסה לכיבוש רכס החרמון הסורי. ¹³ זו דוגמה נוספת לצורך בכשירויות לחימה רבות ובסכנה הטמונה בהסתמכות על תכנית אחת כדי שתשמש בסיס לאימונים.

ועוד דוגמה: אוגדה 252, שהחלה את המלחמה עם חטיבות 401, 14 ו-460, התארגנה מחדש במהלך 8-7 באוקטובר וכללה את חטיבה 875, את חטיבה 164 ואת חטיבה 274. ¹⁴

אפשר לומר כי אף שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים עבר צה”ל מאוגדות משימתיות לאוגדות קבועות, הרי בפועל, הן פעלו במלחמת יום הכיפורים במתכונת של אוגדות משימתיות.

גשר הגלילים נגרר מהתעלה צפונה לאחר מלחמת יום הכיפורים. רק גדוד אחד (גדוד 82) אומן לפני המלחמה לגרור את גשר הגלילים לתעלת סואץ, אך בסופו של דבר הועבקר הגדוד לחזית הגולן. התוצאה: היה צורך להכשיר כוחות אחרים תוך כדי הלחימה, לביצוע משימה זו

מלחמת לבנון הראשונה

אחרי מלחמת יום הכיפורים המשיך צה”ל להיבנות ולהתאמן לקראת לחימה נגד צבאות קונוונציונליים משוריינים – לפעולה במרחבי סיני ולמשימות של הגנה ושל הבקעה ברמת הגולן. כשעלתה הסבירות למבצע יזום בלבנון, תִרגל צה”ל גם לחימה בשטח הררי.

מפקד עוצבת סיני במלחמת לבנון הראשונה, אלוף עמנואל סקל, כתב “על חשיבותן של המסגרות האורגניות ושל התכניותהפשוטות, על מפקדות מאולתרות ועל שינויי משימה קיצוניים”:

“פירוק של מסגרות אורגניות פוגע ביעילות המערכת משום שיחידות חדשות המצטרפות למסגרת קיימת זקוקות לזמן הסתגלות כדי להכיר את הפק”לים ואת רוח המפקד, אף שצה”ל נוהג לאמן את יחידותיו כך שניתן יהיה להעבירן ממסגרת למסגרת באבחת פקודה בקשר.

“אף שמלחמת שלום הגליל הייתה מלחמה יזומה שתוכננה זמן רב מראש, הרבו בה לפרק מסגרות קיימות, ולא לכולהפירוקים האלה הייתה הצדקה של לחץ הנסיבות. כך, למשל, חטיבה 14 הייתה מיועדת לכבוש את ג’בל ביר א-דהרבאגף המערבי והשלימה לצורך כך נוהלי קרב ארוכים וממצים. למרות זאת, ובלית ברירה, הוטלה המשימה על חטיבהמאולתרת (חטיבת בה”ד 1) שלא תִכננה את המשימה הזאת ונכנסה אליה באופן חפוז ובתוך שינוי משימה מוחלט. השינוי נבע מכך שחטיבה 14 איחרה להגיע ממחנה סיירים בגלל מחסור במובילי טנקים.

“בתכנון המתחשב יותר באורגניות של היחידות אולי ניתן היה (ומבחינת לוחות הזמנים זה היה אפשרי) להכפיף אתחטיבה 7 (שהשתחררה מהגנת הרמה) לאוגדת עמוד האש, ואת חטיבה 14, שאיחרה, לשלוח בעקבות אוגדת סיני”.¹⁵

דו”ח של צה”ל¹⁶ שעוסק במעבר חטיבות בין אוגדות מציין בנוגע לחטיבות שהשתתפו במלחמה:

1. מתוך 13 החטיבות שהיו להן אוגדות-אם (שאר החטיבות השתייכו אורגנית לפיקוד המרחבי ותוכננו לפעול עם אוגדות הפיקוד המרחבי, בפיקוד אחר או לשמש עתודה מטכ”לית), רק 8 חטיבות לחמו כל המלחמה במסגרת אוגדות-האם שלהן.
2. 7 חטיבות היו כפופות במהלך המלחמה לשתי אוגדות שונות (שתיים מהן, הועברו מאוגדה אחת לאחרת ואחר כך הוחזרו).
3. הוקמו אד-הוק שתי מסגרות על-חטיבתיות ייעודיות (כוח ורדי וכוח פלד).

אוגדת העתודה המטכ”לית 880 בפיקוד תא”ל יום-טוב תמיר הופעלה בלבנון ללא כל תכנון מוקדם לחזית הזאת. לעומת זאת, חטיבה 35 פעלה בהתאם לתכנון מוקדם עם חטיבת השריון שהייתה אמורה לסייע לה, ונראה שהפעולה לפי תכנון מוקדם, שתורגל פעמים רבות עם שותפים מוכרים, תרמה להצלחת החטיבה במלחמה.

מלחמת לבנון השנייה

עם פרוץ הלחימה הוקצו לאוגדה 91 (הירש) כוחות סדירים שלא תִכננו תכניות מבצעיות במסגרת סד”כ האוגדה – חטיבה 7 וחטיבה 35. גם התכנית האוגדתית שונתה, ויחידות שהיו כפופות לאוגדה דרך קבע ביצעו משימות שונות מאלה שתוכננו לפני המלחמה. נראה שאי-היכרותו של מח”ט 7 עם מונחים שהיו בשימוש מפקד אוגדה 91 תרמה למשבר האמון בין השניים. מח”ט 35, לעומת זאת, הכיר את מפקד האוגדה לפני המלחמה, אף שלא היה אמור לפעול תחתיו לפי התכנון האופרטיבי. יש לציין את העובדה שבמשך חצי השנה שלפני המלחמה אורגנו חטיבות 188 ו-1 במתכונת של חטיבות רב-חיליות לצורך בחינת התפיסה הזאת. אף שהן נשארו במתכונת הזאת בשגרה ובאימונים, הרי כאשר התחילה המלחמה, פורקו החטיבות הרב-חיליות האלה ואורגנו בצוותי קרב חטיבתיים (צק”חים) חדשים.

מהם הנזקים הצפויים מאימון-יתר על בסיס תכנית אופרטיבית?

זמן אימון, כמו כל משאב אחר, מצוי במחסור. לאימון-יתר על בסיס תכנית אופרטיבית ספציפית יש כמה חסרונות – נוסף על האפקטיביות הנמוכה יחסית – כפי שהוצגה קודם לכן.

1. הנזק הראשון הוא איבוד הוורסטיליות של היחידה עקב התמחות יתר. אם היחידה מתאמנת פעם אחר פעם על ביצועה של תכנית אחת מסוימת, היא אינה מתאמנת כדי לרכוש כשירויות הנדרשות בזירות אחרות, ולכן באופן עקרוני כשירותה הכוללת דועכת.
2. הנזק השני הוא שחיקת הכשירות לתכנן במהירות – שהיא הכשירות המרכזית של המפקד ומפקדתו, וכוללת את המרכיבים הבאים: לנתח שטח ואויב, לעשות הערכת מצב ולהגיע לכמה דרכי פעולה חלופיות, להחליט על דרך פעולה נבחרת ולתכנן אותה באופן פרטני. במצב שבו מתורגל שוב ושוב אותו המתווה, הופכת התכנית למעין תרגולת, וניתוח השטח והאויב הופכים פחות משמעותיים (בהשוואה לאימון המבוסס על תרחיש חדש). במילים אחרות: במצב כזה מתורגלים רעיונות קיימים במקום רעיונות חדשים, ומצטמצמת באופן טבעי היכולת לאתגר את היחידה בתכנון מלא ומהיר. כשירות אחרת שאינה מתורגלת כמעט אף פעם היא שינוי בציוות הכוחות.
3. הנזק השלישי שנגרם מ”אימון צְמוד-תכנית” הוא התקבעות על תכנית מסוימת ובמקרים רבים גם על ציוות כוחות מסוים – גם כאשר המצב השתנה מהותית ודורש תכנון חדש. דוגמה לכך היא התקבעותו של שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, על תכנית הצליחה “צפניה”, שאותה כנראה ניסה להוציא אל הפועל גם כשחל שינוי דרמטי בתמונת המצב, עד כי התכנית הפכה ללא רלוונטית. חטיבה 188 הייתה מאוד מתורגלת ב”ריצה” אל הרמפות בהתאם לתרגולת שהוכנה לקראת יום קרב עם הסורים. בפרוץ המלחמה פעלו המחלקות והפלוגות לפי התרגולת, בלי להבין שמדובר בתחילת מלחמה. כך גם קרה בסיני: הכוחות מיהרו ליישם את תכנית “שובך יונים” לתגבור המעוזים – שתורגלה אין-ספור פעמים – אף שבעקבות צליחת הצבא המצרי הייתה הרלוונטיות שלה מוגבלת.
4. דוגמה עדכנית יותר, טכנית כמעט, היא ההתקבעות שלי, בהיותי מח”ט במלחמת לבנון השנייה, להימצאות שדה מוקשים נגד-אדם מעֵבֶר לקו הגבול בגזרת החטיבה. הסיבה להתקבעות: בתכנית האופרטיבית הופיע שדה מוקשים נגד-אדם, והחטיבה תִרגלה שוב ושוב מעבר בשדה מוקשים כזה בשנה שלפני המלחמה: באימון של מפקדת האוגדה, בתרגיל של גדוד ההנדסה ובתרגיל האוגדתי. בסופו של דבר פעלה החטיבה כמה קילומטרים ממזרח למרחב שבו תוכננה לפעול לפני המלחמה, אך בגלל הקיבעון לא נבדקה האפשרות שיש במקום שדה מוקשים מעורב – נגד-אדם ונגד-טנקים – מה שהביא להיפגעות כלים בעת חצייתו.

המודל הנדרש

המודל הנדרש לאימונים צריך להפריד בין היכרות עם התכנית לשם הבנת הבעיות המבצעיות של זירת הלחימה – היכרות שהיא חשובה ונכונה – לבין אי-מיצוי זמן האימון עקב היצמדות יתר לתכניות.

תכנית אופרטיבית היא חשובה כי היא משמשת נקודת ייחוס: מהתכנית האופרטיבית יש להסיק מסקנות עקרוניות (הרלוונטיות לכל החזית או הזירה) בנוגע לסוג האויב, לקרקע, לשיטות הלחימה הרלוונטיות וכד’, אך לא בנוגע לתפקיד הספציפי של יחידה מסוימת. העיסוק בתכנית האופרטיבית צריך להיות מוגבל לתהליך התכנון עצמו, לתרגילים שמוגדרים אופרטיביים ולמשחקי מלחמה. האימונים צריכים להיות מותאמים לכשירויות הנדרשות בזירה ולכשירויות אחרות המוגדרות בסיסיות.

ברמת מפקדות החטיבה והאוגדה, שכשירותן המרכזית היא תכנון קרב וניהולו, יש לתרגל ככל הניתן תרחישים שונים זה מזה: שונים בכל הנוגע לשטח, לאויב ולציוות הכוחות. העמקת ההיכרות עם תכנית קיימת צריכה להיעשות באמצעות משחקי מלחמה כדי לא לבזבז הזדמנויות לתרגולו של תהליך התכנון.

ברמת הגדוד ומטה קיים מגוון רחב של כשירויות בסיסיות ומבצעיות שאותן יש לרכוש. אימון לרכישת הכשירויות הבסיסיות הוא תעודת הביטוח הטובה ביותר מפני הפתעות במלחמה. כדי לקשור את הכשירויות הבסיסיות לתרחיש האופרטיבי של היחידה (יש חשיבות רבה לכך שהמתאמן יבין את הצורך באימון ואת הרלוונטיות שלו) צריך לזהות אילו מתוך הכשירויות שנדרשות לביצוע התכנית האופרטיבית הן בסיסיות ולתרגלן בהקשר הזה. לאחר מכן בסדר העדיפויות יש לתרגל כשירויות בסיסיות אחרות שאינן נכללות בתכנית האופרטיבית. רק לבסוף יש לתרגל כשירויות שהן ייעודיות לתכנית.

בשני סוגי האימון הראשונים אסור שהם יהיו מודל של התכנית האופרטיבית.

היחידות הסדירות של צה”ל, שהן למעשה בית ספר להכשרת המילואים, צריכות להתאמן על כלל הכשירויות הבסיסיות והמבצעיות. ביחידות המילואים, שזמן האימונים שלהן קצר יחסית ומקשה מאוד על לימוד כשירויות חדשות, צריך לחזור על ידע שנרכש בסדיר.

עשהאל לובוצקי, מ”מ בגדוד 51 של גולני במלחמת לבנון השנייה, כתב בנוגע לאימונים:

“בעבר התאמנו רבות על כיבוש יעד חשוף… התרגולות נראו תמיד מנותקות מהפעילות המבצעית. לחימה בשטח פתוח נתפסה כלחימה הרלוונטית למלחמה, אך לא לקווים בשטחים. הרי בשטחים אנחנו עוסקים בלחימה אורבנית – לש”ב – ולא מסתערים על כיפות. היה קשה לשכנע את החיילים כי האימונים נחוצים גם כבסיס ללחימה בשטחים, אך חשובים לא פחות כשמירה על מוכנות למלחמה. עתה הגיעה העת ליישם את הכשרתנו, לקטוף את פירות האימונים המפרכים.”¹⁷

ההיסטוריה של צה”ל מלמדת אותנו שיש שני נושאים שאותם יש לתרגל הרבה יותר מכפי שנהוג לתרגלם כיום:

1. ציוות הכוחות. ה”אורגניות” הפכה בצה”ל לערך כמעט מקודש, ומתעלמים מכך שהתעקשות על פעולה במסגרות אורגניות בעִתות שגרה עלולה לפגוע ביחידות שבמקרים רבים ימצאו את עצמן בעת מלחמה נלחמות במסגרות לא אורגניות. יש לשנות את ציוותי הכוחות בין התרגילים ותוך כדי התרגילים כדי להרגיל את הכוחות למציאות, כפי היא משתקפת מההיסטוריה של צה”ל.
2. מעבר בין זירות לחימה שונות. למעבר מזירה לזירה יש משמעויות רבות כמו החלפת מפות ותדרי קשר, שינויי כפיפות ושינוי של שיטות הלחימה. את הנושאים האלה יש לתרגל, שכן – כפי שהוצג במאמר – זה קרה במלחמות ישראל לא מעט.

סיכום

אם התכנית אינה כל כך רלוונטית במציאות, מדוע חושבים מפקדי צה”ל כי תרגול חוזר ונשנה שלה יעזור להם במלחמה? הסיבה נעוצה כנראה בכמה גורמים: חוסר מודעות להיסטוריה הצבאית של צה”ל בתחום הזה (בעיה שהמאמר הזה מנסה לפתור); השתתפות במבצעי בט”ש בעלי היקף מוגבל, שבהם התכנון הפרטני הוא אפקטיבי ואינו נוטה להשתנות: במבצעי בט”ש אין צורך במעבר בין אוגדות ובין זירות; לחימה נגד אויב חלש יחסית בלבנון ובעזה, שיכולתו להשפיע על מימוש התכנית שנקבעה מראש היא נמוכה יחסית בהשוואה ליכולתו של אויב שיש לו צבא הנלחם באורח סדור.

תודה לכל מי שסייעו לכתיבת המאמר בהערותיהם המועילות: תא”ל (מיל’) ד”ר דני אשר; ד”ר זאב אלרון ממחלקת היסטוריה באמ”ץ/תוה”ד; אל”ם גיא חסון, מפקד המאמ”ח; רס”ן אלדד שמש, רמ”ד מפקדות במחלקת תו”ת

הערות

1. הנתונים לקוחים מספרו של שמעון גולן, מלחמה בשלוש חזיתות, מערכות, תל-אביב, 2007, עמ’ 41-21
2. עמיעד ברזנר, “בניית הכוח המשוריין 1967-1956”, בתוך חגי גולן ושאול שי (עורכים) נחשונים – 40 שנה למלחמת ששת הימים, מערכות, תל-אביב, 2007, עמ’ 77- 103
3. שמעון גולן, עמ’ 32-28
4. מתיתיהו מייזל, המערכה על הגולן, יוני 1967, מערכות, תל-אביב, עמ’ 336-281
5. שם, עמ’ 376
6. שם, עמ’ 377
7. הנתונים בפסקה הזאת מבוססים על: איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל-אביב, 2003;צה”ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, ספריית מעריב, עמ’ 157; עמירם אזוב, “עצה מיניסטריאלית” – פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, 7 באוקטובר, מבלימה להתקפת-נגד”, בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), מלחמה היום – חקרי מלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל-אביב, 2003, עמ’ 233-205
8. שיחה עם תא”ל אברהם ברעם בלטרון ב-17 במאי 2011
9. אביגדור קהלני, דרך לוחם, סטימצקי, 1989, עמ’ 155-153
10. תא”ל אריה שחר, רמ”ט אוגדה 146, במסגרת יום עיון על “ניוד עוצבות בין גזרות לחימה”, מכון צבי מיתר לחקר לוחמת היבשה, מאי 2011, עמ’ 12
11. הבר ושיף, 26
12. הבר ושיף, עמ’ 44-43, 171-170
13. הבר ושיף, עמ’ 179
14. עמירם אזוב,שם
15. עמנואל סקל, “אוגדתסיני במלחמת שלום הגליל”, מערכות 412, מאי 2007, עמ’ 35-34
16. כיוון בניית מערך השו”ב בדרג הנפרס, מסמך פנימי בצה”ל, 2000
17. עשהאל לובוצקי,מן המדבר והלבנון, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל-אביב, 2008, עמ’ 68