ליקט וצילם אל”ם (במיל’) שאול נגר
מוסה פלד ז”ל בהיותו מפקד גייסות השריון (צילום: ארכיון מיכאל מס)
כמדי שנה התקבצו בבית העלמין הקטן של נהלל בני המשפחה של האלוף (במיל’) מוסה פלד ז”ל, חבריו הרבים מוותיקי השריון ומרפאל, ידידי המשפחה ומוקירי זכרו, לאזכרה במלאות שבע עשרה שנים לפטירתו. האזכרה התקיימה ביום 31 במארס 2017. בין הבאים נראו האלופים במילואים חיים ארז, אורי אור, יוסי פלד, יוסי בן חנן, אודי שני יו”ר עמותת יד לשריון, קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון, ומנכ”ל עמותת יד לשריון תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין.
מוסה פלד ז”ל, היה דמות מופת לרבים. הוא לחם במלחמת העצמאות ובכלל המלחמות עד וכולל מלחמת יום הכיפורים, שבה היה מפקד אוגדה 146 ברמת הגולן, והיה ממובילי מתקפת-הנגד ששינתה את פני המערכה בגולן. במלחמת יום הכיפורים איבד השריון רבים וטובים ממפקדיו וחייליו, וטנקים רבים נפגעו ויצאו מכלל שימוש. לאחר אותה מלחמה שימש מוסה מפקד גייסות השריון והתמודד בהצלחה בשיקום חיל השריון: רבים התגייסו לשריון ועברו לשריון מחילות אחרים, רבים התגייסו ממילואים לקבע לתקופות שונות, טנקים רבים שוקמו ונרכשו טנקים נוספים, כלל צי הטנקים עבר שדרוג משמעותי באיכותו וביכולתו. על מלאכה אדירה זו ניצח מוסה פלד ובהצלחה.
לאחר המלחמה שימש מוסה בין השאר מנכ”ל רפא”ל וכן יו”ר עמותת יד לשריון במשך 14 שנים, עד פטירתו באפריל 2000.
הבאנו מהדברים שנאמרו באזכרה.
דברי תא”ל גיא חסון, קצין השריון הראשי
דינה היקרה, משפחת פלד, מכובדיי כולכם,
כעשרים ושבע שנים אני משרת בחיל השריון. אנו בני הדור שלא הכיר את מוסה פלד באופן אישי, אך גדל על אישיותו ומנהיגותו של מוסה.
מוסה היה איש האדמה והעמל מנהלל, שבחר להקדיש את חייו למען העם והארץ, החל מלוחם בהגנה ובמלחמת העצמאות, עבור דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, מפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, ובהמשך מפקד גייסות השריון לאחר אותה מלחמה. מוסה שייך לדור מפקדי השריון שבפועלם הצילו את עם ישראל במדינתו.
מוסה עבורנו הוא איש הפלדה עם הלב הרחב, מפקד שידע להנהיג אנשים תחת אש, מפקד מקצוען וסוחף, אדם ערכי ובעל קסם אישי ייחודי, שעמד לזכותו ברגעים קשים ומורכבים, בעת קבלת החלטות מורכבות וקשות, וביכולת המופלאה לרתום את מפקדיו ופקודיו. מוסה עבורנו הוא דוגמה ומופת ללוחם ומפקד בחיל השריון ולכל עת.
היום, לאחר כעשרים ושבע שנים שבהן אני משרת בחיל השריון, לְמוּד ניסיון רב כמפקד בימי שגרה ולחימה, הערכתי למוסה גדלה, למוסה האדם שבחר לעשות למען עמו בגבורה ובנחישות.
ואתם, משפחת פלד, לכם הנני שולח חיבוק ענק מחיל השריון כולו, על היותכם לצידו של מוסה שנים כה רבות. כאיש משפחה אני מבין היטב מהו המחיר המשפחתי של ההחלטה להיות חלק מאלה השותפים פעילים למען הכלל ולמען הכלל. אנחנו מצדיעים לכם.
יהי זכרו של מוסה ברוך.
תא”ל גיא חסון, קצין השריון הראשי, נושא דבריו
דברי יו”ר עמותת השריון, האלוף (במיל’) אודי שני
מוסה!
לא באתי כאן לספוד לך ולספר עליך, באתי לכאן, אל קברך, לספר לך!
באתי אני, יורש הנביאים, המלכים וגיבורי החיל, לומר לך שחזונך, רצונך ושאיפתך ממומשים.
דור מְחַדֵּשׁ ויוצר אינו זורק את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. יש שהוא יורד לגלי הגרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מהחלודה, מחזירם לתחייה ומזין נפש הדור החדש.
המקום שוקק, החינוך פורח, הסיפור מסופר וימיו החסרים יושלמו בתקופה הקרובה, העצב והתוגה מתחלפים בחיוך, בצחוק ובזמר. יש התעוררות והתרגשות כאחד – “במותם ציוו לנו את החיים“.
עינינו אוהבות צבעים ואוזנינו אוהבות קולות רמים, ומחפשים אנו שביל מלא אור זוהר וממשות.
חזונך שאתר יד לשריון יחליף את הר איתן (כך זה נקרא בזמנו) הולך וקורם עור וגידים. מוזאון מערכת הביטחון עומד לקום בלטרון, ועמו השלמת המוזאון ללוחם היהודי. קריית החינוך מואצת להשלמתה בתוכנית האב.
באחד ממפגשינו בעת שכיהנת במנכ”ל רפא”ל, דיברת בהתלהבות על החדשנות, ההתאמה לעכשיו ולעתיד, ובאותה התלהבות ציירת את השתנות אופי המלחמה, אמצעי הלחימה והדוקטרינה.
אתר יד לשריון כמיצג זיכרון מתקדם לחדשנות המותאמת לכאן ועכשיו, ומביאה לידי ביטוי את רעיון הבית לדור הנוכחי והעתידי.
רחל המשוררת כתבה באחד משיריה:
“אין המעט לי רב. היינו מעטים יחסית, אבל לי זה היה רב עד מאוד”.
חזון אמיתי דורש הרבה יותר מעיניים לראות, הוא דורש את האדם כולו, וזה היית אתה, מוסה.
עומדים כאן סביב קברך בני המשפחה, רעים לנשק, חברים ומוקירים. עולים בארות זיכרון ממעמקי השנים, וכל שהיה כמו מעולם לא נשכח.
דמותך, מנהיגותך, חזונך ועצמתך מלווים אותנו, דופקים על פתח הלב ומפייסים את כאב האובדן.
האלוף (במיל’) אודי שני, יו”ר עמותת יד לשריון, נושא דבריו
תא”ל (במיל’) שמעון חפץ קרא מכתב של אריאל שרון למוסה*
11 ביוני 1998
למוסא ידידי,
בהערכה אין גבול על גבורתך. במלחמה בכל מערכות ישראל, בעת יגון על אסון כבד שפקד אתכם, ובעת כאבי תופת – תמיד נהגת בגבורה, תוך שמירה גאה על צלם אדם.
ובתודה אין קץ על המפעל האדיר שהקמת לזכר הנופלים וביניהם רבים מחבריי, חייליי, שנפלו בקרב. מפעל מחנך דורות דווקא בימים שכולנו זקוקים לחיזוק שורשינו כאן, בארץ ישראל.
ברעות ובחברות אמיתית,
שלך
אריק.
* המכתב נכתב בעת שאריק שרון היה שר החוץ. במסגרת פגישה של שמעון חפץ, שהיה מזכירו הצבאי של הנשיא עזר ויצמן, הוא המליץ שאריק שרון יבקר את מוסה בלטרון ויעודד אותו לנוכח המחלה הקשה. ואכן אריק, הלוחם והמפקד, הגיע ללטרון לביקור יחד עם רעייתו לילי, שהייתה מעצבת פנים. בהמשך לילי רעייתו של שרון עיצבה את מועדון החברים הסמוך לחדר הדיונים ביד לשריון.
בין אריק ומוסה הייתה שנים רבות הערכה רבה, מאז שמוסה שימש רמ”ח תו”ל תחת אריאל שרון ששימש ראש מה”ד.
באחת הפגישות בין אריק ומוסה לאחר מלחמת יום הכיפורים אמר שרון למוסה: שנינו הבאנו שינוי למלחמת יום כיפור – אתה בצפון ואני בדרום.
תא”ל (במיל’) שמעון חפץ, נושא דבריו
דברי פרופ’ יוסי לשם*
למען הגילוי הנאות, אני לא שריונר, אלא נח”לאי שזכה להיות מוסב לחת”ם בגדוד התותחים המתנייעים M-109 הראשון של מערך המילואים, שהתבסס על נחלאים, שבשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים עלה לעצור את פלישת הסורים בדרום הרמה, על שרשראות מהימ”ח בנווה יעקב, במסגרת האוגדה של מוסה.
אבל אחר כך שמעתי ממוסה את הסיפור שהוא נפגש עם אלוף פיקוד הצפון, שרצה שייערך למגננה, ומוסה לא ויתר וביקש לערוך התקפת-נגד, והיה צריך להביא את הרמטכ”ל דדו כדי שהם יעלו מיד לקרב הבלימה בגולן. הפסוק המרגש הזה, החקוק על קברו של מוסה – “ממובילי מתקפת- הנגד”. אני הייתי אז סגן צעיר, כמובן לא דיברתי עם מפקד האוגדה, ראיתי רק את הדפים הקרביים שהפיצה אוגדת המפץ (אוגדה 146). אחרי שבוע ירדנו לסיני, כי היינו גדוד עם כוח אש שונה, כמעט כולם נחלאים, והגדוד הראשון שירה בכינון ישיר בסואץ, כדי לחלץ את הגדוד של יוסי יופה שהיה תקוע (בעיר) סואץ.
הכיתוב החקוק על מצבתו של מוסה פלד ז”ל
ב-1995 סיימתי תפקיד של מנכ”ל החברה להגנת הטבע, קיבלתי משרה כאיש סגל לאוניברסיטת תל אביב, והחלטתי להקים מרכז גדול לנדידת הציפורים. עשיתי עבודת מטה לראות איפה המקום הכי מתאים להקים אותו, ומכל הכיוונים נפלתי על אתר יד לשריון בלטרון. הייתה תדמית בעיניי, שהשריונרים קצת מרובעים. אמרתי אני בא עם רעיון חדשני, נראה אם נצליח. לא הכרתי את מוסה ולא ידעתי אם הוא בכלל יבין מה אני בכלל מדבר (מה שקורה לי הרבה פעמים…). אז פניתי ליוסי בן חנן, שהוא חבר טוב שלי, והייתי עם בנו ברק שהציין בר מצוה ועשה עבודה על נשר – שייתן לי קצת רקע על יד לשריון ועל מוסה. אז יוסי אמר לי משפט אחד: תשמע, אם יש מישהו שיבין אותך – זה מוסה פלד, לך תראה שהוא יבין. הוא יצר את הקשר, באתי למשרד הביטחון, התיישבתי מול מוסה, ותוך עשר דקות נפשי נקשרה בנפשו. ראיתי אדם כריזמטי, ענייני, איש חזון, וסיפרתי לו על הרעיון. מה שניסיתי למכור לו זה שהשריון בשרשראות שלהם קבעו את גבולות המדינה, ואני בא עם נדידת ציפורים שהסיסמה היא “הציפורים לא יודעות גבולות”. אמרתי לו, מוסה, בוא נחבר את שני הגופים האלה, ואז האנשים שיבואו ליד לשריון ישמעו על משהו אחר, ואלה שיבואו לצפרות לא יוכלו לעזוב בלי להבין את הנושא של השריון. אחרי עשרים דקות כמדומני, מוסה אמר, יוסי, הולכים על זה ביחד בגדול.
הייתי מנכ”ל של החברה להגנת הטבע, אמרתי מה זה הולכים? אין לך הנהלה או מועצה ציבורית? הוא הסתכל לי בעיניים, ואמר לי, יוסי, אתה כבר מתחיל לנהל לי את עמותת השריון? כשאני אומר לך כיושב ראש שזה יהיה – זה יהיה! זה הלך מצוין והתחלנו להביא אלפי תלמידים ומורים. הסיפור של החיבור המיוחד הזה תפס בגדול, והיה מרגש. נתקלנו רק בדבר אחד, עם מבנה, שבגלל שלא היה תב”ע (תוכנית בניין ערים), מוסה אמר לי, עזוב תב”ע, תתחיל לבנות, אחר כך במדינה הזאת יתיישרו איתך, לא אתה איתם. אבל אני כאיש החברה להגנת הטבע לא יכולתי לעשות זאת, וחברי העמותה חיים עדיני, מנשק’ה ענבר וחיים ארז עזרו, ואחרי עבודה בלתי רגילה, אחרי כמעט שני עשורים, התב”ע הזאת אושרה, ובינתיים אנחנו צריכים עוד להשיג קצת כסף, ואנחנו נלך על זה.
הסיפור השלישי, והיו לי הרבה מאוד סיפורים ששמעתי ממוסה, וכל פעם אמרתי הבן-אדם הזה – מניע את כולם. כשהייתי מנכ”ל החברה להגנת הטבע, רציתי לחתום חוזה מסודר עם החברה להגנת הטבע ויד לשריון על קריית החינוך. מוסה אמר לי, יוסי, רד מכל החוזים, אני אספר לך את הסיפור האישי שלי, שהייתי מנכ”ל רפא”ל. כמו שאתם יודעים מוסה פיתח את טיל הפופאי, יחד עם חברת הענק לוקהיד-מרטין בארצות הברית. הנשיא של לוקהיד מרטין היה אף הוא אדם יוצא דופן שקראו לו נורמן אוגוסטין. ואחרי שהם גמרו את הסיפורים של שיתוף הפעולה, נורמן אמר למוסה, שמע, מחר תביא את עורכי הדין שלך, אני אבוא עם שלי, ונתכנס על חוזה. מוסה אמר לו, שמע, אתה מנהל גוף כל כך גדול, ואני מנהל בישראל גוף כל כך גדול, זרוק את עורכי הדין, אנחנו לוחצים יד ובזה גמרנו את העניין. והם לחצו יד, וככה נעשו ידידים בלב ובנפש. כשמוסה כבר היה במצב בריאותי רע, נשיא לוקהיד-מרטין רצה לשלוח את מטוסו הפרטי כדי שמוסה יוכל לטוס לארצות הברית בשכיבה.
אחרי שהוא סיפר לי על נורמן, אמרתי למוסה, שמע, בוא נבקש ממנו 700 אלף דולר לפרויקט של הצפרות, ביחד. הוא אומר לי: עזוב, הוא לא ייתן גרוש. אמרתי לו בוא ננסה. אומר לי: יוסי, רד מזה, הוא לא ייתן. אבל מוסה לא היה מפקד שלי, הוא רק היה ידיד. הלכתי הביתה, אחרי ארבעה ימים הכנתי תיק גדול על מרכז הצפרות בלטרון, על 700 אלף דולר, ואז חזרתי לשריון, הדפסתי מכתב בשם מוסה על נייר של השריון, אמרתי לו, מוסה, אתה לא עושה כלום, הנה הכול מוכן, חוברת באנגלית, המכתב שלך. והוא התנפל עליי כדרכו: תגיד, אתה נורמלי, אמרתי לך רד מזה. אמרתי לו: מוסה, רק צריכים את החתימה שלך ותן תקווה. ומוסה, שכבר היינו ידידים, אמר: טוב, אני אחתום, אבל אתה בזבזת כמה ימי עבודה. אחרי עשרה ימים, אז עוד הכול הלך בדואר, מוסה ה תקשר אליי ב-11 בלילה הביתה, ואומר: יוסי אתה עומד או יושב? אמרתי לו אני יושב. הוא אומר, תשמע, עכשיו התקשר אליי נורמן אוגוסטין, שאל אותי שאלה אחת, היוסי הזה – הוא בסדר או חנטריש? אמרתי לו מאה אחוז! הוא אמר תגיד לו שקיבלתם 350 אלף דולר! ואז את הכסף שמנו בקריית החינוך. הסיפור הזה, אני חושב, מיוחד בעולם, של שילוב של טבע ושריון, והוא שילוב מנצח, ואני חושב שכול הסיפור הזה הוא בזכותו של מוסה. ומכיוון שלידינו פה נמצא גם קברו של אילן רמון, אציין שלפני שנתיים היה פה נורמן אוגוסטין, שהיה עד עכשיו יועץ של אובמה לנושאי חלל, לקחתי אותו לעמק החולה לצפרות, והוא כבר הפך לצפר.
אני חושב שמוסה בשבילי יישאר לעד דמות מובילה, אנרגטית, ועם מנהיגות שאני הולך בדרכיו, ומנסה להיכנס לנעליו הגדולות.
* פרופ’ יוסי לשם מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מייסד ומנהל המרכז הבין-לאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון
מילים על אבא, מוסה פלד
(דברי הבת תמר עמיעד)
לאחר שראיתי את הסרט על צחי (אחי*) בפעם הראשונה, הערתי הערה – מיום מותו של צחי דיברנו, הזכרנו והבאנו את צחי, תמיד בשמחה גדולה על חייו, ובעצב תהומי על מותו. משפט זה נחקק בי ואני זוכרת אליו בהזדמנויות שונות.
אני מעלה את אבא שלי מתאי הזיכרונות, מתבוננת על חייו, על מי שהיה, הדרכים שבהן הגשים את עצמו, על שאהב בחייו, על שעשה אותו למי שהיה.
וכשפורטת חיים שלמים אלה, עולים בי דווקא הדברים הקטנים של החיים, ועולה המבע ומבט עיניו שאמרו אהבה, הנאה ותשוקה. כמה נהנה מאוכל, מחביתה טובה, בשר משובח, מנת פלאפל, עוגת השזיפים של אימא, כוס שוקו קר או חם, וכמובן גלידה. והיה מין אההההה כזה של עונג צרוף ועיניים מחייכות. והייתה אהבתו ליופי בכל תחומי החיים, ואהבתו למוסיקה שבאה עם התמסרות גדולה בשנותיו האחרונות.
ויש את אבא שרואה כליות ולב, ומי שזכה להתקרב אליו היה פוגש לב ענק, חוכמה ותבונה שלא יסולאו בפז, עם יכולת ניתוח ושיחה מפרה, שבאה והרחיבה נקודות מבט ויכולת להסתכל על הדברים ממבט על.
הזיכרונות מציפים, ופיסות ממי שהיה מגיח, והגיח גם אבא שכעס וזעם, אבל ידע לבקש סליחה, ליישר הדורים, לדבר על הדברים.
משתפת עכשיו בזיכרון הרחוק רחוק שלי, אינטימי ומרגש בעבורי. אני נערה בת שש עשרה, כעוסה, פגועה, כאובה. ואז בא אבא ומגיש לי מכתב שכתב. במכתב הוא מספר לי על גיל שש עשרה שלו, מול הוריו, כותב על הכאב שחווה אז, על הקיר הגבוה שהתרומם בתוכו בינו ובין הוריו, על הקושי והתסכול. הוא כותב לי על הכאב שלו בשל הקיר שהתרומם בינינו, חושף פן אישי שמעט הורים משתפים בו את ילדיהם, מבקש שהמחיצה הגדולה הזו בינינו תיפול.
אני קוראת את המכתב, בוכה אז ובוכה עכשיו בעת כתיבת שורות אלה. היה הרבה כאב בסיטואציה של הגיל ההוא – לי ולו. ודווקא השיתוף הזה, הדרך בה כתב והביע את עצמו, הפשיר את הקיר.
כל כך הרבה שנים עברו מאז הסיפור הקטן הזה, ובמידה רבה יש בו מן התמצית שבאבא – הן השמחה, הן בכאב, ובקשרים בחייו.
עברו שבע עשרה שנים מאז עזב אותנו. אני מתבוננת עליו ממרחק הזמן, על מי שהיה, וחוזר המשפט שאמרתי בהקרנת הסרט על צחי – ומפנה אותו לאבי.
מהיום הראשון, מאז שעזבת, אבא, שמחנו על חייך, על מי שהיית, ועצובים כי אינך עימנו.
שבא עשרה שנים אנו נפגשים כאן, לכבודו של אבא, ולכבודם של החיים שאנו שמחים לחיות.
* צחי פלד ז”ל, בנם של מוסה ודינקה, היה טייס בחיל האוויר ונהרג בתאונת מטוס באפריקה ביולי 1977.
תמר עמיעד, בתו של מוסה, מספרת עליו
זר עמותת יד לשריון על קברו של מוסה ז”ל
