עם הפצועים הסורים ברמת הגולן, עם אזרחים פלסטיניים ביהודה ושומרון או בעת לחימה ב”צוק איתן”: הפרמדיקים של צה”ל נותנים הצצה לשירותם המיוחד
נדב זק (מאתר צה”ל, 9 באפריל 2015)
בערך כשעה לפני כניסת הפסקת האש בין ישראל לחמאס במהלך מבצע “צוק איתן” לתוקפה, ירי כבד של פצצות מרגמה בוצע לעבר יישובי עוטף עזה. אחת הפצצות נופלת בקיבוץ נירים, ופוגעת בצוות שעסק בתיקון כבל חשמל שנפגע בהפצצה קודמת. הקריאה בקשר תוספת את סמ”ר נתנאל יאמין, אז פרמדיק בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה, לאחר כמעט 50 ימים של כוננות והקפצות יום יומיות לאירועים דחופים בשטחי הכינוס על הגבול. “כל התקופה לוותה בלחץ ובטיפול לא פוסק בפצועים”, הוא מספר לאתר צה”ל. “האירוע בנירים היה משמעותי במיוחד עבורי. זו הייתה הפצצה מאוד רצינית של פצמ”רים. הפצועים לא הספיקו לרוץ למרחב מוגן והפצמ”ר נפל לידם”.
רכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, זאב עציון, וחבר קיבוץ נוסף, שחר מלמד, נהרגו במקום. מזכיר הקיבוץ, גדי ירקוני, נפצע באורח קשה מאוד. “חברנו לצוות של מד”א שפינה את גדי, והתחלנו לטפל בו ליד מנחת המסוקים כשאנחנו מחכים שיגיעו מסוק פינוי”, נזכר סמ”ר יאמין. “כל הטיפול בו היה מעין נס. לחץ הדם שלו היה נמוך מאוד ולא ראו לו את הורידים – במזל הצלחנו להחדיר לו המון נוזלים במשך חמש דקות של טיפול עד שהמסוק הגיע. בסופו של דבר אנחנו יודעים להגיד שהטיפול שלנו הוא מה שהציל לו את החיים. זו התחושה הכי חזקה שיש. אתה רואה אחר כך בחדשות את המשפחה ויודע שהם קיבלו את הבן או את האבא שלהם בחזרה בזכותך – זו התחושה הכי טובה שיש”, הוא משתף.
סמ”ר יאמין הוא רק אחד מהפרמדיקים הצבאיים המשרתים כיום בצה”ל. תפקידם העיקרי הוא לתת מענה רפואי מהיר במצבי חירום על מנת להציל חיים, ולמעשה הם משמשים במקרים רבים כמטפלים הבכירים בתחנות האיסוף הגדודיות (תאג”דים) במקרה של היעדר רופא.
הפרמדיקית שמטפלת בפצועים מהלחימה בסוריה
בתפקיד משרתות גם נשים רבות, ביניהן רב”ט רותם פרץ, שמשרתת בגדוד 46 של חטיבה 401. בימים אלה אפשר למצוא את רב”ט פרץ בדרום רמת הגולן, שם היא מבצעת תעסוקה מבצעית עם הגדוד שלה על רקע הנוף הירוק ועוצר הנשימה באזור. העיסוק המרכזי של רב”ט פרץ, בימים כתיקונם, מסתכם בהדרכה של מע”רים (מגישי עזרה ראשונה) ובטיפול במסגרת התאג”ד, לרוב בתאונות אזרחיות כמו תאונות דרכים או פציעות.
עם ההחרפה בסכסוך המתמשך בסוריה בין הכוחות הנאמנים לממשלת הבעת’ בראשות הנשיא בשאר אל-אסד ובין אלה המבקשים להדיחה, והמספר העצום של הפצועים באזור, הוחלט בצה”ל להקים באופן זמני בית חולים שדה באחד המוצבים ברמה. על הטיפול בפצועים הסורים היו אמונים הפרמדיקים המשרתים בגזרה. “חשוב להסביר שמי שהגיעו אלינו הם פצועים שלא קשורים לקרבות, כמו ילדים או נשים”, מפרטת רב”ט פרץ. “זה לא פשוט עבורם להגיע למדינה שהיא לכאורה מדינת אויב. הרבה פעמים היינו הפנים הידידותיות הראשונות שהם רואים”.
לדבריה, הטיפול באותם פצועים הצריך מהפרמדיקים התמודדות עם מקרים קשים. “הם הגיעו במצבים לא פשוטים. יצא לי להרדים ולהנשים פצועים בשטח”, היא מגלה. “בטיפולים במקרים קריטיים אתה מנתק את עצמך מהסביבה – אתה לא מתעסק במי אתה מטפל, אלא רק במה שאתה עושה כדי להציל את החיים שלו. בשטח אתה לבד לגמרי והכל תלוי בך – אין מי שיגבה אותך, וזה מה שהופך את התפקיד שלנו לחשוב כל כך”.
“ברגעים כאלה כל המקצועיות שרכשת נמדדת”
למעשה, מרבית העבודה של הפרמדיקים הצבאיים בזמן שגרה היא במתן מענה רפואי לאוכלוסייה האזרחית, בין אם על ידי תגבור כוחות רפואה אזרחיים או בטיפול באירועים בעצמם. על הממשק הייחודי הזה יכול להעיד מקרוב סגן רונן קסלר, קצין הרפואה של גדוד תבור ופרמדיק בהכשרתו, שבמהלך שירותו באזור יהודה ושומרון הוקפץ לא פעם לטיפול באוכלוסייה הפלסטינית באזור.
“הטיפול הרפואי בפלסטינים זה דבר מובן מאליו מבחינתנו”, מדגיש סגן קסלר. “לא מזמן הוקפצנו בשעה שמונה בבוקר לאחר לילה של פעילות מבצעית, ודווחנו על תינוק פלסטיני שאיבד את ההכרה במעבר אלנבי. הגענו לשם במהירות, זו הייתה הפעם הראשונה בה טיפלתי באירוע מורכב כל כך. ברגעים כאלה כל המקצועיות שרכשת נמדדת”.
התאג”ד של סגן קסלר, שמורכב מחובשים ומפרמדיק אחד נוסף, חווה את העומס בפעילות המבצעית כמעט בכל יום בהתלוות לפעילות מבצעית ולמעצרים, שם הם צריכים להתרכז גם בפעילות ולא רק בטיפול הרפואי. “בגזרה שלנו אנו צריכים להיות מוכנים גם לאפשרות של לחימה, מעבר לטיפול בפצועים ולהצטרפות לפעילות המבצעית ככוח רפואי”, מסביר סגן קסלר. “עם הזמן ביהודה ושומרון אתה הופך להיות הרבה יותר חד. הרבה פעמים אתה חוזר ממעצר של לילה שלם בשש בבוקר וצריך לקפוץ לאירוע שעה אחר כך”.
מתנתקים מהסביבה כדי להציל חיים
בתפקיד לעיתים חווים הפרמדיקים גם קשיים נפשיים, במקרים בהם הפציעות הן קשות או שהטיפול לא מצליח להציל את המטופל. “אחרי כל אירוע קשה במהלך ‘צוק איתן’, ישבנו כל הצוות עם המפקד או הקב”ן והצפנו דברים. כל אחד סיפר על מה שהוא ראה ואיך הוא פעל”, נזכר סמ”ר יאמין. “היינו צריכים לשמור על קור רוח בצוות במהלך נפילות פצמ”רים. זה הלם לטפל במישהו שנפגע כמה מטרים ממך. אתה שומע שיש נפילות ואפילו לא חושב – אתה יוצא ורץ החוצה, מתעלם מהסביבה למרות שסביבך נופלים פצמ”רים. רק בדיעבד גילינו כמה מזל היה לנו”, הוא מוסיף.
גם רב”ט פרץ נתקלה במהלך שירותה במקרים שנחקקו בזיכרונה. “יצא לי לטפל בפצועים ולדעת שמה שאני צריכה לעשות כדי להציל את החיים שלהם יכאיב להם”, היא מגלה. “הם צועקים מכאב, אבל בטיפולים קריטיים אתה פשוט מתנתק מעצמך ומהסביבה שלך כדי להציל חיים”.
“אחרי מקרה קשה אנחנו לוקחים הפסקה”, משתף סגן קסלר. “ההלם קורה בעיקר עם אנשים חדשים בתאג”ד, שלא רגילים לראות פציעות קשות. אנחנו משתדלים לשתף אחד את השני בתחושות שלנו. מבחינתי, כדי להיות פרמדיק אתה חייב להיות מכור לעבודה שלך, אבל קודם כל לאהוב אדם ולהאמין במה שאתה עושה”, הוא מסכם.
