אריק אכמון התגייס לצה”ל בשנת 1951 ושוחרר משירות מילואים בדרגת אל”ם בשנת 2006. במלחמת יום הכיפורים שימש סמח”ט ב’ בחטיבת הצנחנים במילואים 247, במסגרת האוגדה של אריק שרון, ולאחר המלחמה ניהל תחקיר עומק על פעילות החטיבה במלחמה.
אל”ם (בדימוס) אריק אכמון
מבוא
אני נענה ברצון לפנייתו של ג’קי אבן לכתוב על התרשמותי מספרם המקיף – שלו ושל ושמחה מעוז “בנקודת הכובד“, הדן במופע המצביאות כפי שהוא מקבל ביטוי במלחמה בחזית התעלה, ואולי לא פחות, דן בהקשר הרחב של המצביאות בצה”ל שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
ההתייחסות שלי להערכת הספר הינה מנקודת המבט אישית שלי כמפקד בדרג הביניים האופרטיבי שהשתתף בפועל בלחימה בחזית התעלה. נראה לי שנקודת מבט זאת נותנת לי טווח ראייה רחב, הן לכיוון הדרגים שמעלי והן לגבי תפקוד הדרג הטקטי שעליו פיקדתי. היכרותי עם הנושאים בהם עוסק הספר הינה מהמקום של “עד ראייה”, שהיה מעורב אישית בחלק מאירועי הלחימה המוצגים בו.
לדעתי ההערכה הרבה לה זכה הספר, הן בהתבטאויות של שותפים רבים לאירועים הנידונים בו וכן בהקדמה לספר של האלוף גרשון הכהן, ניתנה בצדק, אני חושב שספר זה מצטרף למספר הקטן של ספרי איכות שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים. הספר עוסק בפן חשוב של בחינה מקצועית רצינית בממד המהותי של מצביאות כפי שהשפיעה על הלחימה בחזית התעלה, זאת במידה רבה כמיקרוקוסמוס של מלחמת יום הכיפורים בכללה.
הערות רקע
אישית – מסלול צבאי רלבנטי
שירתתי בצה”ל 55 שנים, מגיוסי בשנת 1951 ועד לשחרורי לדימוס בשנת 2006, מתוכן 52 שנים כאיש מילואים (מאד פעיל). כמפקד שדה שירתי החל ממלחמת קדש בתפקיד של מפקד מחלקה בגדוד המילואים הראשון של המערך המוצנח, ועד לסיום תפקידי כמפקד אגד תחזוקה באוגדה משוריינת 90 (78), שירות שכלל גם פיקוד על האגד במלחמת לבנון הראשונה. השירות כמפקד שדה כלל גם את כל מה שבין המלחמות – בתעסוקות מבצעיות, באימונים ובעבודת מטה. את שירותי סיימתי במילוי תפקיד מטה באט”ל בדרגת אל”ם.
במלחמת יום הכיפורים מלאתי את התפקיד של סמח”ט ב’ בחטיבת הצנחנים במילואים 247 (אז תפקיד לא תקני שהתאים יותר להגדרה של רמ”ט), חטיבה שקורותיה במערכת אבירי הלב מתוארים היטב בספר. כמו כן ניהלתי, מטעם מפקדי החטיבות 55 ו-247 (אותה החטיבה), מוטה גור – אחרי מלחמת ששת הימים, ודני מט – אחרי מלחמת יום הכיפורים, את תחקירי העומק שנערכו בחטיבות מיד לאחר סיום הלחימה.
חטיבת הצנחנים במילואים 247
במשך כשנתיים לפני מלחמה יום הכיפורים הייתה חטיבה 247 חבירה לאוגדה 143, ובמסגרת זאת לקחה חלק בתרגילים ובתכנונים של האוגדה, שנערכו לצורך ההכנות ליישום “תכניות המגירה” השונות ללחימה בחזית התעלה. תיאור מפורט של לחימת החטיבה במערכת אבירי הלב מפורט בספר “בנקודת הכובד”. השתלבות החטיבה בסד”כ של האוגדה הייתה מהירה, ואפשר להגיד כמעט טבעית. ההשתלבות הועמקה כתוצאה מהיותו של מפקד האוגדה – אלוף אריק שרון, עמית וותיק לצוות הפיקוד של חטיבה 247. במהלך כל השתתפות החטיבה בקרבות אבירי הלב, עבר כחוט השני מכלול יחסים של שיתוף פעולה ואמון מלא בין מפקדי החטיבה לבין מפקדת האוגדה ומפקדי היחידות שלה.
דיון בסוגיות הליבה
מאחר ואיני מתיימר להיות במקום בו אני יכול לעשות הערכה מקצועית מקיפה על הספר – לא מבחינת כישורי ולא במסגרת רשימה זאת בה “קצר המצע מלהשתרע”, החלטתי לאחר קריאה מעמיקה בספר, להתייחס רק לשתי סוגיות ליבה. בחרתי בסוגיות אלה מאחר והינן, לדעתי, סוגיות ליבה ספציפיות בעלות משמעות מהותית לניהול המלחמה בכלל ובמיוחד הינן משמעותיות למופע המצביאות כפי שהופגנה בניהול חזית התעלה. אירועי הלחימה שהתנהלותם נגזרת מההשפעה של סוגיות אלה מועלים בפירוט רב בספר, אולם לא מצאתי – לא בספר ולא בהקדמתו של האלוף גרשון הכהן, התייחסות ממוקדת אליהן כנושאי יסוד שיש לעסוק בהם בספר המעמיד את מופע המצביאות במרכזו. גיוונתי את התייחסותי בכמה קטעי זיכרון אישי רלבנטיים הממחישים את המשמעויות שניסיתי לתת לסוגיות הנידונות. ברשימה זאת אני מתמקד, כאמור, בשתי סוגיות ליבה:
הראשונה – הקיבעון המחשבתי של קברניטי הביטחון של ישראל, לקראת ובמהלך מלחמת יום הכיפורים. הקיבעון אפיין את ההכנות, התכנון והניהול של מלחמת יום הכיפורים בכללה. לדעתי ביטוייו השונים של קיבעון זה היו בעלי השפעה מכריעה גם על ניהול המלחמה בחזית התעלה.
השנייה – זניחה של נושא “הקרב המשולב”, סוגת קרב ששימשה עד למלחמת ששת הימים כאבן יסוד בתורת הלחימה הצה”לית. זניחה זאת הייתה לדעתי אחת ממאפייניו הבולטים של צה”ל שלאחר מלחמת ששת הימים, צבא המתלהם מהאופוריה של “ניצחון הטנק” ויתרונה המוחלט של לחימת הסער המשוריינת על חלופות הלחימה האחרות. לפי גישה זאת נתפסה סוגיית הקרב המשולב, בו מפעילים בצורה משולבת את מרכיביו השונים של צבא היבשה, ככזאת שיכולה רק ל”סנדל” את תנופתה של לחימת הסער המשוריינת. הגישה שהשתלטה הייתה שתם תפקידן של יחידות החיר”ם כשותפות יחד עם יחידות השריון, ל”שילוב הכוחות המנצח”. כעת תפקידן של יחידות החיר”ם הינו לסייע באבטחת איזור הלחימה וטיהורו מגורמים המפריעים ללחימה המשוריינת. אחד הביטויים המרכזיים של זניחת הקרב המשולב היה הפיחות בסטטוס המבצעי של יחידות הצנחנים במילואים, פיחות שהתבטא בכך שהן הפסיקו להיחשב כיחידות השייכות לדרג המסתער, וכתוצאה – בנוסף ל”פיחות” בדרג של המשימות שהוקצו להן, גם הזנחתן בכל האמור באיכות האמל”ח, ובמערך הניוד והציוד שהוקצו להן.
סוגיה ראשונה – הקיבעון המחשבתי
אחד המאפיינים המרכזיים של התנהלות מלחמת יום הכיפורים היה הקיבעון המחשבתי מרחיק הלכת אצל חלק ניכר מקברניטי הביטחון הלאומי של ישראל, זאת הן ברמה האסטרטגית והן ברמה האופרטיבית. קיבעון זה היה בעל משמעות מכריעה למתכונת בה תוכננה ונוהלה המלחמה. חשוב לציין שמופע הקיבעון המחשבתי הלך ופחת במורד של היררכיית התפקידים בצבא – הוא היה יותר משמעותי בדרגים הבכירים ופחות אפיין את דרגי מפקדי השדה – ממח”ט ודרומה. הרמה הטקטית של מפקדי השדה נשארה בדרך כלל נאמנה לתפיסות היסוד של תורת הלחימה הישנה והבסיסית של צה”ל. תורה שהדגישה בין השאר ש”יש לקחת את האויב ברצינות” והמשיכה להאמין, גם ברגעי קושי ומשבר, שמנצחים לא בקונספציות אלא בלחימה עקשנית, נחרצת ובלתי מתפשרת, כדרך היחידה להתגבר על כל איום שעולה בזמן נתון.
בדיון זה אסתפק באמירה הכללית שמאפיין מרכזי בניהול מלחמת יום הכיפורים היה בניהולה בהתאם לתפיסות שהתגבשו במסגרת המלחמה הקודמת – מלחמת ששת הימים. לדעתי גרם עיוות זה בתפיסה, בין השאר, להטיה חמורה בכל האמור להערכות של יחסי הכוחות בלחימה בין צה”ל לבין הצבאות הערביים, ולציפיות שגויות לגבי ההישג הצפוי בכל עימות בין צבאות אלה. כמו כן אפיינה את הקיבעון המחשבתי התפיסה המוחלטת של עליונות קרב התנועה וה”מחץ”, או בעברית פשוטה – עליונות הטנק על ההתברברות של “החירי בירי”.
הקיבעון המחשבתי היה מאפיין מרכזי וחוצה גבולות – קריטי ומכשיל, בהכנות, בתכנון ובניהול השלבים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. ההתפכחות המכאיבה הייתה קצת מאוחרת ועל מחירה כולנו כואבים.
להלן כמה דוגמאות ספציפיות הנותנות ביטוי לתוצאותיו של קיבעון מחשבתי זה, זאת מתוך הפירוט גדול של דוגמאות כאלה הממלא את דפיו של הספר “בנקודת הכובד”:
- מכלול קו בר לב (שם, עמודים 28-25) – לא כאן המקום לעסוק בפירוט בסוגיה טעונה זאת, אולם, לדעתי, ההתרחשויות הקשורות לקו בר לב – החל מהתפיסה התורתית העומדת בבסיסו, המטרה שהועמדה לפתחו, פריסתו הלכה למעשה והתנהלות בקו בתקופות השונות של קיומו, כולן מהוות ביחד את אחת הדוגמאות החמורות ביותר לתוצאותיו של קיבעון המחשבתי העמוק שאפיין את קברניטי הביטחון של ישראל בתקופה הנידונה. ה”היתקעות” של צה”ל בקו זה, בדווקנות בלתי מתפשרת, ובדיוק במתכונת שנהגתה ויושמה על ידי אדריכליו ללא התחשבות בנסיבות המשתנות, מסבירים בדיעבד חלק מרכזי בכשלי מלחמת יום הכיפורים הן בכללה והן בחזית בסיני, בעיקר בשלביה הראשונים.
- תכנית המגירה “חתול מדבר” – מפאת היותנו חטיבה חבירה לאוגדה 143 השתלבנו במהלכי התכנון של מערכת “אבירי הלב”. בתוקף זה נחשפנו בשנה שקדמה למלחמה לתכנית המגירה חתול מדבר שעסקה בביצוע צליחה של התעלה מתוך “החצר” של מעוז “מצמד”.
החלק ההזוי של תכנית חתול מדבר קיבל ביטוי במרכיב של הערכת יחסֵיי הכוחות וההישג הצפוי בלחימה בצבא המצרי, שעמדו בבסיס הערכת המצב לפיה תוכננה תכנית מגרה זאת, ובהתאמה בהקצאת הסד”כ לביצוע התכנית. לא כאן המקום להיכנס בפירוט לנושא זה, אסתפק באמירה שאמנם התקיימה הלימה מעניינת בין המתווה העקרוני של הצליחה בגרסת חתול מדבר, לבין ביצוע הצליחה בפועל במערכת אבירי הלב. אולם התקיים שוני דרמטי בין הנחות התכנון בחתול מדבר לבין התנהלות הצליחה בפועל במלחמת יום הכיפורים, הן בחיזוי הסד”כ הנדרש לביצוע המשימה – סד”כ שהיה קטן להפליא, והן בלוח הזמנים שנצפה לביצוע שלבי הלחימה – שהיה מהיר להפליא.
הנחות תכנון הזויות אלה היו אחת התוצאות המובהקות של הקיבעון המחשבתי שבו אנו דנים.
- הרעיון המבצעי של הרמטכ”ל (שם, עמודים 55-53): העיון בדברים מעלה צמרמורת הנגרמת מן המחשבה על “בוחן המציאות” הלקוי של קברניט המלחמה – הרמטכ”ל, שהיה בין מייסדיו ומוביליו של הקיבעון המחשבתי.
- “היום השחור של צה”ל” (שם, עמודים 63-31): דוגמה מאלפת ועגומה לתוצאותיו של הקיבעון המחשבתי, פרוסה בפירוט מכאיב בפרק ב’ של הספר המתאר את ההתרחשות הלחימה, כפי שנוהלה בהתקפת הנגד של 8 באוקטובר, התקפה שהתנהלה על דעתה של צמרת צה”ל ומפקדי השדה הבכירים שלו בחזית התעלה. אירוע לחימה זה מביא לשיא את התוצאות של הניתוק הריאלי והמנטלי של צה”ל מהמתרחש בצבא המצרי בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים. המיתוס של החייל המצרי הבורח מאימת הכוח המשוריין של צה”ל, חוסר ההתחשבות בכל האמור בהתפתחות העצומה בתחום לחימת הנ”ט בצבא המצרי, התעלמות שגרמה מצידה גם להתעלמות מהצורך לפתח את התו”ל ואת תרגולות הלחימה הנדרשים להתמודדות איתו, הינם רק דוגמאות לעיוורון שהשתלט על צמרת צה”ל, שאחת מתוצאותיו העגומות הייתה מתכונת הביצוע של התקפת הנגד.
הספר כאמור משופע בדוגמאות לתוצאותיו של הקיבעון המחשבתי, הלכה למעשה, והשפעתו על מהלך הקרבות בגזרת התעלה. ברור לי שהאפקט המצטבר של ביטוייו השונים של הקיבעון עושה מופע זה לאחת מסוגיות הליבה המחייבות התייחסות והארה ממוקדת בכל דיון העוסק במלחמת יום הכיפורים ועל אחת כמה וכמה בספר העוסק בסוגיית המצביאות ש”על שמה” רשומה האחריות לקיבעון.
ברצוני לסיים את הדיון בסוגיה זאת בהעלאה של כמה תמונות מתוך זכרוני האישי, זאת כ”עדות מהשטח” שיכולה להמחיש, את ביטויו בפועל של הקיבעון המחשבתי:
תמונה ראשונה – “משחק מלחמה”:
בחודש ספטמבר 1967, החליט פיקוד הדרום לנהל “משחק מלחמה” רחב יריעה שידמה אירוע לחימה של צליחה מצרית את התעלה, צליחה שמטרתה להשתלט על תא השטח שבין התעלה לבין ה”מְצָרים”. כנראה ש”רוח הנבואה” שרתה על מפקדי הפיקוד כאשר גיבשו את סיפור המלחמה ששימש כבסיס למשחק, סיפור שבדיעבד תאם ברמה גבוהה את אשר התרחש בפועל כשש שנים מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים.
למפקד צה”ל במשחק המלחמה נבחר תא”ל אברהם (ברן) אדן שזה עתה מונה כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני. הצבא המצרי כלל בנתוני המשחק שתי ארמיות, בהן תמהיל של דיוויזיות חי”ר, דיוויזיות ממוכנות ודיוויזיות שריון, וכן כל סד”כ חיל האוויר והכוחות המיוחדים של הצבא המצרי.
למפקד הכוח המצרי מונה תא”ל מוטה גור, אז מושל רצועת עזה ומפקד חטיבה 55. כמפקדת הכוח המצרי לקח מוטה את מפקדת חטיבה 55. אנוכי שימשתי כקצין המודיעין הראשי של הכוח המצרי.
בסיום המשחק נאספו כל המשתתפים לשמוע את הסיכום. הרמטכ”ל רא”ל חיים בר לב כיבד בנוכחותו את הסיכום. כשהוקראה החלטת השיפוט של תוצאות משחק המלחמה נפלה דממה באולם – הצבא המצרי ניצח במשחק כאשר הוא משיג את כל יעדיו.
כשעלה הרמטכ”ל לסכם את משחק המלחמה, הוא פנה לברן ואמר, פחות או יותר בזו הלשון – “ברנצ’יק” אל תהיה כל כך עצוב, אל תשכח שמולך תיפקד “גנרל” ישראלי כמפקד של המצרים, במידה והאירוע יתרחש בפועל גנרל מצרי יפקד על הכוח ואתה תנפנף את המצרים תוך מספר שעות בחזרה לצד המערבי של התעלה.
בחוויה שלי חרוט אירוע זה כאחת מ”אבני היסוד” למופע הקיבעון המחשבתי ששרר בצה”ל, מאז ועד לימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
תמונה שנייה – שירות מילואים במלחמת ההתשה בגזרת התעלה:
בקיץ 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה בגזרת התעלה הוחלט להציב לבט”ש בגזרה את שלושת גדודי צנחני המילואים של חטיבה 55, כל גדוד לשירות של כ-45 ימים. אחת החוויות הקשות ביותר שחוויתי בתקופת שירות קשה זאת הייתה תחושת חוסר התכלית של קיום קו התעלה, במתכונת שבה הוא הופעל בתקופה זאת, בה שירתתי כמג”ד מחליף באחד הגדודים, במשך כל השירות לא הצלחנו, אני ועמיתיי המפקדים בקו, להבין את התכלית של איוש הקו על ידי המעוזים הבודדים, הרחוקים וכמעט מנותקים זה מזה, כאשר כל אחד מהם שימש “מטרת סוללה” להפגזות עזות של הארטילריה המצרית. התנועה בין המעוזים הייתה חשופה להפגזות ולפשיטות קומנדו. חיילי המעוזים הסתגרו, מפוחדים ומותשים, מתחת לשכפ”צים שהלכו ונשחקו על ידי האש הארטילרית המצרית. לא להם וגם לא לנו, הצנחנים, לא היה ברור ההיגיון המבצעי של אחזקת הקו במתכונת זאת.
פיתחנו בינינו, מפקדי הצנחנים, תפיסת הפעלה חילופית לפיה את קו המים יש לאייש, ביום ובלילה, על ידי עשרות מוצבי תצפית קטנים, שבהם מוצבות חוליות התצפית המוגנות מהפגזות על ידי “שפניות” המוסתרות בתוך הסוללה. מוצבי תצפית כאלה הינם כמעט אדישים לאש ארטילרית ויכולים לייצר התרעה אפקטיבית לגבי כול ניסיון חדירה של המצרים. חשבנו שהסיכוי של תקיפה נקודתית ואפילו השתלטות מצרית על מוצב תצפית כזה אינה משמעותית מבחינת המטרה של אבטחת קו התעלה, ולהיפך, היא יכולה להיות סימן המעיד על תכנון כלשהו בגזרה. לפי תפיסתנו כול שאר הכוח של “הכוחות המשוריינים” בגזרת התעלה, צריך להיות מרוכז בעורף קו התעלה, מחוץ לטווח הארטילריה המצרית, באיגודי כוחות משולבים של שריון, חי”ר וארטילריה המוכנים להתערבות מהירה, בכל מקרה של ניסיון צליחה, וחיסולו באיבו, לפני התבססות הכוח המצרי במזרח התעלה. פיתרון זה נראה לנו עדיף מכול נקודת מבט צבאית – מבצעית, לוגיסטית ומורלית, על מה שהתרחש לנגד עינינו.
לאחר תום השירות התרוצצתי וניסיתי למצוא אוזן קשבת לדעה זאת. פניתי לכל גורם המוכר לי – החל ממוטה, שאז כבר הפך לאלוף פיקוד הצפון, וכן לשורה ארוכה של מכרים וידידים שחשבתי שיש להם השפעה. כולם הפגינו הרבה הבנה וסימפטיה אך סיימו את הדיון במשיכת כתפיים של חוסר אונים.במהלך השנים חולפת אצלי מדי פעם המחשבה שאילו זכינו אז ליתר הקשבה ופתיחות מחשבתית בדרג המצביאות של מערכת הביטחון, יכול להיות שההתנהלות של מלחמת יום הכיפורים, בעיקר בשלביה הראשונים, הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין.
תמונה שלישית – ההקמה והפירוק של גדודי הסיור/נ”ט בחטיבות המילואים של הצנחנים:
בשנת 1971, בדיונים של הפיקוד הבכיר של מפקדת קחצ”ר, אז בפיקודו של תא”ל עמנואל (מנו) שקד, עלתה מחשבה שיכול לחול שיפור מהותי בתפקוד חטיבות הצנחנים, אם יאוגדו היחידות החטיבתיות למסגרת של גדוד סיור/נ”ט. גדוד זה יכול למנף את היכולות הגדולות של יחידות אלה לממד נוסף שמעבר לתפקידן המקצועי, על ידי הפעלתן כמסגרת לחימה גדודית נוספת. נראה לי שאין צורך כאן וכיום להיכנס לדיון על יתרונותיה של גישה זאת בהשוואה להתנהלות של יחידות אלה כיחידות חטיבתיות נפרדות.
הרעיון אושר על ידי המטה הכללי. תוקננו והוקמו שני גדודי סיור/נ”ט, אחד בכל אחת מחטיבות המילואים של המערך המוצנח שהתקיימו אז – חטיבה 247 (המרכזית) וחטיבה 317 (הצפונית). המטלה של ההקמה ופיתוח התו”ל למתכונת הלחימה של גדודים אלה הוטלה על מפקדות החטיבות בהובלת המג”דים שמונו לתפקיד מפקדי הגדודים – מיכה קפוסטה (בן ארי) בחטיבה 317 ואריק אכמון בחטיבה 247. לאחר שנתיים של פעילות אינטנסיבית עמדו לרשות החטיבות גדודי סיור/נ”ט ברמת תפקוד סבירה.
כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, הגיע המטכ”ל למסקנה שהקמת גדודי הסיור/נ”ט בחטיבות המילואים של הצנחנים בטעות יסודה – אולי כחלק מירידת קרנו של החיר”ם בתפיסת תפקידו בקרב המשולב, ואולי יותר כתוצאה מחוסר הנכונות להשקיע את הנדרש על מנת לספק לגדודים אלה את האמל”ח, הרכב והרק”ם שבלעדיהם אי אפשר יהיה להפעילם כראוי. התקבלה הוראה לפרק מידית את הגדודים ולהחזיר את המצב לקדמותו – כפיפות ישירה של היחידות החטיבתיות למפקדת החטיבה. לטעמי הפירוק של גדודי הסיור/נ”ט הוא עוד “אבן דרך” במסלול הכואב של הקיבעון המחשבתי.
“התיקון” להחלטה אומללה זאת חל רק לאחר כ-30 שנה, כאשר הוחלט בראשית שנות ה-2000 לחדש את הקמת גדוד הסיור (הגדס”ר) בחטיבות החיר”ם.
תמונה רביעית – אביב 1973, סיור מפקדים במעוז “מצמד” שעל גדות התעלה:
בתקופה זאת הייתה חטיבה 247 חבירה לאוגדה 143. מפקדת החטיבה זומנה לסיור מפקדים, במסגרתו נתן מפקד האוגדה, עדיין תא”ל גונן, תדריך בשטח למתכונת הביצוע של תכנית “חתול מדבר” לצליחת התעלה מתוך “החצר” של מעוז “מצמד”. מפקדת החטיבה שלנו סיימה תהליך תכנון ארוך ומפורט של ביצוע משימתה של החטיבה בחתול מדבר, ביצוע שכלל את הצליחה הראשונית ואת ההקמה של ראש הגשר.
לאחר שהמח”ט דני מט, הציג למפקד האוגדה את תכנית החטיבה, הופתענו לשמוע על שינוי דרמטי בתכנית, פחות או יותר בזו הלשון: “תשכחו מהתכנית שלכם, ישנן התפתחויות שמייתרות אותה. הצליחה תבוצע במתכונת של “צליחת סער” שתתחיל מהשקת גשר הגלילים ישירות מתוך “החצר” לגדה השנייה של התעלה, על הסוללה יוצב גדוד טנקים שישתיק כל התנגדות של המצרים לצליחה, בקצה הגשר – תוך כדי ההשקה, יוצב טנק שישמיד כל התנגדות נקודתית של המצרים באזור ההחפה של הגשר. על הגשר יוזרם מיד גדוד טנקים שישתלט על אזור ראש הגשר עד למעברי תעלת המים המתוקים. במקביל לצליחת הסער תצלחו אתם (חטיבה 247), בסירות הגומי שלכם את התעלה, תטהרו כוחות אויב שעדיין ישרדו באזור החיץ החקלאי ותאפשרו לחטיבות השריון לזרום ללא הפרעה למרחבי התמרון שלהן. שאלת ההיתכנות לביצוע הצליחה במתכונת זאת, מתחת לאפן של “הרמפות” הגבוהות בצד המערבי של התעלה, לא עלתה. בסיום התדריך הובהר לנו שעלינו לבצע תכנון מחודש בהתאמה למתאר הלחימה שהוצג בסיור.
יותר לא שמענו על חתול מדבר עד שנקלענו למשימה של ביצוע הצליחה במערכת אבירי הלב, משימה שבוצעה במתכונת הכללית דומה לתכנון המקורי שלנו לחתול מדבר. הנכס הגדול שנשאר לנו מהעיסוק בתכנית זאת הייתה ההיכרות הטובה עם השטח ושפע של חומר מודיעיני, ואלה סייעו לנו מאד בנוהל הקרב הקצר שהיה עלינו לבצע עם קבלת הפקודה לביצוע הצליחה במסגרת אוגדה 143.
סוגיה שנייה – “זניחת הקרב המשולב”
אני מתחיל את ההתייחסות לסוגיה זו בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. החלטתי להתחיל את ההתייחסות בתקופה זו כי וממנה והלאה התפתחה הגישה של זניחת הקרב המשולב, שאת תוצאותיה הרגשנו באירועים המוצגים בספר.
ברצוני לציין שהתייחסותי לסוגיה זאת נשענת על ניסיוני האישי (כ”משתתף פעיל” – קצין מטה ומג”ד) בכל האמור להשלכות הלכה למעשה, של הסבת יחידות צנחני המילואים מסטטוס של יחידות חוד בלחימה לסטטוס של יחידות דרג ב’, הכשירוֹת בעיקר לתפקידי בט”ש וסיוע ל”יחידות הסער” המשוריינות. הדוגמאות הבאות הינן בחזקת “מועט המעיד על הכלל”.
החוויה של “להיות מפקד” במערך המילואים של הצנחנים בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הייתה מתסכלת למדי והתאפיינה בקונפליקט פנימי מתמיד:
מצד אחד הוטלנו ללא כל התחשבות ב”כללי המשחק” הפורמליים, לסבב תעסוקה מטורף (בשנת העבודה 1968/9 של כמעט שישה חודשים רצופים) שבתוכו משולבים: תעסוקות בבט”ש בגזרות הלחימה במלחמת ההתשה, ראשית בבקעה ואחר כך בתעלה, יחד עם פעילות מואצת של אימונים ותכנונים מבצעיים. לנו הקדימויות היו ברורות, לפחות לגבי חטיבה 55 אני יכול להעיד שבשנים אלה היא נבנתה כגוף לחימה מהמעלה הראשונה, ללא התבכיינות או תקלות בעמידה בדרישות המבצעיות. בסך הכול הייתה לנו תחושת סיפוק גדולה מאד מהשתתפותנו בשירות במילואים במתכונת רלוונטית זאת.
מצד שני הרגשנו “כבנים חורגים”, הן בתחום של ייעודנו כשותפים איכותיים לקרב התמרון והן מהמשמעות של הפיחות במעמדנו, בכל האמור להקצאות האמל”ח, אמצעי הניוד ואיכות הציוד – הן האישי והן לצורכי קיום היחידות.
לא היה לנו קל לאזן בין ההרגשה שאנו נמצאים בחזית הכוח הלוחם מבחינת איכות המשימות המוטלות עלינו בבט”ש, ובעורפו מבחינת בניית היכולות שלנו ככשירים להשתתף “בלחימה האמיתית”, בשונה ממה שהיינו רגילים עד אז – להיות בחוד החנית של הכוח הלוחם.
ברצוני להביא להלן כמה דוגמאות למשמעות ולתוצאות של ירידת קרנן של יחידות החיר”ם:
- בתחום האמל”ח והציוד – יחידות המילואים של הצנחנים היו מצוידות בנשק אישי שכלל, לדוגמא, את רובה ה-FN המיושן והבלתי אמין, בזוקה מדגם דומה לזה ששימש במלחמת העולם השנייה, טיל נ”ט צרפתי S11 שנטה לנתק את הקשר מהנווט שלו, הציוד לראיית לילה היה מחוץ לתחום לגבינו ובהתאמה שאר פריטי האמל”ח. החגור והציוד האישי שהיו זהים למה שהיה מקובל בצה”ל בשנות ה-50, ציוד הקיום היחידתי גם הוא היה מיושן ולרוב שחוק.
- בתחום הניוד – תקני הרכב הקרבי נתנו במשורה והרבה מתחת לנדרש. ג’יפים לא היו כמעט בנמצא, “קומנדקרים” (נ”נים) מהדגם של מלחמת העולם השנייה שימשו כרכב המטה והניוד בשדה, זחל”מי בנזין ששימשו כרק”ם, הוקצו במשורה ורק כרכבי פיקוד בלחימה מרמת מג”ד ומעלה, הרכבים לניוד הלוחמים היו אוטובוסים מגויסים.
אפשר להמחיש את התוצאות של זניחת הקרב המשולב בכמה אירועים בולטים מתוך התנהלות מלחמת יום הכיפורים בחזית התעלה:
- השתלבות חטיבה 247 בלחימה (שם, עמודים 145-141): עם הטלת משימת הצליחה על החטיבה נכנסנו לנוהל קרב מזורז שנשען, כאמור, על התכנון המוקדם שלנו למשימה זאת בתכנית חתול מדבר. תכנית החטיבה התבססה על הפעלה של שלושה גדודים – גדוד הסיור/נ”ט היה צריך לבצע את צליחת התעלה עד להחפה בגדה המערבית, שני גדודים, 71 ו-28, היו צריכים לצלוח במקביל בעקבותיו ולבסס ראש גשר בין תעלת סואץ לתעלת המים המתוקים, זאת על מנת לאפשר צליחה מסיבית של חטיבות השריון על הגשרים שיוקמו.
בפועל התכנית לא התבצעה במתכונת האמורה. עד להתכנסות החטיבה בשטחי הכנוס שלה על ציר “פונדק” 76, התנהלה תכנית החטיבה כסדרה. לצורך ניוד הכוח הלוחם לתעלה נדרשו לחטיבה כ-100 זחל”מים, לחטיבה היו 11 זחל”מים תקניים משלה, והיתרה הייתה צריכה להתקבל מהקצאה פיקודית מתוכננת. כשלוש שעות לפני הצליחה לא הגיע אף זחל”ם. מ”פ המפקדה של גדוד 71 “ארגן” כידוע 30 זחל”מים שהגיעו כשעתיים לפני מועד יציאת שדרת החטיבה לצליחה, וזחל”מים נוספים לא הגיעו. בלית ברירה אלתר המח”ט במשך שעתיים אלה תכנית חליפית במסגרתה הצליחה הייתה צריכה להתבצע במתכונת שונה – בסבב ניוד ראשון על כ-40 הזחל”מים שעמדו בעין לרשות החטיבה, יגיע לתעלה כוח ראשון בהרכב של חפ”ק החטיבה, כוח סמח”ט להשתלטות על החצר וביצוע הצליחה הראשונית, וכן גדוד 71 שעליו היה לצלוח את התעלה בסבבים של סירות הגומי ולהתחיל בבניית ראש הגשר. כוח שני בהרכב של גדוד 28, הסיירת וכוחות נוספים היה צריך להגיע בסבב שני על גבי הזחל”מים שיחזרו מביצוע הסבב הראשון, עליו היה להשלים את בניית ראש הגשר. תכנית זאת אכן בוצעה בפועל אם כי בלוח זמנים של כ-48 שעות במקום ב-12 שעות כפי שהיה בתכנית המקורית.
אפשר כיום רק לפנטז כיצד הייתה הצליחה מתנהלת אם היו לחטיבה כול 100 הזחל”מים שנדרשו, ואת המשמעות לגבי התנהלות תהליך הצליחה בכללו.
- הפעלת גדוד סיור/נ”ט 582 בסד”כ חטיבה 14 (שם, ע’ 154-155): הגדוד הגיע לחזית התעלה במסגרת מסע “לחיפוש עבודה”, לאחר שלא שולב בלחימת חטיבתו, חטיבת צנחני המילואים 317 בלחימתה בגולן. בגדוד זה שירותו יוצאי סיירת הצנחנים המיתולוגית מתקופת פעולות התגמול וטובי לוחמי הצנחנים שכבר לחמו במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. הגדוד היה מנויד על זחל”מים מיושנים ו”קומנדקרים”.
הגדוד שולב “ברגע האחרון” בחטיבה 14 לפני יציאת החטיבה ללחימתה בגזרה שממזרח לתעלה. סיפור לחימתו מפורט היטב בספר “בנקודת הכובד”. השתלבותו בחטיבה 14 הייתה, בלשון המעטה, “צולעת”. הגדוד לא קיבל פקודה ראויה, ומשימתו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת בהתחשב בניודו הלקוי ובאמל”ח שעמד לרשותו. לדעתי גדוד זה לא היה כשיר להשתלבות בלחימה עם חטיבת טנקים. תרבות הלחימה של לוחמי הגדוד, מסורתם ואיכותם לא אפשרה להם שלא לקבל את המשימה. תוצאות הלחימה היו קשות ביותר – עשרות הרוגים ופצועים, מטובי לוחמי המערך המוצנח מאז הקמתו. המרכיב המתסכל בלחימה זאת היה שתועלתה הייתה כמעט אפסית.
מצב זה נבע, לדעתי, מהשילוב של לוחמי חיר”ם “ששים לקרב” בכוח משוריין, זאת כאשר מערך הפיקוד שלו לא היה מודע ליכולת המוגבלת של הכוח שהועמד לפקודתו, כתוצאה מהיעדר תו”ל ותרגול לקרב המשולב. - הפריצה מראש הגשר למרחבי התמרון (שם, עמודים 244-243): לצורך פריצת החטיבות 460 ו-217 של אוגדה 162 למרחבי התמרון שלהם ממערב לתעלת המים המתוקים, היה על החטיבות להתגבר על חסימה של מוצבים מצריים שחלשו על גשרי תעלת המים המתוקים. בתקופה זאת יחידות החרמ”ש כבר היו מצוידות בנגמ”שים והיו אמורות, לכאורה, להתמודד עם המשימה של השתתפות בלחימת סער לפריצת יעדים מבוצרים. בפועל לא הצליחו החטיבות לבצע משימה זאת ו”נתקעו” בצד המזרחי של תעלת המים המתוקים בלי אפשרות לחצותה בכיוון מערב. הפיתרון נמצא במסגרת הפעלת שתי פלוגות צנחנים מחטיבה 247.
– הראשונה, פלוגה ג’ מגדוד 66, בפיקודו של בנצי ויינר, שצורפה באקראי לחטיבה 217, “אומצה” על ידה והפכה לפלוגת הסיור של החטיבה שדאגה לציידה בנגמ”שים בהתאם לתקני השריון. בלחימה רצופה של יומיים, הפלוגה פילסה לחטיבה את המעבר מערבה דרך מוצבי המצרים שהיו פרוסים במתחם “מחנות אבו-סולטן”.
– השנייה, פלוגה ג’ מגדוד 71, בפיקודו של איציק נודלמן (נדן), הוזעקה לפתיחת הדרך לחטיבה 460 לציר סקרנות. תוך ביצוע לחימה קלאסית לטיהור יעד מבוצר, הפלוגה טיהרה את המוצב שחסם את המעבר מערבה על הגשר של תעלת המים המתוקים בגזרת מתחם “אורי” המצרי. לפי תיאורו של המ”פ בתחקיר הלחימה של חטיבה 247, עמדה בעורפו פלוגת חרמ”ש מנוגמשת שסייעה לו, כבסיס אש, לטהר את המוצב החוסם.
במחשבה לאחר מעשה, יכול להיות שהמספר הגדול של נגמ”שים שנקלט בצה”ל לפני המלחמה ושימש ל”נגמוש” פלוגות החרמ”ש, היה מביא תועלת הרבה יותר גדולה אילו היה מועבר ליחידות הצנחנים שהיו הופכות לחרמ”ש תכליתי במסגרת של לחימה בקרב המשולב, כפי שאכן בוצע במהירות רבה לאחר מלחמת יום הכיפורים ומקובל כיום.
- “תנו לנו אדומים”: עם השתלבותנו במערך הלוחם במערכת אבירי הלב, החלה לזרום לעברנו תחושה שהייתה חדשה בשבילנו, צנחני המילואים, ההרגשה של “גלגל חמישי” התחלפה במהירות בהרגשה שאפשר לכנותה, במטפורה – “תנו לנו אדומים”. הרגשה זאת בוטאה בפועל בשינוי עמוק בשת”פ שהחל מיד להיווצר בינינו לבין היחידות והמפקדות המשוריינות שבמסגרתן פעלנו, ולהלן מספר “דוגמאות מהחיים”:
– היה קשה מאד לחלץ את פלוגה ג’ של גדוד 66 מאחיזתה של חטיבה 217, שנאבקה להשאירה במסגרתה כסיירת החטיבתית. רק לקראת סוף השירות ב”אפריקה” הצליחה מפקדת חטיבה 247 להחזיר את הפלוגה לגדודה המקורי בחטיבה.
– בכל תכנון ברמה האוגדתית ניתן דגש לשיתוף הפעולה הנדרש עם הצנחנים, לא רק וכצפוי מצידו של מפקד האוגדה, אלא בתחושה של “מקיר לקיר”.
– השתלבות החטיבה שלנו במרקם האוגדה המשוריינת 143 שהשתייכנו אליה הייתה מצוינת, הן במובנים המעשיים והן בתחושת שיתוף הפעולה. בעיקר בלט הדבר ביחסי הגומלין עם מטה האוגדה. לג’קי אבן, סגן מפקד האוגדה, הענקנו את התואר “השריונר בעל הכומתה האדומה”. שיתוף הפעולה בינינו לבין חטיבות השריון באוגדה התבטא בעבודת המטה האוגדתית ובתכנונים משותפים עם החטיבות, וכן בעזרה הלוגיסטית ש”הדודים העשירים” מחטיבות הטנקים סייעו באמצעותה ל”קרובים העניים” מהצנחנים. נוצרה כאן פתיחה תודעתית חשובה שקדמה להתפתחויות בפועל, מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים, הן בתחום התו”ל של צה”ל והן בנגזרות המעשיות שלו, התפתחויות שהחזירו “עטרה ליושנה” בכל האמור למרכיב הקרב המשולב.
ברצוני לחתום גם את הדיון העקרוני בסוגיה זאת בכמה תמונות הלקוחות מתוך חוויתי האישית:
תמונה ראשונה – תעסוקה בתעלה, יוני-יולי 1969:
כאמור, נשלחו גדודי חטיבה 55 לרצף של תעסוקה בבט”ש במלחמת ההתשה שהתרחשה בכל עוצמתה בתקופה זאת לאורכו של קו בר-לב. כנהוג בימים ההם, כל גדוד תעסוקה חולק לשני גדודים מוקטנים בני שלוש פלוגות. הגדודים הוצבו האחד בגזרת המיתלה והשני בגזרת בלוזה. תפקיד גדודי הצנחנים היה לנהל מדי לילה מארבים ליד המעוזים בניסיון ליירט את חוליות הקומנדו המצרי בדרכן לתקוף את המעוזים.
אני, אז קצין המודיעין של החטיבה, נעניתי לבקשה “שאי אפשר לסרב לה” של המח”ט שלי מוטה, שביקש ממני להחליף בתעסוקה זאת את מפקד אחד הגדודים שנעדר. היה זה מפגש ראשון שלי עם תפקיד של מג”ד בפועל. לקראת העלייה לקו קרא אותי אליו לפגישה מח”ט גזרת התעלה קלמן מגן, מכר וידיד ותיק שלי עוד מראשית שנות ה-50. בפגישה הנחה אותי קלמן שבמקביל לפיקוד על פעילות הגדוד שלי בקו, גם אעביר לחיילי השריון שאיישו את המעוזים, וכדבריו – “לא בדיוק מצאו את מקומם בסיטואציה שנוצרה במעוזי התעלה המופגזים ומותקפים על ידי יחידות הקומנדו המצרי”, את התו”ל והניסיון שרכשנו בקו הבקעה, בעיקר בנושא של ארגון המוצב והיערכותו בשטח, נושא שלא היה מוכר אז ביחידות השריון שאיישו את המעוזים. לאחר שבוע של סיורים, יחד עם גלעד – מג”ד הטנקים שהיה מפקד הקו, שהוקדשו על ידי שנינו לניסיון להטמעת השינוי בארגון המוצבים ושגרתם, החלטתי לפצל מתוך הגדוד שלי כיתות של צנחנים, כל אחת בפיקודו של קצין, ולצרפם לכל אחד מהמעוזים, זאת על מנת שיעסקו בהטמעה “תוך כדי תעסוקה” של ההיערכות החדשה, וכן יחזקו את רוחם של חיילי השריון הסדירים במעוזים. יתרת הגדוד עסקה במשימתנו המקורית. קשה לתאר את המשוב של תודה והערכה שזרם אלינו מהמפקדים והחיילים במעוזים – אלה התקשו מאד להיפרד מכיתות הצנחנים “שלהם” בתום מועד השירות שלנו, אך יחד עם זה הרגשנו שתרמנו תרומה של ממש לשיפור התפקוד של חיילי השריון.
מגן, קצין החי”ר לשעבר, הבין שכדאי להיעזר בניסיון של הצנחנים שעדיין דבקו במרכיבי תפיסת הקרב המשולב, ועם שיתוף הפעולה המתבקש ממנו בין ה”שחורים” ל”אדומים”, מרכיבים שבאותה עת כבר לא היו נחלת קציני השריון הצעירים יחסית שצמחו לאחר מלחמת ששת הימים.
תמונה שנייה – “הקפצה למעוז המזח”:
באחד מסיורינו המשותפים בקו, של גלעד ושלי, הגענו למעוז המזח שמוקם בשורשו המזרחי של המזח הממוקם בדרום נמל סואץ. להפתעתי אמר לי גלעד שאת מחלקת הטנקים הקבועה המוצבת במעוז, הוא הורה להציב בלילה בקצה המערבי הרחוק של המזח במרחק של כ-2 ק”מ מהמעוז. כאשר הבעתי ספק בקשר ליעילות הצבה זאת, הסביר לי גלעד (לפי התרשמותי מג”ד טנקים משובח) שזה המקום המיטבי להציב את הטנקים, זאת מפני “שכאשר המצרים רואים מחלקת טנקים של צה”ל הם חוששים להתקרב לטווח של קילומטרים מסביבה”. בלילה שלאחר הסיור המשותף הצטרפתי לכוח החילוץ שהוצב מדי לילה בעורף הקו הגדודי (ליד “המדונה”, על הכביש המחבר את מוצב המיתלה עם קו התעלה). הכוח היה בנוי ממחלקת טנקים שתוגברה במחלקת צנחנים שנוידה על זחל”מים. מפקד הכוח היה תמיד מפקד הפלוגה שממנה נלקחה מחלקת הטנקים. לאחר רדת החשיכה נשמעו קולות ירי והפגזה עזה מכיוון מעוז המזח. מיד שעט מפקד הכוח יחד עם שלושת הטנקים שלו לכיוון המעוז. אנחנו, מחלקת הצנחנים על גבי הזחל”מים, הגענו למקום האירוע בערך כחצי שעה לאחר חבירת הטנקים למקום. נותר לנו רק לחזות בתמונה הכואבת של שלושה טנקים פגועים ונטושים ולידם שלושה טנקיסטים הרוגים. למחרת התקבלה הצעתי, שהועלתה במהלך הדיון בסיור המשותף, להציב בכל לילה בקצה המזח חוליית צנחנים המוגנת מהפגזה על ידי “שפניות אישיות”. תפקיד החוליה היה לצפות במהלך כל הלילה על המים שהפרידו בין נמל סואץ למעוז, כדי להתריע על פשיטת קומנדו מהסוג שהופעל על מחלקת הטנקים.
גלעד, מג”ד שריון שניחן במחשבה פתוחה, הפנים מהר את מגבלות תפיסת עליונות הטנק הישראלי בתודעת האויב המצרי ושינה את גישתו. חבל שלמלחמת יום הכיפורים הגיעה הפנמה זאת באיחור קריטי.
תמונה שלישית – “תנפנפו לי את המצרים מ’מיסורי'”:
ביום 8 באוקטובר נשלחה חטיבה 247 לרפידים, כחטיבת עתודה לפיקוד הדרום. בבוקר 10 באוקטובר קיבל דני מט המח”ט הוראה להתייצב בחפ”ק הפיקודי ב”דבלה” למפגש עם מפקד פיקוד הדרום, האלוף גונן, דני צירף אותי אליו. עם הגיענו ל”דבלה” קיבלנו מחברים שהשתייכו לחפ”ק הפיקוד עדכונים על המצב בחזית סיני, מציאות שלא היינו מודעים אליה, שכללה את סטטוס הלחימה לאחר התקפת הנגד של 8 באוקטובר, ואת החוויה שהשאיר הביקור של צמרת הפיקוד של צה”ל עם שר הביטחון (“חורבן בית שלישי”) שנערכה בחפ”ק הפיקוד ביום הקודם.
לאחר כחצי שעה נכנס האלוף לחמ”ל, ניגש לדני מט, חיבקו בכתפיו, ומיד הטיל על דני משימה לביצוע בלילה הבא, זאת פחות או יותר בלשון הבאה: “מחר בלילה תפשטו על הכוחות המצריים בגזרת ‘מיסורי’ ותנפנפו לי אותם משם”. למשימה הכללית הוא הוסיף עצה טקטית – “תפעלו במבנה של שניים מקדימה ואחד מאחור”. לאחר מספר דקות הרים האלוף טלפון לאלוף שרון מפקד אוגדה 143, לצורך העברת המשימה לביצוע בכפיפות לאוגדה. בשיחת טלפונית קצרה בין גונן לאריק, “הוריד” אריק את גונן מרעיון המשימה, תוך שהוא מסביר לגונן שבמיסורי יש כ-200 טנקים מצריים, כ-10,000 חיילים ועוד יחידות מצריות בהתאמה. שרון הסביר לגונן באותה שיחה שאין זאת משימה המתאימה לחטיבת הצנחנים שלנו, זאת לאכזבתנו הרבה, גיבורים בטרם עת, שחששו “להפסיד” את המלחמה. במחשבה שבדיעבד, הציל אותנו אריק מגורל דומה שפקד כשבוע יותר מאוחר את גדוד 890 שנשלח במסגרת אוגדה 162, למשימה דומה בדיוק ובאותה גזרה. בפעם שנייה זאת לא נמצא אף מפקד שיציל את גדוד 890 מהמשימה ההזויה שהוטלה על מפקדו.
נדמה לי שאפשר לראות באלוף גונן, אחד מבכירי המפקדים שעיצבו את תפיסת הלחימה של צה”ל לאחר מלחמת ששת הימים, כדוגמא אישית להפגנת הקיבעון המחשבתי בו אנו דנים.
הערות סיכום
הערה מתודולוגית
במיומנות מקצועית ובתיאורים מעניינים מוצגת בספר תמונה מקיפה היוצרת בסיס עובדתי רחב, המבסס את הרעיונות המרכזיים שלשם הצגתם הוא נכתב. נדמה לי שבמידה מסוימת הספר נפל במלכודת של “מרוב עצים לא רואים את היער”. יכול להיות שכתיבה במתכונת של “מלמעלה למטה”, שבה כתיבת הספר הייתה מתרכזת סביב מספר מוגבל של סוגיות ליבה, העומדות בבסיס בחינת מופע המצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים, ורק לאחר מכן הבאת מקצת מפרטי האירועים התומכים בהמחשת סוגיות אלה, במסגרת מצומצמת יחסית של “Case studies” (רוב האירועים המתוארים בספר כבר פורטו לעייפה בכל הספרות העוסקת במלחמת יום הכיפורים בחזית התעלה) – אולי כתיבה במתכונת זאת הייתה מביאה לכך שסוגיות הליבה המהותיות שאני מתייחס אליהן לא היו חומקות “מתחת למכ”ם” של ההתייחסות בספר.
לסוגיית הקיבעון המחשבתי
ניהול “המלחמה הנוכחית” במושגי “המלחמה הקודמת”, הינה כנראה אחת ממכשלות היסוד העומדות לפתחם של מצביאים. הנפילה של קברניטי הביטחון הלאומי של ישראל לעומקו של בור כזה, לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, נראית לי כאחת מהסיבות המרכזיות לתוצאותיה. לצערי אין זה כנראה מופע חד-פעמי. גם ברקע ובהתפתחויות שהביאו לתוצאות מלחמת לבנון השנייה אפשר למצוא סימנים למופע חמור של קיבעון מחשבתי אצל קברניטי הביטחון הלאומי של אותה תקופה, קיבעון שהתבטא במקרה זה בקושי להסב את החשיבה וההתכוננות למלחמה של צה”ל, מהמתכונת של לחימה בטרור, בחזרה לאושיות קרב התנועה והאש שנדרשו לניצחון במלחמה לבנון השנייה. כנראה שהקיבעון המחשבתי אינו מופע הקשור לנסיבות ולאישים ספציפיים, אלא תופעת קבע המאיימת לפתחנו בכל זמן. היא טמונה כנראה, לפעמים, בהתנהגות הטבועה באישיותם של קברניטים ומצביאים.
לסוגיית הקרב המשולב
נושא זניחת הקרב המשולב הינו לדעתי אחד הכשלים המרכזיים בחשיבה האופרטיבית של צה”ל שקדמה למלחמת יום הכיפורים. המהירות היחסית שבה התמודד צה”ל עם הפקת הלקחים בתחום זה, בחלקם תוך כדי הלחימה, מהווה סוג של “נחמה” מסוימת המקטינה את האכזבה שחשנו אנו, מפקדי השדה במלחמה, מתפקודו של דרג המצביאים שפקד עלינו. אותי זה לא מפליא שבמוקדה של תנועת המחאה שצמחה לאחר המלחמה, מחאה שהביאה להחלפת חלק ניכר משכבת המנהיגות הלאומית – הביטחונית והצבאית – עמדו החיילים ומפקדי השדה שנשאו על גבם את הלחימה במלחמת יום הכיפורים וגרמו לניצחון הגדול שבסיומה.
סוף דבר
ברצוני להודות לג’קי ולשמחה על שהאירו, במקצועיות ובכישרון כתיבה בלתי מבוטל, היבטים חדשים שלא טופלו בספרות מלחמת יום הכיפורים שנכתבה לפני הוצאת ספרם “בנקודת הכובד”. אני מקווה שהתייחסותי זאת תתרום לדיון שללא ספק יתעורר בעקבות הספר.
