תפיסת הביטחון המסורתית הוכיחה את עצמה במשך שנים, אך מאז מלחמת לבנון הראשונה נלחם צה”ל מלחמות אחרות נגד אויבים אחרים. כעת צריך להגדיר מחדש את התפיסה הביטחונית ולבנות את התקציב לפיה
אליעזר מרום (מאתר מעריב, 9 בספטמבר 2014)
הדיונים על תקציב הביטחון היו מאז ומתמיד יצריים ומלאי עניין. הם עסקו לרוב בגודלו של התקציב, אך לא ביכולות הנדרשות ובסדרי העדיפויות בהוצאה על הביטחון. סמיכות הדיונים לסיומה של המערכה בעזה מדגישה את הצורך בריענון החשיבה. הלחימה ברצועה, שזה עתה נגמרה, הייתה ארוכה מהצפוי והסתיימה בתוצאה לא ברורה.
הרתעה, התרעה והכרעה. צילום: דובר צה”ל
לכן היא מחייבת את העוסקים בביטחון המדינה לשאול כמה שאלות בנוגע לתפיסת הביטחון, בטרם ייגשו לבנות את התקציב. תפיסת הביטחון הבלתי כתובה של ישראל מבוססת על השילוש של הרתעה, התרעה והכרעה. בהתחלה מרתיעים את האויב בכוחו של צה”ל. אם ההרתעה לא עובדת, נדרש מודיעין שיאפשר התרעה על מלחמה שעתידה לפרוץ. זאת כדי שצה”ל יוכל לגייס את כוחות המילואים ולצאת למלחמה שבה ינצל את עליונותו במודיעין, באש ובתמרון, יעביר את המלחמה במהירות לשטח האויב – ויכריע אותה.
בדרך זו תהיה המלחמה קצרה ככל האפשר, והעורף הפגיע של ישראל, בשל היעדר עומק אסטרטגי, יהיה חשוף לאיומים ולהפגזות מעט ככל שניתן. תפיסת הביטחון הבסיסית הזאת הייתה נכונה, שלמה ומאוזנת כשמולנו ניצבו כוחות סדירים שהיו כפופים לממשלות ששלטו באותה מדינות. היא הועמדה למבחן במלחמת ששת הימים ואף במלחמת יום הכיפורים ואפשר לומר שעמדה בו.
אולם מאז מלחמת יום הכיפורים חלו שינויים מפליגים באזורנו. מצד אחד, שתי מדינות אויב לשעבר חתמו איתנו על הסכם שלום, מה שהביא לצמצום הכוחות הסדירים המאיימים על ישראל. מן הצד האחר, התחזק האיום הטרוריסטי הא-סימטרי, שאינו בהכרח שולט במדינה שממנה הוא פועל. שינויים אלו העמידו את תפיסת הביטחון המסורתית למבחן. מאז מלחמת לבנון הראשונה נלחם צה”ל מלחמות אחרות, נגד אויבים אחרים ועם תפיסת הפעלה לא מעודכנת.
כתוצאה מכך, פעם אחר פעם התוצאה אינה משביעת רצון או לכל הפחות שנויה במחלוקת. המלחמות נגד ארגוני טרור בסביבה עירונית צפופה באוכלוסייה ובמטרות אזרחיות, היעדר אויב נראה לעין השולט בטריטוריה ואחראי לה ולאוכלוסייתה ושיפור משמעותי ביכולות המודיעיניות וביכולות האש המדויקת, בעיקר האווירית – כל אלה נתנו את התחושה כי אפשר להכריע מלחמות באש מדויקת שנורית מטווחים רחוקים לעבר מטרות מודיעיניות מדויקות, בלי לבצע תמרון קרקעי ובלי לסכן את חיילי היבשה.
צה”ל הסיט לפיכך משאבים משמעותיים לכיוון המודיעין (תקציב זרוע המודיעין גדל בהתמדה בעשור האחרון), חיל האוויר ממשיך ליהנות מהתקציב הגדול ביותר הודות לתקציבים ישירים ועקיפים (חלק ניכר מתקציב מפא”ת מושקע בחיל), ובינתיים נולד צורך חדש ויקר – מערך ההגנה נגד רקטות. כך הוקם פיקוד העורף ופותחה מערכת “כיפת ברזל”.
עיקר ההוצאה הביטחונית הם המודיעין, המערך האווירי – שהשיפור במרכיביו מייקר אותו משמעותית – ומערך ההגנה הרב-שכבתי, שחלקו עדיין בפיתוח. הולך ופוחת הצורך בצבא יבשה מתמרן בסדרי גודל שהכרנו מהעבר. כתוצאה מכך צומצם מערך היבשה, אך זה שנותר ועדיין נדרש אינו ממוגן כראוי ולרוב מותנה בתקציב האימונים, אינו כשיר לבצע את המשימות שלהן יועד. בעת מחסור במשאבים, אימוני מערך המילואים ביבשה – עיקר כוחו של צה”ל – הם הראשונים להיפגע.
מכאן שצה”ל עלול להגיע למלחמה הבאה עם מערך יבשתי לא ממוגן ולא כשיר לביצוע משימותיו פעם נוספת. כך פעם אחר פעם אנו “מופתעים” מיכולות כוחות היבשה, ממחסור באמצעים ומכשירות לקויה, ושואלים “הכיצד?”. כדי להעמיד תקציב ביטחון ראוי, צריך קודם כל להגדיר מהי תפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל.
זה צריך להיות מסמך קצר ובו עקרונות ברורים שכתבה הממשלה. אחר כך צריך להגדיר מהן היכולות שצריך לבנות לאור התפיסה הזאת. את המסמך הזה יכתוב הצבא והוא יוצג לממשלה. כך יוכל הדרג האזרחי השולט בצבא לפקח על הנעשה ולהגדיר יעדים. זה מה שרצוי, אך למרבה הצער זה כנראה לא מה שמצוי. כך, גם השנה, ללא אותם מסמכי יסוד שהוזכרו לעיל, יתמקדו שוב הוויכוחים בגודל התקציב ולא בחלוקת המשאבים ובסדרי העדיפויות המתאימים. ומה שהיה הוא שיהיה.
