זה קרה ב־19 ביולי, היום השלישי לכניסה הקרקעית לעזה. סגן עמוס (23), קמב”ץ בחטיבה 401 של השריון, פעל לאיתור מנהרות ברפיח. השבוע הפגשנו אותו שוב עם פרופ’ אלכס זלוטניק, הרופא שהעניק לו טיפול חירום במסוק בדרך לסורוקה
בת-חן אפשטיין אליאס (מאתר ישראל היום, 12 בספטמבר 2014)
“אני עזרתי לך להמשיך לחיות, אבל כל מה שקרה מאז ויקרה בעתיד, זה בזכותך בלבד”. צילום: יהושע יוסף
מוצאי שבת, אמצע יולי, רצועת עזה. סגן עמוס שכוב על אלונקה. נאנק מכאבים, מבולבל. רק יומיים עברו מאז שנכנס לרפיח, ועכשיו הוא לא בטוח היכן הוא. הוא מרגיש שמרימים את האלונקה. רעש אימים מסביב. חיילים מתרוצצים, מכשירי קשר, מנועי רכבים. על כולם מתגבר רעש חזק במיוחד, מנוע של מסוק שנוחת.
עמוס מועבר באלונקה מיד אל יד, מושכב על רצפת המסוק באלכסון.
“פגוע ראש, בהכרה, במצב יציב”, צועק אחד הקצינים. כנראה הרופא. אבל בשטח, כשהוא מעורפל הכרה, עמוס לא יודע מי נמצא שם, סביבו. דופנות המסוק מתחילות לסגור עליו. הנשימות מתקצרות. ורעש, ואבק, וכל לובשי המדים שמסביב, כולם גוחנים מעליו. המסוק עולה לאוויר.
מישהו מחבר אותו למוניטור, תופס לו את היד הכואבת. החובשים בשטח כבר החדירו לו צינורית לווריד, הכנה לעירוי נוזלים ולתרופות.
עמוס מתחיל להשתולל. אולי צועק, אבל מי יכול לשמוע ברעש הזה שמסביב. הוא מנסה לקום, לצאת. מרגיש שזה לא המקום שבו הוא צריך להיות עכשיו. ספק אם הוא יודע שנפגע פגיעה קשה בראשו, נוסף על הרסיסים שחדרו לעינו ולידו. הוא הרי בא לפה כדי להילחם, להיות בשטח. שניות של בלבול, תחושה של טירוף, ואחר כך שקט.
בית החולים שיבא בתל השומר, המחלקה לשיקום נפגעי ראש, בשבוע שעבר. סגן עמוס ממתין בחדרו, נרגש. בעוד רגע יפגוש את המלאך המושיע שלו, האיש שהציל את חייו ברגעים הקריטיים ההם.
רס”ן (במיל’) פרופ’ אלכס זלוטניק נכנס לחדר, מחייך. בן 42, רופא מרדים בבית החולים סורוקה, ועכשיו הוא כאן, בא לפגוש את הבחור שהציל אז, במסוק. עמוס לוחץ את ידו בחום, מחייך במבוכה, אבל המבט שהוא נועץ בזלוטניק אומר הכל. הוא כאן בזכותו.
הרופא מביט בו בהתפעלות ושובר דיסטנס. “כן, עכשיו אני יכול להבין שזה אתה”, הוא אומר, ומודה שהוא מתרגש לפגוש אותו. “אולי קצת רזית. ראיתי אותך בעיצומה של הלחימה, אבל גם לפי הפגיעות אני רואה שזה אתה. וזה מרגש אותי לראות אותך ככה, על הרגליים”.
הוא טופח על שכמו של עמוס. “מבחינתי אתה חולה מיוחד, כי יצא לי לראות אותך ממש מהרגע הראשון בשטח ועד עכשיו. העבודה שלי לרוב היא בחדר הניתוח, ואחרי שאני מטפל בחולה במהלך הניתוח, הוא עובר למחלקות האחרות ואני לא עוקב אחריו. זה נדיר שרואים את התוצאות של הטיפול שלנו לטווח ארוך, כמו עכשיו. זאת הפסגה של העבודה שלי, היה שווה להשקיע את כל השנים האלה בלימודים ובהתנסות כדי לראות את התוצאות האלו”.
לפני הפציעה. “התחושה היתה שאין משהו שיעצור גדוד שלם של טנקים”
זה קרה ב-19 ביולי, היום השלישי לכניסה הקרקעית, בשעות הערב. סגן עמוס (23), קמב”ץ בחטיבה 401 של השריון, היה בפאתי רפיח, במשימת איתור מנהרות. יומיים לפני כן נכנס הכוח שלו לאזור. “זו פעם ראשונה שלי בפעילות מבצעית ברצועה, עד עכשיו היו רק אימונים”, הוא אומר. “היינו צריכים להתקדם מהר עם הטנק, לתפוס עמדות ולחפות על כל אירוע שיבצעו יחידות חי”ר ויחידות מיוחדות.
“עבדנו עם כוחות גבעתי, ומההתחלה היתה הרגשה טובה, שאנחנו עומדים במשימה ובמה שתִכננו. היה שיתוף פעולה מצוין בין הכוחות, גם בצוות הקרב הגדודי וגם בצוות הקרב החטיבתי, שהגיע אלינו מגדודים אחרים. החלק הראשון עבר בצורה חלקה מבחינתנו, כי התקדמנו טוב עם הטנקים והגענו בתוך כמה שעות לאזור שאליו היינו צריכים להגיע.
“ההרגשה היתה שאין משהו שיכול לעצור את ההתקפה של השריון. אני לא אגיד שחשבנו שאנחנו בלתי פגיעים, כי זו שאננות. אתה יודע שהסכנה באוויר, אתה יודע שהאויב בשטח, זה ברור, לא חשבנו שהמקום ריק, אבל התחושה היתה שאין משהו שיכול לעצור גדוד שלם של טנקים שמתקדם”.
הוא לא זוכר מאיפה הגיע הנ”ט שפגע בטנק שלו. “אני בכלל לא זוכר את הדקות שלפני, כי הן היו דקות רגילות”, הוא כמעט מתנצל. “זה לא שנכנסנו למקום מסוים ואמרנו, ‘פה בטח יהיה משהו’. היתה מוכנות רגילה, היינו מוגנים, עשינו סריקות כדי לחפש את האויב”.
רגע אחרי שהטיל פגע בטנק, החבר’ה שלו נתנו לו טיפול ראשוני והזמינו חילוץ. את זה הוא יודע רק מסיפורים. “כל מי ששאלתי אמר שהפינוי שלי מהטנק היה מקצועי. אז אני יודע שהחבר’ה שלי עשו את העבודה כמו שצריך, גם אם הם פחדו מאוד. אבל את כל זה אני לא זוכר. הדבר הבא שאני זוכר אחרי רפיח זה את התקרה של סורוקה, רצה לי מול העיניים”.
“זה בסדר, אין סיכוי שתזכור משהו”, אלכס מרגיע אותו, והם צוחקים. “אני אשלים לך את החתיכות החסרות בפאזל”.
בביקור הרמטכ”ל בביה”ח. תעודת הצטיינות
ההודעה שהתקבלה במערכת הקשר היתה קצרה. טיל נ”ט פגע בטנק. חייל נפגע בראשו. הוא בהכרה. מצבו יציב.
“ברור לך שדרוש פינוי מהיר, אבל אתה לא באמת יודע עד כמה הדיווחים מדויקים”, אומר פרופ’ זלוטניק. “הרבה פעמים הדיווחים מהשטח לא מדויקים, כי לפעמים מה שרואים בשטח משתנה עד שמגיע הפינוי. אמרו לנו שהפצוע קיבל טיפול ראשוני בשטח, ועכשיו תורנו.
“המסוק נחת סמוך מאוד לגבול הרצועה. הכל קורה מהר, יש לך דקה להיות על הקרקע, לא יותר מזה. האזור מאוים, פצמ”רים עפים לכל עבר, ואנחנו יכולים בכל רגע להיפגע בעצמנו. המידע שאנחנו מקבלים מוגבל מאוד.
“החלפנו אולי שלוש מילים עם הרופא על הקרקע, הוא אמר לנו שהפצוע פגוע ראש, בהכרה. זהו.
“חיברנו אותך למוניטור, לעקוב אחרי מדדי הגוף. בדיקה מהירה העלתה שאתה פצוע מרסיסים ביד ובעין, אבל פגיעת הראש הראתה את אותותיה מהר מאוד. רגע אחרי ההמראה התחלת להשתולל, ניסית לקום. זה סימן שהמוח נפגע. המצבים האלו, של אובדן שליטה, אופייניים לרגעים שלפני אובדן הכרה.
“ראיתי שהמצב שלך מידרדר, והחלטתי שצריך להנשים אותך מיד. זה הדבר היחיד שהיה יכול להציל אותך במצב הזה”.
שש דקות טיסה מפרידות בין גבול הרצועה למנחת של בית החולים סורוקה בבאר שבע. שש הדקות האלו, שבהן שהה סגן עמוס בבטן ה”יסעור”, כשמעליו פרופ’ זלוטניק וצוות של חובשים לוחמים, היו הדקות הקריטיות של חייו.
זלוטניק הבין מיד שיש לבצע בעמוס אינטובציה – הליך רפואי פולשני, שבמסגרתו מכניסים צינור לקנה הנשימה (טובוס) של הפצוע, כדי להבטיח מעבר אוויר חופשי לריאות ולהביא להספקת חמצן למוח. הצוות הרפואי במסוק עזר לרופא לתפוס לרגע את עמוס, כדי להזריק לו תרופות הרדמה לפני ביצוע ההליך.
זלוטניק שלף את התרופות ואת הטובוס מאפוד הרופא שלו. “זה תהליך לא פשוט לביצוע במסוק, כי הוא זז והמקום מוגבל, אבל לא היתה ברירה אחרת”, הוא מסביר לעמוס. “היינו חייבים לעשות משהו באותו הרגע, אחרת היינו מאבדים אותך. האינטובציה חשובה כדי לשמור על חמצון של המוח, לחץ דם תקין והספקה של דם וחמצן למוח. החמצון והאוורור הם מאוד קריטיים לנפגעי ראש”.
בידיים מיומנות ויציבות החדיר זלוטניק את הטובוס לפיו של עמוס, בניסיון הראשון. “אני הרי מרדים ביום-יום, אני עושה את זה אלפי פעמים בשנה. אז אני מיומן. מיד אחרי הכנסת הטובוס, חיברנו אותך לחמצן. המצב שלך התייצב”.
ב־19:30 נחת היסעור במנחת של סורוקה, ועמוס הובהל, במצב קשה אך יציב, לחדר הניתוח. זלוטניק ליווה אותו עד הכניסה לבית החולים – מקום העבודה שלו ביום-יום.
“בתחושה שלי, כשאתה מגיע כרופא במיל’ למקום שאתה עובד בו, התקשורת הרבה יותר טובה”, הוא אומר. “יודעים שאני מתעסק בטראומה ובפגיעות ראש, ולכן גם סמכו עלי מאוד. העברתי אותך לטיפול של הרופאים בבית החולים, וחזרתי עם המסוק לכוננות בבסיס.
“ברגע שנחתתי, אחרי רבע שעה, צלצלתי לבית החולים לברר מה שלומך. היית כבר בחדר ניתוח, וזה מאוד חשוב, כי בפגיעות ראש, הזמן משחק תפקיד חשוב. ככל שמשחררים את הלחץ התוך-גולגולתי מהר יותר, המוח מתאושש מהר יותר.
“החבר’ה בבית החולים עשו את העבודה בצורה מהירה ואיכותית. ראיתי את זה אחרי כמה ימים, כשחזרתי לעבודה בבית החולים וראיתי אותך בטיפול נמרץ. אמנם לא בהכרה מלאה, אבל מצבך כבר היה הרבה יותר טוב. עקבתי אחריך”.
עמוס עבר ניתוח להפחתת הלחץ התוך-גולגולתי והושאר תחת הרדמה והנשמה. “הניתוח השאיר הרבה מקום לאופטימיות”, אומר ד”ר עמית עזריאל, רופא במחלקה לנוירוכירורגיה בסורוקה. אחריו היה עמוס מורדם ומונשם כמה ימים במחלקה לטיפול נמרץ, שם טופל גם על ידי אורתופדים ורופאי עיניים. בין השאר, עבר ניתוח מורכב להוצאת הרסיס מגלגל העין ולתפירת החתך. בהמשך, כששב להכרה ונגמל מההנשמה, הועבר למחלקה הכירורגית.
“אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל כשהתעוררתי, הבנתי מיד מה קורה איתי”, משחזר עמוס את הרגעים ההם. “אולי בגלל שבמהלך הטיפול היו פרקי זמן שהייתי בהכרה. לא יודע. אבל הבנתי שאני נמצא בסיטואציה מורכבת, שהמשימה שלי עכשיו היא לצאת ממנה. עוד לא הבנתי מה זה אומר, ‘שיקום’, אבל ידעתי שאני אצא מזה. לא הרגשתי חרטה, לא הרגשתי פחד”.
כשעמוס כבר חזר להכרה מלאה, פרופ’ זלוטניק היה שקוע בעבודה. “זו היתה תקופה קשה מאוד”, הוא אומר, “היתה לנו המון עבודה, יותר מאשר בימים רגילים. היינו צריכים להסתדר בסיטואציה קצת בעייתית: רבים מהמרדימים גויסו, ומצד שני, סורוקה היה בפרונט של הטיפול הרפואי. גם אחרי שסיימתי את המילואים, עוד חלמתי בלילות שאני עדיין במסוק, מטפל בפצועים”.
אחרי שבוע וחצי בסורוקה הועבר עמוס למחלקה לשיקום נפגעי ראש בבית החולים שיבא. “חברים מהגדוד סיפרו לי על הפציעה ועל הטיפול, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע הכל”, הוא אומר לזלוטניק בהתרגשות. “וזה חשוב לי, כי זאת סגירת מעגל”.
“אני מתנצל שלא באתי לבקר אותך יותר בבית החולים”, אומר לו הרופא. “פשוט טבענו בעבודה”.
“אני מאוד מעריך את כל מה שעשית”, עונה עמוס, ועכשיו תורו של זלוטניק להיות נבוך. “ההורים שלי קיבלו את השם שלך כמה ימים אחרי שהגעתי לבית החולים. לא יצא להם לפגוש אותך ולהודות לך באופן אישי. אמרתי להם שאשמח לדבר איתך כשאהיה במצב טוב יותר, ידעתי שאני רוצה לפגוש אותך. אני מאוד שמח שזה התאפשר.
“אני יודע שהפעילות של הכוחות הרפואיים בשטח היא הסיבה המרכזית להחלמה המהירה שלי, והסיבה שאני פה עכשיו, במצב טוב יחסית. יש עוד רופאים בסורוקה שטיפלו בי כשהייתי מחוסר הכרה, וכשאסיים את השיקום, ארצה לראות גם אותם. קיבלתי טיפול מצוין לאורך כל הדרך”.
כמעט חודשיים עברו מאז הפציעה, וסגן עמוס עדיין נלחם. הפעם, על ההחלמה. סידרת הניתוחים שעבר בסורוקה ותהליך השיקום הארוך בתל השומר החזירו לו את הכוחות, והוא מתחזק בכל יום שעובר. חדור מוטיבציה לעמוד במשימה שהציב לעצמו – להחלים כאילו כמעט לא נפגע מעולם.
לצידו של עמוס במחלקה מאושפזים עוד שבעה חיילים ממבצע צוק איתן, עם פגיעות בדרגות שונות בתפקודי המוח. “יש חשש שלאחר חבלת ראש משמעותית יהיו ליקויים בתפקודים שונים, ולכן הצוות המטפל הוא צוות רב-מקצועי”, מסביר ד”ר עפר קרן, מנהל המחלקה. “אנחנו מתייחסים לכל המרכיבים התפקודיים, ולכן תהליך השיקום הוא ממושך. המטרה היא להחזיר את המטופל לתפקוד הקרוב ביותר לזה שהיה לו לפני הפגיעה”.
בסך הכל מאושפזים בבית החולים השיקומי בשיבא כ-45 פצועים מהמבצע, שעדיין ממשיכים להגיע מבתי החולים השונים שבהם אושפזו בעת המבצע. “נוצר פה סוג של אחווה”, אומר עמוס. “אני חושב שרבים מאיתנו רוצים לחזור לצבא, וגם אלה שלא, יודעים שהם רוצים להמשיך לעזור ולתת את מה שצריך כדי שהמדינה הזו תמשיך להיות. אני יודע שזה מה שאני רוצה, ואני בדרך להגיע לשם”.
החדר שלו במחלקה גדול ומרווח. על הקיר ליד החלון תלויה תעודת הצטיינות שקיבל מאלוף פיקוד מרכז ביום העצמאות האחרון. על קירות אחרים תלויות תמונות רבות שלו ממהלך השירות. הנה הוא מבלה עם חברים כאזרח, מציץ מגג הטנק באימון כשהוא אוחז בדגלי ישראל, יושב עם הרמטכ”ל בני גנץ בעת ביקורו בשיבא. בחור חסון, יפה תואר, עם מבט חודר וחיוך כובש.
בבית בירושלים לא היה כבר כמעט חודשיים וחצי, מאז שיצא בתחילת יולי לתרגיל הגדודי, ומשם היישר לרצועה. “אני לא אומר שלא אשמח לצאת הביתה, אבל אני מרגיש פה בבית מבחינת האנשים שסביבי ומבחינת התמיכה והאהבה שאני מקבל מהצבא, מהחברים, מהאזרחים.
“מהרגע הראשון אנשים סביבי עזרו לי להאמין שזה קטן עלי. שזה קרה, וזה קרה לי, וזה לא קל, אבל שנעבור את זה. לראות את המפקדים שלי יוצאים אחרי שבועות של לחימה מהשטח ובמקום לנסוע הביתה מגיעים ישר לשיבא, זה לא משאיר לך הרבה ברירות – אתה חייב לעלות.
“אני חושב שזה משהו שמאפיין את חטיבה 401, שעשתה את המשימות בצורה טובה אבל לא שכחה את הפצועים. המג”ד הקודם שלי בא לבקר מיד בהתחלה, המג”ד הנוכחי בא מאוחר יותר, כשהלחימה הסתיימה. יש בזה משהו מאוד מחזק. אני מקבל פה המון כוח, אז הבית פחות דחוף לי עכשיו מהדברים האחרים”.
הוא מקפיד להתעדכן במה שקורה עם חבריו ליחידה. “שמעתי איך החטיבה לחמה במבצע, אחרי שנפצעתי, ואיך הצליחו בכל המשימות. הם לקחו חלק ישיר בסיכול שתי מנהרות, ובאופן עקיף, השתתפו בהשמדה של חמש מנהרות. הם לקחו חלק במספר רב של היתקלויות עם מחבלים והובילו את ההתקפות החטיבתיות במהלך כל המבצע, תחת צוות הקרב של גבעתי.
“הייתי גאה שנטלתי חלק בזה בהתחלה, והייתי גאה בחיילים שלי, שהמשיכו ותיפקדו בצורה מעולה. אני שמח להיות שייך לדבר הזה.
“אחרי הפציעה קיבלתי שינוי משימה, והמשימה עכשיו היא להחלים. אני מאוד אופטימי, מסתכל על מה שיש, על ההתקדמות שלי, עם הרבה שמחה וציפייה ומוטיבציה להגיע לשיקום המלא”.
ובדרך לשיקום המלא הוא חוגג מדי יום עוד ניצחון קטן. הפצע ביד הגליד. הוא כבר מצליח לדבר ברור. מכופף את האצבע יותר ממה שהצליח אתמול. קושר את שרוכי הנעליים בלי בעיה. מתחזק ומחזק את בני המשפחה, שעוטפים אותו כל הזמן. “זאת עבודה יומיומית. יש דברים שמשתפרים יותר מהר, ויש דברים שמצריכים יותר עבודה. אבל אני עובר מסע בדרך הנכונה. אני יכול להגיד שאני מסכן וכואב לי, אבל אני לא מרגיש ככה”.
המפגש. “אני מתנצל שלא באתי לבקר אותך קודם, פשוט טבענו בעבודה” // צילום: יהושע יוסף
לרגע אחד, לפני שהם נפרדים, עמוס נראה שוב כילד. “תשמור על עצמך, חמודי”, אומר לו הרופא, ועמוס משפיל לרגע מבט, לא מסתיר חיוך של מבוכה, ומבטיח שישמור על עצמו. “יש לי עוד חצי שנה עד השחרור, אבל אני חושב שזו תהיה סגירת מעגל יפה אם אוכל לחזור לצבא לקורס מ”פים”, הוא מגלה את חלומו.
עכשיו תורו של זלוטניק להסתכל עליו בהערצה. “את רואה”, הוא פונה אלי, “יום אחד ילד הופך להיות גבר, והוא גבר מההתחלה ועד הסוף, כשהוא עושה את מה שצריך לעשות, בלי לחשוב פעמיים. זה הבסיס של המדינה שלנו, הצעירים האלה, שלא עוצרים בשום מצב. אני עזרתי לו להמשיך לחיות, אבל כל מה שקרה מאז, ומה שיקרה בעתיד, זה בזכותו בלבד”.
