הרעיון העומד בבסיס הטנק – כוח אש נייד וממוגן – רלוונטי היום לא פחות מכפי שהיה לפני כמעט 100 שנה, עת הוא מומש בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. מתוך כתב העת האמריקניMilitary Operations
קולונל בדימוס קלינטון אנקר (מתוך “מערכות” גיליון 456, אוגוסט 2014)
כל כמה זמן, מאז הכנסתו לשירות של הטנק במלחמת העולם הראשונה, מכריזים מומחי ביטחון – צבאיים ואזרחיים – באופן רהוט על מותו או על דעיכתו עקב אי-התאמתו לתנאים הקיימים. התופעה הזאת חוזרת על עצמה עד ימינו אלה.
הטיעון נגד הטנק לובש, לרוב, צורה אחת מבין שלוש:
- עבר זמנו של הטנק כיוון שנמצא אמצעי הסותר אותו באופן יעיל.
- אי-אפשר להשתמש בטנק בסביבה פיזית זו או אחרת (לרוב זו הנחשבת באותו הזמן לחשובה ביותר ללוחמה).
- הטנק חסר תועלת בצורת לוחמה זו או אחרת (זו הנחשבת לצורת הלוחמה של העתיד).
עם זאת, כיום ממשיך הטנק לשרת כמעט בכל הצבאות המודרניים. השאלה היא: למה?
הטנק – שהוא מערכת גדולה, בעלת זחלים וצריח, משוריינת וחמושה בכבדות ומופעלת בכמויות גדולות – ממשיך להתקיים לא בגלל מערכת נשק זו או אחרת שהוא נושא אלא בגלל השתלבותו בתפיסה רחבה יותר של הלוחמה.
לכתבה המלאה ראו קישור בהמשך.
מרכבה במבצע “צוק איתן”. הטנק ממשיך להתקיים לא בגלל מערכת נשק זו או אחרת שהוא נושא אלא בגלל השתלבותו בתפיסה רחבה יותר של הלוחמה
טנקי צה”ל במלחמת יום הכיפורים. “קרוב לוודאי שהכישלון המובהק ביותר של כוח המורכב מטנקים בלבד הוא השלבים הראשונים של מלחמת ישראל-ערב ב-1973
טנקי מרכבה בשדה מדרום למטולה במלחמת לבנון השנייה. הטיעון נגד הטנקים שעבר זמנם, כיוון שהם מתוכננים ללחימה של שריון בשריון, ואילו העוצמה האווירית מייתרת למעשה קרבות כאלה, היה חלק מההיגיון שעמד מאחורי חוסר המוכנות של צה”ל בלבנון ב־2006
לקריאת הכתבה “מי צריך שריון”, מערכות 456, אוגוסט 2014 : לחצו כאן
