לאחר הלוויה של האלוף אביגדור “יאנוש” בן גל החלו להתקבל דברים שנאמרו ע”י רעים לנשק ומפקדים, הגיגים לזכרו ומאמרים בעיתונות. כולם עסקו בשבחו של מפקד דגול ואדם מיוחד. אתר האינטרנט של יד לשריון, מביא חלק מדברים אלה.
ליקט וערך, סא”ל (במיל’) מיכאל מס
צילומים: לע”מ, ארכיון צה”ל התעשייה האווירית, קורביס, עמותת יד לשריון
אל”ם דן נוימן – מפקד חטיבה 7
דברים לזכרו של אלוף אביגדור “יאנוש” בן גל
שר הביטחון, הרמטכ”ל, מפקד פיקוד הצפון, אלופי צה”ל, משפחת בן גל, מכובדי כולם,
יאנוש, במוצאי השבת, עם קבלת ההודעה על פטירתך, ישבתי בלשכת מח”ט 7 ברמת הגולן ועיינתי בדברים על מלחמת יום הכיפורים, כפי שהם כתובים בספר מורשת החטיבה. כך מופיעים הדברים מפיך על ההכנות למלחמה: “התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכול תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים ומפרכים, בלתי שגרתיים, הפגנתי קשיחות חיצונית אשר טמנה בחובה דאגה, אהבה ומסירות לפקודיי“. ואתה ממשיך ומתאר את תהפוכות נפשך לאור מצב הכוחות, את תעצומות האופי בהתמודדות עם דילמות מכריעות ואת הפקודות החדות והברורות שנתת בכול המצבים האלה. יאנוש מתאר שבעת ביקורו של הרמטכ”ל, דדו, ב-9 באוקטובר עם שוך קרבות המגננה, חלפו בראשו מילותיו של נפוליאון: “חייל, באם תאמר שלחמת במלחמה זו, יאמרו לך – הנה ניצב איש אמיץ לפנינו“. את המילים האלה ייחדת לכול לוחמי ומפקדי החטיבה והן נכונות בראשונה אליך ועליך. ידעת לשמור על קשר ומחויבות עם לוחמי החטיבה שהיו תחת פיקודך ועם החטיבה עצמה, ידעת להקדיש לכול אחד את חלקו המיוחד בעשייה הקרבית והחטיבתית.
חטיבה 7 נוסדה בשנת 1948.אחת מהחטיבות הוותיקות בתולדות צה”ל. בשנת 1973, השנה בה פיקד יאנוש על חטיבה 77 בקרבות ברמת הגולן, נולדתי. על מורשת החטיבה התחנכתי ובמהלך השירות בה התעצבתי. מתוך המקום הזה, השורשי והעמוק בחטיבה 7, אני יכול לומר היום, יותר מ-40 שנה מאז פיקד אביגדור בן גל על החטיבה, שדמותו היא מהמעצבות בתולדות החטיבה. מעל 40 שנה חלפו וערכיו עדיין צרובים במתכת השריון ובפלדה האנושית של החטיבה.
משפחת בן גל היקרה. דעו שיאנוש הותיר לנו מורשת של נחישות, של הגנה יצוקה על מדינת ישראל, של עמידה איתנהבעקת הקרב ושל ניצחון. יאנוש הותיר לנו מורשת שלמנהיגות הנסמכת על מקצועיות עמוקה וכזו שאיננה חוששת מהעזה וממבחני התבונה והראיה המפוקחת של המצב. מנהיגות הרואה את גורל המערכה כמונח על כתפיה. זו הרוח המפעמת בחטיבה7, זו הרוח לה אנו מחויבים.
לוחמי ומפקדי חטיבה 7 מרכינים ראשם היום לזכרו של לוחם ומפקד.
מח”ט 7 אל”ם דן נוימן מניח זר על קברו של האלוף יאנוש בן-גל
הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר “מאיר הראל”, מודיעין – אופקים
שריונר וחבר עמותת יד לשריון
במותם ציוו לנו את המקצוענות – לזכרו של יאנוש ז”ל
התגייסנו לחטיבה 7 כשבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה שהייתה אולי הקשה בתולדות מדינת ישראל, ובה רשמה חטיבה שבע בפיקודו של יאנוש בן גל פרק מפואר של לחימה וגבורה בלחימתה בקרבות הבלימה ברמת הגולן ואח”כ בפריצה למובלעת הסורית.
במלחמה זו התחולל ‘מהפך’ חסר תקדים בתולדות ההיסטוריה הצבאית, תוך ימים ספורים. ממצב של הפתעה ומחדל שאפשרה לסורים לפרוץ לרמת הגולן בכוחות עודפים, לכבוש את מרבית שטחה של רמת הגולן, להגיע לשערי נפח, ולכבוש את החרמון, למצב של הכרעה שבו אין כוחות סורים ברמת הגולן, וצה”ל כובש את המובלעת הסורית ומתייצב ארבעים קילומטר מדמשק.
התסכול והכאב על המחדלים של המלחמה לא אפשרו לרבים בחברה הישראלית להעלות על נס, להוקיר ולתת את המקום הראוי להישגיה וגיבוריה.
כשהתגייסנו, כבר לא שרתו בחטיבה 7 טנקי השוט המיושנים של המלחמה ההיא, אלו היו כבר טנקי המרכבה החדשים פאר גאוות היצירה הישראלית. יאנוש כבר לא היה בחטיבה הוא היה כבר אלוף הפיקוד, אולם רוחו של יאנוש ריחפה שם: בסיפורי מורשת הקרב של החטיבה ממלחמת יום הכיפורים, ובסיפורים על תובענותו המקצועית הקשוחה ללא פשרות, ועל המשמעת הנוקשה שתבע מפקודיו. לאורך תותח הטנק החדיש היה צבוע פס לבן שסייע בכיוון התותח למטרה, ונקרא על שמו: “פס יאנוש”.
לפני כשנה פגשתי אותו במהלך ביקור אצל מכר שישב שבעה על בתו. יאנוש גבה הקומה הגיע שעון על מקל הליכה, אותות המחלה ניכרו בו, אולם הוא לא ויתר, והרגיש חובה לבוא. החברות היא מעל לכל, ומתגברת על הכאב והחולשה. בשיחה סיפרנו לו איך אנחנו כחיילים בחטיבה התחנכנו לאור מורשתו.
בראיון לרגל עשרים וחמש שנה למלחמת יום הכיפורים אמר יאנוש: “… השריון עשה את המלחמה. אם לדייק, מי שעשה את המלחמה הם המח”טים המג”דים והמ”פים לא האוגדונרים ולא אלופי הפקודים או המטכ”ל. את המלחמה הכריעו אלה שלחצו על ההדק”. (“שריון” אוק’ 98)
מעבר לגורמים העל אנושיים שהשפיעו על תוצאות המלחמה, ניתן להצביע על שני גורמים בולטים: רוח הלחימה; של הלוחמים והמפקדים הזוטרים שגם בתנאי לחימה בלתי אפשריים של נחיתות מספרית, המשיכו להילחם בגבורה, בעקשנות, תוך שהם מסכנים את חייהם, פעם אחר פעם. בקרב, ‘רוח הלחימה’ הינה ‘מכפיל כוח’. והמקצוענות הטנקאית; שאפשרה ליצור עליונות ברמה הטקטית והמיקרו-טקטית, במפגשי הלחימה עם השריון הסורי, וחיפתה על העדיפות המספרית והיתרון הטכני של הטנקים הסורים. בקרב, ‘מקצוענות’ היא ‘מכפיל איכות’. מלחמת יום הכפורים הקשה העמידה את שני המרכיבים הללו במבחן, בתנאי קיצון שלא היה דומה להם.
המקצוענות הטנקאית שבאה למבחן במלחמה לא באה מאליה. יאנוש ומפקדי השריון בני דורו היו אבותיה. הם עמלו עליה ללא לאות. בהכשרה, באימונים ותרגולים מפרכים. הם האמינו שבאמצעות המקצועיות ניתן יהיה לחפות על הנחיתות המספרית ועל יתרון האיכות של הטנקים הסובייטים המתקדמים שסופקו כל העת לאויבנו.
הם ידעו לא רק לתבוע מקצוענות אלא גם כיצד להכשיר את הטנקיסטים למקצוענות. התרגולים היו רבים, והיו כרוכים בהליכה על הקצוות. במצבי עייפות קיצוניים. מקצוענות תותחנות טנקים בטווחים גבוהים מאד ביום ובלילה, בטכניקות ירי מיוחדות ומהירות. בתרגולי לילה, בלילות חשוכים מאד, בתנועות ניווט ליליות ברמת הגולן ובדרום, ללא מכשור ניווט, באזורים קשים ומסוכנים. בהיכרות עם כל בורג וכל מכלול בטנק, וכיצד לטפל ולתפעל תקלות תוך כדי תנועה או במהלך לחימה. הם הקפידו על שימור הרמה המקצועית והמתח המבצעי בהקפצות פתע שכללו הגעה לרמפות, וירי למטרות ללא הכנה מוקדמת.
בדרכי להלווייתו של יאנוש, שאלתי כמה בני נוער שאני מכיר, מי הוא היה. והם לא ידעו להשיב. בהלוויה בלטו בהעדרם בני הדור הצעיר. מידי פעם בהרצאות לקצינים בצה”ל אני עוצר את שטף ההרצאה ושואל על המפקדים של המלחמות שבזכות גבורתם ותושייתם המדינה קמה, הם לא מכירים ולא יודעים.
בשנים האחרונות הולכים ומסתלקים מעולמנו בני הדור הזה, האבות המייסדים של המקצוענות הטנקאית, שכנראה עתידה להתמודד גם בעתיד עם אתגרי הביטחון של מדינת ישראל. אלא שלאור מורשתם מתחנכים גם הטנקיסטים של הדור הבא.
אינני בטוח שאנו כחברה יודעים כיצד להוקיר אותם ואת פועלם, כאלה שגם במותם ציוו לנו את המקצוענות.
עפר דרורי, לוחם בחטיבה 7 ובגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים ועורך האתר “הגבורה”
יאנוש בן גל 1936 – 2016
יאנוש בן גל הלך לעולמו ממחלה קשה, כך מסרו כלי התקשורת השונים ואני שהייתי חייל שלו לפני עשרות שנים חשבתי לעצמי כמה לא מתאים שיאנוש הלך “ממחלה”. יאנוש שבכל הקריירה הצבאית שלו עמד בראש הכוחות תחת אש כבדה בגזרות הקשות ביותר ושרד, לא הגיוני כי ילך מהעולם ממחלה.
אבל הגיוני או לא – זו המציאות. על מצביאותו הצבאית כמפקד אוגדה, מפקד גייס ואלוף יספרו בוודאי וותיקי השריון ששירתו בסמיכות אליו עשרות שנים. אני דווקא רוצה לספר על יאנוש כפי שחייל פשוט בחטיבה 7 נחשף אליו. זה היה בתחילת שנת 1973 ואנחנו חיילים בשריון, שהיינו מיועדים לחרמ”ש הוסענו למחנה נתן ליד באר שבע לאימון הלוחם. במחנה נתן שכן גדוד 75 שהיה בזמנו גדוד סיור/חרמ”ש, וכלל את פלוגת הסיור של חטיבה 7 וכן את פלוגת אימון הלוחם של החרמ”ש, שהייתה מיועדת לשרת לאחר תום האימון בקוו התעלה בסיני. מפקד הגדוד היה יוס אנגלנדר (לימים אלדר, קצין החינוך הראשי בדרגת תא”ל) והמח”ט היה יאנוש.
יאנוש בתרגיל
יש חיילים ומפקדים שהם טובים לתקופה שבין מלחמות, מפקדים שיודעים היטב להכין את הכוחות למלחמה, לאמן במדויק את הלוחמים ולנטוע בהם מקצועיות. יש חיילים ומפקדים שהם טובים לתקופת מלחמות, מפקדים אמיצי לב, בעל מנהיגות כריזמטית המובילים בראש הכוח את הלוחמים, נוטעים בקרב הלוחמים תחושה של שליחות וביטחון וסוחפים אחריהם את חייליהם.
יאנוש היה מהמפקדים החריגים שהיו מוכשרים למלחמות וגם לתקופה שביניהן. על יאנוש אמרו שהיה “פרא אדם” שלא התחשב במיוחד במפקדים שמעליו והיה קפדן כלפי אלה שמתחתיו. באחד המסדרים הליליים שהקפיץ אותנו אליהם, בשעות לילה מאוחרות, בדק את צוות הכוננות שהייתי שייך אליו. אחרי שבדק את המחסניות שלנו (כמח”ט!) ואת המים במימיות, ניגש למפקד המחלקה שלנו שהיה גם הוא במסדר, והורה אותו להרים לעיניו את המשקפת שהייתה תלויה על צווארו. כל זה נעשה מולנו החיילים. כאשר ראה יאנוש שרצועת המשקפת לא מתוחה כאשר המשקפת צמודה לעיני המפקד, נזף בו לפני כולנו והסביר כמורה סבלן מה החשיבות שרצועת המשקפת תהיה מכוונת כך שהרמתה לגובה העיניים תהיה בשיא מתיחתה וכל זה כדי לחסוך בחלקי שניות של כיוון המשקפת למטרה. למפקד אחד הוא העיר מדוע הוא משתמש במשקפת הקלה 6×30 ולא במשקפת 7×50 שהייתה כבדה ממנה, אבל בעלת יכולת הגדלה משופרת. כך גם בתרגילים, הוא לא ויתר והחזיר אותנו שוב ושוב לעמדות אש נכונות, ובקיצור, דרש מאתנו להיות מקצוענים. ירידה לפרטים כאלה נדירה אצל מפקדים הבנויים למלחמות, להסתערות ולחזון פיקודי. אצל יאנוש חברו תכונות אלו לאדם אחד. יאנוש היה מגיע לגדוד בעיקר בלילות עםהווליאנט הענקית שלו (הרכב האמריקני הרשמי שצה”ל נתן בזמנו למפקדי חטיבות). המפקדים וגם החיילים פחדו ממנו אבל כאשר היית מוכן הוא ידע גם להגיד מילה טובה.
בסיום האימון ירדנו לסיני לגדוד 79 תחת חטיבה 401 ויאנוש המשיך לפקד על חטיבה 7 בקרבות העקובים מדם ברמת הגולן. יאנוש וחטיבה 7, יחד עם חטיבה 188, הצילו את הרמה ובמידה רבה גם את עם ישראל.
מח”ט 7 יאנוש עם מפקד האוגדה תת אלוף רפאל איתן במהלך מלחמת יום הכיפורים
יאנוש המשיך להתקדם בצבא בהתאם לכישורו המבריקים אבל כאשר הגיע העת לבחור רמטכ”ל הוא נחסם. היו שטענו שזה בגלל קרב סולטן יעקב שהתנהל תחת הגייס שהיה תחת פיקודו (אף שלא היה באירוע עצמו במקום אלא סגנו אהוד ברק) והיו שטענו במידה רבה של צדק שאף שר בטחון או ראש ממשלה לא ידעו כיצד “לאכול” רמטכ”ל מסוגו שלא עושה חשבון לאיש. סופו של דבר יאנוש עזב את הצבא בתחושה קשה וכל תפקידיו האחרים האזרחיים לא התקרבו למעשיו בצבא.
לצערי השם “יאנוש” לא מוכר למרבית הציבור, אנחנו לא עם הזוכר את מנהיגיו שתרומתם גדולה לקיומה של המדינה. הבוקר הודיע השדר ברדיו שהשבוע מתחיל עצוב בשל שני אירועים, פטירתו של יאנוש וכניסתו לכלא של ראש ממשלה לשעבר.
אני בן הדור של חיילי מלחמת יום הכיפורים, תהיתי כיצד עצבות על כניסתו של ראש ממשלה עבריין שקולה כנגד פטירתו של אחד המצביאים הקרביים ביותר של עם ישראל.
זהר ברעם, גיאוגרף וחבר עמותת יד לשריון, לזכרו של יאנוש :
חיילים גדולים לא מתים, הם נמוגים
מתוך מודיעיןנט 15 בפברואר 2016
הגיאוגרף זוהר ברעם, הבעלים של הכפר החשמונאי בשילת ואיש שריון ותיק, נפרד בטור אישי מיוחד ל”מודיעינט” מחבר לנשק – האלוף מיל’ יאנוש בן גל שהלך לעולמו בשבת. ברעם נזכר במפגש האחרון שלהם לפני שנתיים, באירוע ב”יד לשריון” ואומר על יאנוש: “הוא היה גורודישי לגמרי בחריפות ביקורתו אבל אנושי במהותו”.
איך אומרים הביטלס בשירם “יום בחיים”: “שמעתי את החדשות היום אוה בוי”…כשנודעה לי הבשורה המרה על מותו שליאנוש בן גל ז”ל, קצין וג’נטלמן אמיתי, היה זה יום מאוד עצוב עבורי.
היכרותי האישית עם יאנוש החלה בשנת 1963. הייתי אז בשירות סדיר, מט”ק מדריך וחונך ירי פגזים חיים, ומרצה לחיילים על תורת חש”ן (חיל שריון) בביה”ס לשריון שהיה אז בג’וליס. לידנו שכנה מפקדת חטיבה 7, שיאנוש היה קצין האג”ם שלה באותה עת. לפתע בשלהי אותה שנה הוכרזה כוננות אמת בחש”ן כי ממלכת ירדן אוימה ע”י איזשהו גורם והיה חשש שתותקף. הוחלט להתערב. מיד ציוותו ומינו צוות קרב מורחב בפיקודו של איציק בן שוהם ז”ל – מי שנפל בקרב כמח”ט 188מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 – של פלוגת טנקים וביניהם גם אני כמט”ק.
גם נתי גולן ז”ל, איש רעות, שהיה אז מ”מ צעיר הגיע להתארגנות הזאת. התפרשנו עם הטנקים, בחורבה עתיקה בדרום, ובן שוהם המפקד שלנו, החל מיד לאמן אותנו בחציית ואדיות מסוכנים כמו שיש בירדן. להפתעתי, אחרי כמה שעות הגיע יאנושלטנק שלי. הוא היה אז סרן וכבר הכרנו מקודם. הוא שאל אותי ממש בביישנות: “זוהר אני יכול להצטרף לטנק שלך”…?.
-“בשמחה”, עניתי לו. “בוא תעלה”.
-“אבל”, אמר והבהיר לי, “עליך לדעת שעברתי לא מזמן כריתת כף רגל ימין ועוד כואב לי”. ידעתי זאת, כולם ידעו. השריון היה אז קטן. השבתי לו שמספיק לי שיהיה בקרבת הטנק שישב עם בן שוהם בזחל”ם….אז הוא אמר שרק אם יהיה משהו רציני, רק אז יעלה על הטנק. אני זוכר שהסיכום הזה רווח לו מאוד. כך התיידדנו, כי אחרי תאונה כזאת יש לכל אדם, טראומה גופנית לא פשוטה.
קפדן גדול במקצועות הטנק
בעצם הופתעתי שבכלל בא לשטח קשה, עם אבק טנקים וירי פגזים ומקלעים – מה שאומרים בשריון “תנועה ואש”. זה בהחלט מקום רק בשביל אנשים בריאים וחסונים ולא פצועים ברמה כזאת, ועוד עם כאבים ברגל חבושה ומי יודע אם חבושה טוב. אבל הוא בא וזה נגע מאוד לליבי.
הימים הבאים שלנו שם, עברו בסדרת אימונים מפרכת ומסוכנת בחציית ואדיות תלולים והיה צריך להיזהר שהטנק לא יתהפך וכי התותח הארוך מאוד שהותקן בו מסוג חדש לא יתקע חס וחלילה באדמה. בין לבין שוחחנו. הוא התגלה כאיש לבבי ביותר ברמה האישית וקפדן גדול במקצועות הטנק. לימים הסתבר שהוא המליץ עליי בפני אחת מפקידות המבצעים החביבות בחטיבה 7 הלא היא נעמי שהפכה לאשתי, תנוח על משכבה בשלום.
אחרי כמה ימים נתפוגגה אותה מתיחות וחזרנו לשגרה בביה”ס לשריון. נפרדו דרכינו. יאנוש המשיך, כקצין אג”ם חטיבה 7להתמסר במרץ ובכישרון להכנת תכניות מבצעיות לכיבוש סיני. הוא בדק ובדק ללא לאות, תצ”אות של תוואי שטח צירי תנועה וקפלי קרקע בסיני. הדוקטורט הצבאי הזה על בחירת צירי התקדמות תוך סימון מדויק של בסיסי האויב לאורכו ובמלואם, היה הבסיס לתנועה המוצלחת של חטיבות השריון הישראלי ב-1967 לתוך מרחבי סיני.
אלוף פיקוד הצפון יאנוש בן גל עם מייג’ור סעד חדד מפקד צבא דרום לבנון
תבע את פיטורי דן חלוץ
שום דבר לא בא מעצמו באותה מלחמה. ההקפדה על הפרטים נעשתה בכל הרצינות הראויה לה ובשיקול דעת חכם ומבריק. בזכותו ואחרים שעבדו עמו בהכנות, הלחימה ב-1967 בסיני הייתה בגדר סוף התכנון וביצועו, כי הוא היה האיש הנכון והחכם במקום הנכון שהתמסר בחוכמה לפיצוח שאלות עבירות, ובהקצאת הכוחות המתאימים למיגור האויב המצרי ובמדויק.
אני מדגיש זאת כי כל מי שחושב שמהות השריון זה רק האמרה “נוע נוע סוף”, לא יודע שהיא נאמרת לרמוז שסוף מעשה במחשבה תחילה, שזה חיל חכם מאוד שרק המצויים בו יודעים עד כמה. אחרי אותה מלחמה יאנוש היה מג”ד גדוד טנקים במלחמת ההתשה ואחר כך מונה למח”ט חטיבה 7.
כמה ימים לפני המלחמה, ב- 1973 יאנוש העלה בחוכמתו בהוראת דדו את חטיבה 7 לגולן. שם בתוך פעולה מצוינת, תוך ריכוז כוח ובחוכמה עילאית של מנתח שדה קרב וכוונות האויב לאשורן בזמן אמת, מנע מהסורים לנצחו. היתר ידוע. רמת הגולן בזכותו ולוחמיו נשארה בידינו. סיני לא.
בהמשך דרכו, המקצועיות שלו המשיכה והייתה תמיד עבורו ולפיקודיו כלי עבודה חד כתער עבורו וגומזת את מי שהתרשל לדעתו או לא התאים לתפקידו והוא תמיד צדק. זה לא היה איש שניתן היה להסתיר ממנו דברים במריחות. לאחר מבצעי צה”ל שהתנהלו כפי שהתנהלו במלחמת לבנון השנייה, תבע בכעס רב את פיטורי דן חלוץ, הרמטכ”ל שכיהן בנימוקים קשים ונכונים לדעתי עד מאוד, ואכן חלוץ עזב את תפקידו. אולי בגלל הדוגריות הזו וחדות לשונו לא הגיע יאנוש לתפקיד ממלכתי בכיר ביותר שהיה ראוי לו והכוונה כמובן לתפקיד הרמטכ”ל.
המפגש המהורהר ב”יד לשריון”
עברו שנים עברו יובלות, והנה לפני כשנתיים נערך ליאנוש ערב הוקרה ב”יד לשריון”. גם אני כחבר המועצה באתי. קצת תמהתי מדוע עושים עבורו ערב לא שאלתי. יש שאלות שלא שואלים. ואולי היה זה מקרה בלבד הזימון הזה, שאחריו פרצה מחלתו ממנה נפטר. אינני יודע .. זה לא משנה.
באותו ערב מכובד ומיוחד שררה אווירה טובה אצל כולנו. יאנוש ישב על כסא יפה על הבמה מולנו ודיבר אלינו וגם כאילו לעצמו. אינפף בדיבורו בשקט בקול המיוחד שלו… סיכם…דיבר על הכול…סיפר שיושב לעיתים באור עקיבא באיזה מזנון ומזמין כוס יין אדום ולעיתים מצטרפים אליו צעירים במדים והוא מדבר איתם, מספר להם.
הוא ניראה לי במפגש הזה אדם שהשיג הכל אבל לא ממש, ואולי חש הבין שבגיל מסוים מעל 70 מסכמים. עדיין היה ללא ספק ונשאר אותו איש ממוקד חריף וגם ביקורתי ברמה שמי שזכה ממנו לביקורת לא שכח לעולם. הוא היה גורודישי לגמרי בחריפות ביקורתו אבל אנושי במהותו.
הוא פנה ישירות לכמה מפקדי שריון בכירים שישבו בשורה הראשונה שלחמו בסיני ב-1973 כמפקדי כוחות גדולים ואמר להם בפניהם שהוא היה מנהל את הלחימה בסיני אחרת ומצליח ע”י ריכוז כוח ולא פיזורו. הגם שאמר את זה בשקט ובלא הרמת קול הם זעו באי נוחות רבה על כיסאותיהם כי הוא צדק מאוד. יאנוש הכיר את גזרת סיני למופת כאילו נולד שם ולא בפולניה הרחוקה ממנה עלה כילד טהרן.
בסיום הערב, בסוף השיח שלו עימנו ועם עצמו, אמר בסוף בשקט האופייני לו ביותר: “אוקיי חברה תודה שבאתם, סיימנו…אין שאלות נכון?” וקם למלוא קומתו הענקית. התיישר, שיגר אלינו מבט שהיה בו המון רוך, ירד והלך לביתו…ונמוג.
בשבת יאנוש נמוג סופית. חיילים גדולים לא מתים הם נמוגים. המחלה האיומה טרפה אותו. ומי יודע, אולי השם יתברך רוצהשיאנוש יקים לו מערך הגנה גם אצלו כשהרשע ממלא את כדור הארץ הזה… אני כ”כ שמח שיצא לי לחיות פרקים מסוימים מחיי ליד אנשים כמוהו, וכמו נתי גולן, איציק בן שוהם, אייל שחם, אדם ווילר, אילן יקואל, רחמים גואטה, רטס משולםועשרות רבות נוספים של רעיי השריונאים, שנחים על משכבם בשלום ורבים מהם לא זכו להיות אפילו אבות.
יאנוש אני מצדיע לך! נוח בשלום. ושאלוקים הטוב ישמור עליך.
