מערכת אנשים ומחשבים הפגישה שני מפקדי קשר של חטיבה 188: אל”מ (מיל’) חנן (שורץ) שי, שהיה קצין הקשר של החטיבה במלחמת יום כיפור, עם סרן רות ג’דה, קצינת הקשר בהווה.
יוסי הטוני. אנשים ומחשבים 10.10.2016
מימין: שלום סטולרוב ז”ל, קשר״ח 7 במלחמה; אמנון ליבר, קשר״ח 11 במלחמה; אל”מ (מיל’) ד”ר חנן שי, קשר”ח188 במלחמה. צילום: דובר צה”ל
“מערך הקשר במלחמת יום הכיפורים בחטיבה היה ללא רבב. אף שהמלחמה הייתה קשה – הקשר בחטיבה עבד בלא בעיות”, כך אמר אל”מ (מיל’) חנן שי, שהיה קצין הקשר בחטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים.
בחלוף 43 שנים ממלחמת יום הכיפורים, מערכת אנשים ומחשבים הפגישה את שני מפקדי הקשר של חטיבה 188: אל”מ שי, עם סרן רות ג’דה, קצינת הקשר של החטיבה כיום. לחטיבה 188, חטיבת שריון סדירה של צה”ל, נכתב בספרי ההיסטוריה, “נודע תפקיד משמעותי בלחימה בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים”.
לפני המלחמה, חיל הקשר פרס את מערכותיו בגזרות שונות, כך שיאפשרו שליטה בכל הרמות בצבא. תחנות ממסר נבנו על פסגות ההרים, ונערכו תרגילים, שבהם נפרסו מערכות קשר חדשות. ברמת הגולן הוקמו שלושה בסיסי קשר קדמיים מרכזיים: בפסגת החרמון, בתל פארס בדרום, ובתל אביטל במרכז.
סרן רות ג’דה, קשר״חית 188 כיום. צילום: דובר צה”ל
תשתית התקשורת שהונחה בתקופת מלחמת ההתשה, כבסיס למערכות התקשורת שהופעלו במלחמה. כך, הוכנסו הנגמ”שים לשימוש כרכב פיקוד וכנושאי תק”שים, נעשה שימוש נרחב בציוד תג”ם VRC/PRC במקום ציוד ה-GRC, חל מעבר לשימוש ברד”ט רב-ערוצי ונעשה שימוש בציוד להצפנת דיבור.
במהלך יום הלחימה הראשון ברמת הגולן, נפל בידי הצבא הסורי בסיס הקשר במוצב החרמון. יום לאחר מכן נכבש גם האתר בתל פארס. כך, עיקר נטל השליטה על הכוחות בגולן נפל על צומת הקשר בתל אביטל, שעשה זאת תחת אש ארטילריה מסיבית. בנוסף פעלו צומתי קשר שהפעיל הפיקוד, ומתקנים שכנו ממערב לירדן.
אל”מ שי סיפר כי פלוגת הקשר בראשותו מנתה 50 חיילים בסדיר, עם השלמה של עוד 100 איש. הוא תיאר את המלחמה מנקודות ראותו: “חטיבה סדירה של רמת הגולן נאלצה לעמוד, עם 70 הטנקים שלה ועוד כ-100 טנקים של חטיבה 7 – מול חמש דיביזיות סוריות. חטיבות 188 ו-7 הן שמנעו את נפילת רמת הגולן בידי הסורים. ההצלחה התבטאה בכך שאף שטח משמעותי לא נפל בידי הסורים, למרות שהם התכוננו לכיבוש הרמה – בעוד שאנו נערכנו לקראת ‘ימי קרב’, ירי מקומי ונקודתי לעבר טנקים סוריים. לצערי, לא התכוננו למה שהיה בפועל, מלחמה כוללת. למרות זאת, היכולות של החטיבה היו טובות, הנכונות להקרבה מצד המשתתפים היתה גבוהה”.
המפקדים נהרגו ביום הראשון ללחימה
במהלך היממה הראשונה ללחימה איבדה החטיבה את הפיקוד הבכיר שלה. כ-80 מחיילי חטיבה 188 נהרגו במלחמת יום הכיפורים ורבים נפצעו. רוב אבידות החטיבה נגרמו במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן בהם השתתפו כוחות החטיבה בשלבי הפתיחה של המלחמה.
מאז מלחמת ששת הימים נוצר צורך להחזיק כוח שריון סדיר ברמת הגולן, ככוח תגובה מהירה להדיפת מתקפה סורית על שטח הרמה, וככוח לביצוע פעולות התקפיות בגזרה הסורית. המשימה הוטלה על חטיבה 188. ביוני 1973 מונה אל”מ יצחק בן-שוהם למפקד החטיבה.
ביום שבת, היום הראשון למלחמה, החלו שלוש דיוויזיות ממוכנות סוריות להתקדם לעבר קו הגבול (הסגול). בן-שוהם מונה למפקד זמני של כוחות צה”ל בגולן, כי אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, זומן למטכ”ל בתל אביב לישיבה דחופה.
כוחות חטיבה 188 שהתייצבו ברמפות, החלו לפגוע בכוחות הקדמיים של הסורים שהלכו והתקרבו אליהם. טור השריון הסורי נראה ללוחמים המעטים של חטיבה 188 אינסופי. הלחימה עם השריון והחי”ר הסורי נמשכה ובסיוע כוחות של חטיבה 7, פגעו הכוחות בטנקים רבים – אך הסורים לא הרפו את לחצם. לקראת שעות הערב החלו כוחות חטיבה 188 להיהדף אחורנית, תוך ספיגת אבדות ושריון סורי החל לחצות את הקו.
בבוקר יום ראשון כבשו הסורים את תל א-סאקי, גבעה בחלק הדרומי ביותר של הרמה. באותו בוקר ניתנת פקודה לפנות את מחנה נאפח, לפני שיגיעו כוחות סוריים למחנה. שעתיים לאחר הודעת הפינוי חזרו החיילים המפונים למחנה.
אחרי שבלילה נאלץ לרדת לעמק הבטיחה, בבוקר, המח”ט בן-שוהם חבר לכוח הסמח”ט וביחד מנו כוח של 15 טנקים שפעלו כל הזמן באזור ציר הנפט – ובלמו כוחות סוריים שניסו להתקדם מערבה. בצהרי אותו יום התחולל הקרב על נאפח – במהלכו נהרגו המח”ט בן-שוהם, הסמח”ט וקצין האג”ם – והחטיבה נשארה ללא פיקוד בכיר.
“היה חשש שנאפח תיכבש, אם היא הייתה נופלת”, מספר אל”מ שי, “הייתה נמנעת הגעת כוחות נוספים לרמת הגולן. הפיקוד הבכיר הגן בגופו על המקום. התלוויתי למח”ט בן-שוהם מתחילת הלחימה ועד בוקר יום א’. המח”ט נענה לבקשת בני קצין, קצין האג”ם, להצטרף לטנק הפיקוד במקומי ובמקום משה צוריך, הקמ”ן החטיבתי. כך יצא שהמח”ט וקצין האג”ם נהרגו – בעוד שנינו נשארנו בחיים. כשהתקשרתי בערב אותו יום לפיקוד – הם היו בטוחים שגם אני נהרגתי”.
הקרב בגזרה הצפונית בכלל ובעמק הבכא נמשך ללא הפסקה מפרוץ הקרבות ב-6 לחודש עד ה-9 בו. הפרק הקשה ביותר במערכה היה ב-9 באוקטובר, אז הבינו הסורים שנהדפו בדרום הרמה, כי לא יוכלו לפרוץ משם, והפעילו את כל כוחם בניסיון לפרוץ בגזרת חטיבה 7. אותו יום מונה סא”ליוסי בן-חנן, שהיה מפקד גדוד 53 לפני המלחמה – והוותיק ביותר בחטיבה, למח”ט החדש. הוא החל לבנות סביבו את הכוח המשוריין משרידי הכוחות שנותרו. “התארגנו לקראת הגעתו של בן חנן”, מספר שי, “עזרנו לו לרכז את הטנקים של החטיבה: ארגנו גדוד עם כוח של 13 טנקים ועם כוח זה הצטרפנו לחטיבה 7”.
ההבקעה
ביום חמישי, 11 באוקטובר, התחילה ההבקעה אל מעבר לקו הסגול, כשכוחות חטיבה 188 שמנו רק כ-15 טנקים, הובילו בראש. בסביבות תל א-שמס נפגעו ארבעה מתוך שישה טנקי כוח בן-חנן ורוב הלוחמים נפצעו או נהרגו. המג”ד בן-חנן שנפצע קשה בקרב חולץ על ידי כוח מסיירת מטכ”ל, בפיקודו של יוני נתניהו. “המבצע היה מסובך מאד גם בהיבט הקשר”, מציין שי.בהמשך הלחימה חלק משרידי חטיבה 188 השתתפו בקרבות כמסופחים ליחידות אחרות, לחמו בכוחות העיראקים שנשלחו לסייע לסורים וסייעו לשמור על המובלעת הישראלית נגד התקפות האויב. ב-22 באוקטובר נערך המבצע השני והמוצלח יותר לכיבוש החרמון, שישה טנקים של חטיבה 188 השתתפו במבצע. כשנפצע בן חנן בניסיון כיבוש תל א-שמס, מונה דן ורדי לפקד על החטיבה. לאחר פציעתו של ורדי במלחמה במובלעת הסורית, מונה עמוס כץ לפקד על החטיבה.
“במהלך כל ימי הלחימה הפעלנו בהיבט הקשר חפ”ק חטיבתי ומפקדה עיקרית”, מסכם אל”מ שי, “סגני, עמרי אבנר, היה בעיקרית עם המטה ומשם הפעיל את פלוגת הקשר בצורה מצוינת. לאורך כל הקרבות היה בחטיבה קשר קבוע באמצעות ממסרים, כשהממסר החטיבתי ישב בהר כנען. הנחנו, אם הדבר נדרש, קווי טלפון. לא היו בעיות קשר – כל טנק הגיע קיבל טיפול. גם סגל הקשר בפיקוד הצפון, בפיקודו של אברהם קיים, סייע לנו ככל הנדרש. הקשר במלחמה בחטיבה היה ללא רבב. לא נהרג אף חייל מהקשר החטיבתי במלחמה, רק לאחריה – וגם זאת בתאונה מצערת. הכל עבד, לא היו בעיות. אני תמיד אומר: צריך לקחת את הקשר בתור בונוס”.
יצויין כי בעקבות פעילותו של אל”מ (מיל’) שי במלחמה, החליט הרמטכ”ל אחרי המלחמה, מוטה גור, להעניק לו צל”ש, אותו קיבל ב-1975.
ומה היום?
סרן רות ג’דה, משמשת זה כמה שבועות קשר”חית 188. לדבריה, “אני מפקדת על פלוגה המונה 40 חיילים, ומפקדים בקבע. בכובעי השני אני קצינת הקשר של החטיבה, תפקיד הדורש מצוינות ומקצוענות בשל הצורך להתמודד עם מגוון נרחב של טכנולוגיות ומערכות – קשר, תקשורת נתונים, תקשוב, RoIP, לצד טכנולוגיות מתקדמות הנמצאות בטנקים”.
“עם הגעתי לתפקיד למדתי את מורשת הקרב של החטיבה במלחמת יום הכיפורים”, אמרה סרן ג’דה. “אמנם המערכות השתנו מקצה לקצה, אבל מה שחשוב הוא הרוח האנושית, החשיבות של החיילים בהבנת המשימות, כמו גם הדבקות במשימה”.
היא סיכמה ואמרה כי “בכך, אני מעריכה, רוחם של אנשי הקשר בחטיבה נותרה כשהייתה. המורשת היא מה שנותנת רוח גבית להתמודד עם שלל הטכנולוגיות החדשות. הקשר הפך ממאפשר לזה אשר מעצב את שדה הקרב”.
