הפרמדיקיות של חטיבה 401 חברו לכוחות הלוחמים ונתנו מענה רפואי לפצועים בזמן הפעילות המבצעית במסגרת מבצע “צוק איתן”: “אין סיכוי שמישהו אחר היה עושה זאת טוב מאיתנו”
שחר רופין (מאתר צה”ל, 1 בספטמבר 2014)
בעוד הטנק בו נסעה סמ”ר נועם פילס את דרכו לתוך הרצועה, היא עלתה בקשר הפנימי של הטנק. סמ”ר נועם, פרמדיקית באחד הגדודים של חטיבה 401, הציעה לחבריה להקשיב ל’שיר למעלות’. עבור סמ”ר נועם, הרגע הזה, בו קולה נשמע בקשר מעבר לטרטור הזחלים, היה אחד העוצמתיים שחוותה. “אני באה מבית מסורתי ויכולה לומר שאני מרגישה שהייתה עליי השגחה עליונה במבצע”, היא משתפת בשיחה לאתר צה”ל. “ניצלתי כל כך הרבה פעמים כחוט השערה”.
אחד הניסים קרה לה בלילה בו נפצעו חיילים בשני טנקים שונים. תוך כדי הקרב, כשהשמיים מלאים בשריקות נ”ט וקליעי צלפים – קיבלה סמ”ר נועם החלטה לצאת מן הטנק ולרוץ לעבר הטנק השני. “אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני לא נופלת ולא מועדת”, היא משחזרת. בסופו של דבר, היא הצליחה לטפל בפצועים בשני הטנקים ולמרות איום הצלפים – היא לא נפגעה כלל.
סמ”ר נועם. צילום: “במחנה”
“אמרתי לעצמי שאסור שתהיה עוד משפחה שכולה”
אירוע משמעותי נוסף התרחש באחת הפעמים בהן יצאה סמ”ר נועם להתרעננות בשטחי הכינוס, ושמעה שקצין מהגדוד נורה. ביום שקדם לכך, איבדה סמ”ר נועם פצוע שנפצע במהלך הקרב תוך כדי טיפול – והיא לא התכוונה להניח לזה לקרות שוב. “עמדתי ליד הפרמדיקית שחיכתה לטפל בו וכל הצוות היה דרוך ושקט”, היא מתארת. “אמרתי לעצמי שאסור שתהיה עוד משפחה שכולה. עושים הכל. הייתי נחושה”.
כשהוציאו את הפצוע מהטנק הפרמדיקית החלה לטפל בו וסמ”ר נועם סייעה לה. “הוא קצין שתמיד התהלך עם חיוך, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא החיוך המוכר”, נזכרת סמ”ר נועם. בזמן שהפרמדיקית האחראית הפכה אותו, בדקה וטיפלה בו, סמ”ר נועם הניחה עליו את ידה כדי לבדוק דופק. “לא היה לו דופק – הרגשתי רק שקט”, היא מספרת. “רק לאחר שחלף זמן רב, אולי דקות, הצלחתי לאזור מספיק כוח כדי לומר את זה לפרמדיקית המטפלת. היא השיבה שהיא יודעת, והבנתי שהיא ידעה את זה מההתחלה, אבל כמוני, פשוט סירבה לקבל”.
עבור סמל מאיה, הפרמדיקית של גדוד אחר בחטיבה, הטיפול בקצין המבצעים של הגדוד הוא אירוע בלתי נשכח. זו הייתה הפעם הראשונה בה היא טיפלה בלוחם שנפצע בקרב. “אמרו לנו שנורה נ”ט על טנק, אבל בקשר לא אומרים פרטים כדי לא להוריד את המורל של המחלקה שעדיין נלחמת”, מסבירה. “רק כשהגעתי גיליתי שזה עמוס. הוא היה כולו מכוסה דם ורסיסים. אדם שהיה שם בגדוד מההתחלה, שתמיד סמכנו עליו”, מתארת. “הוא הוגדר דחוף לפינוי. הביאו אותו אלינו על אלונקה, וייצבנו אותו. בבית החולים הוא עבר מספר ניתוחים ועכשיו מצבו משתפר לשמחתנו”, מספרת.
הטובות לטנקים: רצות בין הכלים כשהקליעים מתעופפים
ארבע הפרמדיקיות מחטיבה 401 נכנסו עם הכוחות לרצועת עזה, וסיפקו טיפול רפואי לכוחות בשטח רצועת עזה. “כשאמרו לי שנכנסים כמובן שפחדתי”, מודה סמ”ר נועם. “הפחד לא היה מזה שאהיה סגורה בטנק כל היום או מהתנאים בשטח. כל מה שפחדתי ממנו היה שיגיע אליי חייל, חבר מהגדוד, פצוע”. עם זאת, לצד הפחד מדגישה סמ”ר נועם כי היא רצתה להיות שם, כדי לעזור במקרה של פציעות.
העובדה כי הפרמדיקיות הינן נשים בין גברים לא הקשתה על תפקודן במבצע. “ידעתי שהלוחמים מהגדוד יתייחסו אליי כשווה להם לכל דבר ועניין ויעזרו לי בכל דבר שאצטרך”, מסבירה סמל תמר, פרמדיקית בגדוד. ואכן, בזמן הפעילות המבצעית הוכיחו הפרמדיקיות כי הן לא זקוקות ליחס מיוחד. “כשהלוחמים רואים אישה שרצה כמוהם בין הטנקים גם כשהקליעים מתעופפים מסביב – ברור שיתייחסו אלינו כשוות להם”, מוסיפה סמ”ר נועם.
הפלאפונים של כולן היו כבויים ברוב ימי המבצע, כשבכל הפוגה הן ניסו לעדכן את הוריהן המודאגים לשלומן. כך קרה שחברותיה של סמל תמר גילו שהייתה בעזה רק כששבה הביתה. “הן לא העלו על דעתן שאני בפנים”, אומרת. “לאחר מכן הוצפתי בהודעות מאנשים, שכתבו שהם גאים בי. כמובן שגם ההורים שלי התגאו בי, אבל הם ידעו על כך מראש, והתקשו לישון בלילה”.
על אף המראות הקשים ורגעי השבר, הפרמדיקיות לא היו מוכנות לוותר על הכניסה לעזה. אחרי הכול, זה הייעוד שלהן. “אני מרגישה שזכיתי לעבור את מה שעברתי”, מעידה סמל מאיה. “היה הרבה פחד במהלך ימי המבצע. אבל רק התחשלנו והתגבשנו, ואין סיכוי שמישהו אחר היה עושה זאת טוב מאיתנו”.
