אי-מילוי הוראות, יחסים ש”הגיעו עד שפל ללא נשוא” עם הממונים. הטעויות והגבורה בצליחת התעלה. המחקר החשוב של צה”ל על 73′ ששרון נלחם בפרסומו
עמיר רפפורט (מאתר מעריב, 18 בינואר 2014)
ביום השמיני למלחמת יום הכיפורים האלוף אריאל שרון הסתער לכיוון מפקד חזית הדרום, הרמטכ”ל לשעבר רא”ל חיים בר לב, ועמד להלום בראשו. הוא עצר את עצמו ברגע האחרון. תיאור התקרית הנ”ל, שהתרחשה בחדר הפיקוד של חזית הדרום, איננה לקוחה מתוך יומן זיכרונות אישי של מי מגיבורי המלחמה, כפי שניתן אולי היה לצפות; היא תועדה במחקר רשמי של צה”ל העונה לשם “תולדות מלחמת יום הכיפורים.”
המחקר היה גנוז שנים ארוכות בכספת של מחלקת ההיסטוריה בצה”ל, בין היתר בשל התנגדות עזה של שרון לפרסומו. הוא הופץ לפני כעשור בגרסה מסווגת לבודדים בלבד בתוך צה”ל, ובאורח אירוני משהו, הותר לבסוף לפרסום לציבור הרחב רק באחרונה, כששרון היה על ערש דווי, במלאות 40 שנה למלחמה.
אריק שרון ומשה דיין, 197.3 ארכיון במחנה
לומר שהוא פורסם לציבור הרחב יהיה אולי בגדר המוגזם: הספר בעל החשיבות הנדירה הודפס על ידי משרד הביטחון ב-300 עותקים בלבד. נראה כי הגורמים המעורבים עשו ככל שביכולתם כדי להצניע את הפרסום, ורק עותקים בודדים מהספר הגיעו לחנויות ברחבי הארץ.
גם הודעה מסודרת לעיתונות לא נמסרה. ובכל זאת, מי שהניח ידו על אחד העותקים, ונחשף לגרסה הרשמית של מחלקת ההיסטוריה בצה”ל על אודות חלקו של הגנרל והמדינאי שהלך השבוע לעולמו, לא יכול היה להחמיץ את המסכת הנפיצה העולה ממנה. הספר מתאר בשפה יבשה אך נוקבת את המאבקים המרים שניהל שרון מול מפקדיו, בד בבד עם מלחמתו בצבא המצרי. לזכותו ייאמר שמהדפים עולה גם חלקו הדרמטי ביצירת נקודת המפנה של המלחמה, עם צליחת התעלה.
הספר מבוסס על מחקרים שנערכו על ידי מחלקת ההיסטוריה של צה”ל כבר משנת 75′. באותה שנה החל איש המחלקה, סא”ל ד”ר אלחנן אורן, בכתיבת סקירה מבצעית, בעלת יומרה מינורית ומנדט תואם, על מלחמת יום הכיפורים. עם הזמן התפתחה הסקירה לכדי הספר “תולדות המלחמה”. המחקר והכתיבה ארכו 12 שנה, ועודכנו גם אחר כך בהתבסס על חומר חדש שהתגלה, כמו גם ממצאי מחקרים אחרים על המלחמה. ד”ר אורן, שחתום על הספר, לא זכה לצפות במפעל חייו רואה אור – הוא נפטר לפני כשבע שנים.
הגרסה שפורסמה בסמוך למותו של שרון זהה כמעט לזו שהופצה בצה”ל לפני כעשור, למעט שינויים קלים, ואין ספק כי לו שרון היה נוכח במעמד הפרסום, היה לכל הפחות נסער; בפרט לנוכח רגישותו המיוחדת לכל פיסת מידע שהתפרסמה על תפקודו במלחמה, שהייתה מן המפורסמות. יש לשער שהעובדה שאורן הוצב בעת המלחמה כנציג מחלקת ההיסטוריה באוגדה של אברהם אדן (ברן) – יריבתה המרה של אוגדת שרון – הייתה רק מוסיפה למחלוקת.
האלוף אריאל שרון גויס באוקטובר 73′ כאיש מילואים. את תפקידו האחרון בצבא, כאלוף פיקוד הדרום, סיים ביולי באותה שנה. בארבעת החודשים שחלפו מאז שחרורו הספיק להצטרף לפוליטיקה. תפקידו בחירום היה מפקד אוגדה 143 של השריון תחת אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), מחליפו.
7 באוקטובר שאלת החיילים במעוזים
כבר בימיו של שרון כאלוף הפיקוד התגלעה מחלוקת חריפה בינו ובין הרמטכ”ל חיים בר לב, ובהמשך גם עם מחליפו דוד אלעזר (דדו). בבסיסה עמדה העובדה ששרון לא האמין ביעילות המבצעית של קו המוצבים שנבנה לאורך תעלת סואץ (” קו בר לב”): הוא סבר כי ההגנה על התעלה צריכה להיות ניידת ולא נייחת, וכי בסיס הכוח צריך להיות בקו עצירה, מרחק מה משפת התעלה, ולא בקו המים.
כמו רבים אחרים, גם שרון הופתע מפרוץ המלחמה בצהרי יום הכיפורים. למחרת בבוקר כבר היה בסיני. האלוף גורודיש החליט לשלוח את כוח המילואים שהוקצה לו היישר אל החזית, בלי לשמור עתודה. את אוגדת שרון מיקם במרכז זירת התעלה, בין אוגדה 252 של האלוף אברהם (אלברט) מנדלר (שנהרג בהמשך הקרבות) מדרום ואוגדה 162 של ברן מצפון.
מפקד אוגדה 143, שרון, הגיע לרפידים שבסיני בשבת עוד לפני שהשעון הראה 08:00 ולמד את המצב ממנדלר. עד 13:00 הצטברו ברפידים כ-100 טנקים , ושרון המליץ לאלוף הפיקוד להשאיר את כל אוגדתו מרוכזת במקום אחד ולתקוף עם חשכה. גורודיש, לעומת זאת, הורה לשרון להתרכז בציר הרוחב ולאבטח, ובמידת הצורך, אם יורה על כך, לקדם כוחות עד ציר החת”ם, המקביל לתעלה – לא כדי “להכות כוחות” (מצריים), אלא למנוע פריצה של המצרים קדימה. המשימה שיועדה לו, במילים אחרות, הייתה הגנתית.
בהגיעו למפקדת האוגדה בטסה כמה שעות אחר כך, נועד שרון עם מפקד חטיבה 14 הכפופה לו, אל”מ אמנון רשף, ובשעה 16:00 נטל את הפיקוד על הגזרה המרכזית. הוא הורה להיערך להגנה ולקדם כוח לציר “דרך החת”ם”. עם ערב החלו כוחות האוגדה להגיע לקדמת סיני, ומשעות הבוקר המוקדמות נעו מרבית הכוחות על זחלים בציר באר שבע-ניצנה-רפידים-טסה ונפרסו על גבי אותם 270 ק”מ.
גם שרון הופתע. עם גולדה ציון יהודה, לע”מ
בערב 7 באוקטובר הגיע הרמטכ”ל דדו לחפ”ק פיקוד דרום באום חשיבה, ובסמוך ל-20:00 נפגש להערכת מצב עם אלוף הפיקוד, סגנו ושניים ממפקדי האוגדות. שרון התעכב בשל המתנה למסוק שהיה אמור להטיסו לשם, והגיע לאום חשיבה רק לאחר סיום הדיון, אך הספיק להתעדכן על ידי הרמטכ”ל. באותה ישיבה התווה דדו את התוכנית לשתי מתקפות אוגדתיות מדורגות, מצפון לדרום, על ראשי הגשר שהקימו המצרים מעל התעלה. התוכנית סתרה את כוונותיו המקוריות של גורודיש ועלתה בקנה אחד עם המלצת שרון – לתקוף את הכוחות המצריים בגזרת התעלה כבר באותו הלילה.
על פי החלטת הרמטכ”ל, אוגדה 162 אמורה הייתה לתקוף מצפון לדרום, בלי להתקרב לתעלה ולסוללות שלאורך הגדה, כדי להימנע מהיתקלות בחי”ר ובנשק נ”ט; אוגדה 143 תוכננה לשמש כעתודה.
אם 162 תצליח במשימתה ותתייצב בגזרה שמצפון לאגמים, יפנה אלוף הפיקוד לרמטכ”ל, והאחרון יחליט אם לאשר את השלב השני בביצוע התוכנית. בשלב זה תנוע אוגדה 143 ב”ציר החת”ם” ותתקוף את ארמיה 3 המצרית מדרום לאגמים ועד סואץ, בעוד אוגדה 252 בולמת.
במילים אחרות: האוגדה של שרון הייתה אמורה להישאר ככוח עתודה, למגינת לבו של מפקד, בעוד האוגדה של “ברן” היא זו שתוטל למערכה ראשונה. הרמטכ”ל הטיל ספק אם יתאפשר לצלוח את התעלה כבר ב-8 באוקטובר , אבל הורה להתכונן לאפשרות, אם תוצאות ההתקפות יהיו “מעל ומעבר לציפיות.”
בדיון עם הרמטכ”ל עלתה השאלה אם לפנות את המעוזים שנותרו חשופים, ובסיכומו הנחה דדו לפנות את מי מהם שאינו תורם עוד. כשפגש את שרון בצאתו מהדיון ביקש האחרון לאפשר לכוחותיו לחלץ שני מעוזים. הרמטכ”ל שאל בתגובה אם חילוץ אנשי המעוזים יותיר לו די זמן להצטרף למתקפה בבוקר. כשנענה בשלילה, הביע תקווה שאנשי המעוזים יחזיקו מעמד עד המתקפה המתוכננת.
ככלל, נושא החיילים שנלכדו במוצבי התעלה העסיק מאוד את שרון: הוא הקדיש כמה שעות טובות מיום הלחימה הראשון, בעוד אוגדתו מתארגנת, לשיחות עם אנשי המעוזים ולחץ על צמרת צה”ל ועל הדרג המדיני לפעול במהירות כדי לחלצם. לימים, חששותיו שהמעוזים יהפכו למלכודת מוות התממשו במלואם.
גם במהלך הלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר ביקש שרון מאלוף הפיקוד שיאפשר לו לפעול לחילוץ הלכודים במעוזים. הוא קיבל לכך אישור והשיב שיהיה מוכן להתחיל לפעול בתוך 45 דקות. נאמר לו להמתין. לאחר שעות של ציפייה מתוחה בוטלה הפקודה ב-6:17, זאת לאחר שיחה של גורודיש עם הרמטכ”ל. הלוחמים נותרו לבדם במעוזים, להילחם על חייהם.
8 באוקטובר ניצח במערכה, הפסיד בקרב
למחרת, ב-8 באוקטובר, נוצר הקרע המשמעותי הראשון בין שרון לצמרת הפיקוד. זה היה יום מתסכל במיוחד מבחינת אוגדה 143: הוא החל בכוננות לפעולה, המשיך בהיסעים הלוך ושוב לאורך עשרות קילומטרים והסתיים בהיתקלויות לפנות ערב, באזורים שמהם הוצאו הכוחות כמה שעות קודם לכן. על פי המחקר, בליל 7 באוקטובר סטה הפיקוד מהסיכומים המקוריים שגובשו בדיון עם הרמטכ”ל.
הרקע לעימות בין שרון לצמרת הפיקוד-שבו סירב לכאורה לפקודת לגורודיש – היה הוויכוח אם לצאת לקרב מול ראשי גשר מצריים בצד המזרחי של התעלה. המחקר חושף עד כמה המצב בגזרה היה כאוטי. בשעה 9:00 ביקש שרון מברן להגיע אל המעוזים, ו-32 דקות אחר כך כבר הודיע לאלוף הפיקוד שמוצב “חיזיון” לחוץ. בשעה 10:37 קיבל רמ”ט אוגדה 143 של שרון פקודה מאלוף הפיקוד להניע את האוגדה באופן מיידי דרומה, לצומת הגידי, ולהתכונן לתקיפה ולצליחה. בתשובה לשאלת הרמ”ט ענה גורודיש כי רק כשתגיע האוגדה לצומת יחליט אם להכניס אותה ללחימה, או להניע אותה הלאה, בכיוון דרום. גורודיש הורה לא להמתין לאוגדה 162 ולמסור לה את הגזרה, אלא לעזוב באופן מדורג, מצפון לדרום. בהמשך הורה גורודיש לאוגדה 143 לצאת דרומה למתקפה.
לפי “תולדות מלחמת יום הכיפורים”, האלוף שרון התריע שהפקודה שגויה ולא מציאותית, אולם אלוף הפיקוד הורה לבצעה ולא – יפטר את שרון לאלתר. יצוין שהמחקר לא מצא סימוכין לאיום בפיטורים, והוא התבסס בעניין זה על דברים שכתב שרון בעצמו בספרו “הלוחם”. עוד נכתב במחקר כי במפקדת האוגדה נדהמו מהפקודה של גורודיש, ולא פחות מכך, מנימתה הדחופה.
המחקר קובע באופן חד-משמעי כי אוגדה 143 הוצאה מגזרת הלחימה העיקרית כאשר עוד היה ביכולתה לסייע לאוגדה 162, או לכל הפחות להחזיק חלק מהשטחים השולטים על ציר החת”ם. שרון נרעש: לא זו בלבד ש”תוזז” לריק, אלא שכעת הוצא ממעגל הלחימה, עוד בטרם אוגדה 162 יכלה לתקוף ולהיערך במקומו. התוצאה הייתה פתיחתה של פרצה, שדרכה העמיקו המצרים לחדור לעומק סיני, תפסו מוצבים בצומתי הכביש המרכזי וכביש החת”ם ואיימו להבקיע לטסה. כשנחפזה האוגדה לחזור, חל שיבוש בהיסעיה, וכוחותיה נכנסו לגזרת אוגדה 162 וכמעט פגעו בה.
על פניו, אם כן, המחקר מצדיק את עמדת שרון בוויכוח המבצעי שניהל עם גורודיש בבוקר 8 באוקטובר. אלא שמתיאור האירועים כמכלול עולה כי תוצאתו הייתה אובדן שליטה מוחלט של אלוף הפיקוד על גזרתו.
10-9 באוקטובר גורודיש הופתע בקשר
מתקפת הנגד של 8 באוקטובר נחלה בסופו של דבר כישלון מוחלט, ולאחריה הועברה מרבית תשומת הלב של המטה הכללי לחזית רמת הגולן, שם התקרבו הסורים ליישובים. על הכוחות בחזית הדרומית הוטלה כעת בלימת המצרים, שביססו אט-אט את אחיזתם בצד הישראלי של תעלת סואץ. גם בשלב הזה נמשכו הוויכוחים העזים בין שרון למפקדיו: הוא דרש ליזום עוד ועוד התקפות, ואילו הם איבדו בו את האמון.
חיילי צה”ל בגזרה הצפונית בסיני, במהלך המלחמה צילום: באדיבות ארכיון צה”ל
לפי המחקר, אוגדה 143 הייתה מופקדת בשלב הבלימה על הגזרה המרכזית, שהשתרעה מציר “טליסמן” ועד תעוז “חורבה”. החל משעות הערב של 8 באוקטובר החלו המצרים לתפוס את מעוזי “מכשיר”, “חמוטל” ו”חלוץ” בגזרה. לפי הוראות הפיקוד, היה על אוגדת שרון להיערך כעתודה של הפיקוד בציר המרכזי. אלוף הפיקוד קבע כי משימתה היא להיערך בצורה הגנתית, לרכז כוח בעורף ולהתכונן לצליחה.
אולם מפקד האוגדה שרון ציפה שהמצרים יחדשו בהקדם את המתקפה בציר המרכזי, תוך עקיפת עמדותיו מצפון, והציב לעצמו שתי מטרות עצמאיות: לחלץ את אנשי מעוז “פורקן” שבגזרתו, ובו בזמן לכבוש מחדש את “חמוטל” ואת “מכשיר”. לאחר שובו מחפ”ק הפיקוד פקד שרון על חטיבה 421 לתקוף את “חמוטל”, ועל חטיבה 600 – לתקוף את “מכשיר”. על כוח בפיקוד מח”ט 14 הוטל לעבור דרך חטיבה 142 ולחלץ את אנשי “פורקן” מנקודת מפגש שאליה יגיעו רגלית.
וכך, בעת שאוגדה 143 תוקפת בכביש המרכזי, פתחו המצרים במתקפה דרומה משם. התקדמות הטנקים המצריים נמשכה על אף הנחתת אש ארטילרית של חטיבה 600, והמח”ט, אל”מ רביב, העדיף לנצור אש עד שהמצרים הגיעו לטווח של 1,800 מטר.
בצהרי היום הציע אלוף הפיקוד לרמטכ”ל לכבוש את “מצמד”, זאת בהנחה שהגזרה תתייצב עד אז, אך התבקש בתגובה להישאר בעמדות; הרמטכ”ל אמר שאינו רוצה ליזום פעולות מקומיות. בינתיים התכונן שרון לנצל את הדיפת ההתקפה על חטיבה 600 ללחץ על המצרים הנסוגים, ופקד על סגנו לתאם את התקדמות חטיבות 600 ו-14.
על מפקד חטיבה 600 פקד שרון לתקוף “לעבר קו המים”. החטיבה ירדה מערבה והשתתפה בהתקפה, שגרמה לפגיעה ב-25 טנקים שלה. 12 מהם נשארו בשטח. בעת הביצוע תפסה חטיבה 14 את עמדותיה של חטיבה 600 ב”כישוף” וב”חמדיה.”
בשעה 13:16, ושוב בשעה 13:45, הזהיר אלוף הפיקוד את מפקד האוגדה שרון שלא ייכנס להתקפה, אלא יסתפק במגע אש מטווח רחוק. בשעה 14:30 למד גורודיש מהאזנה לרשתות שמתקיימים קרבות בגזרת “מיסורי” ויצא לכיוונה. שעה לאחר מכן הוא נועד עם מפקד האוגדה והורה לו לנתק מגע ולרכז את כוחו למשימות הצפויות. גורודיש הופתע לשמוע באותו מעמד על הפעלת חטיבה 14, שחלק מכוחותיה הגיעו בינתיים עד שפת האגם. שרון תכנן לרכז אותם שם ולגשת להכנות מהירות לצליחה. הרמטכ”ל היה משוכנע שהשעה אינה כשרה לצליחה, ובשיחה עם סגנו ישראל טל (טליק) ב-18:45 עמד בתוקף על כך שאלוף הפיקוד “יוציא אותו החוצה ויתארגן להגנה”. שרון ניסה לערער על ההחלטה כמה פעמים עד שקיבל לפני חצות פקודה סופית לצאת.
שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דדו היו תמימי דעים בביקורתם על מהלכי האוגדה אחר הצהריים. מהדיווחים שקיבלו ממפקדת פיקוד הדרום הצטייר ששרון פעל בניגוד לתכנון המטכ”ל ולפקודות אלוף הפיקוד. הם גם שללו את ההיגיון שעמד בבסיס כוונת שרון לפתוח בצליחת התעלה בנקודת הזמן ההיא – כוונה שלמדו עליה מדיווחיו של אלוף הפיקוד.
מנגד טען שרון שכל המהלכים שביצע ב-9 באוקטובר התאימו ל”לחימה בעת הגנה” – המודוס שהוטל עליו – זאת על פי תורת הלחימה של צה”ל ובהתאם להיגיון המבצעי בשטח. את טענתו, כי מהלכיו באותו יום עלו בקנה אחד עם ההוראות שקיבל, ביקש להוכיח באמצעות העובדה שהממונים עליו (אלוף הפיקוד וסגן הרמטכ”ל, כאשר היה בדרום) העריכו כי אכן יש מקום לשקול צליחה והמליצו לרמטכ”ל לאשר זאת. שרון המשיך וטען ששורש המחלוקת הינו בכך שהרמטכ”ל קיבל תמונה לא נכונה של הנעשה בשטח, וכתוצאה מכך שלל את רעיון הצליחה בתוקף והורה להסיג את הכוחות הקדמיים של האוגדה.
16-15 באוקטובר שעותיו הגדולות של שרון
ב-10 באוקטובר , בעקבות הקריסה בחזית הדרום, המבצעית והפיקודית, מונה למפקד חזית הדרום הרמטכ”ל לשעבר חיים בר לב. בין השאר, היה זה ניסיון לאכוף סמכות פיקודית על שרון ולבלום את יוזמותיו ההתקפיות, שהתנגשו עם התפיסות וההערכות של מוצב הפיקוד העליון (מצפ”ה) והוראות הרמטכ”ל.
לאחר הגעת בר לב לדרום עברו על הגזרה כמה ימים של לחימה באינטנסיביות נמוכה יחסית. לקראת 15 באוקטובר, לאחר ייצוב המצב בחזית רמת הגולן, החלו לדבר במטה הכללי על צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ בניסון להטות את הכף גם בזירה הדרומית. אלא שלפי המחקר, גם מבצע הצליחה לא התנהל כמתוכנן והיה מלווה בהתנהגות בעייתית של שרון מול מפקדיו. בעוד שרון דרש לבצע פעולה מהירה ככל האפשר לעומק השטח המצרי בניסיון לאגף את הכוחות המצריים ולמוטט אותם, הפקודה שקיבל הייתה לתפוס באמצעות כוחות האוגדה ראשי גשר בשני צדי התעלה, שדרכם כוחות מאוגדה 162 יוכלו לעבור לעומק השטח המצרי.
אוגדה 143 של שרון מנתה בשלב הזה 230 טנקים, אך 50 מתוכם “הושאלו” לגרירת הדוברות והגשר שהיו אמורים לאפשר את הצליחה. למרות הבעיות של שרון בקבלת סמכות, ואף שמהמחקר עולה כי כל מה שיכול היה להשתבש בצליחה אכן השתבש – התמונה המצטיירת ממנו היא שהיו אלו שעותיו הגדולות של שרון. הוא הוביל את כוחותיו תחת אש עזה, ולמרות נפגעים רבים מאמץ הצליחה לא פסק. בשעותיה הראשונות נפצע גם שרון עצמו, אז נכרכה התחבושת המפורסמת סביב המצח שלו.
על פי המחקר, תוכניתו של שרון התבססה על תפיסת מאחז ממערב לתעלה מוקדם ככל האפשר – לוח הזמנים המשוער דיבר על 20:30-20:00. בפועל , הצליחה החלה רק ב-16 באוקטובר בשעה 01:25. בראשה עמד כוח הצנחנים. כמה דקות אחרי שידור מילת הקוד שסימנה את תחילת הצליחה, “אקוואריום”, כבר דווח “אקפולקו”, שמשמעותה הייתה שהצנחנים אוחזים בגדה המערבית של התעלה.
חיים בר לב עם שרון הפצוע ממלחמת יום כיפור צילום:יוסי גרינברג, לע”מ
בקרבות במהלך הלילה ספגה אוגדה 143 אבדות כבדות: בחטיבה 14 לבדה נהרגו יותר מ-120 לוחמים ואבדו יותר מ-50 טנקים. הכוחות של החטיבה ניסו לפתוח את ציר “טרטור” כדי לאפשר את העברת גשר הגלילים לתוך התעלה, אבל נתקלו בלחימה עיקשת של כוחות מצריים בצד ה”ישראלי”. בבוקר 16 באוקטובר הייתה התעלה מכוסה ערפל קרב. שרון כתב על המראה בספרו “הלוחם”: ” השחר עלה על המראה הנורא ביותר שראיתי מימיי.”
בסמוך לשעה 7:00 החלה אוגדת שרון להעביר את הטנק הראשון שלה לצד המצרי של התעלה באמצעות מעבורות שנקראו “תמסחים” ועדיין ללא גשר; כוחות אוגדה 162 טרם הצטרפו למערכה. לפי המחקר, האלוף שרון תבע מהפיקוד לדבוק בתוכנית הצליחה וגרס שיש ללחום על פתיחת הצירים ולהעביר במקביל חטיבת טנקים מערבה. לצורך זה דרש שהפיקוד יטיל כוחות טריים ללחימה על הגישה ל”מצמד”. הוא גם תבע שאוגדתו, או אוגדה 162, יצלחו ב”תמסחים”, ולמעשה בשעות הללו כבר התכונן לעבור בעצמו לגדה המצרית.
בר לב שלל את ההצעה בתוקף, אסר עליו להעביר טנקים בנוסף על אלו שעברו עד השעה 10:00 בבוקר והורה לו באופן אישי להישאר בגדה המזרחית. “כל עוד אין גשר, אתה חייב להיות בצד שלנו ולדחוף כל הזמן”, פקד בר לב.
בערב 16 באוקטובר הסתמן רפיון מסוכן בשטח: אוגדה 143 לא יכלה לתקוף ואילו אוגדה 162 עוד לא הוטלה למערכה ככוח מרוכז. העובדה שבר-לב לא נפגש עם שרון במרוצת אותו היום רק העצימה את חוסר האמון ההדדי. בשעה שנעצרה התנופה של מתקפת צה”ל, גברה הסכנה שהמצרים יגיבו על איום הצליחה במרוכז ובמתואם.
18-17 באוקטובר מלחמות גנרלים עד הרגע האחרון
ב-17 ו-18 באוקטובר, לאחר שבר-לב העביר את משימת פתיחת הצירים המובילים לתעלה מאוגדת שרון לאוגדת אדן, ספגו כוחות צה”ל אבדות כבדות בקרבות “החווה הסינית” ובכפר המצרי סרפאום. ככל שחלף הזמן הלכה והתגברה האש המצרית גם באזור הצליחה עצמו. המבצע, שהיה אמור להוביל לתנופה בצד המצרי, התארך.
ב-17 באוקטובר בצהריים הגיע שר הביטחון משה דיין, בלוויית מפקד החזית בר לב, למוצב האלוף אדן ב”כישוף”. השר שוכנע שמוטב לזמן לשם גם את שרון. הוא התייצב ב-12:30. הרמטכ”ל נחת שם ב-13:00. הדיון שניהלו הנוכחים התמקד בשאלה איזו אוגדה תחצה ראשונה, מיד לאחר שהגשר יורכב והתקפת הנגד המצרית מדרום תסוכל.
האלוף שרון, במצח חבוש, הפגין בדיון רוח קרב שנורתה לכל הכיוונים. “כאשר האלוף בר לב העיר שיש פער בין הציפיות ובין המצב בפועל, חרה לו הדבר עד כדי כך שאך בקושי התאפק מלהכותו בפניו”, מתואר האירוע במחקר. לא בדיוק הלשון המצויה במסמכים מסוג זה.
עוד נכתב כי שרון הציע להשאיר את אוגדה 162 אחראית לגדה המערבית ולהעביר את כל אוגדתו מערבה, ותבע להעביר את הטנקים מיד ב”תמסחים”. המשמעות הייתה לא להמתין עד לגמר הרכבת הגשר. גם שר הביטחון רצה בכך. לעומתו, הציע ברן לדבוק בתוכנית שהטילה על אוגדה 143 להחזיק באזור הצליחה ולהרחיבו בשתי הגדות. לפיכך, הציע שאוגדתו תחצה ראשונה וביקש לשחרר את חטיבה 460 לחצייה בהקדם.
גם בהזדמנות זו עמד בר-לב על הקמת הגשר כתנאי להעברת עוצבות שריון; בהיעדר גשר הסכים לכל היותר ל-50 טנקים בגדה המערבית והניח שהקרב עם החטיבה המצרית ייגמר עד שיורכב הגשר. הוא גם היה מוכן שכל אוגדה תעביר חטיבה אחת או יותר לגדה המערבית ותשאיר כוחות לאבטחת הפרוזדור, בפיקוד הסגנים. הרמטכ”ל קיבל את עמדת בר-לב שיש לחכות לבניין הגשר, אך שלל “פשרה” ופסק שאוגדה 143 תחזיק בראש הגשר ואוגדה 162 תחצה כולה.
לפי דברים שאמר לימים שרון, טוען מחקר מחלקת ההיסטוריה, הוא סבר גם ממרחק השנים כי משמעות ההוראות הייתה “גרימת עיכוב ושיבוש נוספים ומיותרים בניצול הצליחה והחמצה סופית של ההזדמנות למוטט את הצבא המצרי על ידי התקדמות מהירה בעורף שתי הארמיות שלו, או אחת מהן, בטרם יצטברו שם הכוחות שבהם נתקלו אחר כך.”
בחזרה לצליחה. שר הביטחון דיין התלווה אל האלוף שרון בשובו מדיון המפקדים לאתר הצליחה ועבר עמו לגדה המערבית. הוא היה שותף להתרגשות הגוברת לקראת השלמת הגשר, עד כי דיווח על פתיחתו בטרם עת. למעשה, הרכבת הגשר הסתיימה רק בשעה 16:30. לרשות הפיקוד עמד עתה גשר יחיד – לעומת שניים לפחות שנכללו בתוכנית – אך כזה שמילא את התנאי המינימלי שהוגדר להעברת האוגדות ולפתיחת המתקפה מעבר לתעלה.
השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. חציית התעלה הייתה נקודת המפנה בחזית הדרום, הגם שהתארכה מעבר למצופה וגרמה אבדות כבדות. אבל גם חרף שינוי המומנטום, מלחמות הגנרלים נמשכו ממש עד להפסקת האש. לדוגמה, על פי המחקר, ב-21 באוקטובר חש שר הביטחון שהיחסים בין האלוף שרון ובין הדרגים שמעליו “הגיעו עד חוסר אמון הדדי, עד שפל ללא נשוא”. דיין הגיע באותו יום בסמוך לשעה 15:30 למוצב הפיקוד באום חשיבה כדי לשוחח על כך עם רב אלוף בר לב. על הנאמר בשיחה זו לא נכתב במחקר.
שרון. רצה לתקוף כל הזמן. צילום: אורי דן
