אף שהוא שרוי באפלה תמידית, מצא סלומון ביטון (58) מבאר שבע את האור. כשאיבד לפני 12 שנה את מאור עיניו, החליט איש הקבע לשעבר ללמוד עיסוי כדי להקל על מי שזקוק לכך. בין השאר טיפל בהתנדבות בחיילי צה”ל ובמבצע ‘צוק איתן’ התרוצץ בין שטחי הכינוס ללא כל פחד
עודד בר-מאיר (מאתר ynet באר שבע, 18 בדצמבר 2014)
לפני 12 שנה איבד סלומון ביטון (58) את מאור עיניו בעקבות מחלה שהלכה והחמירה. אחרי עשרות שנים של שירות בצבא הקבע, עשייה חברתית ונתינה מרובה, עולמו של ביטון חרב עליו והוא מצא עצמו חסר אונים ותלוי באחרים. אבל ביטון לא נתן למגבלה לעצור אותו, הוא התעשת, למד מקצוע חדש, וחזר להתנדב.
לחג האורים יש משמעות מיוחדת עבורו. “אני אמנם לא רואה את הנרות כמו כל אדם בריא, אך מצד שני אני רואה אותם בדרכי שלי”, הוא אומר. “אני מרגיש אותם, אני חש את החום שהם מפיצים ואת האנרגיה שבוקעת מהם. אני ממשיך את מסורת החשמונאים – באתי חושך לגרש”.
סלומון ביטון – חש את רוח החג גם בלי לראות. צילום: הרצל יוסף
פרשת דרכים
ביטון, יליד מרוקו, נשוי ואב לשלושה ילדים, עלה ארצה בשנת 1961 בהיותו בן חמש, ומאז הוא מתגורר בבאר שבע. את לימודיו היסודיים עשה בבית ספר ‘יוסף קארו’, ואת לימודיו התיכוניים במגמת חשמל בבית ספר מקיף ב’.
בשנת 1974, זמן קצר לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים, התגייס ביטון לחיל השריון. “לאחר אותה מלחמה נוראה שבה נפלו חיילי שריון רבים, היה צורך מידי למלא את השורות, וגויסתי לשרת בחטיבה 14 כלוחם טנקיסט”, הוא מספר.
במשך שנתיים שירת ביטון ביחידת טנקים שהוצבה בחצי האי סיני, והמשיך משם לשירות קבע של 29 שנים.
במהלך עשרות שנות שירותו שימש ביטון מפקד מחנה של בסיסי חטיבה 14 של השריון ברפידים ובקו סיימה, ולאחר מכן שירת ביחידת ההנדסה הפיקודית של פיקוד הדרום. הוא התמנה לסגן קצין העיר באר שבע, תפקיד שמילא במשך עשר שנים. לאחר מכן שימש קצין ניהול וסגן מפקד יחידת הגששים הפיקודית. במהלך תפקיד זה הוא איבד את מאור עיניו בשל מחלה שהלכה והחמירה עד שלפני 12 שנים התעוור לחלוטין.
איך מתמודדים עם מגבלה כזו?
“תחושה לא קלה וגם לא פשוטה. הגעתי לצה”ל כלוחם ואדם בריא והשתחררתי כאדם עיוור לחלוטין. התהפך עליי עולמי והשתרר עליי חושך מוחלט. אחרי עשייה של עשרות שנים בשטח, אתה מוצא את עצמך פתאום בין ארבעה קירות, חסר ישע, תלוי באחרים, כשעולמך חרב עליך”.
ביטון נמצא אז, כהגדרתו, על פרשת דרכים, וניצב מול השאלה אם לקבל את הגזרה שניחתה עליו או לקום ולהתגבר על המגבלה והקושי. “הייתי צריך לקבל החלטה”, מטעים ביטון, “או להיות מסכן ולהסתגר בבית ולהיות תלוי באחרים, או לקום מהקרשים, לעשות מעשה ולתפקד חרף מגבלת הראייה. זו מציאות קשה שצריך להסתגל אליה”.
ובמה בחרת?
“בחרתי לא לאבד תקווה. החלטתי ללכת לכיוון החיובי. למרות היותי נכה לא נתתי למגבלה שלי להשתלט עליי. הרגשתי שנפלתי ממציאות של אור למציאות של חושך ואפלה גמורה ולאובדן העצמאות, אבל למרות זאת אספתי כוחות מחודשים והחלטתי לטפח קריירה חדשה. החלטתי לעשות תפנית בחיי”.
מטפל בשטח
הדרך החדשה שביטון בחר בה כללה לימודי רפואה משלימה במכון וינגייט שבסיומם הוסמך כמעסה רפואי בכיר, מקצוע שהוא עוסק בו עד היום. עם סיום הלימודים והסמכתו פתח ביטון קליניקה פרטית. אבל למרות עיוורונו, הוא אינו מסתפק בכך ועובד גם כמעסה רפואי בבית הלוחם בבאר שבע ובמרפאת הכאב של קופת חולים ‘מאוחדת’ בעיר.
כמו כן, הוא מתנדב אחת לשבוע בכפר השיקומי ‘עלה נגב – נחלת ערן’ הסמוך לאופקים ומטפל בדיירי המקום, רובם ככולם עם צרכים מיוחדים. ב’עלה נגב’ ביטון מטפל בדיירי הכפר במגע ובעיסויים המותאמים באופן אינדיבידואלי לכל אחד ואחד מהם.
בין לבין, ביטון מקדיש לא מעט מזמנו לטפל בהתנדבות באזרחים ובחיילי צה”ל. בעת מלחמת לבנון השנייה הוא הגיע לקריית שמונה וטיפל שם בתושבים ששהו רוב הזמן במקלטים. במבצע ‘עופרת יצוקה’ ו’עמוד ענן’ הוא תמך וטיפל בתושבים ובחיילים ששירתו בגזרת עוטף עזה, ואף פקד את מתקני האגודה למען החייל כדי לסייע לחיילים שיצאו לתקופת התרעננות.
“כחייל וכאדם שעבר את שירותו הצבאי ושהפך לנכה, מי כמוני יודע את מצוקותיהם של אזרחים וחיילים ובעיקר של חיילים נכים”, אומר ביטון. “אני מזדהה עמם בכל רמ”ח איבריי ואני מאמץ את הדרך להתנדב ולהעניק מכישרוני ומהידע שלי לטובת מי שזקוק לי. יצאתי לשטח וטיפלתי גם באזרחים וגם בחיילים כדי להרגיע אותם ולסייע להם במציאות הקשה שניחתה עליהם”.
תמיד לצדם
במבצע ‘צוק איתן’, בקיץ האחרון, נשאה פעילותו ההתנדבותית של ביטון נופך אישי. בעוד הוא פוקד את שטחי הכינוס של החיילים בעוטף עזה ומטפל בשטח בצוותי כיפת ברזל ובחיילי ההנדסה, השריון והצנחנים, התבשר כי בנו, קצין בגולני, נפצע בשכונת סג’עייה שבעזה מירי טנק על כוחותינו.
“זו לא הייתה סיטואציה קלה”, נזכר ביטון, “מצד אחד דאגתי לבן הפצוע, ומצד שני הייתי עם החיילים ליד הטנקים והנגמ”שים. היכן שהיו חיילים בגזרה, שם גם אני הייתי”.
בכל זאת, אדם עיוור המתרוצץ בשטחי לחימה מצוי בסכנה גדולה יותר ממי שרואה.
“לא היה לי חשש להגיע לחזית. הייתי בשטח בשביל החיילים, לא בשבילי. אני יודע מה זה להיות חייל בשטח, אני מכיר את המצוקות של החייל. לכן לא חששתי להגיע לשטחי הלחימה”.
אתה מתוסכל מכך שאינך יכול לראות את המטופלים שלך?
“הרגשתי את המתח שעל פניהם של החיילים למרות שבפועל לא ראיתי את מבטיהם. חשתי אותם בדרכי שלי, על ידי מישוש ודיבור איתם. סיפרתי להם את סיפור חיי. נתתי להם כוח, השראה וביטחון. דורות של חיילים עברו אצלי, ואני מכיר את המציאות הצבאית, והחלטתי לעשות הכול למענם היכן שאני יכול”.
האור שלו
בשבוע שעבר העניק ארגון נכי צה”ל לביטון תואר מתנדב מצטיין, ואלוף פיקוד דרום, האלוף סמי תורג’מן, הגיש לו תעודת הוקרה על פעילותו ההתנדבותית במבצע ‘צוק איתן’.
את ביטון אנחנו תופסים בשובו מיום ספורט באשקלון של חיילי יחידת קרקל, שם העניק להם טיפולים בהתנדבות. “כל חיי הם נתינה ועשייה”, הוא מדגיש. “אני מחובר לקרקע ולשטח. זה חלק ממני. הנתינה נותנת לי אור בלב וזו התשובה שלי לחושך שאני נמצא בו. אני מגרש את החושך בדרכי שלי”, הוא אומר, ומדגיש שהוא אינו מתכוון לתת למגבלה שלו לנצח אותו, אפילו לא לרגע.
“ההיפך הוא הנכון”, הוא אומר, “לעובדה שאני לא רואה יש גם יתרון. המטופלים והמטופלות שלי לא חוששים לפשוט את בגדיהם לפני שאני מתחיל לעסות אותם. ממילא אני לא רואה כלום. אני לא רואה איך המטופל שלי נראה, האם הוא יפה או מכוער, האם הוא שמן או רזה, האם יש לו איזו נקודת חן על הגוף. המטופלים שלי מרגישים נוח עם זה”.
לדבריו, “אדם עיוור מפתח חושים אחרים, בעיקר מישוש ומגע ידיים, דרכם אני מבחין בדברים שאדם רואה לא מבחין בהם. אני מעביר להם אנרגיות. מבחינתי הפכתי את המגבלה ליתרון. אני חי עם מה שיש ועושה את הטוב ביותר בקטע הזה”.
אף שהוא אינו זוכה לראות את אורותיהם של נרות החנוכה, ביטון אינו מתוסכל ומסרב לשקוע במרה שחורה. “אני רואה את הנרות בדרך שלי”, הוא מציין, “בנתינה, בעשייה ובעזרה לזולת. זה האור שלי”.
