הטנקים הוותיקים ייצאו בקרוב משימוש צה”ל, ולאחר שהניסיון למוכרם לא צלח הם יותכו לברזל. דורות של לוחמים מתרפקים על הזיכרונות המשותפים מהקרבות, כשה”פטונים” היו חוד החנית של הצבא
יוחאי עופר (מאתר מעריב, 19 בינואר 2014)
שינוי רחב שעובר חיל השריון בחודשים האחרונים, כחלק משינוי סדרי הכוחות בצה”ל, מוביל את הצבא לפרידה היסטורית מטנקי המגח ו”מרכבה סימן 1″ הישנים, שבהם השתמש חיל השריון במהלך עשורים רבים. מסתמן כי הטנקים יעברו הליך של התכה ויימכרו לשוק הברזל.
השמועה על רוע הגזירה פשטה בין אנשי השריון כאש בשדה קוצים, ואין איש מביניהם שנותר אדיש לה. בעבור לוחמי השריון הטנק הוא כמו האהבה השנייה ואולי אף הראשונה, והפרידה ממנו מותירה צביטה עמוקה בלב.
טנקי המגח. צילום: ארכיון במחנה
“אני הכרתי את המגח בשנת 1968 כשהייתי חניך בפנימייה צבאית, במהלך ביקור שעשינו בחיל השריון”, משחזר אל”ם במיל’ רמי מתן. שנה לאחר מכן הוא התגייס והתאהב בדגם המשופר שאיתו העביר את שירותו הסדיר, ולאחר מכן כסגן מפקד חטיבת מילואים עד לפני שבע שנים.
“ביום הכיפורים הייתי מפקד פלוגה של טנקים מסוג מגח. זה לא רק גוש מתכת, זה טנק עם נשמה. כשמדברים אליו הוא מבין, וכשהוא נוסע הוא מתאמץ עד הסוף. אם יודעים לעבוד איתו נכון מפיקים ממנו 150 אחוז מהיכולות שלו. תמיד האמנו בטנק הזה, שלמרות שהיה פגיע הוא מהיר מאוד. מי שניצל נכון את המהירות ויכולות האש שלו חיפה על הפגיעות היחסית שלו.”
עבור מתן מלחמת יום הכיפורים היא זיכרון משמעותי מהטנק, כאשר במהלך לחימה שנמשכה עשרים יום הוא נפגע שלוש פעמים אך המשיך להילחם, זאת למרות שני טילים נגד טנקים שפגעו בטנק שלו.
כמה חטיבות שריון עתידות להיסגר עד סוף השנה הנוכחית ואנשיהם יוצבו מחדש ביחידות אחרות.
מדובר בהליך שנמשך מספר שנים ושהופסק בעבר, אך הקיצוץ הנוכחי בתקציב הביטחון לא הותיר ברירה אלא לוותר על שירות הטנקים הוותיקים. “בעבר כבר עמדו חטיבות שריון ותיקות בפני פירוק”, אומר גורם צבאי ומוסיף: “איש לא נפל מהכיסא לאחר הודעת הרמטכ”ל על סגירת החטיבות. לכולם בצה”ל היה ברור שזהו רק עניין של זמן.”
הטנקים הראשונים הגיעו לישראל באמצע שנות ה-60, לאחר שמשלחת קצינים בראשות האלוף במיל’ יעקב (ג’קי) אבן יצאה בחשאי לגרמניה, וסיכמה את עסקת רכישת הטנקים ממחסני הצבא האמריקאי. צוותי המגח הראשונים עברו קורסים על הטנק ובנו מערך שיעורים בגרמניה.
בעשרות השנים שחלפו מאז לחמו המגחים בשדה הקרב, ובמקביל שודרגו מאות טנקים כאלו ששימשו את צה”ל. עם כניסת טנקים חדשים ובהם המרכבה, צומצם השימוש בטנקים הישנים, שעברו בעיקר למערך המילואים, ועתה ייפרד מהם צה”ל לחלוטין.
שם עם גרסאות רבות
מגח הוא שם הקיצור שניתן לטנק האמריקאי “פטון”, ועל משמעותו המדויקת רווחות עשרות גרסאות, כאשר נוסטלגיה רבה נוכחת גם בסוגיה הזו. המגח כבש את צה”ל ואת חיל השריון במקביל לטנקי ה”שוט” הבריטיים, ולוחמי השריון הצעירים נדרשו לבחור בין השניים, כאשר ה”שרמנים” הוותיקים פינו את הבמה ועברו אל עולם המילואים.
“כשאני התגייסתי הייתה מלחמת עולם לאיפה הולכים”, מספר תא”ל אורי אגמון, שבתפקידו האחרון היה מפקד אוגדה משוריינת. “החלוקה בסופו של דבר הייתה כך שאלו שהתגוררו בתל אביב ודרומה שובצו לטנקי המגח, ואלו שהתגוררו צפונה שובצו ל’ שוטים’ שהיו ברמת הגולן.”
ביום הכיפורים לחם אגמון על גדות התעלה, בודד מול שמונה כלים משוריינים של המצרים, ותוך דקות אלו הושמדו. בהמשך חבר אל שני הטנקים הנוספים בפיקודו, ויחד לחמו בחטיבת שריון מצרית שצלחה את התעלה אך נכנעה לכוחו של המגח.
אגמון, שהתגייס לצה”ל בראשית שנות ה-70, פגש את הטנק לראשונה בבית הספר לשריון שהיה אז בג’וליס. במלחמת יום הכיפורים שפרצה שנתיים לאחר גיוסו פיקד על מחלקה, ובשנים הבאות המשיך במעלה הדרגות בצמוד לטנק המגח עד לתפקידו כמפקד אוגדה. אגמון עסק גם בתורה החילית של חיל השריון, שבמסגרתה עבר הטנק שיפורים.
אנשי השריון, בוגרי טנק המגח, מדברים עליו בגאווה, ומספרים כי בחיל התפתחה תרבות מקצועית שבה הם נדרשו להכיר את המערכות לפרטים, ולהפוך למומחים בתחום. “אנשים טיפלו בטנקים וניקו אותם גם עם מברשות שיניים”, אומר אגמון.
“חשנו אהבה לכלי ונכנסנו עם גרביים כדי לא ללכלך אותו. ככה חינכו אותנו, זו הייתה גאווה. בשריון אתה חי את הטנק 24 שעות והחיבור איתו הוא חזק מאוד, מתוך הבנה שיוצאים יחד למלחמה. צריך לטפל אחד בשני וצריך לטפל גם בטנק. ההיכרות הופכת להיות אינטימית גם עם האנשים וגם עם הטנק.”
לדברי הלוחמים הוותיקים, המגח היה טנק אלגנטי, נוח לתפעול ואהוב מאוד על אנשיו. למרות שמדובר בגוש ברזל ומכונה דוממת, אנשי השריון מדברים עליו כאילו מדובר באהבת חייהם. לאחר מלחמת יום הכיפורים יצא ספר בשם “מכתבים לטנקים”, שבו קובצו מכתבים שכתבו אנשי מילואים לטנק שלהם.
בצה”ל ובמשרד הביטחון קיוו עם ההחלטה על סגירת חטיבות השריון, כי ניתן יהיה למכור את הטנקים ישנים בשלמותם למדינות שונות ולקבל מאות אלפי דולרים עבור כל אחד מהם, אך בחלוף הזמן הבינו אנשי הרכש במערכת הביטחון כי לא יימצאו קופצים שיבקשו לקנות את המציאות העתיקות, גם משום ששדה הקרב הנוכחי נזקק פחות לשימוש בטנקים.
לדברי גורמים צבאיים, במסגרת עבודת מטה נרחבת המתנהלת בצה”ל ובמשרד הביטחון, מסתמן כי לאחר שיוצאו מהטנקים הישנים חלקים דוגמת מכשירי קשר או התותח שעדיין ניתנים לשימוש בטנקי המרכבה החדשים יותר המתפקדים עדיין בחיל השריון, יעברו הטנקים ההיסטוריים הליך של התכה וגריטה כדי למכור את החלקים לתעשיית הברזל.
“בעיניי זו החלטה לא נכונה אבל מי אני שאקבע”, אומר אל”ם במיל’ רמי מתן. “הייתי בעבר בבית הקברות לטנקים ישנים, כואב לראות את זה. טנק ששמרת עליו ושטיפלת בו מושמד. אני מבין את השיקול אבל רגשית זה צובט בלב.”
תא”ל אגמון מספר כי בעבורו מדובר ברומן שמעולם לא מסתיים, והוא גם מנסה לרכוש טנק אחד כזה למזכרת. “אני מנסה לקנות אחד הביתה ומפעיל לחצים שייתנו לי אחד כזה. רבים זוכרים את מספר הטנק הספציפי שלהם במלחמה, ואם הייתי רואה את הטנק שלחמתי עליו ביום כיפור הייתי מתרגש.”
מדובר צה”ל נמסר בתגובה כי “כחלק מסגירת המערכים בחיל השריון הוצאו משימוש מגחים וטנקים מסוג מרכבה סימן 1.”
