27 באפריל 2014: גם אחרי 8 חודשים של עינויים בשבי הסורי, אמנון שרון ממשיך לחייך
דווקא בגיהינום שבכלא “אל מאזה”, בתחתית הבור, למד אמנון שרון מהי חשיבה חיובית. לסורים מכר מילים כמו “שלחופה”, על מועד השחרור המדויק חלם כל לילה, ואת שמו של הבן שנולד לו ניחש עוד בשבי. פלא שהמכות שהחיים הנחיתו עליו אחר כך לא דגדגו אותו?
טל בשן (מאתר סופהשבוע, 23 באפריל 2014)
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, את סדר הפסח של 1973 שעשה עם חבריו, שבויי מלחמת יום כיפור, בכלא “אל מאזה” הסורי הנודע לשמצה, זוכר אמנון שרון לטובה. “גנבנו עט מהצלב האדום ושחזרנו את ההגדה על פתקים, במקום מצות צלינו פיתות,במקום יין היה קפה מהול במים, ופיג’מות נקיות במקום בגדי חג. שרנו בקולי קולות, והסוהרים הסורים התפרצו פנימה לראות מה המהומה, בדיוק כשהגענו ל’שפוך חמתך על הגויים’. אחר כך התברר שטעינו בתאריך, אבל זה היה סדר הפסח הכי כיפי שהיה לי.”
צירוף המילים “שבי סורי” ו”כיף” מוזר כשלעצמו – אבל אמנון שרון (67) הוא אקזמפלר מיוחד – קצין שריון מחוספס, עם עיניים צוחקות וחוש הומור מיוחד, שתוך כדי העינויים בשבי גילה את כוחם של חשיבה חיובית ודמיון מודרך, מושגים “ניו אייג’ים” שבכלל לא ידע אז על קיומם, “אבל אין ספק שהם הצילו את חיי.”
כדרכם של פדויי שבי רבים שתק שנים רבות ולא סיפר מה עבר עליו, עד שבנו ביקש ממנו לספר את סיפורו בבית הספר. מאז הוא מדבר וכותב ומצייר את השבי שלו, מנחיל את “תורת האופטימיות” שלו לאחרים ועדיין משתמש בה בעצמו, לנוכח עוד כמה מבחנים לא קלים שהחיים זימנו לו.
משבי לשבי
את סיפור השבי של אמנון שרון צריך כנראה להתחיל מהעובדה שהוא עצמו נולד בשבי – במחנה עצורים בקפריסין, לשם נשלחו הוריו ניצולי השואה, לאחר שאוניית המעפילים שעליה הגיעו, “חיים ארלוזורוב”, עלתה על שרטון מול חיפה. ליתר ביטחון הוסיפו לו הוריו גם את השם “חיים”, על שם סבו – אולי עוד מרכיב בסיפור ההישרדות הפלאית שלו.
שרון. “אמרתי לרופאים שתוך חודשיים אני מתהלך. לא האמינו לי”. צילום: רענן כהן
המשפחה עלתה ארצה בכ”ט בנובמבר (“הורי היו בטוחים שרוקדים ברחובות לכבודם”), נשלחה למעברה ליד רעננה ובהמשך עברה לגבעתיים. האב, מעצב גרפי ששרד בשואה בזכות זיופי תעודות, עמד על כך ש”הילד צריך מקצוע אמיתי”, ושלח אותו ללימודי טקסטיל ב”אורט שנקר” (בכלא הוא אכן הצטיין במקרמה ובהשחלת חוט שנתלש ממגבת לתוך מחט שאולתרה מעצם של עוף).
הוא התעקש להתגייס לשריון, “זה נתקע אצלי עוד כילד, כשראיתי במצעד יום העצמאות את טנקי ה’שרמן'”, הוא מספר. במלחמת ששת הימים שירת כמ”מ טנקים בחטיבה 7, ולאחר מכן כמ”פ ברמת הגולן, תחת פיקודו של גורודיש, “שלקח אותי לשיחת שכנוע לחתום קבע בלשכה שלו בנפח. כשסירבתי, הוא פתח את החלון בעצבים, הצביע צפונה ואמר ‘אתה רואה? שם דמשק, אנחנו נכבוש את דמשק ואתה תשב בבית’. בסוף אני ישבתי בדמשק והם ישבו בבית.”
שרון פרש מהצבא, מונה למ”פ מילואים (גדוד 266, חטיבה 179), התחתן עם בלה חברתו, עבד במפעל טקסטיל ולאחר מכן הקים הוצאת ספרים קטנה. בנו הבכור, רביב, היה בן שלוש כשיצא למלחמה. כשחזר היה כמעט בן ארבע.
בערב יום כיפור 1973 ישבו אמנון שרון ואשתו ההרה בדירתם החדשה בגבעתיים, מתפלאים על התנועה בכביש. בשבת בבוקר כבר הוזעק לימ”ח במחנה פילון. המג”ד, עוזי מור, סיפר לו על אלפי טנקים סוריים שנפרסו ברמה וש”כנראה עומדת לפרוץ מלחמה.” החטיבה הסדירה כבר יצאה לרמה, ושרון נצטווה לעלות עם פלוגת המילואים שלו. “בדיעבד הסתבר שבאותו זמן טנקים סוריים כבר פרצו לרמה, אבל אנחנו לא ידענו עדיין כלום.”
“התחושה הייתה שאנחנו לוקחים אותם בהליכה”. שרון לאחר מלחמת יום כיפור. צילום: רפרודוקציה
הימ”ח כבר היה ריק מטנקים תקינים, ולשרון צוותו עשרה טנקי “סנטוריון” המיועדים לשיקום (“גרוטאות, היה טנק אחד שאסור היה לדומם, אחרת אי אפשר היה להניע אותו בחזרה”). הסרבלים שקיבלו היו במידה small, במקום 72 פגזים צויד כל טנק רק ב-12 פגזים, ולא נעשה תיאום כוונות, “אבל התחושה הייתה שמה זה חשוב בכלל, הרי אנחנו לוקחים אותם בהליכה, רק מהרעש הם יברחו.”
שלושה סנטוריונים נשרו בדרך, ועם שבעת הנותרים נצטווה שרון להיכנס מיד ל”ציר הנפט” ליד נפח באורות כבויים. איש לא עדכן אותו על כך שטנקים סוריים כבר נמצאים בשטח. זמן קצר אחרי שנסעו באפלה, בכביש הצר, ניחתה עליהם אש תופת. “נכנסנו למארב של חטיבת טנקים סורית. כל הטנקים חטפו פגיעה ישירה, ואלה שקפצו מהטנקים רוססו במקלעים מטווח קרוב.”
הטנקים בערו, שרון חילץ את אנשי הצוות שלו מהטנק (כולם נכוו קשות ומתו מפציעותיהם), עבר לטנקים אחרים, ופקד על אחד המ”מים לאסוף את הפצועים ולחזור לנפח בעודו מחכה לתגבורת שוודאי תגיע. כשבדק את נשקו האישי, גילה שה”עוזי” שלו חסר קנה. בעודו מטפס על הטנק הבוער בניסיון לפרק את מקלע הטנק, נהדף מפיצוץ אדיר – הפגזים שהיו בטנק התפוצצו.
כשהתעורר מעלפונו, שרוף ידיים ופצוע ראש, ראה סביבו נחילי טנקים סוריים, “חשבתי שטעיתי בניווט, לא האמנתי שכל הטנקים האלה הגיעו לצד שלנו. איפה השריון שלנו? איפה חיל האוויר?”
כעבור זמן קצר גילה אותו חייל סורי, שמרוב בהלה הרים ידיים, “רק אחר כך הוא הבין שהתבלבל ושלף ביד רועדת אקדח. הובילו אותי לטנק סורי, נתנו לי מים, התנהגו למופת”. משם כבר הובל בעיניים קשורות ויחס הרבה פחות עדין לדמשק, “פה ושם צ’פחות בדרך, וכל הזמן שואלים אותי ‘טִייָר? מלח?’. התברר שחשבו שאני טייס או נווט, בגלל הסרבל.”
אמנון בעל החלומות
שרון מצא את עצמו בחדר רחב, מוצף אור ניאון, “מאחורי שולחן ישבו ערבי מבוגר עם עיניים חודרות, ובחור גבוה עם חיוך נחמד, שנראה לי תימני. הייתה לו עברית של צבר.”
לימים יתברר שאותו “תימני” היה אכן ערבי ישראלי, תושב הכפר עראבה, אחמד נעמנה שמו, שערק לסוריה בשנות ה-60 ושימש כמתורגמן בחקירות של הסורים. בשנה שעברה, לאחר שהתברר שנעמנה חזר לעראבה, נערך מפגש טעון בין מי שכונה “השובה מדמשק”, לבין אמנון שרון וחבריו השבויים. “הוא אמר כל הזמן שהוא לא זוכר. אמרתי לו שכשאני אמרתי בשבי שאני לא זוכר, עקרו לי את הציפורניים.”
שרון בשבי הסורי. “אמרתי שאני לא יודע כלום בערבית חוץ מ’כוס אוחתק’.” צילום: רפרודוקציה
“תחילו לשאול אותי: שם, מספר אישי, דרגה – את השריונאים לא מכינים לשבי, אותנו מכינים רק לזה שיגרדו אותנו בשפכטל מהטנק. אמרתי שאם מתחילים לשאול אותי על צבא, אני רוצה את הצלב האדום. שניהם פרצו בצחוק, ואני איתם. ‘תגידו דוגרי’, אני אומר להם, ‘אם קצין שלכם ייפול אצלנו, הוא ידבר?’. שניהם השתתקו בבת אחת. ‘תפסנו אותך! אמרת “דוגרי” – אתה קצין מודיעין, אתה יודע ערבית!’. ניסיתי להסביר להם ש’דוגרי’ זה בעברית בכלל, ושאני לא יודע כלום בערבית חוץ מ’כוס אוחתק’. הערבי קם, דפק על השולחן, שמו לי שק שחור על הראש, ופה התחילה סוריה.”
הוא הוכה באלות ובכבלי ברזל, טקס שיחזור על עצמו יום יום משך חודשים, והושלך לצינוק בכלא שנודע כ”מוסד המודיעין השני הסורי”. בתחתונים, הידיים קשורות, על רצפת בטון עם חצץ ושברי זכוכית, ללא שמיכה או מזרן. כמו חבריו לשבי, הוא עונה במכות חשמל, פלאקות ברגליים, עקירת ציפורניים ועוד אמצעים שטניים שהיו שמורים לשבי הסורי.
אחרי חודש הועבר לצינוק בכלא “אל-מאזה” הידוע לשמצה, שם נמשכו העינויים הקשים, “אבל התנאים השתפרו – הרצפה הייתה רק עם חצץ, בלי זכוכיות”. בצר לו, המציא לעצמו תפילה, “אני בכלל לא אדם דתי, אבל חיברתי תפילה לאלוהים והתפללתי שלוש פעמים ביום. בסוף התפילה שמעתי מדי פעם קול שאמר לי ‘אמנון, תמשיך, אלוהים איתך’. זה נשמע אולי הזוי, אבל זה עזר לי, ולמרות שהייתי בתחתונים, ובחוץ היה שלג, לא חליתי אף פעם.” את התפילה, אגב, הוא ממשיך לומר גם היום, שלוש פעמים ביום.
“התחלתי לחלום חלומות שחזרו על עצמם”, הוא מספר, “חלמתי שמגיעים שלושה אנשי הצלב האדום, קירחים ושמנמנים, והם אומרים לי שמתנהל משא ומתן עם הסורים על חילופי שבויים, ושנשתחרר ב-8 ביוני. החלום היה בנובמבר, אבל זה נתן לי תקווה, וכשכבר לא הייתי מסוגל יותר לעמוד בכאבים הייתי שומע קול שאומר לי ‘אמנון, תחזיק מעמד, כל יום שעובר מקרב אותך ל-8 ביוני’.”
בסופו של דבר אכן הגיעו אנשי הצלב האדום, “אומנם רזים ולא שמנמנים”, והביאו איתם גלויות מהבית, אבל מה שמוזר עוד יותר – שרון וחבריו לשבי השתחררו ב-6 ביוני 1974, “יומיים לפני הזמן”, הוא מחייך את חיוכו השובב.
צילום: רפרודוקציה
כעבור שבוע ב”אל-מאזה” קיבל גם שמיכה מדיפת ריח שתן, ובהמשך גם מזרן קש דוקרני ומסריח, שלא יכול היה לשכב עליו בגלל פצעיו. “בא לי עוד חלום שחזר, שאני פותח מפעל למזרנים ולמיטות, משהו נפלא, שכיף לישון עליו”. כעבור 18 שנה, לאחר שחרורו מצה”ל, פתח עם בנו מפעל כזה בדיוק.
מעשה המרכבה
בין מכות החשמל, הסיגריות שכובו עליו והשיניים שעפו מפיו, החליט שרון המיואש להמציא לשוביו תשובות, “שאלו אותי על הפלדה של הטנק, אמרתי להם ‘זה כמו שיש בשלחופה’, תקעתי מילה שהכרתי מהתשבצים. כל החקירה כבר נעצרה על המילה הזו, שהם לא הכירו.”
שרון החל “ללמוד את השיטה, כמו בשחמט”, להזכיר מילים עבריות לא מוכרות, ולשנן לעצמו מה אמר קודם כדי להתכונן לחקירה הבאה. הוא למד גם לרפא את פצעיו בעזרת קליפות של קלמנטינה ואיך לא לאבד את תחושת הזמן. את כל אלה הוא מלמד היום לוחמים בשייטת, בתקווה שלא יצטרכו ליישם אותם.
כשנשאל על נשק חדש בשם “מרכבה”, לא ידע במה מדובר, “אמרתי להם שאני קצין במילואים, שאני לא יודע, ובאמת לא ידעתי. הם היו משוכנעים שאני משקר. באותה חקירה הסתער עלי חייל עם שברייה ותקע לי אותה בגב”. מדמם והוזה בתאו, חלם שרון עוד חלום: “חלמתי שאני אלוף משנה, מפקד על שלוש ‘מרכבות’ – קופסאות גפרורים, כשבכל אחת תקועה סיגריה בתור קנה, וככה אני משחרר את כל המדינה.”
לאחר השבי מונה שרון לתפקיד חדש וסודי: ראש צוות הניסויים בטנק המרכבה. “קשה לי להסביר את העניין הזה, אבל זה מה שקרה. היום מדברים הרבה על דמיון מודרך ועל תורות כמו ‘הסוד’, אני כמובן לא הכרתי את זה אז. הייתי רק שרדן, בן של שרדנים שעברו את אושוויץ, בהבדל אחד – שאצלם כל העבר שהיה נמחק לנגד עיניהם, בלי שהייתה מדינה מאחוריהם.”
אחרי חמישה חודשים בצינוק הובל שרון לחדר גדול, שבו התגודדו 25 דמויות רזות ומזוקנות שלא הכיר, רובם טייסים (סך הכול נפלו בשבי הסורי 65 חיילים). “בהתחלה הם נראו לי ערבים, עמדו שם ומלמלו ‘נשר’, ‘נשר’, נורא נבהלתי, ושאלתי ‘יש פה יהודי?'”. “חבר’ה, זה לא נשר”, קראו הטייסים באכזבה. התברר שמרחוק הוא נראה להם כמו חברם, הטייס זאב נשר.
“עשינו סבב היכרות, התברר שכול הקצינים היו בצינוק ורק לפני יומיים שמו את כולם יחד. הם לא ציפו שיגיע עוד מישהו, זה היה כמו ב’אח הגדול'”, מספר שרון, “מישהו הציע שנעשה טוטו מתי חוזרים. אני אמרתי בביטחון ‘8 ביוני’, והם אומרים לי, ‘פרט, הסבר ונמק’. שתקתי, טייסים, מלח הארץ, מה אגיד להם, שחלמתי את זה? בסוף הסתבר שכולם חלמו חלומות, רק ששלי היה הכי מדויק.”
הם התארגנו ביעילות, הקימו ועדת תרבות וחוגים (לברידג’, לאנגלית ולמקרמה) וציפו לביקורים של הצלב האדום. המשפחה, שתקופה ארוכה לא ידעה מה עלה בגורלו של שרון, קיבלה בינתיים הודעה לקונית: “משפחה יקרה, צה”ל שמח להודיעכם כי שרון אמנון מופיע ברשימת השבויים הישראלים בסוריה.”
משהחלו להגיע מכתבים מהארץ (אחרי שעברו צנזורה סורית), ציפה שרון לשמוע על הלידה של בתו, “שלפי החישובים שלי כבר הייתה צריכה לקרות, אבל לא קיבלתי שום הודעה, כבר חשבתי שההריון לא החזיק. רק בביקור השלישי של הצלב האדום הודיעו שנולד לי בן. מיד הודעתי שאני קורא לילד ‘דרור’. אחר כך התברר שגם אשתי החליטה לקרוא לו בשם הזה”. דרור, כיום בן 40, עשה את כל שירותו הצבאי בלבנון.
הקרב על הבית
ב-6 ביוני 1974, לאחר “מסיבת סיום” בתא הכלא, שכללה קישוטים מנייר טואלט ותקרובת מחבילות מהארץ, חזרו שבויי סוריה ארצה. שרון, רזה ב-40 קילו (“את המכנסיים הייתי צריך לקשור בשרוך”), בילה יומיים עם המשפחה, מתחבר מחדש לבנו בן הארבע ומתוודע לתינוק שלא הכיר, ומשם נלקח למתקן בזיכרון יעקב, שם עבר תחקירים ובדיקות רפואיות.
הודיעו לו שיצטרך לעבור שני ניתוחים לאיחוי השברים והרקמות שנפגעו בכפות הרגליים, והצמידו לו פסיכולוג מלווה, “אבל אז עוד לא ממש ידעו להתמודד עם טראומת השבי – ראו אותנו חוזרים מחייכים וחשבו שהכול בסדר. גם אנחנו לא ידענו איך לאכול את זה, אז חשבנו שפסיכולוג זה רק למשוגעים. אותי ליווה ד”ר מוריס קליינהאוז, והוא אמר לי שני דברים חשובים – ‘אל”ף, תחזור לטנקים, ובי”ת – תדבר, תספר, ואל תשמור את הדברים בפנים’.”
עם רבין. “אנשים ניגשים אלי עד היום ומספרים שנתתי להם כוחות חדשים”. צילום: רפרודוקציה
עברו עוד 20 שנה עד שהחליט לדבר, אבל לטנקים הוא חזר מיד: “נתנו לי תפקיד זמני במה”ד וחשבתי שאני משתגע. צלצלתי למוסה פלד וביקשתי שימצא לי תפקיד. הוא אמר ‘אוקיי, אני מטיל עליך את הניסוי האג”מי של טנק המרכבה’. פרצתי בצחוק וסיפרתי לו על החלום שלי.”
שרון היה אחראי לשילוב טנק המרכבה בצה”ל, שירת כמג”ד בבקעה, כסגן מפקד אוגדת מילואים בצפון וכמפקד פו”ם. כשהשתחרר מהשירות, כעבור 18 שנה, פתח עם בנו את מפעל המזרנים, שהצליח יפה. “לא סיפרתי הרבה על מה שעבר עלי, נשארתי ער בלילות ונרתעתי ממגע פיזי, אבל תפקדתי מצוין ביומיום. החלטתי לשים הכול מאחור, ולהמשיך הלאה.”
כשמשפחות חללי הפלוגה שלו התלוננו שסיפורם לא הונצח כראוי, התיישב וכתב את חוויותיו מהמלחמה ומהשבי. את כתב היד העבירה בתו הצעירה למחשב, “בעקבות זה היא הלכה לטיפול פסיכולוגי. היום כבר לא הייתי עושה את הטעות הזו”. הספר, “שפוי בדמשק”, יצא ב-2005 ונמכר באלפי עותקים, ובעקבותיו הוזמן שרון להרצות בפני חיילים קרביים, נכים משתקמים ופסיכולוגים צה”ליים – כול מי שיכול להתחזק מהסיפור שלו, “וזה עובד. אנשים ניגשים אלי עד היום ומספרים שנתתי להם כוחות חדשים.”
אלא שטראומת השבי אינה עוזבת לעולם. היא שם, מתחת לעור, פוגעת בגוף ובנפש. מחקר פורץ דרך שערכה פרופ’ (סא”ל במיל’) זהבה סלומון החל משנת 91′, גילה כי מעבר לתופעות הפוסט-טראומה, מי שישבו בשבי מועדים יותר לתאונות דרכים, לאירועי לב ושבץ מוחי, ובאופן כללי תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.
אמנון שרון עדיין לא ידע על המסקנות הללו כשנסע באוקטובר 2010, למפעל שלו שבקיבוץ גזר. “בכביש הצר בא מולי אוטובוס אגד, שסטה מהמסלול ומעך את כל הצד הימני של המכונית”. שרון, שבאורח נס לא נהרג ולא נפצע קשה, חולץ מהרכב במסור. “כשהתעוררתי בבית החולים מצאתי לידי פסיכיאטר. הוא אמר שקראו לו, כי כל הזמן צעקתי ‘אני לא יודע כלום, אמרתי הכול לחוקרים’. כי כול חוויה של אשפוז מחזירה אותך לשבי – הדלתות שנטרקות, הצמיד על פרק היד, אובדן השליטה.”
אלה שראו את המכונית המעוכה חשבו שנהרג. “ספקים פשטו על המפעל ופירקו את העסק כי חשבו שלא אוכל לשלם, חלקם הגישו מיד תביעות נושים. הבנקים דרשו פירעון אשראי מידי, ותוך זמן קצר לא נשאר כלום”. הבית בגבעתיים, שבו התגוררו הוא ובלה 35 שנה, שימש כעירבון להלוואות ונלקח על ידי הבנק. 12 שנה אחרי שהקים את המפעל שעליו חלם בשבי, מצא עצמו אמנון שרון, שעמד בגבורה בעינויי הסורים, מוכרז כפושט רגל ללא בית משלו.
“אשתי בכתה בלי סוף. אמרתי לה, ‘יש לנו שלוש אפשרויות – אחת, ששנינו קופצים מהמרפסת, שתיים, שנלך מדוכאים, עם הראש למטה ושלוש – שנהפוך ‘מר’ ל’רם’, נרים ראש ונחייך, ותראי שעוד נצא מזה’. היום אנחנו גרים ברמת גן בשכירות, אבל אני כבר מדמיין אותנו עוברים בין קבלנים ובוחרים בית. ואני יודע שזה יקרה.”
מי שמאמין לא מקווה
ב”בית הלוחם” שבאפקה מצא שרון מפלט זמני מהפציעה ומהצרות – הוא החל לצייר ולפסל באינטנסיביות, מעביר את חלומותיו וסיוטיו מהשבי לציורים נאיביים ועוצמתיים.
לפני שנתיים, בעודו מנסה להשתקם כלכלית, לקה בשבץ מוחי – אם בעקבות הצרות, אם כתסמונות מאוחרות של השבי, ואושפז בטיפול נמרץ ובשיקום. “אמרתי לרופאים שתוך חודשיים אני מתהלך, לא האמינו לי, אבל תוך חודשיים הייתי בבית, על קביים. כשאמרתי למנהל השיקום, ד”ר עורי, שהפסל הראשון שאני עושה כשאצא מכאן יהיה שלו, הוא אמר ‘כן, כן’, ושלח אלי רופא לוודא שאני מבין את מה שקרה לי. היום אני כבר צועד חופשי, והפסל הראשון שעשיתי היה של דוקטור עורי.”
גם הומור, מזכיר שרון, הוא נשק חיוני, “זאת ה-תרופה. כשהייתי בטיפול נמרץ ואמרו לי שאני הולך לשיקום אמרתי ‘מה פתאום? אני רוצה להישאר פה – אני מקבל ארוחות למיטה, בבוקר באה אחות בלונדית ומפשיטה אותי – מה רע?’. בשבי למדתי, ואני מלמד היום אחרים, לא לרחם על עצמי, להגיד ‘או-קיי, זה המצב. עכשיו איך אני מתמודד עם זה הכי טוב?’. אני תמיד מסביר את ההבדל הגדול בין ‘מקווה’ ל’מאמין’. ‘מקווה’ זה פסימי, ספקן. ‘מאמין’ – זה ‘אני לא מוותר, ואני אנצח. נקודה’.”
על ספרו של שרון “שפוי בדמשק” ראו כאן
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64927&itemId=1089&itemType=0
