רגע לפני שהוא סוגר שנה בתפקיד “על הכוונת” סוקר את המהלכים, ההחלטות והאתגרים של הרמטכ”ל איזנקוט, שלא מהסס “לחתוך” גם בסוגיות טעונות ומאמין כי מוכנות הכוחות לעימות עומדת מעל לכל.
גל פרל פינקל (מתוך: “על הכוונת” בלוג מדיני-בטחוני – 13 בינואר 2016)
בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ”ל ה-21 של צה”ל. על פי רוב כשהרמטכ”ל משלים את שנתו הראשונה בתפקיד, ולעתים גם בבאות אחריה, מתפרסמות שורה של כתבות הבוחנות את פועלו בשנה שעברה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ”ל את “דמות המפקד” ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה”ל. קודמיו נדרשו, כל אחד בתורו להתמודד בשנתם הראשונה עם שורת אתגרים. אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, נדרש לאור הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה להעביר את צה”ל אימון הקמה, עליו המליץ מפקדו בגולני אורי שגיא .מעל ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם סוריה, בין היתר משום שחיל-האוויר, על-פי פרסומים זרים, השמיד כור גרעיני בדיר א-זור בספטמבר אותה שנה. קביעתו, בציטוטמקלאוזוביץ, כי “צבא נמצא באחד משני המצבים: או שהוא מתכונן למלחמה או שהוא נלחם”, סימלה את הלך הרוח של אותה תקופה.
גנץ, שנכנס לתפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, נדרש להתמודד עם השאריות של פרשת הרפז ובכלל זה ייצוב מערכת היחסים בין הרמטכ”ל לשר הביטחון, תקיפה אפשרית באיראן, שהפכה מאז מורכבת בהרבה, פיגוע הטרור בכביש 12 וויכוח ציבורי אודות נוסח תפילת ה”יזכור” ההכרעה בסוגיית החייל השבוי גלעד שליט והמחאה החברתית. גנץ, בהתאם לתדמיתו השקולה והרגועה (כמח”ט הצנחנים זכה לכינוי “בני חותא“), ניווט בין כל אלו בהצלחה, בלי הדחות ובלי מריבות.
סגן הרמטכ”ל אלוף גדי אייזנקוט ומח”ט 460 אל”ם גיא חסון בקבוצת פקודות במהלך מבצע “צוק איתן”
אין זמן לבזבז
איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ”ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח”ט מצטיין של גולני, מזכירם הצבאי של ברק ושרון, מפקד אוגדת איו”ש באינתיפאדה השנייה, ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה, אלוף פיקוד הצפון לאחריה שהגה את “דוקטרינת דאחייה” על-פיה בעימות הבא כנגד חיזבאללה יפעיל צה”ל כוח לא-פרופורציונליבלבנון, וסגן הרמטכ”ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. הוא יודע אילו יעדים ניתן לממש באמצעות הפעלת כוח צבאי, ואילו מוטב להשיג בדרך אחרת.
מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר נהג הרמטכ”ל כמי שאין לו זמן לבזבז. חצי שנה לאחר מכן כבר גובשה בהוראתו תר”ש (תכנית רב-שנתית) גדעון הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע עד ינואר 2017 (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ”ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר (אף שהדבר עשוי להביא לחיכוכים בין אמ”ן וחיל התקשוב), חיזוק אוגדות החוד והקמת חטיבת הקומנדו, שבמסגרתה יפעלו ארבע היחידות המובחרות של חיל הרגלים. כחלק מהתר”ש אישר הרמטכ”ל רפורמה במערך המילואים ביבשה על-פיה יהפוך לדיפרנציאלי בכשירות היחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב”הגנה”, הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם בחלק מיחידות המילואים, וישקיע את החיסכון באימון בחטיבות המתמרנות של המערך, חי”ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. מן המערך ישוחררו כמאה אלף חיילי מילואים שיוגדרו כלא נחוצים.
החלטה נוספת שקיבל באחרונה נוגעת לענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומקיים פעילות חינוכית בקרב היחידות, בדגש על המערך הלוחם, ומאבק טריטוריאלי מול חיל החינוך. בהתאם להוראת הרמטכ”ל יעבור הענף מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אכ”א, האלוף חגי טופולנסקי שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שהרמטכ”ל לא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש”חתך” גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור “על צה”ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית”.
איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה באוגוסט על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם “אסטרטגיית צה”ל“. המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות במעגל הרחוק כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחיזבאללה.
התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא “מהלומה משולבת מידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון – תמרון מידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני – הפעלת אש אסטרטגית-מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי”.
“הניצחון מתחשל עד לקרב”
הרמטכ”ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר “אנשי פאנפילוב” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה”ל עוד מימי תש”ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. “הניצחון מתחשל עד לקרב” (עמוד 87) חוזר הגנרל ומשנן לפקודו, משמע כי ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות ולא של מעשה גבורה ואלתור. שיעור נוסף שמלמד פאנפילוב את פקודו הוא שעליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן “במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר” (עמוד 125). לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה.
כריכת הספר אנשי פאנפילוב
בהתאם לכך, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הורה איזנקוט על תרגיל פתע באיו”ש, שכלל גיוס 3,000 אנשי מילואים. במבט מן הצד לא היה בתרגיל בכדי להפתיע, שכן כל רמטכ”ל, לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. אבל הוא לא עצר שם. עוד באותו חודש הוקפצו כוחות נוספים לתרגילי פתע בדרום ובצפון. תרגילי פתע שכאלו התרחשו עוד מספר פעמים במהלך השנה. מה שעומד מאחוריהם הוא תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך “המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה“, אמר בשעתו איזנקוט. נראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.
יש באופן שבו פועל איזנקוט דמיון לרמטכ”ל אחר של צה”ל – משה דיין, שכיהן כרמטכ”ל בשנות החמישים (אף שהם שונים באופיים בתכלית) וקיים בצה”ל רפורמות מרחיקות לכת. כמו דיין בשעתו (מפקד גדוד הקומנדו 89 במלחמת העצמאות), שהורה על איחוד יחידה 101 בפיקוד אריק שרון עם גדוד הצנחנים 890, כדי לשפר את רוח הלחימה והתוקפנות בצבא, הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שתשמש, לדבריו, כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צה”ל. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות, שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות נפרדים, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אך בניגוד לדיין, שבמלחמת סיני נע בג’יפ בצמוד לכוחות הלוחמים והשאיר לראש אגף המבצעים, מאיר עמית, את ניהול המערכה, איזנקוט יודע שבמערכה הבאה מקומו הוא במוצב הפיקוד העליון כמפקד המערכה כולה ולא לצד הכוחות הלוחמים.
לצד הכוחות הלוחמים – בביקור בקדמית של חטיבה 460 (צילום: חטיבה 460)
האתגר האמיתי – מלחמה
“אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך, עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם”, אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא הייתה דומה למבצע “עופרת יצוקה”, והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חיזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה”ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחיזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים (ובהם מזל”טים התקפיים, טילי נ”מ ורקטות מדויקות ארוכות טווח) כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה. תהליכי בניין הכוח שמוביל הרמטכ”ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה”ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. בשל כך, אף שבנערותו לא היה הרמטכ”ל גדי איזנקוט חבר בתנועת הצופים דומה שסיסמתם, “היה נכון” מלווה אותו באשר ילך. הצבא שבפיקודו מקדש את המוכנות. הנצרה שלו פתוחה והאצבע על ההדק.
לצפייה בדף הרמטכ”ל באתר צה”ל, ראו כאן:
http://www.idf.il/1809-he/Dover.aspx
על המיתוס של אנשי פאנפילוב, ראו כאן:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99_%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%91
