בגיל 90, כשרוב חבריו לנשק אינם, ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, לא שוכח. יו”ר עמותת הפלמ”ח, שליווה את צה”ל בתחנות גורליות, מוציא ביוגרפיה חדשה שחושפת את הסיפורים שמאחורי המלחמות
מאיה פולק (מאתר ישראל היום, 22 בינואר 2016)
ישעיהו גביש, השבוע. “משה דיין אמר לי: ‘יהיו לך 20 אלף הרוגים, אבל תנצח במלחמה'”. צילום: משה שי
כבר 47 שנים ששייקה גביש היה רגיל לקבל טלפון ב-5 ביוני בשעה 6 בבוקר. על הקו: דני פנקס, שלחם איתו במלחמת ששת הימים. “שייקה, היום כבשנו”, נהג פנקס לומר מדי שנה.
פנקס הלך לעולמו בסוף דצמבר, והשנה, איש כבר לא יתקשר. גם ככה גביש בן ה-90 מרגיש כאחרון דור הנפילים.
“תראי מה קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין, איננו. הרמטכ”ל יצחק רבין, איננו. ראש אג”ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך”.
גביש, המשמש יו”ר עמותת הפלמ”ח, מתאר קרבות ומבצעים צבאיים כאילו אירעו אתמול. שנותיו אינן ניכרות בו. “צריך מזל, וצריך להיות פעיל, אם אתה יכול. אני עושה כושר מדי בוקר כבר ארבעים שנה: חצי שעה במכון כושר, וחצי שעה שחייה. אחר כך מתחיל את יום העבודה. במלחמת ששת הימים עישנתי ארבע קופסאות ליום, אבל אחרי המלחמה זרקתי את הסיגריות ולא חזרתי לזה”.
מאז הוקם בית הפלמ”ח ברמת אביב בשנת 2000, כבר ביקרו בו מיליון וחצי מבקרים. קצינים, חיילים, תיכוניסטים ותיירים גודשים את המקום מדי בוקר, לשמוע קצת על ההיסטוריה הפרטית של גביש וחבריו. הוא צועד ביניהם בג’ינס ובנעלי התעמלות, מאיר בפנס חלקים במיצג שהם עלולים לפספס, חולף ומזהה בתמונות את חבריו שנהרגו בקרב. כשבמיצג האורקולי נראית אלונקה שבה מפנים פצוע בשיא הקרבות הקשים, הוא מעיר שזה סוג של הומאז’ ויזואלי לפציעתו שלו בקרב הקשה של הפלמ”ח במלכיה. לא יהיה מוגזם לומר שגביש חי את המלחמות כאילו מעולם לא פשט מדים. אבל יש לו מטרה.
“מה שמניע אותי זה שכמה שיותר צעירים יידעו שהמדינה הזאת לא קמה מכלום. למרות שראיתי את המיצג במוזיאון אלף פעמים, אני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש”.
כאלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, היה גביש אחראי לכיבוש עזה וחצי האי סיני, וגם לרגע שבו חנו כוחותינו על גדות התעלה, אחרי שהיכו את הצבא המצרי. בתמונות שהוא שולף נראות שורות שורות של טנקים מצריים שרופים. עד היום הוא מתקשה לתפוס שכל זה אירע בארבעה ימי לחימה בלבד.
את זיכרונותיו מהמלחמה ההיא ומהתחנות האחרות בחייו קיבץ בספר חדש, “סדין אדום” (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן) – כשמה של הפקודה שנתן למפקדי האוגדות שלו ב-5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר. הוא חש עד היום, שברגע האחרון, נסיבות ההיסטוריה גנבו ממנו את הפוקוס.
“מלחמת ששת הימים היתה בסיני. האיום היה בסיני, והאויב היה בסיני. שלוש מתוך ארבע האוגדות של צה”ל, וכל חיל האוויר, היו שם. לא הזדקקנו לאוגדה הרביעית של מוטה גור, אז שלחנו אותה לירושלים. המלחמה בחזית הדרום היתה קשה והשיגה את המשימות.
“ואז, ביום השלישי ללחימה, אני שומע את מוטה צועק בקשר: ‘הר הבית בידינו’. זה היה בעיצומו של הקרב, בלב מדבר סיני. עצרתי את הזחל”ם, התיישבתי על סלע, אני זוכר אפילו איפה, אני יכול לסמן אותו. ירדו לי דמעות של התרגשות על כיבוש העיר העתיקה, אבל גם נפלט לי: ‘גנבו לנו את ההצגה’.
“המשכנו לנהל את המלחמה בחזית הדרום, אבל מאותו רגע נראה היה כאילו שזה כבר לא חשוב. היחיד שהגיע פעמיים לבקר בחזית הוא סגן הרמטכ”ל, חיים בר-לב. רבין בא ביום השני, הוא הגיע עד ניצנה, ואפילו לא נכנס לתוך סיני. אשכול, דיין, ויצמן – אף אחד מהם לא בא.
“עד היום, כשאני מרצה לקצינים בכירים, אני אומר להם שהחשיבות העיקרית של הפיקוד היא בכך שהחיילים רואים אותו. זו השפעה שהיא הרבה מעבר לפקודות שמורידים. ופה, כשכל צה”ל נלחם – אף אחד לא בא”.
אלוף ישעיהו “שייקה” גביש סוקר משמר כבוד של שריונאים (צילום: אוסף מיכאל מס)
כריכת הספר “סדין אדום”, הוצאת כנרת זמורה-דביר, ינואר 2016, 207 עמודים
על הספר, מאתר ‘עברית’ – חנות ספרים דיגיטליים
“בשעה 07:45, 5 ביוני 1967, נתתי את הפקודה ‘סדין אדום’ לכל מפקדי האוגדות והכוחות העצמאיים, פקודה שנתנה את האות לתחילת המלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל…” כך נפתח ספרו האוטוביוגרפי של אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש, מפקד החזית במלחמת ששת הימים בסיני. סדין אדום היה שם הקוד לתחילת המתקפה בדרום ולמהלכי הקרב, שהפתיע את הדיוויזיות של הצבא המצרי שנערכו במדבר סיני. בתום ארבעה ימי לחימה חנו כוחות צה”ל על גדות תעלת סואץ, ומברק זה נשלח על ידי מפקד החזית, האלוף גביש, אל הרמטכ”ל יצחק רבין: מאושר להודיע כי כל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. ברכותי לך ולצה”ל. סדין אדום הוא סיפור חייו של אחד מבכירי המפקדים בפלמ”ח ובצה”ל, סיפור חיים שבמידה רבה הוא גם סיפורם של המדינה הצעירה ושל הנערים הצעירים שהתגייסו להגן עליה בגופם. בכל תחנות חייו של שייקה גביש הוא נשאר פלמ”חניק, איש ערכים, רעות, נתינה והקרבה, תכונות שמלוות אותו מאז התנדב בגיל 18 לפלמ”ח ועד ימים אלו, כשהוא סוגר מעגל כיו”ר עמותת הפלמ”ח ועושה להנצחת הפלמ”ח, אחד המפעלים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.
“רבין לא הקרין אוטוריטה”
גביש מתאר בספרו את התחמשות הכוחות המצריים ב־1967, ששיאה בריכוז כוחות מצריים באזור סיני בחודש מאי. ההערכה הראשונית במטכ”ל היתה שמדובר בהפגנת כוח בלבד, על רקע המתיחות בין ישראל לסוריה, וכי מצרים אינה מתכוונת להסלים את המצב מעבר לכך, בין השאר כי היא נמצאת גם במלחמה נגד תימן.
“לא קיבלתי את הערכת הרמטכ”ל, שכל מה שקורה בצפון לא ישפיע על חזית הדרום. באמ”ן האמינו שמדובר בריכוז של טנקים, שייסוגו בסופו של דבר, ורבין היה שותף להערכה הזאת. רק כשהמצרים סגרו את המְצָרִים, הזיזו כוחות רבים והוציאו את משקיפי האו”ם מסיני, זה נתן לרבין מכה בתודעה – שפה יש דבר אחר. אבל המדינאים עדיין חיכו לפתרון הבעיה באמצעים בינלאומיים”.
יש לו טענות קשות על מקבלי ההחלטות באותם ימים. כך, למשל, הוא כותב על ביקורו של לוי אשכול (ששימש לפני המלחמה גם שר הביטחון) בפיקוד הדרום: “התרשמתי שאין לו מושג בתחום הצבאי… המונחים: דיוויזיה, חטיבה, ארטילריה, שריון לא אומרים לו דבר.
לכן, לדברי גביש, נפל על כתפיו של רבין תפקיד כפול. “הרמטכ”ל היה עייף, מותש. היה עליו עומס לא אנושי, והוא מילא בו בזמן גם את תפקיד הרמטכ”ל, ולמעשה גם את תפקיד שר הביטחון. לראש הממשלה אשכול לא היה מושג ולא היתה הבנה בביטחון. למעשה, הוא העביר את האחריות הביטחונית לרמטכ”ל”.
העומס הזה, אומר גביש, היקשה מאוד על תפקוד המפקדים בשטח. “לא הרגשתי שעומד מאחוריי רמטכ”ל. רבין לא הקרין עלי כאוטוריטה פיקודית באותה תקופה”.
גביש (מימין) עם יצחק רבין וחיים בר-לב במלחמת ששת הימים. “תוכניות המלחמה דפקו כמו שעון שוויצרי – כל כך מתוכנן, כל כך בשליטה”. צילום באדיבות שייקה גביש
גביש כותב גם על ההתמוטטות של רבין לפני המלחמה. “רבין קרס, התמוטט, עד שנעלם ליומיים, ב-24 וב-25 במאי, אותם יומיים קריטיים לאחר הודעת הנשיא נאצר על סגירת המְצָרִים. הטלפון בביתו היה מנותק. לא היה כל קשר איתו. הציבור לא נחשף לכך, ולא היה מודע לעובדה שהרמטכ”ל התנתק ליומיים.
“אנחנו, אלופי המטכ”ל, נצרנו את הסוד. חסר רק שהציבור יידע שמפקד הצבא התמוטט. היעדרותו של רבין באותם יומיים קריטיים הוצגה כהתמוטטות פיזית בשל העבודה הקשה והלחץ שהיה עליו. אני משוכנע שהסיבה האמיתית היתה חוסר יכולתו להתמודד נפשית עם הסיטואציה הקשה”.
ביומיים שרבין נעדר, נטל את הפיקוד עזר ויצמן. “הוא ביקש שניערך למתקפה בחמש בבוקר שלמחרת (26 במאי; מ”פ). שאלתי אם הוא בטוח וקיבל אישור לכך, והוא ענה: ‘זה לא עניינך, הכל בסדר, פעל’. הזזתי את הכוחות, אבל בשש בבוקר התקשרתי אליו, והוא אמר: ‘נו, באמת, אין עוד שום אישור’.
מתוך הספר: “מהתגובות של עזר ראיתי את חוסר ההבנה שלו למשמעות הפקודה שנתן ולהיקף המאמץ הפיזי והנפשי שהושקע בכוננות לביצוע פקודת התזוזה.
“לעצירת ההתקפה היתה השפעה קשה מאוד על הגייסות. מפקדי האוגדות היו המומים מהפזיזות ומחוסר שיקול הדעת שראש אג”ם הפגין. זעמתי מאוד על פזיזותו של עזר, וברגע שפגשתי את הרמטכ”ל לאחר חזרתו לפעילות, אמרתי לו שעליו למנות במהירות את חיים בר-לב מעל ראש אג”ם, וכי עזר אינו יכול ואינו מתאים לנהל את מבצעי המטכ”ל.
“הסברתי לו שעזר הוכיח את עצמו כבלתי מתאים והתגלה כחסר ידע ופזיז דווקא בשעות הכי קשות. סיפרתי גם לחיים בר-לב על האירוע, והוא חיזק את ידיי והסכים שאדבר עם רבין בעניינו. אני חושב שחיזקתי מאוד את דעתו של רבין על עזר. ואמנם, בתוך כמה ימים מונה חיים בר-לב לסגן הרמטכ”ל”.
“ספרתי עד שבע וקמתי”
בעת שהדרג המדיני מתלבט אם לאשר פעולה צבאית, היו גביש והכוחות פרוסים בשטח במשך שלושה שבועות. מחצית מהזמן הזה כונתה “תקופת הכוננות” והמחצית השנייה – “תקופת ההמתנה”. מפקדי האוגדות בדרום היו שלושה אריות מנוסים: ישראל טל (“טליק”), אריק שרון ואברהם יפה.
יום אחד גילה גביש כי שרון “מגדיל ראש”. “נתתי לאריק תרגיל – להגן על ניצנה. אני נכנס לאוהל, ועל הלוח, במקום עיגולי הגנה על ניצנה, אני רואה חיצי התקפה שמגיעים עד לוב. קראתי לו ואמרתי: ‘אתה קיבלת פקודה להגן על ניצנה’. הוא ענה: ‘שייקה, אריק לא מגן, אריק תוקף’. עניתי לו: ‘אז קח ג’יפ ותסתלק מפה’.
“הוא הרים את הטלפון שהיה לידי והתקשר לרבין. רבין אמר לו: ‘אתה מבצע את הפקודות של שייקה, ואם אתה לא רוצה – תעלה על הג’יפ ותסתלק’. בזה נגמר העניין. קראתי לזה ‘אילוף הסוררת’, כי ‘אילפתי’ אותו. עד סוף המלחמה הוא ביצע הכל לפי הפקודות”.
רגע לפני מלחמת ששת הימים, הדיח רבין את גביש מתפקידו כאלוף הפיקוד. קדם לכך ביקור של משה דיין, שהיה אז עדיין איש אופוזיציה, בפיקוד הדרום ב־23 במאי. גביש הסביר לו את תוכנית המלחמה. “יהיו לך 20 אלף הרוגים, אבל תנצח במלחמה”, אמר לו דיין, וגביש עדיין לא ידע שלדיין יש תוכניות הקשורות אליו.
ב-1 ביוני, ארבעה ימים לפני תחילת המערכה, התבקש גביש להתייצב בלשכת הרמטכ”ל בשעה מוקדמת בבוקר. רבין אמר לו שדיין ביקש מאשכול להתמנות לשר הביטחון, אך בקשתו נדחתה. “הצעתי לדיין לקבל את הפיקוד על הצבא במקומי”, אמר רבין לגביש, “דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. מיניתי אותו, ואני מבקש שתישאר כסגנו”.
גביש סירב לשמש סגנו של דיין, הודיע שהוא מתפטר ויצא מהלשכה בזעם. “הייתי מופתע, אם לא מעבר לכך”, הוא כותב בספר. “מיד הבעתי התנגדות נחרצת. לא ראיתי כל היגיון במינוי הזה, בשעה שכל ההכנות למתקפה כבר הושלמו. הבהרתי לרמטכ”ל שאם זו החלטתו, אני מגיש לו מיד את התפטרותי.
“רבין ביקש שאחשוב שוב על העניין לפני שאקבל החלטה שאצטער עליה. המתנתי כמה שניות, ספרתי עד שבע ועניתי: ‘אני מוריד את הכובע בפני משה. הוא אלוף פיקוד הרבה יותר טוב ממני’.
“רבין ניסה לשכנע אותי להישאר: ‘אבל משה לא יודע על מה מדברים, הוא לא מכיר את התוכנית, הוא לא יודע מה עושים’.
“‘זו בעיה שלך, לא שלי’, אמרתי ויצאתי מהחדר. התקשרתי הביתה והודעתי שאני מגיע היום. שהדיחו אותי.
“בערב הגעתי לפיקוד, וכל הקצינים כבר חיכו לי שם. איש מהם לא ידע במה מדובר. בדיוק בשעה 8 קיבלתי שיחת טלפון מרבין: ‘שייקה, כל מה שדיברנו בטל. דיין התמנה לשר הביטחון'”.
גביש מדריך בבית הפלמ”ח בתל אביב. “ראיתי את המיצג במוזיאון אלף פעמים, ואני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש”. צילום: משה שי
ניכר כי העלבון מלווה את גביש עד היום. “גם אחרי הודעת הביטול התקשיתי לכבוש את הכאב והאכזבה. מתברר שאין חשיבות לעבודתך. אין חשיבות למעשיך. גם הצבא עלול להיות מושפע משיקולים פוליטיים. היו מוכנים למכור אותי, ובלבד שאשכול יישאר שר הביטחון.
“כמה ימים לאחר המלחמה אמר לי אשכול שאני צריך להודות לו, כי הוא דאג לי. כיצד הוא משקר כך? הרי כל ילד יודע שהוא עשה כל מאמץ כדי למנות את משה במקומי, ובלבד שהוא עצמו לא ייפגע.
“רצו להביא במקומי את דיין, שלא ידע מה התוכניות ולא נתן פקודה אחת. מה, שייקה לא טוב? הצבא לא מוכן למלחמה? לכו לעזאזל. אף אחד מהם אפילו לא התנצל על כל העניין הזה. רבין לא העז להרים אלי את עיניו עד סוף המלחמה, וגם אחר כך”.
גם דוד בן-גוריון, שהתנגד למלחמה ללא סיוע של מעצמה חיצונית, נפגש עם גביש לפני המלחמה. “אמרתי לו: ‘תראה, בעוד שבוע אנחנו נהיה בתעלה’, והוא כעס והלך. כשנגמרה המלחמה, הזמנתי אותו לביקור בתעלה. עמדנו שם והסברתי לו מה היה, ובסוף הוא אמר: ‘אני צדקתי, פה לא עברו ביציאת מצרים שישים ריבוא, פה עברו 6,000 יהודים’. הוא שמח לנסוע לתעלה לא כדי לשמוע אותי, אלא כדי להיות משוכנע שבחוג התנ”ך שיש לו בשדה בוקר הוא יוכל להגיד לחבר’ה שלו שהם טועים”.
התחמק משני מיגים מצריים
במשך תקופת ההמתנה למלחמה הפעיל גביש בשטח יחידה מיוחדת בשם יחידת ההונאה. היו בה ציירים ומעצבים גרפיים, שיצרו בשטח תפאורה וציירו על דיקטים צלליות של טנקים ותותחים, כדי ליצור את הרושם שבאזור ההיערכות בכונתילה חונה כוח צה”לי גדול. כבר למחרת הצבת התפאורה, ב־27 במאי, התקבלו דיווחי מודיעין שההונאה עובדת: הפיקוד המצרי החל להזיז כוחות בתגובה.
לפני שניתנה סופית פקודת היציאה למלחמה, הציג גביש את תוכנית התקיפה במטה הכללי. “במקום שהכוחות ינועו במדבר באופן שעלול לשחוק אותם עוד לפני שיגיעו לשדה הקרב, החלטתי ללכת על הבְקעה, זאת אומרת, לנסות לפרוץ את הכוחות המצריים”, הוא מסביר. עם הצגת התוכנית במטכ”ל, היו לדיין רק שתי הערות עליה: האחת – אין לכבוש את רצועת עזה; והשנייה – אין להגיע לתעלה. מה שקרה בשטח, היה, כידוע, שונה לגמרי.
בבוקר 5 ביוני 1967, חצי שעה אחרי תקיפת חיל האוויר, החל מהלך ההבקעה של פיקוד דרום. “טליק תקף בצפון רפיח-קנטרה, וזה היה קרב קשה מאוד שנמשך כמעט עד הערב. הפקודה שטליק קיבל היתה ללכת קדימה, ולא חשובות האבדות. גם רפול, כמפקד חטיבת הצנחנים, וגם גורודיש, כמפקד חטיבה 7 שפעלה בחאן יונס ורפיח, הלכו קדימה ולא היססו”.
כבר באותו יום, בעקבות הפגזות מכיוון רצועת עזה לעבר יישובים בעוטף עזה, ביקש גביש וקיבל אישור לכבוש את רצועת עזה. הרצועה נכבשה בתוך פחות מיומיים.
“האוגדה של יופה הלכה בתוך ואדי חרידין כמעט בלי מעצורים והיוותה הפתעה למצרים. הגענו עד קרוב לדרומה של אל-עריש, כמעט ללא קרב. אריק הגיע לאום כתף ולחלק התחתון בין ניצנה לאבו עגילה. הוא תקף, והיו לא מעט בעיות, אבל אריק זה אריק, ועד היום אומרים שזו היתה אחת מתוכניות המלחמה הכי מוצלחות, שדפקה כמו שעון שוויצרי – כל כך מתוכנן, כל כך בשליטה”.
כל אותה עת חיכה הצבא המצרי למאמץ עיקרי של צה”ל דווקא באזור כונתילה וקסיימה, בגלל מהלכי יחידת ההונאה, שיצרה מצג שווא של נוכחות טנקים באזור.
ביום הלחימה השני ניתנה פקודת נסיגה לכוחות המצריים, מה שהפך את המלחמה לקרב התקדמות של צה”ל לעבר מעבר המתלה שממזרח לתעלה, כדי לחסום שם את הכוחות המצריים. “ידענו שאם אנחנו מאפשרים להם לסגת, הצבא המצרי נשאר פחות או יותר בשלמות. אז קיבלתי החלטה לכתר אותם.
“למדתי את זה מהקרבות של הרוסים בסטלינגרד. כיתור בשבילי היה לחסום להם את קו ההגנה האחרון, שהוא מעברים יבשתיים צרים. לא לאפשר להם לנסוע לסואץ, לאיסמעיליה או לאבו עגילה, אלא במעבר צר ודרך חולות עמוקים, שבהם יהיה להם קשה לנוע.
“וכך היה. לא רק שהטנקים שלנו דפקו אותם, גם חיל האוויר שלנו דפק אותם מלמעלה. הם איבדו מאות טנקים ומשאיות. לקחנו להם גם טנקים רבים, שבגלל מצג השווא של יחידת ההונאה, היו מחוץ לשטח הלחימה ונשארו שלמים מבלי שהשתתפו בפועל בלחימה”.
בתוך כל מאמצי הכיתור, שגברו ביום הלחימה השלישי, הגיעה הידיעה על כיבוש ירושלים. למרות שחש, כאמור, שגנבו לו את ההצגה, כותב גביש בספרו: “לא הנחתי למחשבות על ירושלים להסיט אותי מהמשימה שעדיין עמדה בפנינו – התקדמות מערבה”. ואכן, עוד באותו יום התחוללו הקרבות במעברי המתלה והגידי, שבהם נפגעו והושמדו עשרות כלי רכב וטנקים מצריים.
פעמיים היה גביש בסכנת חיים במהלך המלחמה. בפעם הראשונה – ביום השני ללחימה, כשהמריא עם מסוק החפ”ק שלו אחרי פגישה עם יופה סמוך לג’בל ליבני, והמסוק הותקף על ידי שני מטוסי מיג מצריים. הוא ניצל הודות לתמרון של הטייסים, שירדו לגובה אפס.
הפעם השנייה היתה למחרת, כשנחת במהלך הקרבות ליד החפ”ק של גורודיש. “ירדתי מהמסוק, והיו שם צינור מים ענקי ובורות. ברגע שירדתי מהמסוק, יצאו מולי שני סודאנים עם נשק. גורודיש קפץ עם תת-מקלע והרג אותם. הם יכלו להרוג את כולנו.
“גורודיש של ששת הימים היה מפקד מעולה, אמיץ, שהלך קדימה. היו לו הרבה נפגעים, אבל הוא ביצע את כל המשימות. בקשר למלחמת יום הכיפורים, השאלה היא אם ניתן לו זמן מספיק להתנסות בתפקיד (של אלוף פיקוד הדרום, שאליו התמנה חודש וחצי לפני תחילת המלחמה; מ”פ), ואם היה מתאים לתפקיד, או שהתפקיד היה גדול עליו”.
ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי ללחימה, גברו הלחצים הבינלאומיים להגיע להפסקת אש. “רבין אמר לי: ‘בינתיים אנחנו נלחמים’. ואז הגיע השלב האחרון – להגיע לתעלה”. בספרו הוא מפרט: “בשעה 11:00 קיבלתי אישור מהמטכ”ל, שכל עוד הלחימה נמשכת, יש להגיע עד לתעלה, בתנאי שזה לא יעלה בנפגעים רבים. אישרתי לטליק להמשיך להתקדם לעבר התעלה.
“בשעה 14:15 הגיע סגן הרמטכ”ל בר-לב לחפ”ק שלי, כדי להתעדכן בתמונת הקרב. טליק תיאר בפניו את הקרב הלילי ותוצאותיו הקשות. בר-לב סיכם את הדיון ואמר שיש להגיע לתעלה, אבל לא בכל מחיר. צריך להתקדם בזהירות, גם אם זה ייקח זמן. לא לשחוק את הטנקים, אבל לדפוק את המצרים בכל מקום שאפשר.
“טליק החליט להחיש את קצב ההתקדמות. לאחר שקול ישראל דיווח שמצרים הסכימה לעצור את הלחימה, והפסקת האש תיכנס לתוקפה בבוקר 9 ביוני בשעה 9:00, הוריתי לכוחות להגיע כמה שיותר מהר לתעלה”.
ב-9 ביוני, בעומדו על גדות התעלה, שיגר גביש מברק לרמטכ”ל: “מאושר להודיע שכל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. חצי האי סיני בידינו. ברכות לך ולצה”ל כולו”.
אבא הוביל זיפזיף עם גמל
גביש נולד באוגוסט 1925 באוהל ברחוב טבריה בתל אביב. הוריו, אלחנן ובלה שקליאר, עלו לארץ מלטביה שנתיים לפני כן, והוא היה הבן הבכור. אחיו הצעיר, אברהם, נפטר לפני שנים. לימים היה גביש היחיד מבין בני משפחתו שעיברת את שם המשפחה, כשבן-גוריון ביקש שקצינים ייקראו בשמות עבריים.
“אבא שלי קנה גמל והוביל זיפזיף (חול ים) מהירקון לתל אביב”, הוא מספר. “עולים רבים היו באים לבית שלנו, יושבים עם הוריי ומספרים סיפורים על המקומות שמהם באו. מאוחר יותר בנה אבא שלי בית על קרקע ברחוב קרן קיימת לישראל”.
בילדותו למד גביש בבית חינוך לילדי עובדים, ובגיל 14 עבר ללמוד בבית הספר המחוזי החקלאי בגבעת השלושה. שם, במסגרת הגדנ”ע, התנסה לראשונה בפירוק ובהרכבה של נשק. “זו היתה תקופת מלחמת העולם השנייה, האיטלקים הפציצו את תל אביב ונפלה פצצה בחצר של בית הוריי. במזל, לא קרה להם כלום”.
“לומר לך שנלחמתי לקבל את תפקיד הרמטכ”ל? לא ממש. אני גם לא איש פוליטי, לא עשיתי לובינג. לא ראיתי את זה כמטרת חיי”. צילום: משה שי
עם סיום לימודיו, התגייס לפלמ”ח והגיע לקיבוץ נען. ב־1945 שכנע אותו יצחק שדה, מפקד הפלמ”ח, לצאת לקורס קצינים בג’וערה במקום ללמוד בטכניון. ביוני 1946 הוא השתתף ב”ליל הגשרים”, שבו תקף הפלמ”ח 11 גשרים מרכזיים ברחבי הארץ.
לאחר שהאצ”ל יזם את פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946, הוטל על גביש, שהיה כבר מפקד מחלקה, לאתר ולעצור שלושה אנשי אצ”ל שהסתתרו בפרדס ברחובות ולהסגירם לידי ההגנה. היו אלה ימי ה”סזון” ותנועת המרי העברי, שבהם נאבק ארגון ההגנה באצ”ל כדי לאלצו לחדול מפעולות נגד הבריטים.
“גילינו אותם מסתתרים ליד מבנה משאבת המים בפרדס ולקחנו אותם בכוח. למחרת התברר לי שאנשים מהאצ”ל ‘ביקרו’ בבית הוריי בתל אביב וחיפשו אותי. אבא שלי אמר להם: ‘שייקה איננו, הוא בפלמ”ח’, והם ענו: ‘אז אתה תקבל במקומו’, והיכו אותו ואת אחי מכות רצח. לא עשיתי עם זה כלום, אכלתי את זה כמו שאבי ואחי אכלו את מה שאני עשיתי.
“לנו היו עקרונות של טוהר הנשק ומוסר הלחימה: לא יורים בשבויים, לא יורים באדם שאינו חמוש. ידם של אנשי האצ”ל היתה יותר קלה על ההדק. אני אומר לך שלא היית מוצאת פלמ”חניק אחד שיתלה סרג’נט בריטי, כמו באצ”ל”.
במלחמת העצמאות הוא השתתף בקרבות לכל אורכה של הארץ. בין השאר לחם בקרב בטירת צבי, נגד צבאו של קאוקג’י; בקרב על משמר העמק; ובקרב זרעין שבעמק חרוד. עם הקמת חטיבת יפתח, השתתף גם בקרב על הגליל העליון.
השלל נזרק על שמיכות
בבוקר 15 במאי 1948 קיבל גביש שדר מיגאל אלון, שבו נאמר כי יום קודם לכן הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. הוא היה אז בעיצומו של קרב קשה במיוחד נגד צבא לבנון במלכיה שעל הגבול. “ביום של האירוע הכי חשוב של העם היהודי, מה שעניין אותנו זה איך מצליחים לבלום את הטור שמתקדם לכיווננו”, הוא נזכר. גביש נפצע קל ברגלו מנפילת פגז בעמדה שלו. הוא היה מאושפז במשך כמה שבועות, וכשחזר לצבא מונה לקצין המבצעים של הגדוד השלישי של חטיבת יפתח, הגדוד שלחם לכיבוש לוד במבצע דני.
“קרב לוד היה קשה. ירו עלינו מהחלונות. אני נסעתי בג’יפ, עם רגל מגובסת. כשכבשנו את העיר עוד היה אוכל על השולחנות בבתים. התושבים התחילו לברוח לכיוון רמאללה. זה היה מחזה נורא: 30 אלף איש הולכים ביום חם עם עגלות, שעליהן כלי המיטה והילדים”.
מתוך הספר: “היו גם מקרי ביזה: חיילים שלנו שעצרו אנשים והורידו מהם שעונים ותכשיטים. מה לא לקחו. לא על זה תהיה תהילת הפלמ”ח. אחרי שהמסע הנורא הזה הסתיים, אסף משה קלמן, מפקד הגדוד השלישי, את כל החיילים ביער בן שמן, פרש שמיכות על הקרקע ודרש שיזרקו לשם את כל השלל. הייתי שם. החיילים מילאו כמה שקים בשעונים ובטבעות”.
בראיון הוא מוסיף: “העבירו את זה למחנה שלנו, כי התושבים כבר ברחו ולא ניתן היה לאתרם. אף אחד לא נשפט, אבל הסבירו לכולם שלא עושים דבר כזה”.
מהמרכז הגיע גביש לקרבות בנגב והשתתף במבצע יואב. שם נתקל לראשונה בצבאו של גמאל עבד אל-נאצר, שהיה אז מפקד גדוד השריון של החטיבה המצרית שישבה בפלוג’ה. במלחמת ששת הימים, כאלוף פיקוד דרום, יפגוש שוב בנאצר כנשיא מצרים.
גביש כועס עד היום על בן-גוריון, שהחליט לפרק את הפלמ”ח לאחר שוך הקרבות. “בן-גוריון לא אהב אותנו”, הוא מכריז באוזנייה של קבוצת קצינים מחיל האוויר, שבאו לבקר השבוע בבית הפלמ”ח. “הוא כנראה חשב שהפלמ”ח הוא חלק ממפלגה שעומדת להתנגד לו. עוד באמצע המלחמה הוא פירק את מטה הפלמ”ח, אבל המשכנו בלחימה כרגיל.
“מבין 12 חטיבות צה”ל, בן-גוריון החליט להשאיר רק שלוש סדירות. אף אחת מהחטיבות שנשארו לא היתה מהפלמ”ח. לדעתי, זו היתה שגיאה צבאית, כי אלו היו החטיבות המנוסות והטובות ביותר”.
באמצע 1955 התמנה גביש לראש מחלקת המבצעים במטכ”ל. הוא היה מאדריכלי מבצע סיני, שבו נכבשה שארם א-שייח’ בפעם הראשונה. “מבצע סיני לא היה מלחמת קיום, אבל היה טריגר בלתי רגיל לבניית צבא משופר, משום שהוא הראה את כל החולשות שלנו, כבעלי נשק נחות וחטיבות ברמה יחסית נמוכה.
“גילינו שאם אנחנו רוצים להיות צבא מודרני עלינו להשתנות באופן קיצוני, וכאן המחמאות מגיעות לאשכול ולרבין – שניהם הקדישו את עצמם באותן שנים להקמת צבא כמו שצריך, להצטייד במטוסים ובטנקים הטובים ביותר שיש”.
אחרי מבצע סיני יצא גביש עם משפחתו ללימודים של שנתיים בבית הספר הגבוה למלחמה בפאריס. כשחזר לארץ מונה למפקד המכללה לפיקוד ולמטה, ולאחר מכן, בגיל 38, הועלה לדרגת אלוף ומונה לראש מחלקת ההדרכה. בסוף 1965 מונה על ידי רבין לאלוף פיקוד הדרום.
בתחילת 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, סיים גביש את תפקידו כאלוף פיקוד הדרום. במסדר הפרידה ממנו, רבים מפקודיו הזילו דמעה. הוא התמודד מול דדו על תפקיד הרמטכ”ל, אך הפסיד, והחליט לפרוש מצה”ל. “לומר לך שנלחמתי על תפקיד הרמטכ”ל? לא ממש. אני גם לא איש פוליטי, לא עשיתי לובינג כדי לקבל את התפקיד. לא ראיתי את זה כמטרת חיי”.
אתה מצטער על זה?
“דדו נהיה רמטכ”ל ומה היתה התוצאה? לא נעים להגיד, אבל הוא אכל אותה במלחמת יום הכיפורים. אנשים אומרים לי: ‘ניצלת’. מצד שני, אומרים שלו אני הייתי הרמטכ”ל במלחמת יום הכיפורים, כמי שהכיר היטב את פיקוד דרום, זה היה מתנהל אחרת”.
איך זה שלא הלכת לפוליטיקה?
“זה לא משך אותי. נמשכתי יותר לקיבוץ, לחקלאות ולתעשייה, ולזה אכן הלכתי. אני לא מתחרט. אני משמיע את דעותיי מדי פעם בראיונות, בהרצאות ובכל מקום שבו יש לי עניין לומר אותן”.
מגדל בעצמו מנגו ואבוקדו
אחרי שהשתחרר מצה”ל מונה גביש למנכ”ל ‘כור מתכת’, ואחר כך למנכ”ל הקונצרן. בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, צלצל הטלפון בביתו שברמת השרון. על הקו היה מזכירו הצבאי של שר הביטחון דיין, שאמר שעוד הערב תפרוץ מלחמה.
“החלטתי לנסוע לדרום עם בני עוזי, שהיה אז בן 22”, אומר גביש. “אמרתי לו: ‘אתה הנהג, נוסעים לדרום’. בדרך אמרתי לו: ‘שמע, התוכניות מצוינות, אנחנו נכניס למצרים’. הוא מזכיר לי את זה עד היום. הגעתי, עליתי ללשכת האלוף, ואני רואה את גורודיש יושב, לידו טלפונים. שאלתי: ‘שמוליק, מה נשמע?’, והוא אומר לי: ‘אנחנו דופקים את המצרים, עשן יוצא’.
“ירדתי לחדרי המלחמה – וראיתי גיהינום. טלפונים, צעקות מהמעוזים ‘דופקים אותנו!’, דיווחים על טנקים בוערים, תיאורים נוראים ברשת הקשר.
“חזרתי לגורודיש ואמרתי לו: ‘עזוב את מה שאתה חושב, רד למטה ותראה, המצב הוא לא כמו שאתה חושב’. והוא ענה: ‘שייקה, אתם הדור הקודם, עשיתם את שלכם, סע הביתה. סמוך עלינו’. קמתי בכעס ונסעתי משם בתחושה קשה”.
לאחר יומיים, קיבל גביש טלפון מהמטה הכללי, שבו הוא נקרא להקים מיד את פיקוד שארם א-שייח’, כדי להגן על מרחב דרום סיני. “ירדתי לרחוב שאני גר בו, אספתי קצינים שגרים לידי, וטסנו לשארם.
“החשש שם היה מדיוויזיה 6 של המצרים. נתתי פקודת נסיגה לשני בסיסים שלנו, של חיל האוויר ושל חיל הים, מחשש שישמידו אותם. ואז קיבלתי טלפון ממשה דיין, ששאל למה נתתי פקודת נסיגה. הוא אמר: ‘אני בא אליך’.
“ביום השלישי של המלחמה, עם קטסטרופה בתעלה ובחזית הדרום, שר הביטחון מצא זמן לטוס לשארם כדי לנזוף בי. הוא נזף, הסתובב וטס חזרה.
“יום אחרי זה, דיוויזיה 6 אכן נעה דרומה, לכיוון שארם א-שייח’. הזעקתי מטוסים, והם השמידו חטיבת טנקים של המצרים. את חלקת האלוהים הקטנה הזו במלחמת יום הכיפורים הצלחתי להוציא לפועל”.
הוא מספר כי לאורך השנים שמרו אלופי הפיקודים על קשר אישי. “היינו חבורה גדולה מאוד. כל אלופי המלחמה: עוזי נרקיס, דדו, צביקה זמיר, אלי זעירא ואלעד פלד. היתה לנו חבורה בשם ‘קבוצת תשרי’, שבמסגרתה היינו מטיילים יחד. את החוג הזה ניהל מאיר עמית, ורוב המטיילים היו אלופים ואלופי משנה, שבמשך עשרים שנה ויותר טיילו באופן קבוע ביחד, בארץ וגם בחו”ל”.
גביש מאמין כי הפתרון המיטבי באזור יהודה ושומרון, שנכבשו במלחמת ששת הימים, הוא שתי מדינות. “אחרת בעוד שנים מעטות נהיה מיעוט במדינה ערבית. אם נהיה מוכנים לשתי מדינות, יהיה פרטנר כזה או אחר. הם ידברו איתנו אם נגיד מהו הגבול. הרי אנחנו לא אומרים מה אנחנו רוצים. מסתירים את זה, או לא מחליטים”.
את אשתו גיטה (86) הכיר גביש בפלמ”ח. “היא היתה דוורית בגדוד השני, ועם סיום מלחמת העולם השנייה, סייעה לעולים להגיע לארץ במסווה של חיילי הבריגדה היהודית. גיטה היתה מקבלת את העולים בקליטה הראשונית בתחנת הרכבת ברחובות”.
הם התחתנו במאי 1949, והביאו לעולם שני בנים – עוזי (65), שהוא בעלים של מפעל לייצור ושיווק צבעים, וגיורא (62), יועץ ארגוני לחברות. גביש הוא סב גאה לחמישה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים (“הרביעית בדרך”).
יש משהו שאתה מתחרט עליו, שהיית עושה אחרת?
“כן. האחד – שפספסתי לימודים אקדמיים. והשני – תמיד היה לי בראש להיות חקלאי, מושבניק, וגם את זה פספסתי, ועד היום זה חסר לי. במקום זה, יש לי חלקה חקלאית לא רחוק מהבית, שבה אני מגדל פירות. שם אני קם לתחייה, כי שום דבר לא מדאיג אותי חוץ מהתפוזים, האשכוליות, המנגו והאבוקדו”.
מפקדי חזית הדרום במלחמת ששת הימים. מימין: האלוף אברהם יפה, האלוף שייקה גביש, האלוף אריאל שרון, האלוף ישראל טל
מה שעשינו ב-67′: שייקה גביש מספר על המלחמה ששינתה את המזרח התיכון בשישה ימים
לקריאת הכתבה מיום 6 ביוני 2015, ראו כאן:
