מוקדם עדיין להעריך אם צוק איתן השיג את ההרתעה שביקשה ישראל להשיג, אך ברור שהציבור מצפה לתוצאות טובות יותר בתום מערכה ארוכה שגבתה מחיר דמים כה גבוה
אלון בן דוד (מאתר מעריב סופהשבוע, 26 בספטמבר 2014)
בצה”ל ישמחו לדפדף את תשע”ד, השנה שחלפה: שנה של מלחמה שהסתיימה בתחושת החמצה, הפסד מתמשך בקרבות על התקציב (זה שהיה וזה שיהיה), ומחאות תקדימיות של חיילים ברשתות החברתיות שעוקפות את סמכות המפקדים וגוררות את צה”ל למחוזות הוויכוח הציבורי. הצבא שלנו נושא עיניים לשנה הבאה, שבה תהיה לו מנהיגות חדשה שאולי תדע להוביל אותו טוב יותר מול האתגרים החדשים שניצבים בפניו.
ערב החג הסיכוי שחמאס יעז לקלקל לנו אותו נראה קלוש. ועדיין, רבים מתושבי עוטף עזה בחרו לעשות את החג רחוק מהבית. ככה, בשביל תחושת הביטחון. חודש אחרי צוק איתן קשה עדיין לדעת אם המלחמה השיגה את ההרתעה שביקשה ישראל. העובדה שחמאס יצא מגדרו בשבוע שעבר להרגיע את ישראל, ולהבהיר שלא הוא אחראי לירי הרקטה הבודדת לבארי היא סימן טוב, ועדיין התחושה היא שהשקט של הדרום תלוי ברצונו הטוב של כל ארגון עזתי שיש ברשותו רקטות.
טנק בפעילות במהלך צוק איתן. צילום: רויטרס
תחושת החמיצות שנותרה אצל רבים מאיתנו בתום המערכה אינה נובעת מפינוק או מכפיות טובה. רוב הציבור הישראלי מצפה מהצבא שלו להביא תוצאות טובות יותר בתום מערכה ארוכה כל כך ובמחיר דמים גבוה כפי ששילמנו. הציפייה הזאת היא ריאלית ולא בשמיים. כפי שהוכח מול הטרור הפלסטיני בגדה – אפשר להכריע מערכה נגד טרור וגרילה, גם אם זה לוקח זמן. כשהצבא החזק במזרח התיכון מסיים 50 ימי מערכה מול ארגון כמו חמאס בלי שברור מי ניצח – תחושת ההחמצה מובנת.
בשנה וחצי שבין ספטמבר 2000 לבין הפיגוע במלון “פרק” בנתניה – הסבירו לנו ראשי הצבא איך אף צבא לא ניצח מול טרור. אמרו לנו שאם ניכנס לערים הפלסטיניות ולמחנות הפליטים יהיה שם מרחץ דמים, ושישראל תישאב לכיבוש מחודש של הגדה ותצטרך שוב לדאוג לביוב של הפלסטינים. רק אחרי שנהרגו 400 איש בגלל טרור הבינו רה”מ אז אריאל שרון והרמטכ”ל שאול מופז שככה אי אפשר להמשיך. והסוף ידוע: צה”ל יצא לחומת מגן, השתלט בקלות יחסית על השטח, לא נדרש לנהל את ענייני הפלסטינים, ובתום שלוש שנים של מאמץ מתמשך – הדביר את הטרור מהגדה.
נראה שגם בעזה יידרש סבב לחימה נוסף לפני שהאיום משם יקבל טיפול שורש. נקווה שהסיבוב הבא יהיה בעוד זמן רב ושצוק איתן יביא להרתעה מתמשכת.
המודל האמריקאי
גם אם כן וגם אם לא – המלחמה הזאת הפריכה את התפיסה המקובלת על שר הביטחון ועל רבים בצה”ל: ששילוב של יכולת אווירית ומודיעין מדויק יכול להכריע טרור וגרילה. התפיסה הזאת, שהייתה גם הבסיס למלחמת לבנון השנייה, כשלה פעם אחרי פעם ודורשת מהצבא לחשוב מחדש על תפיסת ההפעלה שלו ועל בניין הכוח.
אלה יהיו שניים מהאתגרים המרכזיים של הרמטכ”ל הבא, שיהיה כנראה גדי איזנקוט. כשיעלה הרמטכ”ל הבא על הגבעה וירים את המשקפת הוא יראה לנגד עיניו מזרח תיכון שונה לגמרי ממה שראו קודמיו, עם אתגרים שונים בתכלית. מזרח תיכון שבו שום צבא זר לא מאיים על ישראל, אבל מזרח תיכון שבו ארגונים קיצוניים, מחמאס וחיזבאללה ועד אל-קאעידה ודאע”ש, נמצאים על הגדרות.
כשיסתובב הרמטכ”ל הבא לאחור ויביט אל כוחותיו, הוא יראה צבא שנבנה כך שיוכל לנצח שוב במלחמת יום הכיפורים. הוא יראה צבא שנבנה במודל “המלחמה התעשייתית” ושתכליתו להדוף כל צבא זר ולהעביר את המלחמה לשטחו של הפולש. הוא יראה גם מפקדי שדה מצוינים ומנוסים, שכבר הבינו כי האתגר שלהם הוא אחר. אבל מתחת למפקדי השדה יש צבא מיליציוני, המבוסס על כוחות מילואים לא מאומנים מספיק ולא מצוידים היטב כדי להילחם ולשרוד בשדה הקרב של עזה, לבנון או סוריה.
מי שמבקר בתרגילים של צבא היבשה עדיין רואה שחזורים של קרבות שכבר לא יתרחשו בעתיד. יאנוש וקהלני היו כנראה הישראלים האחרונים שיראו שריון סורי שוטף את רמת הגולן. הלוחמים של היום יפגשו אויב שונה בתכלית, ואת האויב הזה – בין שהוא חיזבאללה, ובין שהוא חמאס או דאע”ש – אי אפשר לנצח רק עם הרוח של “כוח צביקה”.
מול אויב מוסווה כגרילה צריך צבא מאומן הרבה יותר ומצויד טוב יותר. לא במקרה נמנע צה”ל מלהפעיל את חטיבות המילואים בצוק איתן. זה לא היה רק החשש מהטרוניות האופייניות לחיילי מילואים בשוך הקרבות. צה”ל יודע שרוב צבא המילואים שלו לא רלוונטי לשדה הקרב של היום והכנסתו לעזה או ללבנון, תעלה במחיר דמים כבד.
לכן יידרש הרמטכ”ל הבא להוביל מהפכה בצבא היבשה של צה”ל: שינוי דרמטי במבנה הכוח ובמודל השירות במילואים. את צבא המילואים יהיה צריך לקצץ משמעותית – יש האומרים בשליש, אחרים אומרים בחצי. לוותר על החטיבות שברור כי לא יופעלו בשדה הקרב של היום, ובמשאבים שיתפנו לצייד את הכוח שנותר במיטב האמצעים.
אחד הלקחים הברורים מצוק איתן, שבו הופעל כל הצבא הסדיר, הוא שצריך עוד שני צבאות סדירים כאלה. את חטיבת גולני הכבדה צריך לשכפל פעמיים וליצור לה שני עותקים במילואים. כך גם לשאר חטיבות החי”ר והשריון. צבא שחציו עוצבות קלות שיודעות לפעול בעומק וחציו עוצבות משוריינות, שמצוידות במיטב האמצעים: מרכבות, נמ”רים ו”מעילי רוח”.
צבא כזה לא ניתן יהיה להקים על בסיס מודל המילואים הקיים. ללחימה מול חמאס לא מספיק שריונר שפעם בשנתיים רואה את הטנק שלו. צריך חייל מקצועי, שהתאמן לפחות חודש מדי שנה ויודע להפעיל את הציוד המתקדם שנדרש בשדה הקרב המודרני.
אייזנקוט. יכול להוביל שינוי? צילום: גילי יערי, פלאש 90
צבא כזה יהיה חייב להיות צעיר יותר ומתוגמל יותר. משהו בנוסח המודל האמריקאי של משמר לאומי: חיילי מילואים שזוכים לתגמול כל השנה, מתאמנים מדי שנה ומתייצבים בכל עת שיקראו להם. מאחר ששיעור הלוחמים הקרביים מקרב כלל חיילי צה”ל הוא פחות מ-10 אחוזים – למודל הזה יש גם היתכנות כלכלית.
מלחמה על הבית
איזנקוט הוא לא מהפכן באופיו. הוא קצין ישר, בעל מידה מרשימה של ביקורת עצמית, אבל בתקופה שבה כיהן כסגן רמטכ”ל לא ניכר היה שהוא מתכונן לשינוי מהפכני בצה”ל. עם זאת, כבר ראיתי איך הכניסה ללשכת הרמטכ”ל גורמת לשינוי בנושאי המשרה ומחדירה בהם כוחות שלא ניכרו בהם קודם.
הוא יירש מגנץ מטה כללי שרובו אפור. קצינים שהצטיינו בעיקר בלא לעשות שגיאות והצטיינו פחות בעשייה. ביניהם, בודדים שכבר התנסו בלחימה בשדה הקרב החדש ויוכלו להיות שותפים למהלך כזה. איזנקוט יידרש לאומץ כדי לכפות שינוי משמעותי כזה על מבנה הצבא וניסוח מחדש של תפיסת ההפעלה. בעיקר כשמעליו שר ביטחון שעדיין דבק בתפיסה של “לוחמה מבוססת אפקטים”.
צוק איתן הוכיח שוב את הצורך במהלך קרקעי החלטי ומכריע נגד אויב שיורה אל העורף הישראלי, יחד עם הצורך לחזק את ההגנה האקטיבית מפני רקטות. המלחמה הזאת הוכיחה שוב גם את החוסן של החברה הישראלית ואת יכולתה לעמוד במבחנים. ואולי היא גם סימן לשינוי מגמה חברתית: בעשורים האחרונים ישראל הצטיירה כמי שמוכנה לספוג אבדות בקרב האזרחים אבל לא בקרב החיילים. בצוק איתן – זה נראה לראשונה אחרת.
אולי העובדה שחמאס ירה על ילדינו הפעוטים ועל הורינו המתבגרים יצרה תחושה שהמלחמה הזאת היא ממש על הבית. הציבור הישראלי, שתמך מקיר לקיר במלחמה בעזה, הגיב בבגרות על אבדות מקרב הלוחמים. היה צער עמוק על כל אבדה אבל לא תחושה של אובדן שליוותה את הלחימה בלבנון השנייה.
נקודת האור במלחמה הייתה הלוחמים: דור ה-Y ילדי הפייסבוק והסמארטפון, שנלחמו בגבורה מרשימה בתנאים מסובכים ביותר והוכיחו שיש פה עוד דור שמוכן להילחם על הבית, ושהבית הזה ראוי שיילחמו עבורו. החברה שסביבם תמכה, חיבקה ולא נשברה, גם כשהיה קשה. אבל היא כן ציפתה שבסוף המלחמה הזאת – כפי שנהג הרמטכ”ל הקודם לומר – לא ישאלו מי ניצח.
