שנים של טייס אוטומטי מול עזה הותירו את ישראל בצרות. הסתרת האמת מהציבור הובילה לאובדן אמון בהנהגה. רון בן ישי מסביר איך נולדה האסטרטגיה של צוק איתן ומה היה הנוסח המדויק שלה בקבינט, למה התפיסה פשטה את הרגל – ואיך בכל זאת אפשר להביא למפנה היסטורי. דווקא עכשיו, בקהיר
רון בן ישי (מאתר ynet, 27 בספטמבר 2014)
השיחות שנפתחו לפני החג בקהיר הן הזדמנות כמעט-היסטורית למפנה חיובי דרמטי בסיפור הלא גמור שיש לנו עם עזה. לא, לא משם תצא הבשורה שהסתיים העימות עם הפלסטינים, אך אפשר להשיג בשיחות האלה שקט ארוך טווח יציב ליישובי דרום ומרכז ישראל. שנים בלי “טפטופים” והסלמות. אך תחילה עלינו להכיר בכך שאסטרטגיית סבבי ה”הרתעה, הסדרה וסגר” פשטה את הרגל.
האסטרטגיה הזו, שהתגבשה עוד בימי ממשלת אולמרט, מבוססת על ההנחה שצה”ל מסוגל לייצר הרתעה משמעותית לזמן ארוך מול חמאס וארגוני הטרור בעזה. ההרתעה אמורה להיות מושגת באמצעות מבצעים מתוכננים ומוכנים בקפדנות, אך מוגבלים בזמן, שאליהם יצא צה”ל מפעם לפעם; הוא יפגע אנושות ביכולות הצבאיות של ארגוני הטרור, יהרוג רבים ממפקדיהם ופעילי השטח שלהם ויחליש אותם;
הסבל וההרס שייגרם לאוכלוסייה האזרחית יהיה רכיב חשוב נוסף בהרתעה. חמאס יחשוש לאבד את הלגיטימיות שלו כשולט ברצועה מפני שלא יהיה מסוגל לספק לתושבים ביטחון פיזי ונפשי וצרכים בסיסיים. ההישגים הצבאיים יתורגמו ל”הסדרות” מדיניות שייצבו את הרגיעה שאחרי הלחימה. הסגר הימי וההגבלות במעברים היבשתיים לישראל ימנעו או יאטו את התעצמות חמאס והג’יהאד האיסלאמי ויגדילו על ידי כך את מרווחי השקט שבין ההסלמות ומבצעי הלחימה.
אנשי חמאס במנהרה. השיגו הרתעה מול ישראל. צילום: רויטרס
זו בתמצית האסטרטגיה ששר הביטחון ברק נתן לה ביסוס רעיוני ואשר הייתה אמורה להעניק לתושבי הדרום תקופות ארוכות של שקט, שגרת חיים וכלכלה נורמליים. עד שבמשך הזמן אולי יקרה משהו שישנה באופן מהותי את הסיטואציה העזתית וינטרל באורח קבע את פצצת המצרר העזתית-חמאסית. אולי הסדר קבע עם הפלסטינים, אולי אירוע אזורי שייצור סיטואציה נוחה להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה… בכל מקרה, הקברניטים הפוליטיים והביטחוניים יוכלו בזמן הזה להפנות את עיקר הקשב והמשאבים שלהם ושל המדינה להתמודדות עם האיום המצרפי הנשקף לנו מהגרעין האיראני וממאגרי הטילים והרקטות שצברו חיזבאללה וסוריה.
למרבה הצער, כל ההנחות והערכת התוצאות שעליהן התבססה האסטרטגיה העזתית של מדינת ישראל התבדו.
בומרנג
למרות הסגר והמצוקה הכלכלית ברצועה והמכות שמנחית צה”ל – אולי אפילו דווקא בגללם – חמאס ממשיך לשלוט בעזה וזוכה בתמיכת חלק ניכר מהאזרחים שמתחנכים מילדות לשנוא אותנו; הזרוע הצבאית שלו, גדודי עז א-דין אל-קאסם, מפגינה אחרי כל מבצע כושר התאוששות והתעצמות מרשימים ומצליחה לאתגר את צה”ל ואפילו לייצר הרתעה מולנו. כך לדוגמה אחרי “עופרת יצוקה” השתדרגו חמאס והג’יהאד למה שמכונה “צבאות היברידיים” – הכלאה בין ארגון טרור שנטמע באוכלוסייה האזרחית ליכולות וציוד של צבא מדינתי. ישראל, לפי פרסומים זרים, ניסתה לסכל התעצמות זו באמצעות מבצעים חשאיים הרחק מגבולותיה כדי לחסום את משלוחי הנשק המודרני מאיראן לעזה.
הרס בעזה אחרי צוק איתן. והשנאה לישראל רק גוברת. צילום: רויטרס
המבצעים היו אמנם מוצלחים ברובם אבל כתוצאה מהם, בעיקר אחרי שהמצרים החלו להרוס ברצינות את מנהרות ההברחה, למדו העזתים לפתח ולייצר בעצמם מערכות נשק ושיטות לחימה שנפלו רק במעט ממה שהאיראנים או הסורים סיפקו להם. התוצאה הייתה מאתגרת. ב”צוק איתן” אמנם לא הצליחה הזרוע הצבאית של חמאס לממש את רוב ה”הפתעות” האסטרטגיות שהכינו אנשיה – אבל פעם אחר פעם הנחיתו מכות קטלניות באמצעות מנהרות ופצמ”רים על הדרג האחורי של המערך הלוחם ועל היישובים צמודי הגדר. זו עוד המחשה לעובדה שאסטרטגיית הסבבים לא רק שאינה מעניקה לתושבי הדרום שקט ותחושת ביטחון ממושכת, אלא שהיא גם פועלת נגדנו כבומרנג בצד הפלסטיני.
גם בצדנו קורים דברים לא טובים: ל”הסדרות” אין שום משמעות מפני שהארגונים הסוררים מפרים אותן ומפני שכל צד נותן להן פירוש משלו, שאינו מקובל על הצד האחר ופועל באופן שמביא מיד להסלמה. כל מבצע או סבב לחימה גובה מאיתנו אבדות, יוצר בור תקציבי, מבודד אותנו בעולם ומתסיס את יהודה ושומרון והמדינות השכנות; ואם זה לא מספיק – מאחר שאין הכרעה או תמונת ניצחון ברורים בסיום כל מבצע – הולכת ומתכרסמת ההרתעה מול אויבים אחרים.
כל כמה שנים סבב, וחמאס רק מתעצם. צילום: רון י.
אם בכך לא די, אחרי “צוק איתן”, המבצע הרביעי בעזה בעשר השנים האחרונות, אבדו תושבי עוטף עזה את תחושת הביטחון ואת האמון ביכולתה של המדינה להגן עליהם. בעיקר בגלל החלטות שנויות במחלוקת של הדרג המדיני, שלא השמיד מיד עם תחילת הלחימה את מנהרות התקיפה ולא ביצע פינוי יזום של ילדים ואזרחים מהיישובים המפוצמ”רים. יש בין אזרחי ישראל לא מעטים שכבר מפקפקים ביכולתו של צה”ל להביס את הטרור וביכולתם של הקברניטים הפוליטיים להנהיג את המדינה בעתות לחימה.
הרע במיעוטו
לנוכח תחושות אלה קשה עוד יותר להבין מדוע לא התקיים בממשלה, לפחות בשנתיים האחרונות, אפילו דיון אסטרטגי מעמיק ויסודי אחד בדרכים להתמודד עם האתגרים שמציב שלטון חמאס ברצועת עזה. המטה לביטחון לאומי והעומדים בראשו הנפיקו ניירות עמדה והמלצות, כך גם אגף התכנון בצה”ל ומתאם הפעולות בשטחים. את כולם בלע החור השחור האיראני, ששאב אליו את כל משאבי תשומת הלב, החשיבה והיצירתיות של ההנהגה הביטחונית-מדינית. מה שנשאר בוזבז על משא ומתן עקר עם אבו מאזן ועלמריבות עם קרי ואובמה. ביבי וברק, ביבי ובוגי, פשוט שמו את קונספציית הסבבים על טייס אוטומטי עד למבצע הבא בעזה בלי לבדוק חלופות. ההנחה הייתה שאין חלופה אסטרטגית מדינית או צבאית שתשיג תוצאה טובה יותר.
החלופה המדוברת ביותר למדיניות הנוכחית כלפי עזה ולאסטרטגיית הסבבים היא “אסטרטגיית המיטוט”. תמציתה: מה שעשינו לחמאס ולפתח באיו”ש במבצע “חומת מגן” באינתיפאדה השנייה נעשה כעת לחמאס ולג’יהאד האיסלאמי בעזה. לכבוש את הרצועה אפשר, אבל כמו שהוזכר בזמן צוק איתן – המחיר לאורך טווח בחיי אדם ובתקציב, תוך המשך שליטה באוכלוסייה, יהיה כבד מנשוא. שר החוץ ליברמן נזכר לדרוש את “אסטרטגיית המיטוט” אבל ביבי, בוגי וגנץ, ואפילו בנט, נפנפו אותו – בצדק, צריך לומר.
חלופה אחרת לאסטרטגיית סבבי ההרתעה וההסדרה ומה שביניהם היא השתלטות מחדש של הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן על הרצועה. היא לא נשקלת ברצינות, כי אבו מאזן לא ממש יכול להתמודד צבאית עם חמאס וגם לא רוצה. הוא אינו מעוניין להיות שליט בובה. גם ההודעה משלשום (25 בספטמבר) על הסכם לשליטת ממשלת הפיוס בעזה, אינו שלם: על כל הנקודות המרכזיות חמאס ואנשי אבו מאזן עדיין חלוקים – עניין המשכורות לפקידי חמאס עדיין לא הוסדר, מי ישלוט בכוחות הביטחון בכלל ובכוחות שיפקחו על מעבר רפיח והמעברים לישראל וכו’. ההכרזה נועדה לאוזני המצרים כדי לשכנעם לפתוח את רפיח ולאוזני המדינות התורמות שהודיעו כבר שהעברת כספי השיקום תתבצע אך ורק באמצעות הרשות.
מעבר רפיח. עדיין לא באמת סוכם מי ישלוט. צילום: AFP
יש שמציעים שמצרים תקבל על עצמה את השליטה ברצועה או שכוח רב לאומי ייכנס לשם וינהל את ענייני הפלסטינים באמצעות מנדט של האו”ם, עד שיקום ממשל פלסטיני אותנטי או שעזה תהיה חלק ממצרים. גם חלופה זו אינה ריאלית מפני כל הממשלים המצרים, כולל זה של הנשיא סיסי, אפילו אינם מוכנים לשקול אותה ברצינות וכך גם גורמים בינלאומיים אחרים.
החלופה הרביעית איננה ממש חלופה מפני שאינה משנה את המצב האסטרטגי מעיקרו, אולם היא עשויה לספק לנו תמונת ניצחון והרתעה לטווח ארוך יותר משהשיגו המבצעים הקודמים: הנחתת מכה מקדימה מפתיעה של צה”ל על המערך הצבאי של חמאס והארגונים האחרים, עוד לפני ההסלמה הבאה. היתרון: קיצור המערכה ופחות אבדות לצה”ל. לעומת זאת יהיו אלפים רבים של נפגעים בקרב אזרחי עזה שלא נוכל לתת להם הזדמנות להימלט, אחרת נאבד את ההפתעה. המחיר יהיה אובדן הלגיטימציה הבינלאומית, וצה”ל יצטרך כנראה לעצור ולסגת לפני שהשיג את יעדיו מחשש לסנקציות שיוטלו עלינו.
למה אנחנו צריכים את חמאס
בהיעדר חלופה אטרקטיבית יותר, אולי אין זה מפתיע שגם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון אימץ את תפישת הסבבים. נתניהו כבר השתכנע כשברק היה שר הביטחון שלו.
ברק ניסח את תפישת הסבבים, נתניהו פשוט לא עדכן אותה. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
לכן בישיבת הקבינט ב-7 ביולי, שבה הוחלט לצאת ל”צוק איתן”, אושר פה אחד נוסח כתוב ומוכן מראש שהגדיר תכלית אסטרטגית למבצע: “לפגוע משמעותית ביכולות הצבאיות של חמאס ולהגיע לשקט ארוך טווח בכל הזירה הפלסטינית (כולל יהודה ושומרון – רב”י)”. זה ותו לא. לא דובר שם על “מיטוט חמאס” ואפילו לא על “פירוז הרצועה”.
החלטה זו של הקבינט – שהוכנה ונוסחה באגף התכנון של צה”ל – היא ביטוי למערכת שיקולים מורכבת שמביאה בחשבון את התפרקות המדינות ואת גל האסלמה הגואה (כך קוראים בצה”ל לעליית האיסלאם הג’יהאדיסטי על פלגיו) המטלטלים כעת את מזרח התיכון. “הבנו שרצוי למדינת ישראל, בעת הזו, שיהיה ריבון אפקטיבי בעזה”, מסביר גורם בכיר, ” אנו צריכים מישהו שיהיה כתובת להרתעה שאנחנו מייצרים. למדינת ישראל יש אינטרס שמישהו ישלוט אפקטיבית בעזה (כדי שלא תיהפך לאזור חסר משילות כמו סומליה או לוב – רב”י), אחרת אנחנו נצטרך לשלוט בעזה. בקצרה: אנחנו רוצים בעזה ריבון אפקטיבי מוחלש צבאית ומורתע”.
המסקנה: לא הולכים למוטט את חמאס, רק להחליש אותו.
היו עוד שני שיקולים מרכזיים שהנחו את מתכנני המבצע ואחר כך את מנהליו. האחד – לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית ללחימה בעזה בתקופת המבצע ולהדוף את המאמצים להאשים את ישראל בפשעי מלחמה אחריו. לשם כך נועדו פעולות “הקש בגג”, פינויי אוכלוסייה אזרחית, נוכחות קציני-אוכלוסייה בגדודים הלוחמים, הפעלת שיקולים משפטיים בבחירת מטרות לתקיפה וההיענות המידית לבקשות האו”ם והמצרים להפסקות אש הומניטריות. המחיר – נפגעים רבים יותר לצה”ל והתארכות “צוק איתן” מעבר לרצוי.
השיקול השני היה לשמר ולהדק את התיאום ושיתוף הפעולה עם ממשל הנשיא סיסי במצרים. בצה”ל הבהירו לקבינט כי המפתח למניעת התעצמות חמאס מחדש אחרי המבצע נמצא במידה רבה בידיה של מצרים. אנשיו של סיסי הם גם המתווכים הרצויים ביותר לנו במאמצים להשיג הפסקת אש ואחריה הסדרה, ובקהיר אף מצוי המפתח למדינות ערב המתונות שאין לנו יחסים עמן.
בית באשכול שנפגע באחת מהפרות הפסקות האש. אובדן אמון. צילום: מוטי קמחי
לכן הסכימו נתניהו, יעלון וגנץ והקבינט בעקבותיהם לכל יוזמות הפסקת האש המצריות והתעקשו על התיווך המצרי. אכן, המצרים לא הכזיבו. חמאס לא השיג אפילו אחת מדרישותיו במו”מ ונאלץ לבקש הפסקת אש בתנאים משפילים. אבל כתוצאה ישירה מהתנהלותם הלא-נחפזת של המצרים וכתוצאה מהפיצול בהנהגת חמאס התארך מאוד המו”מ עד להפסקת האש האחרונה.
מתכון לשקט ארוך טווח
את היעד האסטרטגי – החלשת חמאס ולא מיטוטו – ואת השיקולים שבבסיסו, טשטשו והצניעו נתניהו ויעלון בהופעותיהם בפני הציבור. כנראה מחשש לתגובות מימינם, מתוך הקואליציה. חוסר הוודאות ביחס לתוצאות שאמור המבצע להשיג וההתלהמות של כמה פוליטיקאים ואנשי תקשורת הביאו לחוסר שביעות רצון גובר והולך ממהלכי צה”ל ולאותה “חמיצות” מפורסמת ולצניחת המורל הציבורי בסיום הלחימה.
אולם היום כבר אפשר לומר ברמת ודאות גבוהה שצה”ל ביצע בצורה טובה, אפילו טובה מאוד, את המשימות שנגזרו מ”התכלית האסטרטגית” הזהירה שהציב לו הקבינט: רוב היכולות הצבאיות של חמאס, כולל המנהרות ההתקפיות והמערך הרקטי, נפגעו אנושות, והוא לא הצליח להוציא לפועל את מרבית ההפתעות האסטרטגיות שהכין. חמאס אולץ כתום 50 ימים לקבל הפסקת אש מצרית “רזה” שלא היה בה מענה לאף אחת מדרישותיו.
חייל בהפסקת אש. הזדמנות אמיתית לרגיעה יציבה. צילום: אבי רוקח
ובכל זאת, “שקט יציב לטווח ארוך” אין עדיין. החדשות הטובות הן שהפעם נוצרה הזדמנות אמיתית להשיג רגיעה יציבה. מדוע? מפני שכעת אנו מתואמים עם המצרים כפי שלא היינו אף פעם, מפני שמדינות ערב (חוץ מקטאר) רואות בחמאס גורם שלילי ומפני שהוא זקוק כעת נואשות לסיוע בינלאומי ולאבו מאזן. אלא שכדי לנצל את הסיטואציה הזו לטובתנו צריכה מערכת הביטחון לחשב מסלול מחדש: במקום לנסות להשיג שקט באמצעות הרתעה צבאית וסגר על האוכלוסייה, לנסות להשיג אותה תכלית על ידי שילוב בין אמצעים “רכים” ל”קשים”. איך?
- תוכנית “מיני מרשל”: שיקום ופיתוח כלכלי מסיביים של הרצועה, כולל הסרה של מרבית המגבלות על חופש התנועה וגם אישרו לאלפים לעבוד בישראל – משהו בנוסח תוכנית מרשל, שהשלב הראשון והשני שלה ייושמו מיד וללא תנאים, כדי לצמצם למינימום את מצוקת העזתים. ההמשך ייושם בהדרגה ויהיה מותנה ביישום במקביל של מרכיבי התוכנית האחרים. עם ההתקדמות, יינתן תמריץ לאוכלוסייה הפלסטינית כמו גם לחמאס (שירוויח ממנה כלכלית) לשמור על הפסקת האש.
סביר גם להניח שכאשר תתחיל תנופת בניה ויושקו פרויקטים כלכליים, תקטן האבטלה ויהיו פחות ידיים עובדות לחפירת מנהרות וייצור רקטות. לחמאס חשובה מאוד התמיכה העממית בו ובמאבק המזוין נגד ישראל. הוא יאבד את שניהם אם לתושבי עזה יהיו סופסוף פרנסה, בתים וחופש תנועה שאותם לא ירצו לאבד.
- פיקוח בינלאומי למניעת התעצמות צבאית: מנגנוני פיקוח בינלאומיים ושל הרשות הפלסטינית בשיתוף עם פיקוח ישראלי ומצרי במעברים לרצועה, ימנעו זליגת חומרים דו-שימושיים לתעשייה הצבאית של הטרור. המפקחים ידאגו שחומרי הבניה, הצינורות והדשן יגיעו הישר לפרויקטים האזרחיים שלהם נועדו. ספירות מלאי יומיות יוודאו שהם שם עד שייעשה בהם שימוש אזרחי.
- פעילות חשאית ישראלית בתוך עזה למניעת התעצמות וסיכום בתיווך מצרי על סידורי ביטחון בקווי המגע שימנעו פיגועים (הסדרה ביטחונית). זאת בנוסף למערכה החשאית (מערכה בין מערכות – מב”מ) שישראל מנהלת נגד הברחות נשק כספים וחומרי לחימה לרצועה מחו”ל. פעילות איסוף מודיעין וסיכול התעצמות מהאוויר באמצעות חיישנים וכלי טיס אינה יעילה דיה. צריך לפעול על הקרקע ומתחתיה ובהיקפים שיהיה להם אפקט ממשי. אם יכולנו לפי פרסומים זרים לעשות זאת במרחב האזורי, אין מניעה שנעשה זאת מתחת לאפנו.
חופש התנועה שיהיה לאזרחים העזתים יגרום לאלפים מתוכם לנוע בין עזה והגדה. תנועה זו והפיתוח הכלכלי המואץ מייצרים לאמ”ן ולשב”כ ולמקביליהם המצרים הזדמנויות איסוף מודיעין וסיכול שרק אפשר לחלום עליהם במצב הנוכחי.
ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט יצטרכו להיות מוכנים לאשר פעולות אגרסיביות חשאיות בתוך הרצועה בידיעה שהן עלולות להביא להתלקחות. אולם סביר להניח שלחמאס לא יהיה אינטרס לחמם את הגזרה רק כי כמה מחרטות או מחסן רקטות עלו באש בנסיבות לא לגמרי ברורות. מניעת ההתעצמות בחשאי ועל בסיס קבוע היא ההרתעה הטובה ביותר, בתנאי כמובן שהיא מצליחה.
- שיתוף פעולה ותרומות של הקהילה הבינלאומית והערבית. כאן יכול לבוא לידי ביטוי האופק המדיני האזורי שנתניהו דיבר עליו במהלך המבצע ומיהר לשכוח ממנו בסופו. לפחות בפומבי הוא לא הזכיר אותו מאז הפסקת האש. השיקום הכלכלי האזרחי של עזה יכול לשמש פלטפורמה מצוינת לקידום “האופק המדיני האזורי” של ישראל. זאת כמובן בהנחה שנתניהו רוצה קידום אופק מדיני שבקצהו האחר יוכל למצוא עצמו מקבל את יוזמת הליגה הערבית ופוצח מחדש במו”מ עם אבו מאזן. הפעם על הסכם ביניים שיהיה בתוקף עד שגל האסלמה הג’יהאדיסטי יחלוף.
אם יגובש בקהיר מתווה הסדרה כזה והמדינות התורמות יפתחו את הארנק, נרוויח לא רק שקט לזמן רב (ייקח שנים לשקם את הרצועה), אלא גם בפעם הראשונה נוכל למנוע ביעילות התעצמות צבאית של חמאס והג’יהאד האיסלאמי; הברית עם מצרים של סיסי מעניקה לנו אפשרויות שלא היו לנו אף פעם בתחום הזה. הפיתוח הכלכלי בסיוענו ייתן לנו לגיטימציה בינלאומית להגיב ביד קשה, כולל כניסה קרקעית, על הפרות הפסקת האש. מה שחסר כעת הוא רק שממשלת ישראל והעומדים בראשה ייחלצו מהקונספציה.
