4 בדצמבר 2016 : בעקבות האירועים האחרונים, ישנו גל של טנקיסטים, אלמונים אך בעלי אמירה חזקה, אשר התבטאו מעל דפי הפייסבוק. שריונאים גאים אלה, הם המגדלור המאיר את הדרך, גם עבור אלו שאיבדו אותה.. וגם מחזקים את אלה שבחרו לשרת בשריון.
בחרנו במספר פוסטים מעניינים וחזקים במיוחד… כי “האדם שבטנק ינצח”.
ליקט: מיכאל מס
איתי אטיאס (מדף הפייסבוק האישי של איתי)
כל מי שחבר שלי בפייסבוק יותר משבוע יודע שאני לא מאלה שכותבים פוסטים זועמים ונוגעי לב באורך שלושה עמודים אבל זה היה הפטיש 5 ששבר את גב השריונר.
86 סרבני שריון, לא הרבה פחות מפלוגת טירונים בשריון, שטוענים שהם “רצו להתגייס לקרבי אבל קיבלו שריון”, או שהם חושבים ששריונרים טוחנים ולא זורם להם לראות בית פעם בחודש. 86 איש אשר כרגע מחציתם יושבים במחבוש וכל השאר מרצים מעצר בבקו”ם.
אז בתור התחלה שידעו שהם פספסו את המקום בו הם יכלו להכיר את האנשים הכי טובים בצבא, ולהרוויח חברים לכל החיים שגם אחרי 20 שנה כשנפגשים ברכבת זה כאילו נפרדנו רק אתמול, כי אחרי שהם היו איתך בבוץ ובחמסין, מה זה 20 שנה? הם לא ידעו את האושר החבויי במילה “מטרה”, הם לא יחוו את הריגוש של לשמוע ברכות וחיזוקים מההורים שלא ראית חודש דרך הקשר תוך כדי שאתה טוען 80 פגזים ברבע שעה עם רבאק שרואים רק בסרטים של רמבו, או מצודד את הצריח 360 ידנית, רק אתה, המשקל של הצריח, ואמא ואבא.
אז לכל אלה שחושבים ששריונרים טוחנים, אתם צודקים במאת האחוזים, ובנות הזוג שלנו יעידו על כך יותר טוב מכולם שאנחנו טוחנים כמו שהשם ישמור רק אנחנו יודעים, אבל רק שם אחרי שלא ראית בית או סיוויליזציה במשך חודש, אז רואים מי באמת החברים האמיתיים שלך, כן כן, רק שם, עמוק בתוך הבוץ, צמוד לזחל, מכוסים בזיעה, גריז, שמן ואהבת הארץ. רק שם אתה חווה חוויות שתספר לילדים שלך ולנכדים שלך שישבו מרותקים לכורסה כשסבא השריונר מספר להם על הלילה שבו הוא ישן רק שעתיים כי אסור להשאיר זחל פתוח, וגם אחרי 5 שעות שהוא והצוות דפקו על הזחל הם נשארו ערים עוד חצי שעה בשביל לצחוק על זה.
ולכל מי ש”רצה להתגייס לקרבי אבל נפל בשריון”, שישאל כל חבר חירניק שלו שהיה בלחימה או שתפס קו עם שריון איפה האנשים הכי גברים, מקצועיים ורציניים בצהל, והוא יגיד לך שלא משנה איזה שפצורים יש לך על המיקרו תבור, או שיש לך ווסט אג’ילייט מודולארי עם 10 מחסניות סופרות או שקר כלשהו, בסוף בשדה הקרב אתה בוכה כמו ילדה בקשר “איפה הטנקים?!”.
אז אם אתה מחפש שירות משמעותי, חברים וחוויות שישארו איתך לכל החיים, הגעת למקום הנכון. אבל אם אתה מחפשלייקים לתמונת ווסאח על ווסט באינסטוש שרואים בה חצי תבור, תבלה.
אני מאחל לכם מאסר משמעותי, שמירה מהנה, ונתראה בעזה.
איתי אטיאס
מאיר ריאחי (מדף הפייסבוק “המשטח”)
האמת, אני לא כועס על אותם סרבנים בבקו”ם.
מהסיבה שגם אני הגעתי לשם עם דעה קדומה על חיל השריון.
וגם אני הייתי סרבן, רציתי צנחנים סתם כי כולם דיברו על החטיבה הזו.
על שריון שטפו לי את המוח, כל מיני טמבלים שלא מבינים כלום.
אני זוכר ת’רגע שלפני המעצר הגיע מ”פ משריון לבקו”ם, כולו היה רותח מעצבים וצעק על כולנו.
“מי שבא לתרום למדינה שירים יד עכשיו”
כולם הרימו יד.
“אז מה זה משנה איפה תתרמו”!!?
“מי שבא לתרום שיעלה מיד לאוטובוס!”
מאז הבנתי שבצבא אתה בא לתת ולא לקבל.
נכון, בחיל השריון הנשק לא נוצץ ולא נוטף “ווסאח”.
כי הנשק שלך זה מפלצת שלא יוצאים איתה הבייתה.(טנק מרכבה(
ולבית לא יוצאים הרבה, כי הצורך בלוחמי שריון מטורף, ומה לעשות שלשריונר אין מחליף.
לצאת הביתה לא בא בחשבון כל חמישי.
וגם לא כל שבועיים.
וגם לא בכלל.
גם הכומתה לא תהיה תואמת לשמלות של חברה שלך.
כי כומתה שחורה לא מעניינת אף אחת.
רק שריונר יבין כמה קשה זה לתת את הנשמה ולא להיות מוערך בשום מקום.
מתי אתה לוחם בשביל כולם?
כשגזרה מתחילה להתחמם.
כל הארץ במקלטים.
פצמ”רים ורקטות לכל חלקי הארץ.
ואז יוצאים לעוד מבצע בעזה.
אף חטיבת חי”ר לא מוכנה לזוז בלי טנק שמסתער לפניה.
אתה לבד מול עזה ענקית, חטיבת גולני שלמה מאחוריך שצועקים לך בקשר תעיף פגזים לכאן ולכאן.
סך הכל 4 שריונרים רק בני 19. בטנק אחד.
מבחוץ כולם חושבים שאתה חסין בטנק.
אבל טיל אחד בין תובה לצריח שורף אותך חי.
אתה מזיע מפחד.
ואין מקום לטעויות.
אתה מסתער כי אתה לוחם, ולוחם אמיתי רק מחכה לרגע שיגידו לו תסתער.
וזה לא משנה איך.
עם התבור.
עם האקדח.
עם המטוס.
או עם הטנק.
חיל השריון מאז ומתמיד הכריע בכל המלחמות.
כל חיל וכל חטיבה תורמת וחיונית בתפקידה בקרב.
אותם הסרבנים שנמצאים כעת בבקו”ם מושפעים מדעות קדומות, ואנשים שמעולם לא היו בחיל השריון.
אל אותם אנשים אני מפנה את הכעס.
אותה אמא שטוענת שהבן שלה “חלם על קרבי ולא על שריון”
אתם רומסים את הכבוד של אותם שריונרים שנהרגו במלחמות על המדינה.
רומסים את הכבוד של חיל השריון.
ואת הרצון לשרת בו.
ואם שואלים אותי, הייתי מוכן לעבור את החוויה הזו שוב.
-שריונר גאה-
מאיר ריאחי
מיכאל ענבר (נכתב ב-21 באוקטובר)
אנשים לא באמת יודעים מזה להיות שריונר.
כשאתה אומר לאנשים “אני בשריון” מה הם חושבים?
הם חושבים שאתה איזה בחור שנתקע בשיבוץ. שנפל במנילה כי הוא חשב שהוא גבר. או יותר נכון בגלל שהוא לא חשב.
חושבים שאתה טוחן כמו מניאק, הם רק לא יודעים שחצי מהזמן אתה בכלל מנקה את הטנק או את המטבח או את השירותים. העיקר שתנקה משהו. הם חושבים לפעמים שאתה מצטער שאתה בשריון. כי אתה אי-שם ליד מצרים, ורואה את הבית פעם בחודש. הם רק לא מבינים שאתה מזמן עברת דירה. הבית זה הטנק ומי שצריך יותר סתם ג’ובניק, ולכל אחד יש את המקום שלו לישון ודיר-באלק מי שישן לי על הצריח, או מנסה לעקוץ את התא נהג, כל אחד והמיטה שלו. מיטות א’ א’ מיוצרות במיוחד בשבילך בחסות מדינת ישראל, וואלה ד”ר גב לא עושה כאלו מיטות. הם חושבים שאתה מבואס בגלל כל הגריז והשמן. חה! הם לא מבינים שהגריז זה מה שמשאיר לך את הטנק זז ושכל טפ”ש זה החלק שאתה הכי שמח לעשות עליו וי, והשמן? זה סתם לכיף. הם חושבים שאתה מתגעגע למשפחה שלך. תכלס’ הם לא טועים, כולם פה מתגעגעים למשפחה השנייה שלהם. אבל המשפחה האמתית שלך, זאת שהרווחת בדם זיעה וגריז תמיד אתך. כי בשריון הנהג שלך לא צריך בכלל לשאול אותך אם אתה בא לזחול איתו מתחת לטנק בפודרה ב4 בבוקר ובשיא הקור, שהשיניים שלכם נוקשות כל כך חזק שאתם לא מצליחים לדבר, אתה פשוט ניכנס אתו. וזה ברור לך ולו. כי אחרי שהצוות שלך ער כבר 38 שעות ומישהו מפליץ ואתה ישר אומר “וואלה רמין את הנודים שלך אני מזהה מקילומטרים” וכולם נקרעים מצחוק למרות העייפות והמחשבה שאחרי התרגיל אנחנו לא קרובים בכלל לשינה שלנו, כי יש לנו עוד 2 טיפולים לעשות הלילה. אנשים חושבים שאתה איזה חכם גדול שמצליח להפעיל את המכונה הזאת. תארו לעצמכם מה יקרה ברגע שהם יגלו שאנחנו חבורה של ילדים בני 18, חבורה של ילדים שקמה כל בוקר למציאות של טנקים, כמו איזה משחק מחשב מפגר. אנשים רואים אותנו ואומרים “וואלה אלה לא יודעים בכלל מזה קרב אמיתי, יושבים להם מוגנים בתוך הטנק, 60 טון של מתכת”. לך תגיד להן שאת הלילה האחרון שלך העברת ביזומה עם קרמי וציוד מלא באמצע טול-כרם ושרעדו לך הביצים שעברת מתחת למסגד ושמעת את השריקות של הפאלחים, לך תגיד להם שהמעצר שעשית שבוע שעבר לא היה מוגן בכלל, ולמען האמת עדיין כואב לך מהמכות שבני-המשפחה של העצור נתנו לך, לך תגיד להם שמקפיצים אותך לעמדה באמצע נוהל-שבת רק בגלל שבסוריה יש באלגן. לך תגיד להם שהחבר הכי טוב שלך מת. בגלל שהוא קיבל פאקינג קורנט לחיבור טובה-צריח ש60 טון של פלדה זה מטרה גדולה. אנשים חושבים ששיריונרים רק חצי קרביים.
לך תגיד להם שאתה מוכן להקריב את החיים שלך בשבילם.
לך תגיד להם.
להיות שריונר זה יותר מסתם לנסוע בטנק, יותר מלישון על סרבל במשך שבוע שלם בלי להוריד נעליים או להחליף תחתונים, זה אפילו יותר מעוצמת האש שאתה מפעיל בלחיצת כפתור.
להיות שריונר זה הרבה דברים כמו מיקצועיות כמו משמעת. אבל להיות שיריונר בשורה התחתונה זה רעות, מילה קטנה עם משמעות גדולה. להיות שיריונר זה לאהוב את החבר שלך בכל לבבך, להיות מוכן למות בשבילו בלי לחשוב פעמיים, לחבק אותו ולבכות אתו כשהוא אומר לך “אחי. סבא שלי קיבל שבץ”. זה לשמוע את הנחירות הנוראיות של השכן שלך למיטה ולא להעיר אותו, כי יש לכם בדיוק שעתיים לישון. לפתוח פחית טונה אחת ולחלוק אותה עם כל המחלקה, כי בדיוק “נתקענו עםהמנ”קים ותסתדרו עם מה שיש”. זה לדעת מה החבר שלך מרגיש רק על פי התזוזה הקטנה שלו בגבה. זה לריב עם הצוות שלך וכמעט ללכת מכות, אבל בסוף לתת כיף וחיוך ולשכוח מהכול.
כי להיות שריונר זה להיות חלק ממשפחה גדולה.
אלעד בר (מתוך הפייסבוק)
להיות שריונר זה להיות משהו אחר. שנאתי להגיע לשריון. סבלתי בטירונות (נוב’ 91) ואת המקצועות תיעבתי. הכל כי לא הגעתי לחי”ר. בצמ”פ החל השינוי וכשהייתי חייל מבצעית מחזור 1, בשת”פ האמיתי הראשון שלי, כשהחי”ר הלכו לישון ואנחנו נשארנו לטפל בטנקים, הבנתי ואמרתי ברוך שלא עשני חירני”ק. עכשיו אחרי שירות של 25 שנים בחייל הזה, כשרובו היה בציר הפיקוד וההדרכה, אני עומד לפשוט את המדים. שואלים אותי בבית על חוויות מהעבר, ומה אני אומר? שאני הכי מתגעגע להיות בתוך הטנק. אין כמו להיות עם הצוות שלך, המחלקה פלוגה או בראש הגדוד. עוצמה אנושית משולבת בעוצמה טכנולוגית והשמיים הם הגבול, גם אם אנחנו בגובה 3 מטר מהקרקע. מהקוליס שנחרץ, בתוך עשן מיסוך סמיך וענן אבק. בתוך ההמולה שלמישהו מבחוץ נשמעת כמו מלחמת עולם, ולנו בתוך הטנק ברורה ונשמעת בדיוק כפי שהיא צריכה להישמע. סימפוניה של שרשראות ברזל בקרקע, רעם תותחים וקונצ’רטו למא”ג. הכל מלווה בפקודות נמרצות בקש”פ ובקשר חוץ. התלהבות, יזע וגם דם. אבל בסופו של דבר, כשההמולה מסתיימת, יש את הטפ”ש והחזרה לכשירות. יש את האחים שנמצאים כמה סנטימטרים או מטרים ממך. שתלויים בך ואתה בהם. אז אני מג”חניק. צ’יפס בלשון המרכביסטים. אבל צ’יפס כל כך גאה!!!
יעל קיפר – חברה של שריונר
גם ה”חברות של” (מפתיע, אבל מסתבר שיש כאלה…) מצטרפות למאבק נגד הסרבנות לגיוס לשריון:
השבוע 86 מתגייסים סירבו להתגייס לשריון. 86 שטענו ששריון זה חיל שאינו מספיק קרבי כמו השאר, שאינו מקבל תהילה ושהכומתה השחורה לא “מושכת בנות”.
86 מתגייסים שלא הבינו שלמרות שבשריון טוחנים מלא ועושים עבודות שחורות, הם מקבלים חברים לכל החיים, תעודת לוחם ככל לוחם, הזדמנות לנהוג בטנק/לירות מטנק/לטעון את הנשק וכמובן הרגשה של שייכות לקבוצה של אנשים איכותיים.
להיות חברה של לוחם זה לא קל, במיוחד של שריונר. מדי פעם הוא סוגר שבת בהפתעה, ברוב הימים בקושי אפשר לדבר כי פתאום הוא ראה שיש לו איזה משימה, זה להתפוצץ מדאגה וגעגוע כשרוב היציאות שלו זה במסגרת של 21.
להיות חברה של שריונר זה להיות מלאה בגאווה, לדעת שלמרות שאני דואגת תכלס אין לי סיבה לדאוג כי המפקדים שלו אלו חברים שלו, הם שומרים עליו תמיד.
להיות חברה של שריונר זה להתגאות שיש לו כומתה שחורה, לאהוב לשמוע את הסיפורים שלו ולהתגעגע בטירוף.
אז אתם יודעים מה? מי שסירב להתגייס לשריון שלא יתגייס לשם. הם לא האנשים שאני רוצה שיהיו עם חבר שלי והפלוגה שלו באימון, תרגיל, קו או גרוע יותר – במלחמה.
גיא בן סעדון – סמ”פ חי”ר
כשזה בא מחי”רניק – אנחנו יכולים רק להסכים:
רמת הגולן. חמש בבוקר. הלכנו כל הלילה בטור אינסופי של חירניקים טרוטי עיניים. ברחוק , רעש הכוחות המנויידים שגם מתקדמים לכיוון החלק האחרון של התרגיל. תרגיל גדודי באש חיה.
כל הגנרלים כבר על הכיפה השולטת, משקפות שלופות. בתרגיל כזה נותנים הכול. יש הקצאות מכל טוב הבונקרים של צהל.
אני סמ”פ עם ביצים גדולות. מפקד על כיפת הרתק הפלוגתית שמכניס את כל הגדוד ללחימה. כל העיניים מופנות אלינו. אנחנו אמורים להבעיר את האויב במכת אש אדירה. כל כלי המשחית שבמערך חיל הרגלים לרשותי. קליעים חדים ומדוייקים, קליעים שמנים וחזקים, קליעים שמתפוצצים במגע עם האויב , קליעים שעפים בשרשור מהיר וקליעים שמנים וחזקים שיוצאים אחד אחד ובדיוק.
האויב. האויב הם כוחות סורים מחופרים היטב! לא סתם סורי. הקומנדו שלהם. גדוד שלם של אויב צמא דם . גדוד של מטרות קרטון מאיימות, מחופרות ובקודקודן… בלון. עשרות אם לא מאות בלונים במגוון צבעי הקשת וכל בלון עם שאיפות לכלות את עם ישראל.
בי נשבעתי, שום בלון לא יתחמק מ.. כיפת הרתק.
לצידנו… כיפה אחת ימינה. טנק. בודד. שקט. הגיע לנקודה 3 שעות לפנינו. בטח נרדמו השמנים האלה.
עוד מעט נשכים אותם עם אבן לצריח.. אחרי שנסיים למקם את כל כלי המשחית שלנו. אחרי שנפרוק, נרכיב, נכוונן, נחזק במחפורות ושקי חול, נטען תחמושת ונפקס כוונות. עוד מעט נראה לשריונרים את עוצמת החי”ר!
עולים בקשר: כוח פנתר כאן קודקוד. אני כוח פנתר כן. 2 קטנות למכת אש! תנו להם בראש.
החיילים מתכוננים, כל חייל בוחן את האופק זרוע בלוני אויב מאיימים.. עוד רגע הגבעות האלו ירעדו.
מחזיקים את ההדקים, מוודאים נצרות פתוחות… משפרים מצב גוף… רק שלא תכנס לנו איזו פרה לגבולות גזרה. מכת אש!!!!
רעש נורא! צרורות. של מאג, מק”כ עוד מאג, פיצוצים אדירים, עשן ואש. כל חיילי כיפת הרתק מחזיקים נשקים צוואר מופנה חזק ימינה בהשתאות. הטנק הבודד ירה קודם. קדימה!!! אני צועק למה אתם לא יורים! לרגע הזה חיכינו! כולם מריירים על תצוגת היחיד של הטנק הבודד… אחד החיילים ממלמל… שמע איזו מפלצת… מי אנחנו. אנחנו קפצונים אנחנו.. הטנק סיים לשיר … העשן קצת התפזר… ואין בלון אחד לכפרה.. סעמק אני ממלמל יאללה תירו בין גבולות גזרה שלא נצטרך לסחוב הכללמטה.
אחד שיגיד לי ששריונרים הם לא לוחמים!
