לנוכח ציפייה מוכרת הקיימת ומושמעת גם בין מפקדי צה”ל ותיקים, לראות את צה”ל שוב כמו אז במלחמת ששת הימים, צריך לספר שבפיס זוכים אולי פעם אחת ומלחמה היא בדרך כלל, על פי טיבעה, משהו אחר ממה שמצפים שתהיה, בשונה מספורט, במלחמה הכללים משתנים בתוך התהוות האירוע, ואין שופט שמודיע בזמן הנכון על כללים חדשים.
מאתר http://www.xn--7dbl2a.com/2014
מקבץ כתבות
הרמטכ”ל רב-אלוף בני גנץ (מימין) והאלוף גרשון הכהן
בפרידה התייחס הכהן, בין היתר, למלחמה האחרונה ולאופן ניהולה, כמו גם להבדלים בין מלחמת ששת הימים למלחמה האחרונה; ולאווירה במטה הכללי. להן דברי הפרידה בלשכת הרמטכ”ל, כמות שהם:
תחילה אשתדל למלא כראוי חובת הכרת התודה.
עברנו תקופה סבוכה שעוד ידובר בה רבות.
חשוב לי לומר ברגע זה את הערכתי לדרך ניהול המלחמה, היא נוהלה על ידי הרמטכ”ל ושר הביטחון יחד עם רבים מהנוכחים כאן, בשיקול דעת יציב, שבחן מחדש מידי יום כיצד נכון במצב המתהווה להכות באויב, ונמנע בתוך כך בריסון מחושב מדחיפת לוחמינו לקרבות גבורה מיותרים מהסוג המצטרף למצעד האיוולת.
לנוכח ציפייה מוכרת הקיימת ומושמעת גם בין מפקדי צה”ל ותיקים, לראות את צה”ל שוב כמו אז במלחמת ששת הימים, צריך לספר שבפיס זוכים אולי פעם אחת ומלחמה היא בדרך כלל, על פי טיבעה, משהו אחר ממה שמצפים שתהיה, בשונה מספורט במלחמה הכללים משתנים בתוך התהוות האירוע, ואין שופט שמודיע בזמן הנכון על כללים חדשים.
בהרמת משקולות מנצח על פי הכללים, מי שהרים משקל הכי כבד, בידיים ישרות לשנייה אחת. באירוע כמו מלחמה יכול להתגלות תוך כדי האירוע, שמה שקובע הפעם הוא לא רק המשקל אלא גם משך זמן ההרמה וזה כמובן משחק אחר, עם מנצחים אחרים.
המלחמה כתחרות הרמת משקולות…
בקיצור דרכים רבות לניצחון במלחמה, וכולן טובות כשהן מצליחות, וימים יגידו.
בתל-חי, י”א אדר 1920 – מי ניצח?
חצר תל-חי ננטשה ועלתה באש, טרומפלדור עם שבעה מחבריו נהרגו ובכל זאת… לא רק ימים יגידו, זה תלוי בנו במעשינו במפעלינו ובתקוותינו במה שנספר ובמה שנאמין. ניצחון במונדיאל הוא אירוע סופי שאין אחריו המשכיות, ניצחון במלחמה הוא אירוע פתוח.
אני גם מודה לרמטכ”ל שזיכה אותי להמשיך להימצא במקום ובתפקיד שמאפשר לי להשתדל להועיל, עם כל החשש המוכר שאני יכול לעשות צרות, נדמה לי שממש לא עשיתי צרות, אכן השתדלתי.
מספרים על אלתרמן שאחרי הקמת המדינה הציע לו בן גוריון לקבל דירת שיכון, אלתרמן סירב והסביר – שאם יקבל איך יוכל, אם יבחר, לשבח את בן גוריון.
תאמינו שלא קיבלתי דירה וגם לא הציעו לי.
בהזדמנות זו אודה גם לאבי שיחיה ולאימי עליה השלום, לא כמו ילד בר-מצווה, אלא מרום שנותיי המסוגלות להבין ולהעריך היכן וכיצד עוצבתי. ביתם היה בית חלוצי, אנשי תורה ועבודה שהסתפקו במועט ושמחו בחלקם.
בשבועות האחרונים בסיבוב החוזר ונשנה בין סעד עין השלושה, וכרם-שלום חשבתי על אבא שעזב את סעד באמצע שנות ה-50 ויחד עם אימא הדריכו במושב העולים יושיביה שעלה אז על הקרקע.
בשנים ההן, בשנות אימת הפדאיון אימא הייתה שרה לי – שיר ערש נגבי שכתב יחיאל מוהר:
“רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ
וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן
אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ;
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.
לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה
וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן?
אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם
וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן.
אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם?
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.
הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק
לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?
אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק!
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.
אֹפֶל, אֹפֶל בִּשְׂדוֹתֵינוּ
וְהַנֵּר – אוֹרוֹ קָטֵן.
חֲשֵׁכָה לֹא תַּפְחִידֵנו –
נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.
מַה הַקּוֹל אֲנִי שׁוֹמֵעַ
וְטִרְטוּר מַפְחִיד, סוֹאֵן?
זֶה הַטְּרַקְטוֹר נִיר גּוֹמֵעַ
נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.”
באותם ימים, לא הבטיחו להם דבר, הם נענו לצו השליחות החלוצי ומילאו אותו בקושי לא מועט, אך בשמחה ומסירות.
אודה גם ליעל רב-סרן (במיל’) שכבר עשר שנים מגדלת את ילדינו כמעט לבדה, גם בלי סבא וסבתא, ואזכיר את אביה, שלמה ברקת, שנפל כאיש מילואים באגם קרעון בלבנון באב תשמ”ג, ואימא דבורה ניצולת זוועות הנאצים שהלכה לעולמה בטרם עת.
ומילה טובה ליוסי בכר האלוף.
יוסי בא מהמקום הנכון, עם הניסיון הנכון, עמירם לוין תיאר אותו כשהיה מ”פ סיירת צנחנים, כלוחם-על, המשתווה בסגולותיו למאיר הר ציון, תהי דרכך צליחה.
ועוד כמה מילים אחרי למעלה מ-41 שנים.
אני נפרד באהבה ויודע שהגיעה כנראה העת להיפרד. נפרד כמו נער הנפרד מבית אביו ויודע שגם אם ירחיק נדוד, לעולם גם אם ירצה בכך, לא באמת יעזוב, יודע היטב שבית כזה לא אראה שוב, גם אם אוהב מחר בתים אחרים וחברים אחרים ומקומות אחרים זה יהיה תמיד משהו אחר, ביחס לדבר העצום שממנו אני נפרד, בית נעוריי.
המסע הארוך, 41 שנה, ארוך יותר מזמן מסעם של בני ישראל במדבר, אינו נמדד בשנים. המון השתנה כאן מאז קיץ 1973 ובכל זאת, נראה כאלו זה היה רק אתמול. יגידו לי שזו הכחשה כי מזדקנים ומשתנים, אבל הזיכרון טרי ובהיר. מבחינתי זה היה ממש אתמול.
ריחות הקיץ ההוא, קיץ 1973 במחנה 80, בשדות האימונים בין סינדיאנה לרגבים, עדיין נישאים עימי בשיא רעננותם. כמו ריח שרוכי הנעליים שדבק בהם ריח התיון, וריח ברזנט האוהלים וערימת עלי האיקליפטוס שעם בוקר העלו עשן בטעם של עבודות רס”ר ות”ס תס”ח.
בשבוע לקראת יום הכיפורים באותה שנה, סיימנו אימון פלוגה ברגבים. המ”פ הסביר בסיכום השבוע שתרגלנו את כל צורות הקרב חוץ מנסיגה והשהיה, כי בצה”ל שאף פעם לא הולך אחורנית, ממש לא נחוץ לתרגל נסיגה.
מאז אני זוכר לפרטים כל אימון כל תרגיל ממסלול פרט בסינדיאנה, ועד תרגילים מטכ”ליים.
אני יכול לצייר במדויק כל מקום בו דרכו רגליי כמו הדרך מפאיד לפנרה בקו תעלת המים המתוקים ממערב התעלה, הדרך מחרפא למזרעת בין ג’אן דרך מוצב 012, שם פרסתי זחל ברמפה ביום קרב, והסמג”ד צ’סנר השאיר אותי לבדי ללילה כי ידעו אז לסמוך על מט”ק. ונתיבי החרמון בין הפיתולים לשיא. גם הלילה בלי הכנה אני יכול לרדת ממרג’ עיון לחרדלה, בואכה מזרעת תמרה.
עם שר הביטחון כמפקד סיירת צנחנים ירדנו לשם לילה אחר לילה, באפריל 1979 אל המעבורת בעיקול מול הפרדס ושדרת הברושים בין ציר הנפט העולה לדמשקיה ופאתי הפרדס הגולש לזריקון, גם אז היית זהיר ושקול בעליה למנצוריה הלכתי אחריך בביטחון מלא ואתה עצרת עם רגלך, מונחת על תיל ממעיד – רגע לפני… מה עושים עם הזיכרון החד הזה? אולי מורה דרך?
אכן אני חייל שיודע לאהוב את מלאכתו גם את עשן מנועיי הטנקים והשמן הנוטף מטבעת הצריח, גם את זיעת הצנחנים כשהם נדחסים למטוס בהמראה לצניחה.
בביקור ניחום אבלים אצל קפלינסקי, ישבו חלוץ, קליפי ושאלו מה אני עוד עושה בצבא? ישב לידם שלמה וישינסקי, אמרתי להם שישאלו את שלמה למה הוא עדיין ממשיך לעלות על הבמה? האם הוא יכול אחרת?
אל דאגה, כמו וישינסקי אמשיך לשחק, משחקים דומים, בבגדי עבודה כחולים, בעמל ובזיעת אפיים, הרי חופש הוא סוג של אשליה בורגנית ומנוחה באה רק ליגע.
לסיום, משהו על עצמנו כמטה כללי.
המדרש שואל כיצד חיילי אחאב שהיו עובדי עבודה זרה היו הולכים למלחמה ומנצחים וחייליו של יאשיהו המלך היו יראיי אלוהים אך כשלו במלחמה. ומסביר המדרש – שחיילי אחאב ניצחו כי נהגו כבוד זה בזה. נידמה לי שבשלוש השנים האחרונות גם אנחנו מצליחים לנהוג כבוד איש ברעהו.
בתמונה: המלך אחאב
ברוח זו, למרות האמביציה האישית שהיא תנאי לפעולתנו, השתדלתי יום יום לקיים את תפילת רבי אלימלך מלידז’נסק:
“שתצילנו מקנאת איש מרעהו
שלא תעלה קנאת אדם עלינו
ולא קנאתי על אחרים
אדרבה,
תן בליבנו שנראה כל אחד
מעלת חבירו ולא חסרונו
ושנדריך כל אחד את חברו
בדרך הישר,
ואל יעלה בליבנו שום שנאה
על חברו חלילה…”
רק זו הדרך אם רוצים ביקורת פתוחה. אם יש כבוד אפשר לריב, זו הדרך לניצחון, לו יהי.
והמאבק כמובן לא תם, ימשיכו אותו צעירים ומוכשרים וחוזר חלילה זו הדרך לחרות.
בשעה טובה יצא בימים אלה ספר ההרצאות מגלי צה”ל. הספר עוסק בזיקה בין השאלה איך נלחמים לבין השאלה למען מה מתקיימים ולשם מה נלחמים.
פעמיים בשירותי הצבאי ביצעתי את תפקידי ביעילות מלאה מתוך ערעור על התכלית – זה היה ב-1982 כשהצטרפתי לחטיבה 7 במוצאי שבת 6 ביוני מלימודים וכך כמובן בגוש קטיף בקיץ 2005. האם זה מלמד שמקצועיות יעילה מאפשרת להתעלם משאלות יסוד של אמונה בתכלית? בשיטת פס הייצור בניכור של המהפכה התעשייתית אכן מתקיים ניכור מובנה המפריד במכוון בין הכורח של פועל הייצור לדעת “איך” ובין השאיפה לדעת למה.
יצחק שדה מייסד הפלמ”ח דרש גם מהמ”כ להחזיק בתרמילו את שרביט המרשל. במורשת שלנו כפי שהבנתי אותה, גם המ”כ חייב לדעת לשם מה.
לגבי עצמי כיצד פעלתי ביעילות משכנעת למרות ערעור יסודי, נשאיר את השאלה פתוחה.
אחרי הכול בכל דרך, אין לנו אופציה לחנך חיילים בלי חיבור בין ידיעת המקצוע לבין תודעת התכלית, זו הייתה דרכן של תנועות הנוער והיא דרכנו: “שִׁירָה הַנֹּעַר, שִׁיר עֲתִידֵנוּ: שִׁיר הִתְחַדְּשׁוּת, בִּנְיָן וַעֲלִיָּה. — כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמּוֹלֶדֶת, קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל!” (שמואל נס)
תא”ל יוסי בכר הועלה לדרגת אלוף
אלוף בכר עתיד להתמנות למפקד הגיס המטכ”לי ולהחליף בתפקידו את אלוף גרשון הכהן, שיפרד מצה”ל לאחר כ-41 שנות שירות
מערכת אתר צה”ל (2 בספטמבר 2014)
תת-אלוף יוסי בכר הועלה היום (שני) לדרגת אלוף בטקס חגיגי שנערך בלשכת ראש המטה הכללי במחנה “רבין” (הקריה) בתל אביב. הטקס נערך במעמד שר הביטחון, מר משה (בוגי) יעלון, ראש המטה הכללי, רב- אלוף בנימין (בני) גנץ ובנוכחות חברי פורום המטה הכללי. אלוף יוסי בכר, שכיהן בתפקידו האחרון כמפקד קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים, עתיד להחליף בתפקידו את מפקד הגיס המטכ”לי היוצא, אלוף גרשון הכהן.
שר הביטחון התייחס בדבריו לפרידה מאלוף גרשון הכהן לאחר כ-41 שנות שירות. “גרשון תמיד נחשב לקצין לא קונבנציונלי”, הוא סיפר. “התרומה שלו ב-41 שנות שירותו הייתה מאוד משמעותית, ואני בטוח שעוד נזדקק לו”. כמו כן, גילה שר הביטחון כי “יוסי תמיד התעקש להוביל כוחות ללחימה. הניסיון הרב שעומד לרשותו יסייעו לו כשיצטרך להוביל את הגיס בהתמודדויות לא פשוטות. זו גם הזדמנות עבורי להביע הערכה לרמטכ”ל, למטה הכללי, ולכל מי שהיה שותף למבצע ‘צוק איתן'”.
הרמטכ”ל סיפר בדבריו על הדברים הרבים שלמד מאלוף הכהן במהלך שירותו, ואמר כי “למדנו לאורך השנים, שכל עוד מסתכלים מזווית של מטרה משותפת ומה הדבר הנכון לעשותו, כל עוד מקיימים שיח רעים ושיח מקצועי, אפשר להתפתח מדבר לדבר. גרשון, אתה לימדת אותנו בהרבה מקרים איך נלחמים בצורה חדה, איך מסתכלים גם בראייה רחבה”. בנוסף, הצביע רא”ל גנץ על כך כי לדעתו גם תא”ל בכר, כמו אלוף הכהן, מצליח להתייחס למציאות בהקשר של נקודת הזמן.
בדבריו התייחס מפקד הגיס המטכ”לי הנכנס, אלוף יוסי בכר, לתקופה שבאה בעקבות מבצע “צוק איתן”. “אני רוצה להתייחס לימים אלו של סוף המבצע-מלחמה, שכידוע הוא המבחן העליון של ארגון צבאי”, הוא הדגיש. “במהלך השבועות האחרונים נדרשתם אתם, מפקדי ואלופי המטה הכללי, לקשות שבהחלטות, מתח עצום, ניצחונות והישגים מרשימים, לצד כאב על אובדן חיי אזרחים וחיילי צה”ל”.
אלוף בכר שירת בעברו כמפקד יחידת מגלן, כמפקד חטיבת הצנחנים, כקצין חי”ר וצנחנים ראשי, כמפקד אוגדת עזה וכמפקד קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים.
אלוף יוסי בכר מונה למפקד הגיס המטכ”לי
אלוף בכר החליף בתפקידו את אלוף גרשון הכהן, שפורש מצה”ל לאחר כ-41 שנות שירות. מפקד פיקוד הצפון: “המציאות בחזית רמת הגולן מציבה בפנינו אתגרים עצומים”
מערכת אתר צה”ל (3 בספטמבר 2014)
אלוף יוסי בכר מונה היום (3 בספטמבר) למפקד הגיס המטכ”לי, בטקס שנערך במפקדת הגיס במעמד מפקד פיקוד הצפון,אלוף יאיר גולן. אלוף בכר החליף בתפקידו את אלוף גרשון הכהן, אשר מילא תפקיד זה במשך שלוש השנים האחרונות ופורש כעת מצה”ל לאחר כ-41 שנות שירות.
אלוף גולן נשא דברים בטקס והתייחס לאתגרים שמאפיינים בימים אלו את החזית הצפונית. “”דומה שכאן במעמד הזה לא צריך להזכיר את תזוזת היבשות והתערערות היציבות בחזית רמת הגולן ובכלל, ואין צורך להזכיר שמציאות זו מציבה בפנינו אתגרים עצומים – בפני צה”ל, הפיקוד, הגיס וכל מי ששותף לעשייה”, אמר. “נוכח השינוי המפליג הזה, נידרש לכל טיפה של יצירתיות, לכל אומץ בחשיבה ובעשייה הנדרשת, וליוזמה רבה על מנת לבחון ולאמת את תפישותינו”.
מפקד הגיס המטכ”לי היוצא, אלוף גרשון הכהן, הזכיר בדברי הפרידה שלו מדברי דוד בן גוריון. “שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית”, ציין. “אין זו יכולת נתונה וקצונה מראש, יכולת זו בלי ספק מוגבלת אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע את מידת היכולת. מטרה מצומצמת מצמצמת את יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי?”
מפקד הגיס המטכ”לי הנכנס, אלוף יוסי בכר, מילא בעברו שורה של תפקידים מבצעיים במטה ובשטח, ביניהם מח”ט הצנחנים ומפקד אוגדת עזה. “המציאות הבלתי יציבה בגבול הצפוני, כמו גם אתגרים, עשויים להיות מנת חלקנו והם הבסיס והנחת העבודה לעשייתנו”, אמר. “דוגמה ברורה לכך כי מקומו של התמרון רלוונטי מתמיד, קיבלנו לאחרונה – כאשר התברר שהאויב למד לשמור על שרידותו אל מול יכולות המודיעין והאוויר של כוחותינו. ואנו, שהתמרון היבשתי הוא נשמת אפנו, נפעל יחד כדי לבנות, להתכונן ובעת הצורך לממש”.
