“ילדים קטנים לא צריכים לדעת. הם מבינים מצוין, ויודעים ‘לקרוא’ את הוריהם. כמו שילד שנופל בגן המשחקים, מביט בעיני אמו או אביו ואז לפי תגובתם יתגבר או יפרוץ בבכי, כך גם בשעת חירום, בזמן מלחמה”. יותם דגן, פסיכולוג קליני, ומנהל השירותים הקהילתיים בעמותת נט״ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי, כותב על ילדות ישראלית במלחמת יום הכיפורים
יותם דגן (מאתר ynet, 3 באוקטובר 2014)
17 באוקטובר 73. אריק שרון עם הרמטכ”ל חיים בר לב
בתקופת מבצע צוק איתן, בעיקר עם הכניסה לשלב הלחימה הקרקעית, מצאנו עצמנו בני החמישים (פלוס -מינוס), הורים לחיילים שלחמו בעזה, דואגים וחרדים מאוד לשלומם של הבנים. בפגישות ומעגלי שיח שקיימנו בעמותת נט״ל (למען נפגעי טראומה נפשית מטרור ומלחמה) עם הורים ללוחמים, שיתפנו בתחושות, ויחד שזרנו סיפורים אישיים, פחדים קמאיים ותקוות. נשאנו תפילה משותפת לשובם של הבנים בשלום.
אנחנו שלחמנו בלבנון ובאינתיפאדה, נולדנו בתקופת מלחמת ששת הימים, עלעלנו באלבומי הניצחון, שרנו את השירים (שארם א-שייך, נאצר מחכה לרבין, ועוד) ונישאנו על גלי האופוריה. פרוץ מלחמת יום הכיפורים, תפס גם אותנו, בני ארבע, חמש או קצת יותר, מאוד לא מוכנים. לא מוכנים לקלוט ולהבין את גודל השבר. את ממדי האובדן. לא מוכנים להבין, וודאי שלא לקבל את השבר והטראומה האישית והלאומית שעם השפעותיה המכוננות אנו מתמודדים עד היום.
קרייני רדיו המדווחים מהקרבות בטון רציני וכבד
בשולי השיח של מעגל ההורים, מצאנו עצמנו לעתים משתפים בזיכרונות שלנו כילדים, ממלחמת יום כיפור. זיכרונות שיש בהם מראות שנמהלים בצילומי שחור לבן מאלבומי תמונות ישנים. זיכרונות שבהם תרועת שופר בבית הכנסת מתחברת לצפירת אזעקה ולדיווחי חדשות של קרייני רדיו המדווחים מהקרבות בטון רציני וכבד. זיכרונות של גשם ראשון של אוקטובר, שריחו האופייני כל כך, המעורר תחושות געגוע ושכרון נוגע בריחות אחרים – כדורי נפטלין בארון, טחב שמיכות צמר צבאיות במקלט ושמן רובים.
יש משהו מאוד מתעתע בזיכרונות ילדות. אירועים שנחרטים בזיכרון בגיל צעיר, בדרך כלל מתבססים על חוויה חושית (מראה, קול או ריח) ועל מרכיב רגשי, הקשור לעצמת האירוע ולהשפעתו על חייו הרגשיים של הילד/ה. בגיל 4 או חמש אין עדיין את השפה ויכולת ההמשגה שיש לנו כמבוגרים. רק בגילאי העשרה הפרספקטיבה מתחילה להשתנות אבל עדיין יש פער בהבנה וביכולת לתפוס משמעויות עמוקות של אירועים דרמטיים. עם השנים, זכרון חמקמק יכול להפוך לתובנה עמוקה ולעתים לתמרור שמסמן לנו מה חשוב בחיים, מה משמעותי וממה יש להישמר.
“לא יודעת איך להסביר את זה, אולי כי לא היו לי אז מילים. אני זוכרת איך בבית הכנסת, כולם לבושים לבן, ואת התחושה שהחגיגיות וחרדת הקודש של יום הכיפורים הפכו לחרדה קיומית, נוכחת וחזקה… זוכרת גם שבלילה הכל היה חשוך, החלונות סגורים עם וילונות כהים בגלל ההאפלה. פנסי מכוניות היו צבועים בכחול, נראו כמו עיניים של איזו חיה… “. (א׳ בת 5).
“אני זוכר שעת דמדומים בין ערביים, על הדשא מתחת לעצי אורן בקיבוץ ישבו חברים והאזינו לרדיו טרנזיסטור, כזה של פעם עם עטיפת עור בצבע חום וסוללה גדולה שמחוברת אליו. הם דיברו בשקט ובכובד ראש. ריח הדשא התערבב בריח שרף האורנים והאוויר עמד, כבד. אנחנו הילדים ששיחקנו ליד, הרגשנו שלא מתאים להשתולל ולצעוק. עברנו ליד המבוגרים בשקט, מנסים להבין מה קורה…”. (י׳ בן 6).
ילדים קטנים לא צריכים לדעת. הם מבינים מצוין, ללא מילים וללא הסבר ויודעים ״לקרוא״ את הוריהם ומבוגרים נוספים בקהילה. זו איננה הבנה מילולית. זהו ככל הנראה מנגנון שנועד לסייע בהישרדות בזמן חירום. הילדה מתבוננת בהוריה, קולטת את תחושותיהם ובאופן מסוים שיש בו הזדהות וחיקוי מתנהגת בהתאם. כמו שילד שנופל בגן המשחקים, מביט בעיני אמו או אביו ואז לפי תגובתם יתגבר או יפרוץ בבכי, כך גם בשעת חירום, בזמן מלחמה.
“לילה. העירה אותנו צפירה חזקה. אזעקה. לקחו אותנו למקלט. זו היתה מין שוחה או תעלת קשר כזאת, חפורה בצד גבעה שהיו לה שני פתחים ולוחות בטון כיסו מלמעלה. היה חשוך ולאור פנס ראיתי קסדות מתכת ישנות ואתי חפירה שהיו זרוקים שם. ריח חזק של רטיבות ועובש.. זה לא היה נעים, רציתי לישון אבל היתה תחושה שמשהו חשוב קורה…”. (י׳ בן 6).
עלבון של ילד קטן שמרגיש שרימו אותו
משהו חשוב קורה. משהו קרה לנו, כחברה, כמדינה צעירה. מלחמת יום כיפור פרצה מעט לפני יום הולדתי השישי. באותו בוקר הלכנו לחוף הים. לא היה בית כנסת בקיבוץ וכמו בכל שבת או חג, מראשית הקיץ ועד אחרי החגים, בילינו בחוף הים. אני זוכר את האור הרך של הסתיו, חול חמים בין אצבעות הרגלים ורוח חזקה נושבת.
הים היה סוער, כמו מבשר את סערת המלחמה שעתידה להתחולל בחיינו, אבא שלי לקח אותי בידיו ויחד נכנסנו למים. פתאום הגיע גל גדול מאוד. לאבי היה ברור שלא יוכל להחזיק אותי מספיק גבוה ובהחלטה של חלקיק שניה, צלל ביחד אתי אל מתחת לגל הנשבר. תוך זמן קצר עלינו חזרה לפני המים אבל היות ולא הייתי מוכן לצלילה הפתאומית, בלעתי מים ועיני שרפו ממלח הים ומהעלבון הצורב.
ההבנה שיש כוחות חזקים שאין לנו תמיד שליטה עליהם
אני זוכר תחושת כעס. עלבון של ילד קטן שמרגיש שרימו אותו. כעסתי על אבי, בכיתי ויצאתי מהמים, הלכתי ברגל חזרה לבית הילדים בקיבוץ. אחר כך אבא נעלם. הוא גויס בצו 8 ויצא להילחם עם יחידתו בחזית רמת הגולן. למעשה מאותו רגע בחוף הים, לא ראיתיו שבועות רבים ולא ידענו מה קורה אתו.
חרדנו לשלומו וחיכינו.
שנים רבות לאחר מכן, הבנתי שלמעשה בחוויה שלי כילד, בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היתה איכות שדמתה לטלטלה שעברה על כלל החברה הישראלית: השבר בתחושת הביטחון, ההבנה שיש כוחות חזקים שאין לנו תמיד שליטה עליהם וההכרה שלא תמיד יהיה מי שישמור עלינו.
עם השנים, הלכה והתפתחה גם ההבנה שצריך לתת מקום והתייחסות לאלו שחזרו מהקרב, לראות את הפציעה הבלתי נראית שגרמו להם מוראות המלחמה. זיכרונות הילדות של בני דורי, הזכרון הקולקטיבי של מה שהדור של הורי כינה ״המלחמה האחרונה״, בנוי מתלכיד של תמונות, של אבדנים ושל הבנה מאוחרת. בין היתר מאז, כחברה, אנו נותנים יותר מקום לכאב האישי, למשמעות חוויות המלחמה של אלו שנלחמו, שנפצעו בגוף ובנפש. זיכרונות ותובנות אלו, מלווים אותנו היום כהורים, בעת שאנו פוגשים את ילדינו ששבו מהקרבות ברצועת עזה.
- הכותב יותם דגן הוא פסיכולוג קליני, מנהל השירותים הקהילתיים בעמותת נט״ל .
- קו הסיוע של נט”ל למען נפגעי טראומה על רקע לאומי: 1800-363-363
