המבצע ב־8 בנובמבר 1972 היה בדיעבד הכנת שטח תעלת סואץ לימי מלחמת יום הכיפורים. החדירה לעומק השטח המצרי, פיצוץ המוקש המפתיע ששינה את כל התוכניות והחילוץ במים הקפואים, עד לחוף הבטוח
אבי דיכטר (מאתר ישראל היום, 2 באוקטובר 2014)
אף אחד לא נשאר מאחור. מימין לשמאל: איתמר סלע, יואב מרגלית ושאולי ברעם
עם כניסת מלחמת יום הכיפורים לשבוע השלישי של הלחימה, האויב כבר היה מוכה. כוח של סיירת מטכ”ל התקרב לעיר המצרית איסמעיליה, ממערב לתעלת סואץ. פטריות העשן היתמרו לגובה רב ובישרו – הגשרים שמעל תעלת המים המתוקים, בואכה איסמעיליה, אינם עוד. המצרים אמנם טרם פתחו במנוסה, אך כוחותיהם נסוגו, עדיין מקשים על התקדמות כוחותינו צפונה. את מפקד האוגדה, אריק שרון, הסיטואציה לא הרתיעה. הוא מיד שיגר פקודה, מהולה בעקיצה אופיינית: “אם צריך, החבר’ה של מוקי (בצר, מפקד היחידה; א”ד) יודעים גם לשחות”.
וכך היה. חיילי היחידה, המנוסים במבצעים בתעלה הגדולה, צלחו אותה כמו שחו בבריכת ילדים. 200 מטרים של מים רגועים, רחוקים מלהזכיר את מכשול המים הקשה (והיחיד) שלוחמי היחידה חוו עד מלחמת ששת הימים – נהר הירדן. אמנם הוא צר יותר מתעלת סואץ, אך בחורף מימיו שוצפים ומסוכנים. בכמה מבצעים גבה גם קורבנות.
בחזרה לתעלת סואץ, שאותה חצו כוחותינו פעמים רבות, כדי להכין את התשתית למלחמה הבאה, זו שלא רצינו שתפרוץ. כך למשל ב־8 בנובמבר 1972, בלילה. לוחמי הקומנדו הימי, ברוך פרצמן ועקיבא שחר, שהתאמנו איתנו כמה שבועות, היו מוכנים בתוך חליפות הצלילה, גולשים אל שפת התעלה.
השניים נעו במהירות, גוררים את החבל הנדרש לפעולה לרוחב התעלה מתחת לפני המים. הם נאלמו ונעלמו, עד שאותתו במכשיר הקשר את הסימן המוסכם: אפשר להעביר את כוח הסיירת שאמור לחדור לעומק השטח המצרי. מפקד היחידה באותה עת, אהוד ברק, וסגנו, יוני נתניהו, אישרו למפקדנו, איתמר סלע, להתחיל את צליחת התעלה. לא היה שום דמיון בין התעלה כפי שהייתה בזמן מלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן, לבין מה שנחשפנו אליו באותו לילה.
את השכיבה ממערב לתעלה, בלילה שבין 22 ל־23 באוקטובר 1973, כשמעל ראשינו נורים כדורים נותבים (נורו מתוך שמחה על הפסקת האש שאמורה היתה להיכנס לתוקף בחצות), החליפה עלטה מוחלטת עת נכנסנו למים הקפואים. לראשונה הבנתי את המשמעות של האמירה: “חושך מצרים”. גם השקט היה מוחלט, עד שצליל טבעת הסנפלינג, שאותה חיבר כל לוחם לחבל שמתחו עבורנו פרצמן ושחר, נשמע כמו ירי קלצ’ניקוב.
את האימונים למבצע זה לא יכולנו, מן הסתם, לערוך בתעלת סואץ עצמה, ולכן ביצענו אותם בבריכת הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל, קיבוצו של יוני נתניהו. חצינו את בריכת הדגים לאורכה ולרוחבה, גם באלכסון, כדי לתרגל את המרחק האמיתי של חציית התעלה. אך שני דברים היו שונים באופן מהותי:
ראשית, הדגים בבריכת הקיבוץ. הם גילו חיבה יתרה לחלקי גופנו החשופים, ובכל הזדמנות נגסו שוב ושוב בשוקיים של הלוחמים. ההבדל הנוסף היה סביבת הקיבוץ – האורות ורעש המכוניות לא אפשרו לנו להבין מה באמת קורה בתעלת סואץ בלילה – השקט והחושך.
גם את האימונים של פינוי המוקשים, תפקיד שהוטל על יואב מרגלית ועלי, ביצענו בסופו של דבר באחד הלילות במעגן מיכאל, החלטה שקיבל יוני נתניהו. כמו כולם, הוא חשש מאוד ממוקשים שנקברו בחול שבין שפת התעלה לכביש בצד המצרי. את האימון שבו תרגלנו שוב את החיפוש באמצעות הדקר איני זוכר, אך את טעמה של חלת השבת, שיוני הביא לנו לשטח בסיומו, לא אשכח – הלכנו לחפש מוקשים, מצאנו חלה.
אחוות לוחמים תחת אש תופת. צוות איתמר, 1972 (שביעי מימין: אבי דיכטר)
המפגש עם פרצמן ושחר על שפת התעלה בצד המצרי, רגע לאחר שסיימנו את הצליחה המקפיאה, דמה למפגש בין קרובי משפחה שלא התראו שנים. מרגלית ואני השלנו מעלינו את חליפות השחייה, עטינו עלינו את חליפות החבלן ומיד יצאנו לדקור את אדמת מצרים, כדי לסמן בעזרת הסרטים הלבנים את המעבר הבטוח אל הכביש המצרי.
בשטח, כשחושך מצרים מסביב, שני הסרטים הלבנים היו לפרוז’קטורים שהיה אפשר להבחין בהם מרחוק, אפילו מהצד הישראלי. מיהרנו לשלוף מהשקים האטומים את הציוד הרב, וכל הכוח חלף על פני שני אנשי הקומנדו הימי, שנותרו בקצה השביל על שפת התעלה.
ההליכה בין קני הסוף, שהזזת כל אחד מהם דמתה לצליפת שוט בפרד, היתה קצרה. בקצה השביל שלצד הכביש נותרו עומרי פדן ושאולי ברעם, שני לוחמים מהצוות, שתפקידם היה להתריע על תנועת אויב על הכביש. שאר הצוות, שאליו הצטרף לוחם קומנדו ימי נוסף, רון (ברלה) בר, המשיך בהליכה מהירה אל תוך המרחב הפתוח והאפל, לעומק השטח המצרי.
בשעה היעודה הגענו לנקודת התצפית. האוזניים כרויות, העיניים נעוצות באמצעים לראיית לילה, והכל מוכר מחומר הלימוד שלנו למבצע. פרט ללחישות בקשר, לא נשמע דבר במשך שעות. הכוכבים בשמיים היו לנקודות האור היחידות. השעון מצביע כי כבר רבע לשתיים. בשעה שתיים בדיוק חייבים להתקפל ולחזור לשטחנו, בטרם יעלו דמדומי הבוקר.
לא הרחק מנקודה זו, שנה מאוחר יותר, חשפו דמדומי הבוקר בפני המצרים את העובדה שצה”ל נמצא בפאתי איסמעיליה, ובאותו הרגע גם קרסה הפסקת האש. שכבנו אז בצלחות ההשקיה של עצי הפרדס, סמוך לשביל, כשאש תופת נפתחה לעברנו. הכדורים שרקו בין העצים וחייבו אותנו להיצמד לאימא אדמה.
עשרות רקטות אר-פי-ג’י פילחו את האוויר. מדי פעם נגדע על ידיהן ענף מאחד העצים – “עדיף כך מאשר יפגעו בנו”, חשבתי לעצמי. השהייה בקצה הפרדס גבתה מאיתנו מחיר כבד. עמית בן חורין, שפיקד על חלק מהכוח, עבר מעמדה לעמדה וחילק גזרות ירי. לאחר שתידרך אותי ואת הצוות שלי, קם לתדרך את מפקד הצוות הסמוך ונפגע מכדור מצרי בראשו. הוא נהרג במקום.
כ־20 לוחמי היחידה נפצעו בתקרית אש זו, ובהם איתמר סלע, מפקד הצוות שלנו מיום גיוסנו. מאז למדתי שיש להתייחס להפסקת האש ב”כבדהו וחשדהו”. רק כעבור יום נוסף של קרבות הסתיימה מלחמת יום הכיפורים. הרוגי היום האחרון, בקרב האחרון, הם תמיד האבדות הקשות מכל.
נחזור שוב שנה לאחור, לאותה נקודה. איתמר סלע עודו בחיים ומורה לנו לארגן את הציוד לקראת התקפלות. בעשרות המבצעים שבהם נטלתי חלק, זה הרגע הכי משמח במבצע. כמו בריצות ארוכות שבהן אתה עושה פרסה ומתחיל לחזור לנקודת המוצא, ויודע שמעתה – כל מטר שתרוץ, מקרב אותך הביתה. כך גם במבצע. פתאום יש תחושה של התרוממות רוח והאדרנלין נוסק במנה גדושה, מציף כל איבר בגוף המותש.
אבל אז הגיע הפיצוץ המחריד, שעל אדמת מצרים, בשטח החשוך והשקט, נשמע היה כפגז שנורה מלוע תותח של טנק. תרחישים רבים תירגלנו באימונים, אף לא אחד מהם דימה פיצוץ מחריש אוזניים שכזה. בדיקה זריזה בקשר העלתה שמשהו רע קרה ללוחמים שנותרו על שפת התעלה. עברנו מהליכה לריצה, מבקשים לאסוף את פדן וברעם. על שפת התעלה מצאנו את שחר פצוע, אחרי שחילץ את פרצמן מהמים, שאליהם הועף מעוצמת הדף הפיצוץ. זו לא היתה הפעם היחידה שבה חייו של פרצמן ניצלו באותו הלילה. מרגלית, שתיפקד גם כחובש, מיהר להניח חוסם עורקים על גדם ידו השמאלית של פרצמן. היא נגדעה מהפגיעה והיה צריך לעצור את הדם הזורם. ברלה מיהר לנפח סירת הצלה קטנה, שעליה שכב פרצמן, בדרכנו לסירת החילוץ שחדרה מהצד הישראלי.
פרצמן ניצל שוב, אך פציעתו של לוחם נועז ויפה תואר זה היתה קשה מאוד – חלקים נוספים בגופו ספגו פגיעה, כולל פניו. הוא חולץ לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ושם עברו שבועות ארוכים ומייסרים עד שהצליחו הרופאים לייצבו. חודשים ארוכים נדרשו כדי שישוב לעמוד על רגליו. כוחו של פרצמן עמד לו במסע ההתאוששות הקשה – לים הוא חזר מאוחר יותר כדי להפוך לאלוף ישראל בשיט מפרשיות. את סיפורו יכול היה לספר בעצמו גם לנכדיו.
מה היה מקור הפיצוץ שהרעיד את כולם? בדיעבד התברר שהיה זה מוקש נגד אדם, שאותו הניחו המצרים סמוך לשפת התעלה. במהלך ההמתנה לשובו של הכוח, רעש מסוים הקפיץ את פרצמן ושחר אל התעלה, כשבהתאם לתרגולת הם מיהרו להסיר את הסרטים הלבנים. לאחר שלא זיהו דבר חשוד בשטח, שבו לפרוס את הסרטים על הכביש, אלא שאז הניח פרצמן את מרפקו על המוקש.
לאחר פינויו של פרצמן, יחד עם שחר, גבר המתח בקרב הלוחמים והחפ”ק: למה יוביל רעש הפיצוץ? מה יבינו ממנו המצרים והאם הבחינו בנו חוצים את התעלה בחזרה לצד הישראלי? הניסיון ממקרים דומים בעבר לא הרגיע איש (בסיטואציה דומה בעבר, שבה היה מעורב לוחם סיירת מטכ”ל באותה תקופה והיום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המצרים פתחו באש תופת והכוח, שסבל מפגיעות רבות, חולץ בקושי רב).
איתמר סלע לא חיכה הרבה ושלח את לוחמי הצוות אל המים. אל החבל שמתחו השייטים הפצועים התחברו כולם והחלה השחייה הביתה. אחרי מטרים אחדים לחש לי ברעם שאחד הסנפירים שלו נשמט. עם כמות הציוד שכל אחד מאיתנו נשא, אין זה פשוט לשחות עם סנפיר אחד.
נחמה פורתא מצאנו בחבל הראשי שהיה לנו לעוגן ומנע בעדנו היסחפות דרומה. בניגוד לבריכת הדגים במעגן מיכאל, בתעלת סואץ קיים סחף, קל, אך מושך ומקשה. מסתבר שלהיות “תלוי על חבל” זה לפעמים דבר משמח. אחרי שעברנו את חצי הדרך במהירות, על אף החשיכה, הרגשנו שהנה, אנו קרובים לנקודת החיבור עם הגדה בצד שלנו.
אך המשימה עדיין לא הגיעה לסיומה. בחפ”ק הבינו כי אם המצרים יגלו באור יום את ידו הגדועה של ברוך (שלא נאספה על ידינו בעת החילוץ) ועליה שעוני הצלילה, הם יזכו ביתרון שיביא לשיבוש תכנונים עתידיים של כוחותינו.
ברק מיהר להודיע בקשר לאחד המפקדים לנתק עצמו מהחבל הראשי ולשוב סמוך לגדה בצד המצרי, לחפש סמוך לקו המים את היד הגדועה.
אך אז הפתיעה תקלה. טבעת הסנפלינג של אותו מפקד סירבה להיפתח, הוא ביקש לחתוך את החבל האישי מזה הראשי כדי שיוכל למלא את המשימה, אך בטעות נחתך החבל הראשי. החיפוש בחשיכה לא העלה דבר, היד הגדועה נותרה בשטח, אך כעת, בהיעדר חבל העוגן, נאלצנו כל לוחמי היחידה להילחם גם בהיסחפות הקלה דרומה, בניסיון לחזור לצד הישראלי. חיש התפזר הכוח לכל עבר. אי סדר, שאותו ליוו צלילי מכות הסנפירים במים, המעידים על המאמץ שהשקענו. המטרה היתה לחזור לחוף הישראלי, קרוב ככל האפשר לנקודה המקורית. הסיבה לכך הובהרה כבר בתדריך, שבו הודגש כי החוף הישראלי זרוע מוקשים, כך שהגעה לגדה הישראלית אינה הגעה לחוף מבטחים, אלא אם כן הגעת לנקודה המוסכמת.
את האחריות קיבל עליו יוני נתניהו. הוא מיהר לרדת בשביל העובר בשדה המוקשים, והוביל כל לוחם, באופן אישי, דרך השביל הנקי והבטוח ממוקשים אל נקודת הכינוס. כשהגעתי לחוף פגשתי בו. לשאלתי, האם ברעם כבר הגיע, השיב בשלילה. ברעם שחה לפניי לאורך החבל הראשי, והעובדה שטרם הגיע הדאיגה מאוד.
כזכור, ברעם גרר משא כבד כמו כולנו, אך עם סנפיר בודד לרגליו. השארתי על החוף את המנשאים הכבדים שלי וחזרתי לחפש אחריו. רעש החתירה של הסנפיר הבודד עזר לי להתכוונן לעברו. את נשימותיו הכרתי היטב. היינו באותו אוהל ובאותו חדר מראשית דרכנו ביחידה. באוויר כמו במים, הוא תמיד צנח לפני. ואז הבחנתי בו, מפלס המים עבר בין האף והפה. הוא נשם אך לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. לקחתי ממנו מנשא אחד וכך הגענו שנינו אל החוף – חזרנו הביתה.
לחימה בכלל וזו של יום הכיפורים בפרט סיפקה הרבה “כמעטים” למי שלחם בה. אלפי הנפגעים, אלה שנפלו ואלה שנפצעו, ספגו את הפגיעה במקומנו. המחשבות על ה”כמעט” אינן מרפות. הכדור שחולף מעל ראשך והורג בן חורין. המסוק שבא לחלץ את הצוות ממבצע שהסתבך בעומק מצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים וכמעט הושאר בשטח. וגם כאן, המוקש שפצע קשה את פרצמן, ושאינך יודע בכמה סנטימטרים היית רחוק ממנו בדרך לעומק השטח המצרי.
הקלישאה אומרת שיצאנו מתעלת סואץ, אך התעלה לא יצאה מאיתנו, אך הסכם השלום שחתם מנחם בגין עם מצרים עשה זאת לבסוף. מה שנשאר ממנה, מתעלת סואץ, הוא סיפורי החברות והרעות, שנקנו בדם ויזע – ובהרבה משניהם.
