34 שנים אחרי הפינוי אלוף (במיל’) חיים ארז לא מכחיש שהיו גם “דמעות של מפקד”, כפי שכתב לו בגין. בגיל 80 הוא עדיין זוכר היטב את הבריחה מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
יעקב בר-און, מעריב 17 במרס 2016
זה היה אחד האירועים הדרמטיים בתולדות המדינה: אפריל 82′. שיא הפינוי הסוער של ימית. מתבצרים על הגג מאיימים לפגוע בחיילים שהסתערו לעברם. לפתע נורה צרור יריות אל חלל האוויר. מה עבר לך באותו רגע בראש? אני שואל את היורה, אלוף (במיל’) חיים ארז, אז אלוף פיקוד הדרום.
“באותו רגע כל מה שרציתי היה למנוע פגיעה בחיילים, דבר שהבנתי שאשיג רק באמצעות גורם ההפתעה”, הוא משחזר.”כשלקחתי את הרובה של אחד מהם ויריתי, זה גרם שוק למתבצרים, שקפאו במקומם. קרוב לוודאי שכך נמנעה שפיכות דמים והאירוע נגמר בלי שנאה. לי אגב היה קשר אישי למקום לא פחות מאשר למתנגדים לנסיגה. הרי לחמתי שם בקדש ובששת הימים”.
אלוף (במיל’) חיים ארז. צילום: מירי צחי
האם לקח ימית יושם בהתנתקות?
“לקראת ההתנתקות מרצועת עזה המפקדים בשטח התייעצו איתי ואני הצעתי דבר אחד: אם חייבים לעשות את זה, אז רק מהר ובהגינות. גם כאן לא היו נפגעים, אבל אם בימית זה נגמר בלי שנאה, הפעם זה היה אחרת”.
להגיע ולהכריע
ארז, אב לשניים וסב לארבעה, ש־80 שנותיו כלל אינן ניכרות בו, נולד בוורשה כאנק רוזנברג, בן למשפחת פרוונים מבוססת, שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסה מזרחה ונתקעה בין הגרמנים לרוסים. כשהמצב הורע שם, אמו הצמידה פתק עם שמו על דש מעילו ושלחה את הזאטוט, שעדיין לא היה בן 5, לבדו בשלג ובחשכה לביאליסטוק, לשם הקדים להגיע אביו. המפגש ביניהם היה קצר. האב ניסה בהמשך להסתנן בחזרה לפולין ולא שב משם יותר.
ילדון במנוסה. מסע ברכבות לסיביר ומשם דרומה, לבוכרה. בעודה עובדת במרפאה כאחות, נתבעה אמו לדין על ספירט שנגנב מהמקום. אנק בן ה־7 ראה את אמו נידונה לעשר שנות מאסר על לא עוול בכפה ונלקח לבית יתומים. כשאמו שוחררה כעבור שנה, כבר היה הילד בארץ ישראל, שאליה הגיע כאחד מילדי טהרן. “צלחתי את תעלת סואץ משני הכיוונים”, מעיר ארז, שחזר לשם במלחמת יום הכיפורים.
הוא זוכר קבלת פנים חגיגית לילדים בעיר רחובות. דגלונים, פרחים, תפוזים ותחנה סופית במחנה עתלית עם DDT. וקרחת. משם לנהלל, השער שלו לישראליות.
כל אותו זמן לא ידע היכן אמו. היא התגלגלה עם בעלה השני למחנה עקורים בגרמניה. לדבריה, מעיד ארז, כשבן־גוריון ביקר שם, שאל אותה מדוע אישה יפה כמוה כה עצובה. היא סיפרה לו על אנק שלה. תוך חודש כבר הייתה בארץ והצליחה לאתר אותו: “כשנפרדנו הייתי ילד פולני בלונדיני קטן וכאן פגשה אותי כנער שחרחר בנהלל. הקשר בינינו היה בהתחלה בעייתי. לקח לי די הרבה זמן עד שחזרתי לקרוא לה אמא”.
בנהלל שהה עד הגיוס לצבא, אז כבר נקרא חיים ארז. רצה קורס טיס והתאכזב. לפייטר לעתיד הוצמד פרופיל נמוך בשל בעיות בריאות והוא שוגר מטעם הגדנ”ע להדרכה בדרום. ארז לא ויתר, העלה פרופיל ונשלח לקורס קציני חי”ר. כקצין גולני צעיר נלחם במבצע סיני בשערי רפיח. את החייל המצרי הראשון שהרג הוא זוכר עד היום. לאחר מכן עבר הסבה לשריון ומאז לא נפרד מהכומתה השחורה. “משום מה יש הסבורים שהשריון גמר את ייעודו”, הוא אומר. “רק הם לא שמים לב לכך שבצוק איתן, לפני לא כל כך הרבה זמן, היה זה השריון שהכריע את הכף. בפרט שטנק מרכבה 4 מסוגל להילחם גם בשטחים בנויים ומטבעו מקטין בצורה ניכרת את מספר הנפגעים שלנו. במלחמת לבנון הבאה – אין מה לעשות, תהיה מלחמה כזאת – יהיה תפקיד חשוב לשריון, לאחר שהוכח שעם חיל האוויר בלבד אי אפשר לגמור את הסיפור. בסופו של דבר כדי להכריע צריך להגיע וכשמגיעים, אי אפשר בלי השריון”.
האם התלבטת כשנשלחת ב־64′ לגרמניה, למשימה סודית של קליטת טנקי הפטון?
“מילאתי פקודה. בהתחלה לא ידענו לאן נוסעים. נשלחנו לחנות האופנה ‘או.ב.ג’ בתל אביב וממנה יצאנו על אזרחי בתלבושת אחידה. אז מצאנו את עצמנו בבית הספר לשריון הגרמני, והפעם בבגדי עבודה של הגרמנים. השירים שהושרו שם וההליכה בקצב שלהם החזירו אותי לוורשה של ראשית מלחמת העולם”.
מצאת גרמניה אחרת?
“איזו אחרת. המדריכים הוותיקים שלנו לחמו בשורות הצבא הנאצי, אם כי הם טענו שברובם לחמו בחזית הרוסית. מדריך נהיגה שלנו היה במלחמה נהג הטנק האישי של רומל. היה עלינו להתעלם מכך ולהתרכז בהכרת הפטון האמריקאי. לא שכחנו מאיפה באנו, ומכיוון שהיינו שם בחנוכה, שרנו משירי החג. מצאנו איפה לשיר את שירי הניצחון על היוונים. לא חסרו שם קטעים. לקראת הסיום אמר לנו קצין האג”ם שלהם: ‘אתם מזכירים לי את החבר’ה הטובים שלנו פעם'”.
לפני מלחמת ששת הימים שירת ארז כסגן מפקד גדוד פטונים בחטיבה 7. כבר ביום הראשון של המלחמה נפל המג”ד, סגן אלוף אהוד אלעד, וארז קיבל הוראה להחליפו תוך כדי אבדות כבדות מסביב. הוא שעט עם הגדוד מרפיח בואכה תעלת סואץ ולא שיער שישוב להילחם שם כה מהר.
במלחמת יום הכיפורים שירת ארז כמפקד חטיבת שריון במילואים 421 וצלח אתה את התעלה בעקבות חטיבת הצנחנים של דני מט “כששום דבר במלחמה הזאת לא הלך לפי התוכנית”. על משימתו שם הוא מספר: “קיבלתי על עצמי להשמיד את בסיסי הטילים של המצרים, כדי שחיל האוויר יוכל לעבוד. כשעליתי על הדוברה, אריק (אריאל שרון – יב”א), שאל אותי בקשר ‘איפה אתה נמצא?’ ועניתי לו שאני שט לצד השני. למעשה הוא ראה אותי ממרחק, אבל רצה שהדברים יהיו מוקלטים”.
מפקד חטיבה 421 עם מטהו במהלך הקרבות במלחמת יום הכיפורים. צילום: אוסף נדב מן
אמרת בהמשך עליו, מי שהיה אז מפקד האוגדה שלך, שהוא היה גדול המצביאים שקמו למדינת ישראל.
“לאריק היה חלק מרכזי בניצחון במלחמת יום כיפור. אם הוא לא היה לוחץ עם העקשנות שלו, לא היו צולחים את התעלה, כי פחדו לצלוח והייתה שם מלחמה מאוד קשה. לאריק הייתה תפיסת שטח יוצאת מהכלל. הוא תמיד ידע לעמוד במקום מרכזי שבו התנהל הקרב, והשפיע על המהלך שלו. יחד עם זאת הוא סמך על פקודיו ונתן להם לפעול. כשמסתכלים על מהלך חייו כמפקד, כולל פעולות התגמול של ה־101, מגיע לו תואר גדול המצביאים”.
כששר הביטחון דאז משה דיין הביע חשש מחורבן הבית השלישי, האם היית שותף לחשש שלו?
“זאת הייתה אמירה מוזרה. אנחנו, המפקדים בשטח, לא הייתה לנו דקה אחת של חשש שלא נתגבר על המצרים. היינו בטוחים במפקדינו והיינו בטוחים בכוחנו, מה גם שהיה לנו רמטכ”ל יוצא מהכלל כמו דדו. אין צבא אחר בעולם שהיה מסוגל לחולל מהפך שכזה, כשתוך שבועיים הצלחנו להגיע למרחק של 100 קילומטר מקהיר ו־50 קילומטר משערי דמשק. אולי דיין, שכמעט כל יום היה מסתובב אצלנו בדרום, ידע דברים שאנחנו לא ידענו”.
משימת חיים
ב־82′, מי שברח מוורשה בגיל 4 כאנק רוזנברג הועלה לדרגת אלוף בצה”ל. “זה לא קרה בבת אחת”, הוא אומר. “בדרך עברתי את כל מגוון התפקידים שניתן היה לי לעבור. תפקיד אלוף פיקוד הדרום הביא אותי בתוקף הסכם השלום עם מצרים למשימה הקשה של פינוי שארם א־שייח’ ואל־עריש, תוך כדי בניית הקווים החדשים בגבול עם מצרים והמשא ומתן עמם. אבל פינוי היישובים החקלאיים, ובמיוחד פינוי ימית תוך כדי הוצאת ילדים מבתיהם, זה גרם לי תחושה קשה מאוד”.
כאן קם ארז לרגע ממקומו בביתו בקריית אונו, ומביא מכתב שמנחם בגין, ראש הממשלה דאז, כתב לו: “כל אזרחי ישראל ראו אותך בדאגה, בנשימה עצורה ובהתפעלות, ממלא את התפקיד הקשה ביותר שהוטל אי פעם על מפקד בצבאנו. מילאת אותו עד תום בלי שיישפך דם. בכבוד, בהדר, בתושייה ובאהבת ישראל. דמעות של גבר, חייל ומפקד, אין קדושות מהן”.
בכית שם?
“אני לא יכול להכחיש. אם כך פורסם, כנראה היה בזה משהו”.
המראה של ימית ההרוסה הותיר בך משקעים?
“היה ויכוח גדול אם להרוס את ימית או לא. אני הייתי בעד להרוס, כי לך תדע מי יתיישב שם. משקעים? זה דבר שלא עוזב אותך גם לאחר שנים רבות”.
כשבגיל 51 השתחררת מצה”ל ואתה בתפקיד ראש אג”א, לא חשבת ללכת לפוליטיקה כדוגמת קצינים בכירים אחרים?
“הייתה אפשרות כזאת. בין השאר הוצע לי להתמודד על ראשות עיריית רמת גן, אבל זה לא משך אותי. העדפתי ללכת לתפקיד המעניין של מנכ”ל חברת כימיקלים לישראל (כיל). הייתה לי עוד אפשרות להיכנס לפוליטיקה כשרפול הקים את צומת. הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה ללכת איתו. הודיתי לו וסירבתי”.
אתה מתחרט? אולי יכולת להיות א־מיניסטר.
“אני לא מתחרט לרגע. תפקיד של מנכ”ל כיל, שאז הייתה עדיין חברה ממשלתית, משפיע על הכלכלה הישראלית יותר מאשר כל שר כלכלה”.
איך היה בשבילך המעבר לאזרחות?
“קל מאוד. לא היו לי לבטים. את שנת המעבר העברתי בלימודי כלכלה בלונדון סקול אוף אקונומיק. באתי לכך מוכן מתפקיד ראש אג”א שמטפל בעסק הכלכלי הכי גדול במדינה”.
הפכת לאזרח, אבל נשארת נאמן לצה”ל כמי שעד לפני חצי שנה עמד 15 שנים בראש עמותת “יד לשריון” בלטרון. זו הייתה משימת חיים לגביך?
“בהחלט אפשר לקרוא לה ככה. כשהקמנו את העמותה הרגשנו חובה להנציח את חברינו לנשק שנפלו ולשמר את המורשת שלהם. אין עוד אתר כזה, שמנציח את הנופלים וגם יש בו קריית חינוך ומוזיאון של טנקים יחיד מסוגו מבחינת מגוון התצוגה שלו. זה המעט שיכולנו לעשות למען אלה שנתנו את חייהם למדינה. אני ממשיך להיות פעיל במסגרת מוזיאון הלוחם היהודי שאנחנו מקימים בלטרון. כשמדברים הרבה על השואה, מזכירים את מרד גטו ורשה וקצת את הפרטיזנים, ואיכשהו זה לא בתודעה שמיליון וחצי יהודים לחמו בנאצים”.
לכתבה במעריב, ראו כאן:
http://www.maariv.co.il/news/military/Article-526591
