שבתי טבת (2014-1925) הסופר, העיתונאי וההיסטוריון זכה בפרס ישראל על מפעלו לתיעוד חייו של בן-גוריון. כתב את “חשופים בצריח. הובא היום למנוחות בכפר שמריהו ב-3 בנובמבר 2014
מקבץ כתבות
עומר לחמנוביץ (מאתר ישראל היום, 3 בנובמבר 2014)
תקציר הספר “חשופים בצריח” (מאתר “סימניה)
חשופים בצריח הוא סיפור עובדתי ראשון מסוגו בספרות העברית, שנושאו מלחמות הטנקים במלחמת ששת הימים, על רקע התפתחות חיל השריון. הטנק הוכיח את עליונותו במלחמת ששת הימים, אולם גיבושו היה רצוף מאבקים ומאוויים. אלה שזורים כאן בעלילה אחת, המתארת סיפור אנושי על לבטיהם, משבריהם, קשייהם וגבורתם של אנשי השריון. נקודת השיא בעלילת הספר היא קרבות הטנקים בסיני וברמת הגולן. קרב הטנקים בסיני היה מהגדולים בעולם, ודומים לו בסדר גודל רק הקרבות בחזית הרוסית-גרמנית במלחמת העולם השנייה. לראשונה מתוארים לפרטיהם קרבות ההבקעה של טנקים וקרבות שריון בשריון. במשך שישה חודשים, לאחר מלחמת ששת הימים, אסף שבתי טבת את החומר לספרו, שאותו כתב כרומן עובדתי, המציין שמות ומאורעות אמיתיים. נושא העלילה הוא מלחמת הקיום של ישראל, המעצבת את אופיים ונוהגם של חייליה, על רקע המאבק של חיל טכני המוני לקיים תחזוקה נכונה, לנצל את הטנק במלוא כושרו ולתבוע משמעת של מילוי פקודה באשר היא פקודה. הצילומים בספר נעשו בשדה הקרב על-ידי לוחמים וצלמים שנלוו לכוחות. שבתי טבת, חתן פרס ישראל לשנת 2005.
שבתי טבת ז”ל
הסופר, העיתונאי וההיסטוריון שבתי טבת הלך אתמול לעולמו לאחר מחלה ממושכת, והוא בן 89. טבת, חתן פרס ישראל למפעל חיים בשנת 2005 על מפעלו לתיעוד חייו של ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון, יובא למנוחות היום (3 בנובמבר) בשעה 16:00 בבית העלמין בכפר שמריהו.
שבתי טבת נולד ב־1925 במגדל צדק שליד פתח תקווה לדב ולשפרה טבנצ’יק – מחלוצי העלייה השלישית. הוא למד באוניברסיטה העברית, ועם הקמת המדינה התגייס לפלמ”ח. לאחר מכן הצטרף למערכת עיתון “הארץ”, שם שימש כ־22 שנה במגוון תפקידי כתיבה בכירים.
את פרסומו הספרותי רכש טבת לאחר פרסום ספר המלחמה “חשופים בצריח”, שגולל את קרבות הטנקים של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים.
הספר, שזכה לשבחי המבקרים, נמכר בכ-100 אלף עותקים. התנופה הזו התעצמה בשנות ה-70 עם סידרת ספרי ביוגרפיה, בתחילה על משה דיין, ובהמשך על דוד בן-גוריון: ארבעה כרכי הביוגרפיה “קנאת דוד” שנפרשו משנת 1976 ועד 2004 – ובהם הספר “בן-גוריון וערביי ישראל: מהשלמה למלחמה”. עם השנים זכה טבת בפרס רה”מ לסופרים, פרס בן-גוריון ואות יקיר העיר תל אביב.
בנימוקי הבחירה לפרס ישראל נכתב בין השאר כי “מפעלו מביא בפנינו את דוד בן-גוריון האדם, המנהיג, הלוחם, פועלו ומשנתו”.
טבת הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים – אחת מהם היא הסופרת יעל טבת-קלגסבלד – ושישה נכדים.
שבתי טבת: הכוכב של גרשום שוקן
הוא היה בן טיפוחיו של גרשום שוקן ב”הארץ”, ספרו “חשופים בצריח” על מלחמת ששת הימים השפיע על דור שלם ושנים רבות מחייו הוקדשו לביוגרפיה המונומטלית על דוד בן-גוריון שאותה לא הספיק להשלים. עם מותו של שבתי טבת
מיה סלע (מאתר הארץ, 2 בנובמבר 2014)
לשבתי טבת שמת היום (ראשון, 2 בנובמבר) לאחר מחלה ממושכת והוא בן 89 היו שלל כובעים. הוא היה עיתונאי מוערך, סופר שספריו היו רבי מכר, היסטוריון והביוגרף הרשמי של דוד בן-גוריון. טבת, שנולד בשנת 1925 במגדל צדק, ליד פתח תקוה, ייקבר מחר בשעה 16:00 בבית העלמין בכפר שמריהו.
את הקריירה העיתונאית שלו התחיל לאחר שהשתחרר מהצבא בשנת 1950. הוא הצטרף למערכת עיתון “הארץ” ובמשך 23 שנים מילא בו שלל תפקידים: סופר מדיני, כתב צבאי, כתב משוטט, בעל טור, שליח העיתון בפאריז, כתב מיוחד (בצפון אפריקה, באירופה ובארצות הברית) ולבסוף ככתב חוקר.
העיתונאי דן מרגלית שעבד אתו ב”הארץ” מספר כי “אני באתי לעיתון ‘הארץ’ לפני 50 שנים ושבתי טבת כבר היה אז כוכב של העיתון. היו שני כוכבים בעיתון, הוא ועמוס אילון. לימים, שמעתי את גרשום שוקן אומר, שההבדל ביניהם זה ששבתי טבת מפרסם חצי ממה שהוא יודע ועמוס אילון מפרסם כפליים ממה שהוא יודע.
הוא התנהל במערכת ככוכב העליון ובצדק הוא באמת כתב סדרות נפלאות ואינטילגנטיות”.
שבתי טבת רפרודוקציה: מוטי קמחי
גם רחלי אידלמן, מו”לית הוצאת שוקן, זוכרת את חיבת אביה, גרשום שוקן, העורך והמו”ל של הארץ בימי טבת. “הוא היה הכוכב של אבא שלי. הם שניהם העריצו אחד את השני, זאת היתה הערצה הדדית”.
עמוס שוקן, מו”ל “הארץ”, אומר “טבת היה עיתונאי, שאפשר לומר שאבי, גרשום שוקן, גידל. הוא בא ל”הארץ” כאיש צעיר מאוד. אני זוכר שטבת אמר לי פעם: “יצאתי מאבא שלך עם הטיוטה הרביעית של הכתבה שלי, אחרי שאביך עבר אתי עליה שורה, שורה, ועל כל דבר הוא שאל ‘למה התכוונת כאן? ומדוע לא כתבת על ההיבט הנוסף? ואת זה צריך לכתוב מחדש’, וכך לאורך כל הכתבה. שאלתי את עצמי למה אני צריך להיות עיתונאי’. אבל טבת התפתח להיות אחד העיתונאים שאבי הכי העריך. היתה לו יכולת תחקיר מעולה, הוא לא ויתר על אף פרט רלוונטי. היו לו הבנה מדויקת של העניינים שכתב עליהם וטביעת עין שקלעה היטב לסיטואציה וגרמה לכך שהכתיבה שלו היתה עשירה במידע, והצליחה לתת לקורא את התחושה שהוא, הקורא, מקבל היכרות מצוינת עם מושאי הכתיבה,.
בראיון להדה בושס שפורסם ב”הארץ” ב-1980 סיפר טבת על העורך גרשום שוקן: “לא היה דבר שחרדתי מפניו יותר מאשר הישיבות עם העורך לדיון בסימני השאלה שלו. ישבנו שנינו בחדר לבד ולא היה לי מוצא להיחלץ מסימן שאלה שלא יכולתי להסביר אותו. היום אני חושב שזאת היתה הכשרה מצוינת”.
במסגרת עבודתו ב”הארץ” הקצה לו גרשום שוקן זמן לכתיבת ספרים. בתקופה זו הוציא לאור 11 ספרים ובהם “חשופים בצריח” (על קרבות השריון במלחמת ששת הימים), “קללת הברכה” (על תחילת הממשל הצבאי בשטחים), “שעשוע ובתו” (על תרבות העוני בישראל) ו”משה דיין” (ביוגרפיה).
הספרים שכתב וראו אור בהוצאת שוקן היו לרבי מכר והשפיעו על דור שלם. רחלי אידלמן מעריכה ש”חשופים בצריח” נמכר ביותר ממאה אלף עותקים. “זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, המלחמה היתה ניצחון לא נורמלי ויצאו הרבה ספרים על ששת הימים אבל הוא הצליח לחדור למה שקרה עם החיילים. תוך כדי המלחמה הוא הסתובב בין היחידות וסיפר את הסיפור של המלחמה בצורה מאוד מותחת, מאוד מושכת, זאת היתה הצלחה שקשה לתאר”.
שבתי טבת ודוד בן-גוריון. צילום: דניאל רוזנבלום
בשנת 1968 כתבה עדית זרטל ב”דבר השבוע” “שבתי טבת עשה את מה שנראה כבלתי אפשרי כמעט. הוא כתב ספר טוב על המלחמה”.
מרגלית מוסיף כי “הספר שהכי פירסם אותו היה ‘חשופים בצריח’. שם הוא הראה את היכולת שלו ליצור את כל הפסיפס, להיכנס לתוך חיי האנשים, זה נהפך לבסט סלר של מלחמת ששת הימים. אחר כך הוא כתב ספר שפחות ידוע אולי, את ‘קללת הברכה’. הוא היה בין הראשונים לומר בספר הזה שיש קללה בהצלחה שלנו לכבוש את השטחים. אז זה לא היה בקונצנזוס. זה ספר מהחשובים ביותר שנכתבו”.
ב-1981 זכה טבת במלגת מחקר מההיברו יוניו קולג’ בסינסינטי. ב-1985 הצטרף כעמית-מחקר למרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה. פרופ’ איתמר רבינוביץ, לשעבר נשיא אוניברסיטת תל אביב ושגריר ישראל בארצות הברית, הכיר אותו היטב מעבודתם המשותפת במרכז דיין. “בעצם נמנינו עם הקבוצה הקטנה שהקימה את המרכז באוניברסיטת תל אביב”, הוא אומר. “טבת מילא תפקיד מפתח בהקמת המרכז ולאחר מכן את העבודה שלו על הביוגרפיה של בן-גוריון הוא ביצע כעמית מחקר בכיר במרכז דיין. הוא היה חבר טוב, הוא היה בוטה, תמיד אמר מה שהוא חושב וידעת בדיוק איפה אתה עומד אתו, זאת תכונה חשובה אצל חברים. דבר שני, הוא היה חוקר מצוין, כותב בעל כישרון.
“אני, כמי שכותב לא כעיתונאי, למדתי ממנו איך להעמיד את הדברים שלי בבהירות שנדרשת מעיתונאי, למדתי ממנו רבות על אמנות הכתיבה. היום אני עצמי כותב ביוגרפיה על יצחק רבין וקראתי לצורך העניין את ההשוואה שהוא עשה בין רבין לדיין. הוא ממש הכיר היטב את שניהם והייתה לו יכולת לחדד את ההבדלים בין שני האישים. הוא שילם מחיר על היסודיות שלו כי היסודיות שבה הוא חקר הביאה לכך שהוא בסופו של דבר לא סיים את המפעל המונומנטלי שלו – הביוגרפיה של בן-גוריון”.
טבת החל בכתיבת הביוגרפיה על בן-גוריון בשנת 1973 כשהאחרון עוד היה בחיים. הוא הספיק לראיין אותו ולקבל ממנו את ברכתו והסכמתו לכתיבת הביוגרפיה “קנאת דוד” שראתה אור בארבעה כרכים, הראשון בשנת 1976 והרביעי בשנת 2004.
במשך השנים הללו עשה הפסקות לכתיבת עוד ספרים כגון “רצח ארלוזרוב” (1982), “בן-גוריון וערביי ישראל” (1986) “הדרך לאייר” (1987) ו”עונת הגז (כיתת יורים וקלב”ן)” (1992).
עמוס שוקן אומר כי טבת “ניחן בחוש הומור וכתב במשך כמה שנים גם טור סאטירי שנון. אבל ההתפתחות שלו היתה לכיוון של מחקר היסטורי. בכתיבת הביוגרפיה של בן-גוריון הוא לא הסכים שיהיה איזשהו פרט רלוונטי שהוא לא יגיע אליו. הוא הקים ארכיון מדהים של כל המידע שאסף במקומות שונים בארץ ובעולם. הצורך שלו לדעת כל מה שאפשר היה במובן מסוים גם בעוכריו. המפעל נהפך למשהו עצום. למרות שמספר כרכים לא מבוטל של הביוגרפיה יצאו לאור הוא לא זכה להשלים אותה לפני שחלה”.
מרגלית אומר שטבת היה דקדן וקפדן ולכן לא הספיק לסיים את מפעל חייו. “אמרו לו תזדרז קצת אבל הוא היה אדם מאוד מאוד יסודי, הוא כתב לאט כי הוא חקר ארוך והוא כתב מדויק. בעצם הוא לא הספיק לכתוב על שני דברים יסודיים: על מלחמת השחרור ועל מבצע סיני שהוא המבצע הצבאי הנשכח ביותר בתולדות מלחמות ישראל, אבל המבצע הנבון ביותר. היות וטבת לא הגיע בכתיבה על בן-גוריון לכתוב על ימי המדינה הוא החמיץ גם את הקמת הכור בדימונה ואת המאבק על העלייה הגדולה. בתוך כך המבנה שהוא בנה להיסטוריוגרפיה של בן-גוריון הוא מבנה מרתק כי הוא הבין שיש בחייו של בן-גוריון כמה פרקים שמצריכים הארה מעבר לכרכים העבים שכתב ב’קנאת דוד’. ‘קנאת דוד’ היתה השמש והוא הוסיף לה ירחים שסובבים אותה”.
עמוס שוקן. צילום: מוטי מילרוד
באותו ראיון להדה בושס מ-1980 אמר טבת “אנשים שונים מעירים לי שזה ‘מפעל חיים’ והערות דומות. למעשה זו טעות. אני חשבתי שאני הולך לצלוח את תעלת לה-מאנש ופתאום התברר לי שאני באמצע האוקיינוס. מקום שלחזור ממנו לחוף הרי זה אותו מרחק כמו לחוף שמנגד. הכיוון היחיד שנותר לי הוא לחתור לחוף הנגדי. הדבר הזה לא היה מתוכנן””
בתו, הסופרת יעל טבת קלגסבלד, אומרת כי “בנוסף להיותו עיתונאי פורץ דרך ואדם אמיץ וישר הוא היה כותב רגיש בעל חוש הומור נפלא. ואת החלק הזה שלו אנשים מכירים פחות. ב’יומנים מאתמול’ או ‘הילד שקראו לו רבקה’ יש קטעים שרמת הדיוק שלהם בתיאור הרגע והרגש כל כך מזוקקת ונוגעת ללב שזה הופך את הבטן. הוא השאיר אחריו נכסי צאן ברזל לתרבות הישראלית שרבים ייהנו מהם ולבני משפחתו הוא השאיר את הידיעה שהוא מאד אהב אותם. גם בימים שהיה חולה מאוד”.
כשזכה טבת בפרס ראש הממשלה אמר כי “העבר הוא עתידו של כל היסטוריון, ואם יש להיסטוריה תפקיד ציבורי, הרי הוא בתחום העשרת עתידו התרבותי של כל עם”. כשזכה בפרס ישראל על מפעל חיים כתבו חברי ועדת הפרס “טבת הקדיש 30 שנה מחייו לכתיבת הביוגרפיה המונומנטלית של דוד בן-גוריון, ‘קנאת דוד’, שהיא אחד המפעלים הביוגרפיים הישראליים החשובים בהיקפם ובאיכותם… מפעל המחקר והכתיבה של שבתי טבת מביא את דוד בן-־גוריון האדם, המנהיג והלוחם, את פועלו ואת משנתו, ובמקביל הוא מתעד את תולדות היישוב העברי ואת הקמתה ואת התפתחותה של מדינת ישראל. טבת ליקט, ניתח וארג ללא ליאות ובדייקנות אלפי פרטים קטנים ליצירה ספרותית-היסטורית חשובה ביותר, שהיא נכס צאן ברזל לחברה הישראלית ולעם היהודי”.
עוד כתבו כי “כישרונו של טבת להיכנס לעומקן של בעיות ולחשוף אותן והאכפתיות שלו למתרחש במדינה באו לידי ביטוי בצורה ברורה ומרתקת גם בסדרות שפירסם בעיתון ‘הארץ’ בנושאים מגוונים הקשורים בחיי החברה במדינה”.
כאשר נשאל על ידי הדס בושס על ההבדל בין עיתונאי לחוקר היסטוריה ענה כי “היסטוריונים הם ביסודו של דבר עיתונאים עם שעת אפס טובה יותר. שעת אפס נוחה הרבה יותר להגשת החומר. הם אינם צריכים להגיש את עבודתם לעורך הלילה תוך שעות אחדות. באשר לדיוק ולחקירה אני חושב שהשיטות דומות מאוד. יש עיתונאים טובים ולא טובים ואני חושש שזה המצב גם בין ההיסטוריונים”.
דן מרגלית. צילום: אייל טואג
סקירת הספר “חשופים בצריח” כפי שהתפרסמה באתר השריון
“חשופים בצריח” מאת שבתי טבת – נושא הדגל של השריון במלחמת ששת הימים
בפרץ נוסטלגי עם חתימת העשור הרביעי מאז מלחמת ששת הימים, בוחרים רבים להתרפק דווקא על הספר “חשופים בצריח” של שבתי טבת, שיצא לאור במהדורתו הראשונה בפברואר 1968. הספר, גם אם בהתנצלות מה מצד מחברו בהקדמה לספרו, שם דגש על מהלכי אוגדת האלוף טל, ודגש על חטיבה 7 בפיקודו של שמואל גורודיש, בקרבות בפִתחת רפיח, ומייחד פרק נפרד למערכה ברמת הגולן בקרבות קלעה וזעורה. הוא בנוי כרומן מלחמה משובח, המביא את הפן האנושי לזירת המלחמה, ומעורר בקורא פטריוטיזם וגאווה. הקשר לשמות ולאירועים שואף לדיוק מרבי, מתוך כוונה ליצור מסמך היסטורי שישמש לדורות. הוא מנסה לרדת לנבכי נשמתן של הדמויות ונוגע בחיי היומיום של גיבוריו הרבים, שלכל אחד מהם נסיבות חיים שלו שהביאוהו לשדה הקרב. כרמז אפי מוקדם, מופיעות הדמויות בשמותיהן המלאים, היכן שמתחוור לקורא בשלב מסוים כי צלחו את שיקולי הצנזורה, משום שנפלו בשדה הקרב. לעומתן, מופיעות רק בשמותיהן הפרטיים דמויות המפקדים והלוחמים ששרדו את המלחמה, גם אם יצאו חבולים ומיוסרים. כמו נבואה המגשימה את עצמה, יצא שמען של הדמויות בעשורים שחלפו מאז המלחמה, כמו האלוף ישראל טל (טליק), ששבתי טבת מתארו באחת האפיזודות מלטף טנק שלל במהלך הקרב, כשהוא מנסה לעמוד על טיבה של הפלדה, וכמו מנבא בזאת שעתיד הוא להיות המפתֵּח של טנק המערכה המוביל של צה”ל – המרכבה. דמות מופת נוספת היא אביגדור קהלני, שלחימתו הנועזת וסיפור היחלצותו מן הטנק הבוער, כשעורו מדלדל מעליו נוכח השתאותם של חבריו לקרב, כמו מקדימים את המערכה המפוארת שנכונה לו כמפקד גדוד בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים. ויוסי ב. הלא הוא יוסי בן-חנן, שלא אמר די להישגי החטיבה עד שהשתכשך במימי התעלה ולימים התמנה לקצין השריון הראשי ולאלוף בצה”ל. עוד בספר על הד”ר רפאל מוקדי ז”ל, שהמלחמה קטעה באחת את מפעל חייו בתחום המדעים, ומשה חביב ז”ל שהמלחמה קטעה באיבה את הקריירה המשפטית המזהירה שלו, שנפלו כגיבורים בקרבות העזים שהתחוללו בקרבות קלעה וזעורה ברמת הגולן. הם הותירו מאחוריהם משפחות וחברים רבים המוקירים את זכרם, ודורות של לוחמי שריון הלומדים את מעשיהם ושואפים לחקותם.
חודשים ספורים לאחר המלחמה פרסם שמואל שגב את ספרו סדין אדום – מלחמת ששת הימים ובו תיאור מפורט של מהלכי המלחמה בכל החזיתות ובסיומו הוא מעלה מספר תהיות שעודן בתוקף גם בימינו. זמן לא רב אחר כך יצאו לאור ספרים נוספים על המלחמה, מהם שנתנו ביטוי ליחידות שריון נוספות. באפריל 1969 יצא לאור ספרו של אביעזר גולן “אנשי הפלדה“, המביא את סיפורה של חטיבה 45 (כיום 188). סגנונו אמנם אינו סיפורי כשל שבתי טבת, אך הוא מהווה מסמך היסטורי חשוב בניסיונו להביא את קורותיה של החטיבה במלחמה. סמוך להופעת “חשופים בצריח” הופיע הספר “שיח לוחמים” שהוא אסופה של לוחמים בני קיבוצים, המביעים בלשון ישירה ונוקבת את זעזועם ותסכולם ומסרבים לקדש את המלחמה בדם חבריהם לנשק. הם מבכים את אובדן החיים ואובדן התמימות של החברה הישראלית שלאחר המלחמה, ויוצרים עולם שבו שולטים המונחים “כובש ונכבש”, “מצפון”, מוסר” ו”חלום לשלום”. אסופה זו היא אחת הסנוניות, שבישרה על המחלוקת הציבורית, העומדת בעינה עד עצם היום הזה.
לימים הלכו ורבו על מדפי הספרים, בבתי המפקדים והלוחמים וכן בספריות ובמרכזי הנצחה, ספרי יחידות – אוגדות חטיבות וגדודים – המביאים את מורשתם והנצחת הנופלים, כחלק מהתפיסה המורשתית-הנצחתית (ראו ביבליוגרפיה חלקית במדור מרכז מידע לטרון)
