צבא ארצות הברית טוען שיש לו מספיק טנקים מסוג אברמס ונגמ”שי ברדלי. היצרנית שאין בידיה הזמנות המשך כבעבר זועקת חמס והדיון מקבל גוון פוליטי ומגיע לקונגרס. נשמע מוכר
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר (מאתר www.militaryphotos.net 3 בפברואר 2014. התפרסם במקור בעיתון וושינגטון פוסט ביום 31 בינואר 2014, מאת מרגו’רי סנסר – Marjorie Censer)
הטנק אברמס
הפלת פסלו של סדאם חוסיין על ידי רכב משוריין, ברגע מכונן של מלחמת עיראק, הציתה גל של גאווה כאן במפעל BAEמערכות, היכן שכלי רכב זה מיוצר. חיילי הנחתים שרכבו בו אל התהילה אף ביקרו במפעל כדי להביע באופן אישי את הוקרתם לעובדים. הקשר האמיץ שבין מפעילי המכונות ובעלי המקצוע התומכים במאמץ המלחמתי בבית לבין הלוחמים בקו החזית החזיק מעמד במשך דורות – כול עוד שימש הטנק כסמל לעוצמה צבאית.
אותו גילוי של עוצמה אמריקנית נכנס כעת לתסבוכת אחרת: הדיונים האמוציונליים המתנהלים כאשר הקונגרס, הצבא והתעשיות הביטחוניות מתאימים את עצמם למציאות חדשה ואכזרית בלוחמה המודרנית ובמצב הכלכלי הלאומי.
כשההזמנות שלו מתדלדלות, מפעל BAE מערכות מתכווץ אף הוא. החברה מקצצת בהדרגה בכוח אדם וסוגרת בניינים.
ביורק, יש “עצב על כך שמישהו שעבד כאן במשך 35 שנה ונמצא קרוב לפרישה מפוטר,” אומרת אליס קונר, מנהלת ייצור במפעל. “יש גם מידה של תסכול בקרב המנהלים והסגל ההנדסי שלי כשאנו רואים שחיקה במיומנויות, כי אנחנו יודעים שיום אחד נתבקש להביא אותן חזרה, וזה יהיה מאוד קשה.”
ייצור טנקים, רבי-עוצמה אך מגושמים, אינו נחוץ עוד, אומר הצבא. בלוחמה המודרנית, על הכוחות להתפרס במהירות ו”להפעיל עוצמה על פני מרחקים עצומים.” יש צורך בצוללות ובמפציצים ארוכי-טווח. כלי נשק כגון מל”טים זריזים וטקטיים הם העתיד. טנקים הם בבחינת שריד מן העבר.
לצבא יש כ-5,000 טנקים שעומדים דוממים או ממתינים לשדרוג. עבור עובדי BAE מערכות ביורק, שמירה על כלי הרכב המשוריין בשירות פעיל פירושה שמירה על מקום העבודה. ומקומות עבודה, ככלות הכול, הם הדבר שעליו נציגיהם בקונגרס מנסים להגן במחוזות הבחירה שלהם.
הצבא הוא רק צד אחד לקבלת ההחלטה הזאת. בעוד שהצבא קובע את סדרי העדיפות האסטרטגיים שלו, הקונגרס הוא זה שמקצה כספים עבור רכישות כלשהן. ותעשיית הנשק, המייצרת בסופו של דבר את הכלים, מנסה להשפיע הן על הצבא הן על הקונגרס.
“באחריותו של הצבא לעשות מה שטוב למשלם המסים,” אומרת היידי שיו, פקידת הרכש הבכירה של הצבא. “באחריותו של מנכ”ל החברה לעשות את הדבר הטוב ביותר במונחים של בעלי המניות.”
הצבא יצא לדרך שיכולה להסתיים בסגירה חלקית לפחות של שני המפעלים האמריקניים שמייצרים את כלי הרכב הללו (הטנק אברמס והנגמ”ש ברדלי) – תוך שהוא נתמך על ידי מחקר חדש אודות מצב תעשיית כלי הרכב הקרביים, העומד לצאת לאור בחודש הבא.
אך תכניותיו עלולות להשתבש בידי קונגרס הנוקט עמדה בלתי מתפשרת ותעשייה בעלת לובי חזק. הם טוענים שהדממה או סגירה של קווי הייצור הללו פירושה לתת למיומנויות ולטכנולוגיה ששוכללו במשך עשרות שנים לרדת לטמיון.
הפנטגון “עשה תפנית של ממש בכך שהוא מנסה לפתור בעיות במיליוני דולרים ללא פתרונות במיליארדי דולרים, אך הקונגרס כול פעם מכוון אותם מחדש,” אומר ברט למברט, שפיקח על מדיניות התעשייה של הפנטגון עד לשנה שעברה. “זהו משחק סכום אפס. כול דולר שהפנטגון מוציא על משהו שאיננו צריכים… הוא דולר שאיננו יכולים להוציא על משהו שאנו כן צריכים.”
הנגמ”ש ברדלי
גאות, ואז שקיעה
במשך עשרות שנים, מפעל BAE מערכות ביורק ייצר את ההרקולס, הפלאדין והאחרון והמפורסם ביותר – הרכב המשוריין ברדלי, בן 34 הטונות, המרכזי מבין כלי הנשק המסורתיים של הצבא, סוג של רכב משוריין המסוגל לשאת עד 10 אנשים, לנוע במהירות של 60 קמ”ש, לירות בתותח ובמקלע ולשגר טילים. (אף כי הברדלי נראה כמו טנק, מבחינה טכנית הצבא אינו מחשיב אותו בתור שכזה).
המפעל החל את פעילותו בשנות ה-60 המוקדמות, כאשר בּוֹוֶן מקלפלין יורק (BMY) רכש חווה מקומית. עיסוקו החדש של קבלן הבניין היה שיפוץ כלי רכב צבאיים.
העסקים פרחו לתקופת מה, אך באמצע שנות ה-80 חלה האטה. במרוצת הזמן, BMY חָבְרָה למפעל ביטחוני אחר שיסדו יחדיו את יונייטד דיפנס, שריכזה את עסקיה באתר יורק. ב-1997 רכשה קרן ההשקעות הפרטיות ‘קבוצת קרלייל’ את יונייטד דיפנס ולבסוף יצאה עמה להנפקה. ב-2005, החברה נמכרה ל-BAE תמורת קרוב למילארד מיליון דולר.
בשנים האחרונות, הקבלן לא בנה רכבי ברדלי חדשים אלא שיפץ דגמים ישנים במסגרת תכנית שדרוג. ב-2008 הוציאו 2,500 עובדי BAE במפעל יורק כשבעה רכבי לחימה בראדלי ביום.
מל נייס הבן, מנהל התפעול של בית החרושת, גדל בצילו. בשנות ה-70 היה רוכב על הקטנוע שלו סביב מפעל BAE מערכות, ובשלב מסוים אף טיפס על הגדר כדי לעשות סיבוב על מסלול הבדיקות ששימש להרצת כלי הרכב הצבאיים. לאחר סיום בית ספר מקצועי, קיבל עבודה בבית החרושת, בבית המלאכה המכני. עם סיוע בשכר הלימוד, הוא הלך ללמוד במכללה וקיבל תואר הנדסאי, תואר ראשון ולבסוף גם MBA – כל זה בעודו עובד במשרה מלאה ומגדל שני בנים, ביחד עם אשתו.
ב-2008, נייס קוּדָם לתפקיד מנהל המפעל. שנה זו הייתה אחת העמוסות בתולדות האתר, כשהחל לשדרג כלי רכב שנשלחו לעיראק ולאפגניסטן וחזרו משם חבוטים, לעתים עם כוסות קפה מרותכות לגג.
“בעצם היינו צריכים לגייס 600 עובדי ייצור בתקופה של 12 חודשים,” הוא אמר. “היינו צריכים לאתר, לגייס, להכשיר ולחנוך את כל האנשים הללו.”
לא רק שהמפעל ייצר רכבי ברדלי, הוא גם תכנן את ייצורו של הדור הבא של הרק”ם. על BAE הוטלה המשימה לבנות חלק מכלי הרק”ם שנכללו בתוכנית “מערכות לחימה עתידיות” רחבת ההיקף של הצבא, אשר חזתה הצטיידות בארסנל נרחב של מל”טים, כלי רכב ורובוטים המחוברים ביניהם ברשת רבת עצמה.
מפעל יורק התכונן להגברת הייצור, ואף התקין בעלות של שמונה מיליון דולר, מכונה מסיבית, בעלת מהירות גבוהה המסוגלת לבצע פעולות כרסום, חיתוך והברזה בכל חומר כמעט, מפלדה ועד אלומיניום, כולל נתכי פלדה מיוחדים. החברה גייסה עובדים צעירים יותר, והורידה את הגיל הממוצע של עובדיה ל-44, מתוך רצון לבנות כוח עבודה שייטול לידיו את המושכות לאחר פרישת העובדים המבוגרים יותר לגמלאות.
חברת BAE מערכות ומפעלה שבאתר יורק ספגו מכה קשה כשהצבא ביטל את התוכנית “מערכות לחימה עתידיות” שלו. מרכיב כלי הרכב של התכנית, שהיה אמור להתחלק בין BAE לחברת ג’נרל דיינמיקס, אמור היה לעלות למעלה מ-87 מיליון דולר, לדברי שר ההגנה דאז רוברט גייטס.
מאז, הצבא נסוג גם מנושא שיפוץ כלי רכב. מפעל יורק קיצץ את כוח האדם שלו בכמחצית, הגיל הממוצע של העובדים זינק ל-54 וקווי הייצור דוממים, במפעל המוקף בשטחים חקלאיים. בחודש דצמבר, החל BAE בסבב נוסף של פיטורים.
מבנה הייצור של כלי הלחימה הוא נמוך ורחב, כליו ערוכים במקומותיהם ושלטים מורים לעומדים על רצפת הייצור להשתמש באמצעי הגנה על השמיעה. כרזה גדולה המכריזה “שיתוף למען החיילים” הוצגה לראווה. חלק ניכר מציוד הברדלי נמצא בשלבי העברה למבנה אחר במסגרת מהלך של איחוד פעילויות BAE. “המציאות היא שכבר התחלנו לסגור את המפעל,” אמר קונר, מנהל הייצור.
אם חברת BAE לא תקבל מימון חדש כלשהו עבור הברדלי, או שלא תזכה בעבודה חדשה מחברות מסחריות או ממשלות זרות, הוא יסגור את הקו בשנת 2015.
ג’נרל דיינמיקס, המפעילה את תוכנית בניית הטנקים שלה בעיירה לימה, אוהיו, עומדת בפני דילמה דומה. בדיוק כמו מפעל הברדלי, גם מפעל האברמס, הנמצא בבעלות ממשלתית אך מנוהלת על ידי ג’נרל דיינמיקס, שגשג במהלך העשור האחרון. בשיאו בתחילת 2009, המפעל הוציא משעריו שניים וחצי טנקים משופצים מדי יום ביומו.
בפעם הראשונה בתולדותיה החל המפעל לגוון את מוצריו, וחוץ מטנקי אברמס משודרגים ייצר גם את השריונית סטרייקר ואב-טיפוס של כלי רכב לחילות משלוח (המסוגל לנוע דרך הים והיבשה כאחד) אשר נבנה עבור חיל הנחתים אך בוטל בשלב מאוחר יותר.
בשנת 2004 החל המפעל ביישום תוכנית של מיליונים לשדרוג מערכות הייצור שלו, תוך התכוננות לייצור לא רק את רכב הנחתים אלא גם את אלה המתוכננים עבור יוזמת “FCS” של הצבא.
המפעל הוסיף קו ייצור חדיש לעיבוד שבבי בעלות 15.5 מיליון דולר, להחלפת מערכת שהותקנה בשנות ה-80, המעַבֵּדֶת גופי פלדה ואלומיניום חלולים, כך שניתן להרכיבם באופן דומה לדרך שבה שולחן מתוצרת איקאה מיוצר בחלקים מוכנים להרכבה.
אולם היום המפעל ירד ממצבת כוח אדם של 1,220 עובדים בשיאו לרמה של 500 עובדים בלבד. על פי כללי האיגוד המקצועי, הוא פיטר את העובדים החדשים ביותר במהלך שבו הגיע עד אלה שגויסו ב-2005, אמר קית’ דיטרס, מנהל התפעול של המפעל.
צועדים קדימה
בכירים בצבא אומרים שהם שקלו היטב את האסטרטגיה שלהם ופשוט אינם יכולים להרשות לעצמם טנקים משודרגים נוספים. הגנרל ריימונד אודירנו, ראש המטות המשולבים של הצבא, הציג את עמדת הצבא בפני הקונגרס בשנת 2012.
“איננו זקוקים לטנקים,” הוא אמר. “צי הטנקים שלנו בן שנתיים וחצי בממוצע כעת. אנחנו במצב טוב, ואלה הם טנקים נוספים אשר איננו זקוקים להם.”
הצבא קיבל סיוע לעמדה זו ממחקר החדש, שבחן את השאלה האם ניתן להחליף ספקי מפתח בבניית רכבי לחימה.
המחקר, שנוהל על ידי חברת הייעוץ א.ט. קרני ונמשך למעלה מחמישה חודשים, מצא רק מספר קטן של חברות שפגיעות לסגירה, ושלא ניתן בקלות להחליפן.
שיו, הממונה על הרכש הצבאי, אמרה שהצבא צופה כי היצרנים והספקים של הרכב יחפשו לקוחות וסוגי עבודה חדשים.
“ברור כי יש החלטות קשות שכול צבא צריך לקבל בשלב מסוים,” אמרה שיו. “אנחנו צריכים לשקול מה טוב מספיק עבורנו.”
אולם הצבא נתקל בהתנגדות מצד הקונגרס. על מנת לשמור על קווי ייצור עובדים, הקונגרס הקצה לצבא הרבה יותר ממה שהצבא ביקש עבור התכניות – 181 מיליון דולר נוספים עבור טנק האברמס בשנת הכספים 2013 וכ-140 מיליון יותר עבור הברדלי.
מחוקקים אמרו שהם אינם רוצים שהכסף שהשקיעו בבניית כושר ייצור כלי הרכב של ארצות הברית יירד לטמיון. מאות המיליונים הבודדים שהדבר היה עולה, נראה להם סכום צנוע לעומת כול המיליארדים המוצאים על הגנה מדי שנה.
התעשייה אף היא לחצה על הקונגרס לתמוך בעבודתה. בשנה שעברה, BAE כינסה את ספקיה בוושינגטון – יש לה 586 ספקים ב-44 מדינות – כדי להסתער על גבעת הקפיטול, כדי לדבר על לבם של נציגים על המשרות שהם מספקים ולדרבן את הקונגרס לתמוך בתכנית הברדלי.
מבקרים אומרים שהחברות מנהלות למעשה מלחמת מאסף נגד מה שצריך להיות בלתי נמנע: הפסקה הדרגתית של ייצור מוצר שהמדינה אינה זקוקה לו.
“נראה כי הם מנסים לשמור על רווחיהם תוך שימוש בטקטיקות הפחדה בנוגע למשרות,” אומרת אנג’לה קנטרברי מהפרויקט לשיפור איכות השלטון. “בזבוז כספים שקשה להשיגם על תוכניות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שצריכה להיות האסטרטגיה הביטחונית הלאומית שלנו, הופך אותנו לפחות בטוחים בסופו של דבר.”
