פרטים  בהמשך.

ההקדמה מהספר:

"אני רוצה שתדעו שכולנו מצפים שהגדוד ימלא את ייעודו, יבצע את משימותיו השונות ויוביל את צה"ל והחטיבה לניצחון… דיברתי היום עם הרמטכ"ל ועם האלופים הבכירים של צה"ל. אני השריתי בהם ביטחון. יכולתי להשרות את הביטחון הזה אחרי שראיתי את הנכונות ואת רוח הלחימה שלכם בשדה הקרב.

דברים שאמר אלוף משנה אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, בפני לוחמי גדס"ר (גדוד סיור) 87, דקות לפני היציאה לקרב ההבקעה לעבר החווה הסינית ותעלת סואץ. 15 באוקטובר 1973"
"תחנות שקמה, מי נשאר? עבור", קרא בקשר סגן מפקד גדס"ר 87, בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר, בעיצומו של הקרב בצומת "טרטור"-"לכסיקון", צומת דמים שבו מצא את מותו מפקד הגדוד, יואב ברום.
הוא לא קרא "מי שומע? עבור".
גם לא "מי נמצא? עבור".
אלא – "מי נשאר? עבור".
ומעטים נשארו. מעטים, שסיפור גבורתם כמעט שנשכח. בעיקר כי לא היה מי שיספר אותו. שני מפקדי הגדוד נהרגו בקרבות הקשים. כמעט כל שרשרת הפיקוד נמחקה. מפקדי פלוגות ומחלקות. לוחמי שריון לצד אנשי סיור, שהרכיבו יחד את הגדוד המיוחד הזה. שנים חלפו עד שעלו והופיעו סיפורי הקרבות. סיפורי הלוחמים שהסתערו קדימה, מקווים שיצליחו להתחמק מפגיעת הטיל הקטלני הבא. סיפורם של הלוחמים שנחלצו מטנק בוער, עברו לטנק הסמוך – והמשיכו להילחם. סיפורם של החובשים שהצילו חיים. סיפורם של הפצועים שביקשו רק דבר אחד: לחזור לשדה הקרב. לצד חבריהם. לצד אחיהם לנשק.
45 שנה לאחר המלחמה הקשה ההיא, "תחנות שקמה מי נשאר? עבור" מביא את סיפור הגבורה של לוחמי גדס"ר 87. מקרבות הבלימה בימי הלחימה הראשונים שאליהם יצאו ללא מקלעים, בקושי עם עוזי אחד בלבד לכל טנק ונגמ"ש, קרבות שבהם נהרג מפקדם הראשון, בנצי כרמלי, דרך הסיור אל עומק המערך המצרי וגילוי "התפר", שדרכו הוביל הגדוד את חטיבה 14 שהבקיעה את הדרך לעבר התעלה, והמשכו בקרב השריון הגדול שבו השמידו טנקי הגדס"ר עשרות טנקים מצריים ובקרבות החווה הסינית וצומת הדמים. גם לאחר ההחלטה לפרק את הגדוד ולשלבו ביחידות לוחמות אחרות, נמשכה הלחימה, נמשכו מעשי הגבורה.
וכך כתב לימים מפקד האוגדה, אריק שרון: "עם הפסקת האש, בעומדי באותו ערב במבואות איסמעיליה ובראותי את הטנקים האחרונים של הגדוד בוערים, ראיתי לנגד עיני את פניהם של לוחמי הגדוד שאיתם דיברתי ביום הכיפורים. זכרתי את מבטם של הלוחמים, את ההחלטה הנחושה שהיתה נסוכה על פניהם, וידעתי שהם לא אכזבו, ואמנם היה על מי לסמוך. רבים מהם לא זכו להגיע איתנו אל גמר המלחמה, אבל הם אלה שהביאו את המלחמה אל סיומה".