כתב – תומר נח

לנעול את השער – סיפורו של אריק סגל

"היה שם משהו מיסטי בלבנון. הגבעות וההרים מעורבבים עם מוות. גויסתי למילואים ב'חומת מגן' והיה לא קל גם שם והייתה בשטחים סכנה, אבל זה לא התקרב בכלל ללבנון. האיום על הטנקים היה שונה לגמרי. בלבנון, בטנק, אתה לא בטוח. בכל מקום יש סכנה שונה וזה מכניס אותך כל הזמן לתודעת קרב מאוד חזקה, שגוררת פחד ומיקוד."  זוהי לבנון של אריק סגל, בן 41 מתל אביב, אז מפקד  מג"ח  7בפלוגה ז' של חטיבה , 500, לקראת שחרור. היום משמש כמגשר, מרצה ויועץ בנושא ממשל ו"פייק ניוז" ובעליה של חברת 'קונטיקס'.

מאז סוף 'מבצע שלום הגליל' הידוע היום כ'מלחמת לבנון הראשונה', בספטמבר 1982 ועד סוף מאי 2000 ,היה הצבא בלבנון. בשנת 1985, נסוג צה"ל לקו נהר אוואלי בצד המערבי ועד העיירה חאצביא בצד המזרחי. תקופה זו ידועה בשמה כ'רצועת הביטחון' שבמהלכה הקים צה"ל מוצבים באזורים שונים של דרום לבנון שבהם ישבו כוחותינו וכוחות צד"ל (צבא דרום לבנון).

"במחזור האחרון שלי הייתי בקו בלבנון. ביקשתי להיות במוצב 'כרכום', כי בתור מט"ק וותיק יכולתי לבחור מוצב חודר בגזרה, כי כשאתה מורעל וצעיר אתה רוצה להיות לבד ואתה רוצה את המקומות הכי דפוקים…. בתקופה הזאת לבנון השתנתה, אף אחד לא היה יוצא מהמוצב. לא הייתה נהיגה בחוץ באור יום, גם לא טנקים, הסכנה הייתה מוחשית. היו זירות מטענים בכל פינה וההתחילו להשחיל עמדות שמירה עם טילים, מה שגרם לעוד ביצור של המוצבים. אפילו כשהיינו צריכים להוציא אשפה, היינו עושים מבצע ל'צפרדע' [הפחים הירוקים הגדולים] שהייתה 20 מטר מחוץ למוצב, היינו מעמיסים 50 שקיות זבל על נגמ"ש בשעת לילה ומחפים, בשביל לזרוק זבל של שבועיים."

אריק סגל בצריח המגח 7ג' 

"המצב הנפשי הוא לא פשוט, כל רגע אתה מוכן למתקפה וחייבים לייצר שגרה כדי לשמור על שפיות" מספר אריק על השכרה השוחקת של חיי המוצבים "היום התחיל שם בלילה, מארב מהשקיעה עד הזריחה, כשחוזרים לפני הזריחה למוצב נשארים עם האפוד ב'כוננות עם שחר' באולם כינוס במוצב. שם כל הכוחות ישבו, כי אלו היו השעות שחיזבאללה בדרך כלל התקיף ולאחר מכן הלכנו לישון מ-7:00 עד 12:00 שאחרי ארוחת צוהריים, היה אמור להיכנס  הטל"ת, אך ניסינו לגוון את השעות שלו כדי שלא תהיה שגרה ושחיזבאללה לא יראו מתי אנחנו עושים את הטיפול ואז יחכה לנו שם מטען או פצמ"ר."

הסכנה בדרום לבנון הייתה שונה מקווי הגדר שצה"ל מכיר כיום "במארב הראשון פתחנו עמדה החשודה כזירת מטענים, עם D9. כשנכנסנו אליה, אני פתאום רואה זיקוקים מעליי, אני קולט שירו עלינו קטיושות  ולא על המוצב. הם רצו להראות שהם יודעים שאנחנו שם. כשזה התחיל הייתי עם הראש בחוץ ואיך שהבנתי מה קורה נכנסתי פנימה ואמרתי לטען לסגור מדפים ,מזלי שהם פגעו כ-30 ס"מ מהצריח. שהסתכלנו אחר כך כל מה שלא היה פלדה חכמה היה מחורר".

לפעמים תחושת הסכנה גורמת לדברים פשוט לקרות מספר אריק  "הייתה התראה על טילים בגזרה. פתאום אני מזהה שתי נקודות אדומות גדולות. ביצעתי תרגולת טילים ושיגרתי מדוכות ונסעתי אחורה. כאן מתחילה שרשרת של טעויות. אני רואה פתאום שהמדוכות שלי בוערות, כי הן פשוט התפוצצו בתוך המשגר. תוך כדי פשוט התנתק לי הפתיל של הקשר כשאני עם טנק שדוהר אחורה ועלה על התלתלית של השדה מוקשים. באותו הזמן העשן הסמיך של המדוכות נכנס לתוך הטנק והתותחן שלי אמר לצוות לנשום דרך הצינורות אב"כ. אני חיברתי את הקשר והלכתי לפרוק מטפים על המדוכות אבל האש נכבתה בסוף בעצמה והסתבר שהנקודות האדומות היו בכלל ירי של צד"ל" צוחק אריק.

אבל האירוע הגדול לפנינו. בשנת 1999, בקמפיין לראשות הממשלה הכריז הרמטכ"ל במיל', אהוד ברק, כי "ייסוג בתוך שנה מלבנון", כשהמטרה הייתה נסיגה הדרגתית והעברת השליטה לצד"ל, אך כאשר  צד"ל קרסו, החליטה הממשלה לזרז את נסיגת הכוחות הישראליים לקו הגבול הבינלאומי. בסוף מאי 2000 צה"ל החל בנסיגה מהירה מדרום לבנון והתחיל לפנות ציוד וחיילים מהמוצבים. גם במוצב כרכום ששכן על ג'בל בלאט, שקרוב לגבול, כבר החלו בתהליך. "ידענו שהולכת להיות נסיגה, לא ידענו בדיוק מתי. הורדנו את רוב הציוד לארץ ונשארנו עם מינימום." נזכר אריק.

"אני שומע בקשר שכל מוצבי צד"ל מסביבנו קורסים וחיזבאללה משתלטים עליהם. באותו הלילה העלו עוד טנק מהפלוגה שלי, שיהיה איתי, ועם עוד שני נגמ"חונים של החי"ר. כולנו היינו מוכנים לעלות על ציוד ולנסוע. באותו לילה היה מארב אחרון ואני רואה טנקים של צד"ל חוזרים לישראל ונקודות אדומות שפוגעות בהם. חיזבאללה פשוט זינבו בהם. בכל אותה תקופה הם הפעילו אש מטורפת על מוצבי צד"ל, כי הם ידעו שהם יקרסו, ובאמת באותו ערב ראינו אותם בורחים."

אריק על המגח

"בבוקר אחרי המארב החמ"ל אמרו לנו שמכוניות מגיעות לכיוון הש"ג של המוצב. צריך להבין שלא קורה דבר כזה, שום דבר לא מתקרב למוצבים, זה לא כמו בשטחים. כל מה שמגיע זה ירי על מנת להרוג. אמרו לצאת לבדוק מה זה ותוך כדי שאני בדרך לשירותים התחיל ירי מטורף ומתחילות צעקות "התקפת מוצב" ואני ישר מוביל את הצוות שלי יחד עם הצוות של הטנק השני בכניסה של המוצב ומחכה לפקודה לצאת החוצה. אנחנו הרי הכוח אש היותר משמעותי ונשארנו במוצב רק שני צוותי טנק ו-12 חי"רניקים, זה כלום!"

"ברגע שנתנו לי את הפקודה לרוץ לטנק, אני הובלתי את שני הצוותים וידעתי שהמחבלים נמצאו בין המוצב לטנק ושיערתי שהם נמצאים ממול. תוך כדי שאני רץ, יריתי עם ה'גלילון' ביד אחת כדי לנסות להוריד ראשים, אם הם שם. מאותו הרגע שאנחנו בטנקים פעלנו לפי תוכנית, ירי לנקודות חשודות וחלוקת גזרות עם הטנק השני. פתאום היה זיהוי של מחבלים שהגיעו מצפון והייתה פקודה של ארטילריה, שאני לא יודע אם עוד קיימת, שברגע שאתה נמצא תחת אש ה'תותחנים' יכולים לבצע ירי פגזים מאוד קרוב אלייך, מה שבדרך כלל אסור. הכנסנו ראשים, סגרנו מדפים והתחילו פיצוצים שלא הרגשתי בחיים, אני זוכר ממש את האדמה רועדת. אחרי שהם סיימו התייצבו טנקים של הפלוגה שלי ממש על הגדר מכיוון הארץ.  התחיל ירי של נ"מ, וולקן על המכוניות של המחבלים."

הקרב על "כרכום"

"קיבלתי בקשר פקודה לצאת להסתערות על מחבלים שנמצאו בשיחים על ידי התצפית. כשיצאתי ראיתי את מחבלים אחרים שנהרגו בירי של הוולקן. הסתערתי לכיוון השיחים עם המאג מפקד ועם המאג מקביל ואז ירינו פלאשטים לתוך השיחים, קיבלנו אישור שפגענו וחזרנו חזרה למוצב. כשנכנסנו חזרה התחיל ירי של הטנקים האחרים בפלוגה מכיוון הארץ וצלפים של החי"ר. זאת הייתה עבודה מאוד מקצועית של כולם. כל אחד ידע בדיוק מה הוא עושה וזה היה מאוד חשוב מבחינתנו, אנחנו הרי לבד והיה צריך לעשות שם סדר."

אלו היו הרגעים האחרונים של חיילי צה"ל במוצב 'כרכום'. "בערב הגיעה שיירה עם שני טון מוקשים, שזה גם לא סימפטי, הרי אם היה פוגע בשיירה פצמ"ר או מטען זה הייתה יכולה להיות אסון. למזלנו זה לא קרה. אז החלו למקש את המוצב, שבינתיים כל הזמן הזה אנחנו מחפים ברקע של ירי ופצמ"רים. בינתיים אנחנו שומעים בקשר שה'בופור' פוצץ וש'דלעת' פוצץ ובשלוש לפנות בוקר פוצץ 'כרכום'. הנסיעה לארץ כשהנסיעה הייתה מאוד קצרה. התרגשנו לפגוש שוב את הפלוגה והגדוד בשטח הארץ. אחרי זה ישבנו עוד חודש – חודשיים במוצב 'יקינטון' שהיה על הגדר ושם כבר לא קרה כלום. לבנון הייתה מבחינתי פיק מסוים, הרי כל האימונים שלך מתנקזים לירי ולקרב. תוך כדי גם קרה אירוע היסטורי שבזמן אמת אתה לא תופס אותו ככזה"

הסיפורים על לבנון תמיד נראו מהצד של החי"ר בסיפור. את אריק סגל ולא מעט שריונרים הדבר מטריד. "היה חסר לי שלא דיברו על מה שעשינו שם, אולי רק עד ממש לאחרונה, לא דיברו על הטנקים ועל השריון. הרי היינו מאוד משמעותיים שם וביצענו ירי וחיסלנו מחבלים. זאת כן סוג של גאווה ומיצוי מקצועי שלא זכה להתייחסות. יש פה משהו שגם פוגע ברמה המנטאלית. ברמה האישית, אני זיהיתי לאחרונה שיש לי סוג של פוסט-טראומה מאותה תקופה. הבנתי שחלק מזה נובע שלא מעריכים את מה שעשינו. אם אתה עושה משהו שמבחינתך הוא מאוד משמעותי ומאוד חשוב והמערכת עצמה לא מתייחסת לזה ומבטלת אותך, נוצר דיסוננס. מתחיל משהו לא בריא שאתה מדחיק אותו. המערכת והעיתונות לא נותנת לטנקים במה ככלי משמעותי, בסוף זה פוגע באנשים. מעבר לתדמית, זה נטו מה שנחשב סקסי וזה עניין מיתוגי ואין קשר למקצועיות בשטח ומי שתורם יותר."

השנה הוקמה אף קבוצת פייסבוק בשם "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" שמספקת מקום בטוח לאותם בוגרי רצועת הביטחון לפרוק. הקבוצה מלאה סיפורים, קטנים וגדולים, רעים וטובים. על אותה שהייה שהתחילה כשמשהו זמני ונמשכה כ-18 שנים. שהייה שהיא עדיין פצע פתוח ומושתק בחברה הישראלית. על פי תחקיר שביצעו מנהלי קבוצת הפייסבוק העיתונאי חיים הר-זהב, עודד קרמר ויוסי קאופמן, ב-18 שנות הלחימה שלאחר סיומו הרשמי של מבצע של"ג נהרגו בלבנון, עד הנסיגה כ-675 חיילים, כש-414 מתוכם ברצועת הביטחון. 20 שנה אחרי והפצעים עדיין מגלידים אצל לא מעט לוחמים וחיילים שישבו מעבר לגבול, מחכים שיספרו את סיפורם.