סמ"ר במילואים רועי ברקאי, סטודנט לרפואה בן 28 מכוכב יאיר, לא רצה להיות שריונר. כמו כל חבריו בכוכב יאיר, רועי רצה להיות הכי קרבי שאפשר: אם לא בסיירת מטכ"ל, אז לפחות בפלס"ר. אם שם המשפחה ברקאי נשמע לכם מוכר, יש לכך סיבה מוצדקת

מאת כתבת יד לשריון – ליאור לינדר

סמ"ר במילואים רועי ברקאי, סטודנט לרפואה בן 28 מכוכב יאיר, לא רצה להיות שריונר. כמו כל חבריו בכוכב יאיר, רועי רצה להיות הכי קרבי שאפשר: אם לא בסיירת מטכ"ל, אז לפחות בפלס"ר. אם שם המשפחה ברקאי נשמע לכם מוכר, יש לכך סיבה מוצדקת: רועי הוא הבן של הסופר והחוקר אבירם ברקאי.

"יש קטע בכוכב יאיר שמאד דוחפים לשירות קרבי. יש הרבה לחץ חיובי, בסופו של דבר שירות קרבי זה באמת שירות משמעותי ואם כבר קרבי אז כמה שיותר, יחידות מובחרות וכו'. הייתי בכושר קרבי לפני הצבא ועשיתי יום סיירות, כבר התכוננתי לגיבוש מטכ"ל ואז הופיעה לי פציעה ברגליים. הלכתי לכל הרופאים ואף אחד לא ידע מה לעשות עם זה. הפציעה המשיכה איתי לתוך שנת השירות בחצבה ושם הגעתי להחלטה עם עצמי שהפציעה ככל הנראה תמנע ממני שירות קרבי בגדודי חי"ר או יחידה מובחרת, אז בחרתי במה שלא היה לי מובן מאיליו בכלל, למרות ההיסטוריה עם אבא שלי- שריון. אני חושב  שאני אחד האנשים הראשונים שאשכרה שינו את המנילה שלהם מחי"ר לשריון." מספר רועי בחיוך.

לפני הגיוס רועי עשה שנת שירות בעמותה הנקראת "דרך לוטן", על שם לוטן סלוין ז"ל. לוטן התגייס במרץ 2004 לחיל השריון, שירת כגנן בפלוגת הקמ"ט של חטיבה 401 "חוד אלון" ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. לוטן נהרג ב- 24/7/2006- בעת שעסק במשימת חילוץ פצועים מפלוגת “עורב” של חטיבת “גולני” בכפר בינת ג`בל. בפעולה זו לוטן לקח על עצמו סיכון רב כדי להציל את הפצועים ולהביאם למקום בו יוכלו לקבל טפול רפואי. לאחר נפילתו קיבל על פעולה זו צל"ש. העמותה הוקמה על ידי הוריו, איריס וגיל סלוין, בדרכו של בנם לוטן: אהבת המדבר והגשמת החלום של לוטן לעסוק בחינוך. דרך לוטן מטפלת בנוער בסיכון ואוכלוסיות קצה באמצעות מסעות הישרדות-טיפוליים המשלבים את היתרונות בטבע, למידה חווייתית ופסיכותרפיה.

"המסע לא פשוט, נותנים לכל נער ונערה תיק עם כל הציוד על הגב. ביום וחצי הראשונים המדריכים מלמדים את החניכים לנווט, מסבירים להם איך לתקצב את הקרשים ואת האוכל ואחרי יום יומיים הם כבר מנווטים לבד, מדליקים מדורה ומבשלים עליה לבד וכו'. הם מבינים שנעזור להם ללמוד, אבל אנחנו לא עושים את הדברים במקומם. מעבר למסעות ולחוויות, העמותה נתנה לי עוד שתי מתנות ענקיות: קודם כל השטח. כמובן שלפני זה טיילתי מגיל צעיר עם אבא שלי, אבל שם למדתי איך לטייל ברגל והתאהבתי בזה לגמרי. והמתנה השנייה היא החברים בהם זכיתי-  הקומונה, שאין עליהם בעולם."

בנובמבר 2012 התגייס רועי לחיל השריון, לפלוגת וייפר שחייליה משויכים לחטיבה 401. "בטירונות הייתה לי שיחה עם המ"פ. המ"פ שאל אותי: "תגיד ,מה השם משפחה שלך?" השבתי לו: "ברקאי".
-" ותזכיר לי מה אבא שלך עושה?" המ"פ שאל, עניתי לו "סופר."
-"רגע, אבא שלך זה אבירם ברקאי?!" המ"פ שאל בתדהמה, אני עונה לו "כן." מאז זה התגלגל ונודע לכולם, ובכל מקום שהגעתי שאלו אם אבא יכול לבוא להעביר הרצאות."

השם אולי פותח דלתות, אבל לרועי חשוב היה להוכיח את עצמו ובעיקר להיות בזכות עצמו. "במקצועות איכשהו קיבלתי תותחן מצטיין, אחר כך בצמ"פ הייתי בצוות ג'. המשכתי לקמ"ט ושם חטפתי כאפה- תוך שניה הביאו לי שבת. אז הבנתי שהקמ"ט זה לא צחוק.

אחר כך כנראה שהדברים הסתדרו כי באמצע הקמ"ט הבנתי שיש מצב שירצו להשאיר אותי גנן (מפקד בקורס מפקדים), אבל למעשה זה היה הדבר האחרון שרציתי. רציתי להגיע לגדודים המבצעיים ושמעתי שמי שנכנס לגדוד 196, גדוד הפיקוד של שריון, לא יוצא ממנו.  פניתי למפקד שלי, יוסף חטב, ואמרתי לו 'המפקד, אני יודע שאולי זה לא מתאים לומר, אבל אם איכשהו במקרה אולי חשבתם להשאיר אותי גנן, בבקשה אני מתחנן שלא תעשו את זה'. הוא הקשיב, הנהן וכעבור חודש הייתי גנן."

לאחר שני מחזורים בתור גנן בפלוגת "חוד אלון" פורץ מבצע צוק איתן. רועי שובץ בתור תותחן בטנק של מ"פ הקק"ש הנכנס דאז, סרן איתמר מיכאלי (שקיבל צל"ש ממח"ט צנחנים לאחר המבצע). צוק איתן התרחש בדיוק בתקופת התפר בין המחזורים: מיכאלי פיקד על הפלוגה רק שבוע, רועי בדיוק נכנס להיות משה"ד בפלוגת חוד אלון, הצוערים בקק"ש בדיוק חזרו מבה"ד 1 לתקופת ההכנה לקק"ש. פלוגת הקק"ש הייתה תחת פיקוד חטיבת הצנחנים, כחלק מגדס"ר צנחנים.

חלק מהמורכבות והיופי בשירות בחיל השריון הוא שהרבה פעמים צוותים מתחלפים ולא נשמרת אורגניות לאורך זמן. ובכל זאת, להיכנס לעזה תחת מ"פ חדש וכחלק מפלוגה חדשה שנמצאת אחרי ארבעה חודשים בבה"ד 1 ונגיעה מינימלית בטנקים, זה לא דבר מובן מאיליו, אך מנקודת מבטו של רועי חוסר ההיכרות לא פגם בהתנהלות בזמן הלחימה:

"אחד האירועים שבהם מיכאלי הראה שכדאי ללכת אחריו היה בכניסה לעזה. היה חושך, ובלבולים בין הטנקים, מתכננים משהו אחד ובפועל קורה משהו אחר. היו הרבה עיכובים בחוץ, לא הצליחו להכווין את ה9D לגדר והפתיחה התעכבה. מיכאלי ידע שיש לנו ש' לעמוד בה ושאנחנו מאד מתעכבים, אז פשוט עקפנו את כולם ונכנסנו טנק בודד כדי לדרבן את השאר. רואים על המענ"ק (מערכת ניהול קרב) את טנק ג' בתוך עזה כשכל שאר המסגרת בחוץ עדין. אני חושב שכשהפלוגה רואה שהמ"פ נמצא שם בראש אומר 'קדימה-אחרי' זה מניע את כולם."

"כל הזמן נתנו את ה"הכי טוב" שלנו, רצינו שהטנק יהיה בכשירות מלאה. אני מרגיש שעשינו, הצוות, את מה שמצופה מאיתנו. מיכאלי ניהל הכול- לפחות מנקודת המבט שלי- בקור רוח וחתר למגע ולעזור לפלוגות שהיו איתנו. בנוגע לצל"ש, בדרך כלל אוהבים לקחת מקרה אחד ולהפוך אותו למקרה דגל ולפעמים לא רואים את התמונה הגדולה, של מישהו שעושה עבודה יוצאת מן הכלל לאורך זמן. אני מניח שאצלנו המקרה הזה היה בהתקלה של פלס"ר צנחנים. היה שם אירוע עם מחבלים ומי שאמור היה להיות המ"פ הנכנס של הפלס"ר קיבל פגיעת ראש ואחרי כמה חודשים נפטר מפציעותיו בבית החולים. הייתה שם עבודה יפה בינינו לבין החי"ר: הפלס"ר היה בקומה התחתונה של הבניין כשהמחבלים בקומה העליונה של אותו בניין, ומשימתנו הייתה לבצע ירי מדויק לקומה העליונה מבלי לפגוע בחיילינו בקומה שלמטה. הרגנו את המחבלים ללא נזק לכוחותינו. הירי היה לא פשוט בתוך אירוע מורכב ודרש שליטה גבוהה בכוחותינו ותקשורת טובה עם שאר המסגרות."

מבצע צוק איתן היה למעשה הפעם הראשונה בה רועי חווה חיכוך מבצעי עם טנקים:" עד אז באנו לתגבורים וכו', זה יותר משימות חי"ר ובט"ש. מנקודת המבט הצרה שלי, של שריונר שכל השירות שלו רק לומד איך להילחם עם טנקים, הייתה לי חוויה מאד משמעותית של לראות מה זה לחימה אמיתית.  התחוור לי כמה חשוב לדעת כיצד לטפל בטנק. הייתה לנו פריסה פנימית ונשבר לנו הינע כשנכנסנו. היינו צריכים להחליף  אותו בתוך עזה: שמנו את השרשראות על התותח של הטנק וככה הרמנו את גל ההינע. למדתי כמה קל להירדם אפילו כשאתה יודע שיש סיכוי טוב שיבוא מחבל. למדתי לא להיכנס לבתים שהנדסה לא טיהרו אותם לפני.. נכנסנו הצוות, עודד אוראל ואני, לאיזה בית והייתי בטוח שטיהרו אותו כבר ואז פתאום מצאנו את עצמנו בתוך מחסן נשק. בדיעבד זאת הייתה מחרטה לייצור מרגמות. היה שם הכול: הוראות לייצור מרגמות, רובי צלפים, קלצ'ניקובים ורימוני יד. הייתה איזו דלת ואמרתי 'יודעים מה? לא נפתח את הדלת לך תדע אם כמו בסרטים זה מחובר לאיזה רימון.' הלכנו לבית המוגן ולמחרת סיפרו לנו שהדלת באמת הייתה ממולכדת. למדתי כמה חשובה עבודה טובה עם הנדסה וחי"ר, היה לנו באמת שת"פ מעולה לדעתי. למדתי על מורכבות; אנחנו רואים שם פתאום כמה עזתים ומשפחות שמתחבאות. זה ממש קונפליקט. מצד אחד אתה נלחם בהם ומצד שני אתה מנסה לעזור לחלקם, אפילו הבאנו לחלקם מים. לא כולם שם אשמים. "

הצוות בסוף מבצע "צוק איתן", מימין לשמאל: רועי ברקאי, איתמר מיכאלי, אוראל בנטל ועודד גיל

כחצי שנה אחרי המבצע רועי נבחר להיות אחד מ-120 מצטייני הנשיא של יום העצמאות ה67.
" הכול מתחיל בזה שהמג"ד מתקשר אליך ואומר לך "היי רוקו מה העניינים" כשהמג"ד מתקשר אתה בדרך כלל לחוץ. "שומע? אתה מצטיין נשיא." הרבה זמן הרגשתי לא נעים על המצטיין נשיא. היו לי חברים שלקחתי מהם דוגמא ומופת ואמרתי לעצמי למה הם לא קיבלו. אני מאד ביקורתי כלפי עצמי אז אולי אני מגזים, אבל הרגשתי שלא הייתי מפקד כל כך טוב ובטח לא במחזור הראשון שלי. גורם מאד גדול בזה שאחר כך באמת קיבלתי את ההצטיינות הזאת ושבעצם הייתי חייל טוב יותר, זו שיחה כנה עם המ"פ שלי, נתי לסרי. הוא אמר לי את האמת בפנים, לקחתי את זה למקום חיובי ובונה ובאמת משם נהייתי טוב יותר.

רועי ברקאי מצטיין הנשיא

קבלת ההצטיינות  הייתה חוויה מדהימה. אתה עם אנשים נחמדים, עושים כל היום תרגילי סדר בירושלים, ואתה באיזה מלונית וחי את החלום. בערב יום העצמאות  השתתפנו בטקס בהר הרצל. חשבתי לעצמי, איזה כיף שזכיתי להיות במעמד הזה. למחרת יש את הטקס בבית הנשיא ששם זה הכי מרגש. אתה יושב שם – האמת שקופא מקור-  מצלמים אותך כל הזמן ואני מתאמץ לא לרעוד מול המצלמה. אחר כך אתה הולך לוחץ יד לנשיא, לרמטכ"ל, ההורים מחבקים, חברים ומשפחה רואים אותך בטלוויזיה, בקיצור עוד חוויה.

אני מרגיש שבאמת היה לי הכבוד להיות חלק מהקבוצה המעולה הזאת. הרגשתי שעשיתי משהו טוב, לא סתם השקעתי, ראו שאני משקיע. שריון זה הרבה עבודה שחורה, זה להוריד את הראש ולעשות את מה שצריך, עבודה כזאת יום יומית ופתאום שמישהו  מבחין בזה ומעריך את העבודה שלך זה נותן הרבה משמעות למה שעשית. אחרי שאתה מקבל את התעודה הזאת אתה מרגיש שאתה צריך להיות שווה את זה, להתנהג בהתאם, ותמיד היה לי בראש את החברים ועוד אנשים בצבא שחשבתי שמגיע להם לא פחות ממני לקבל גם את ההכרה הזאת. "

אחרי שני מחזורים בתור משה"ד בפלוגת חוד אלון רועי עבר להיות נגד הדרכה בגדוד הפיקוד 196. כחלק מתפקידו בתור נגד הדרכה רועי היה אחראי על קורס הגנן, ליווי מקצועי והדרכתי של המשה"דים בפלוגות הקמ"ט וחניכה של מפקדי הפלוגות החדשים כשהם מגיעים לתפקיד (אם כי לא תמיד הם מרוצים מלהיות נחנכים ע"י סמ"ר). אחרי שניצל את יתרת ימי החופש שלו וטס לאתיופיה עם חברי הקומונה, רועי חזר לשיזפון לעוד חמישה חודשים בקבע.

רועי אמנם גדל והתחנך בחטיבה 401, אך את שירות המילואים שלו  הוא מבצע בחטיבה 7.
"כל המחזור שלנו, פחות או יותר, 401 של נוב' 12 שובצו במילואים בחטיבה 7 בגלל ההסבה שלהם לסימן 4. בסוף הקבע הסתכלתי על השיבוץ שלי, כתוב היה רק חטיבה 7, בלי מספר גדוד. כל השירות שלי כמעט הייתי בהדרכה. רציתי להיות על טנק. אז התקשרתי למיכאלי שהיה אז סמג"ד 82 וביקשתי ממנו שימשוך אותי אליו למילואים וככה הגעתי לפלוגת ברוש. יש איתי בפלוגה חבר'ה שהיו על סימן 1, חלקם בטח היו על מגחים."

כשנחשפים לסיפור השירות של רועי פתאום מרגישים הרבה קצוות שנסגרים, הרבה סגירות מעגל:
"זה קטע די מיוחד, אבא שלי ולוטן נולדו באותו תאריך, ב3 במאי. כבר בשנת שירות התחיל איזה משהו שהרגשתי שאני הולך בדרך של אבא שלי בהקשר של טיולים ופתאום אני רואה גם שהם נולדו באותו תאריך. ואז אני מתגייס לשריון. הרבה שואלים אותי אם באתי לשריון בגלל אבא שלי- אז ממש לא. אחרי שהגעתי לשריון יכולתי להתחבר הרבה יותר למה שהוא מספר. יסלחו לי אלה שקראו את 'על בלימה' עוד לפני שהם התגייסו, אבל אני קראתי את הספר רק אחרי שהתגייסתי ופתאום הבנתי את הדברים. אני מגיע לחוד אלון ולוטן היה בחוד אלון. אני מרגיש שמכל כיוון יש מן משהו מכתוב כזה. מן שביל שאיכשהו יצא שהלכתי בו, ולכי תדעי? אולי הוא היה קבוע מראש."

העולם קטן כשאתה שריונר.