השריון במלחמת יום הכיפורים

שם: מלחמת יום הכיפורים
תאריך: 24-6 באוקטובר 1973
אזור: זירות סיני ורמת הגולן
מטרה: בפתיחה – להגן על השטחים שבשליטתו ולמנוע כל הישג מהתוקפים; בהמשך – לעבור למתקפת נגד שתחזיר את המצב לקדמותו; ולאחר מכן – לעבור למתקפה תוך העברת המלחמה לשטח האויב ולהכריעה בהשמדת כוחותיו ואיום על הבירות דמשק וקהיר.

אדי מלחמת ששת הימים

לאחר הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים לא נראה היה כי צבא ערבי כלשהו או קואליציה של צבאות תהווה אתגר משמעותי לצה"ל במלחמה קונוונציונלית. הניצחון בששת הימים התבסס על שלושת עמודי התווך של המודיעין, חיל האוויר והשריון, שלושת המרכיבים האלה יחדיו אפשרו את הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים.
ההערכה הייתה כי אף צבא ערבי לא יעז לקרוא תיגר במלחמת תנופה כנגד צה"ל, הנהנה מעליונות במרכיבי שדה הקרב הנ"ל. אולם המצרים, ביחד עם הסורים, מצאו דרכים להתמודדות עם כל אחד מהמרכיבים שצוינו לעיל. התוצאה המצטברת של ניצול נקודות התורפה על ידם היכה בתדהמה את צה"ל עד כדי כך שלאחר מלחמת יום הכיפורים נוצרו סדקים במיתוס ששת הימים שנבנה בחברה הישראלית סביבו.

התפישה השריונאית

תפישה זו היוותה כאמור אחד משלושת מרכיבי היסוד של צה"ל ערב יום הכיפורים. העובדה כי במלחמת ששת הימים, לאחר השגת ההבקעה בקדמת סיני במרחב רפיח – אבו-עגילה, הובילו חטיבות טנקים עם מעט מאד חי"ר או בלעדיו, את ההתקדמות והרדיפה אחר הצבא המצרי בלוחמת בזק לרוחבו של חצי האי סיני, גרמה להפקת לקחים שהשפיעו על המטכ"ל להשקיע בשריון באופן מסיבי עוד יותר בתקציבים, בתו"ל, באימונים ובארגון. יחידות התותחנים, ההנדסה וחיל הרגלים הוכפפו במידה רבה לשריון. חטיבות החי"ר פורקו ברובן, מחציתן עברו הסבה לחטיבות ממוכנות ומחציתן לחטמ"רים (חטיבות מרחביות). חטיבות שריון כבדות, הנעדרות חי"ר מיומן, הפכו לעמוד השדרה של צה"ל ביבשה.
תורת הלחימה והתפיסה שנלוותה לכך ראתה בחטיבות השריון כמכריעות את הלחימה בעוד אלה הממוכנות עוסקות בתפקידי טיהור אחריהן. כדי לפצות על העדר ארטילריה מודרנית במידה מספקת סמך המטכ"ל על חיל האוויר אשר, לאחר השגת עליונות אווירית במהירות, ישמש כ"ארטילריה מעופפת" לעוצבות השריון הלוחמות ביבשה. השטחים החדשים שזכה בהם צה"ל במלחמת ששת הימים ואשר הקנו לו עומק אסטרטגי, בפעם הראשונה בתולדותיו, לא היוו שיקול באסטרטגיה, והתפיסה נותרה כבעבר – העברה מהירה של מלחמה לשטח האויב. בניין צה"ל לקראת מלחמת יום הכיפורים התבסס על תרחיש של מלחמת בזק שתנוהל לפי קווי מלחמת ששת הימים, אך בסדר גודל רחב הרבה יותר.

מפקדי השריון – מפקדי צה"ל

הצלחת השריון במלחמת ששת הימים הפכה באופן מיידי את מפקדי גייסות השריון בעבר למועמדים טבעיים לתפקידי הרמטכ"ל תוך העדפתם על פני מצביאים מצטיינים אחרים כמו ישעיהו (שייקה) גביש אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והאלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה מצטיין ואלוף פיקוד הדרום בתקופת מלחמת ההתשה. כך הפכו האלופים חיים בר-לב, דוד אלעזר וישראל טל, מפקדי גייסות השריון בשנים 1961-1957, 1964-1961 ו-1969-1964 למסומנים כראשי המטה הכללי המיועדים לאחר מלחמת ששת הימים. ואכן רא"ל חיים בר-לב התמנה כיורשו של יצחק רבין ב-1968, רא"ל דוד אלעזר החליפו ב-1972, ואלמלא מלחמת יום הכיפורים כנראה שאלוף ישראל טל (שכיהן כסגן רמטכ"ל במלחמה) היה מחליפו ב-1976.
ואכן בתקופת בניין צה"ל, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, הפכו מפקדי השריון בעבר לקברניטים ומקבלי ההחלטות המרכזיים בתחום הביטחון. בנוסף, גם תפקידי המפתח במטכ"ל, בתקופה הנדונה, אוישו במפקדי שריון כלהלן: מפקד זרוע היבשה (בנוסף על תפקידו כרמטכ"ל) חיים בר-לב ואחריו דוד אלעזר. סגן הרמטכ"ל – דוד אלעזר ואחריו ישראל טל. ראש אגף האפסנאות – עמוס חורב (קצין החימוש הראשי בתקופתו של ישראל טל כמפקד גייסות השריון). ראש אגף כוח אדם – שלמה להט (בעבר מפקד הכוחות המשוריינים בסיני). ראש מחלקת ההדרכה היה שמואל גונן (גורודיש) שלאחר מכן התמנה לאלוף פיקוד הדרום. איוש זה העמיד בעמדות מכריעות בתחומי תורת הלחימה, האימונים, הארגון, עבודת המטה וההצטיידות, מפקדי שריון שבלא ספק הטביעו חותמם על השריון של צה"ל לקראת מלחמת יום הכיפורים.

הארגון

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל צה"ל בתהליך צמיחה וארגון מחדש שנבע מהנסיבות החדשות, ובהן שטחים גדולים ונרחבים שכבש ויש לשלוט בהם, מלחמת ההתשה שאליה נקלע בסמיכות רבה לסיום המלחמה, לקחי המלחמה שיש ליישמם, ומעל הכל ניצול האוטוריטה שזכו בה הרמטכ"ל וצמרת צה"ל, בעקבות הניצחון חסר התקדים, לצורך גיוס משאבים רבים להתעצמות והתכוננות.
המעשה הראשון היה שילוש כמות חטיבות השריון הסדירות. בנוסף לחטיבה 7 הסדירה הוסבה חטיבה 14 (שהייתה סדירה בחלקה) לחטיבה סדירה עם טנקי פטון ("מגח") וחטיבה 401 מחטיבת מילואים (עם טנקי "מגח") לחטיבה סדירה. ביולי 1968 הוחלט על הוספת דרגה חדשה של תת-אלוף שנתבקשה מהגידול הרב בהיקף צה"ל ומשימותיו. סוכמו התוכניות הרב שנתיות "גושן" א' ו-ב' שהתוו את התפתחות צה"ל, ארגונו וסדר הכוחות הצפוי עד 1976.
בנובמבר 1968 הוחלט על הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני (אוגדה 252) ושנת 1970 הפכה לשנה מכריעה שבה הוחלט על ארגון השריון במסגרת אוגדות קבועות, שיהוו עוצבות היסוד של צה"ל בלחימה ביבשה. האחריות להקמתן וקביעת תורת הלחימה שלהן הוטלה על מפקדת גייסות השריון. כיוון שהאוגדה הקבועה – היא עוצבת היסוד – הייתה צריכה לכלול את כל היחידות האורגניות, וכן יחידות הרגלים, התותחנים, ההנדסה, הסיור והתחזוקה – הפכה מפקדת גייסות השריון למפקדה על חיילית וחזקה יותר מכל החיילות האחרים ביבשה גם יחד.
באותה שנה הוחלט על מעבר ביבשה למבנה חדש של חטיבות טנקים וחטיבות ממוכנות (למעשה העברת 5 חטיבות, מתוך 10, מאחריות חיל הרגלים לאחריות חיל השריון). באפריל 1971 אורגנה אוגדה 36 של פיקוד הצפון כאוגדה קבועה. ביוני אותה שנה אורגנה אוגדה 162 (מפקדת גייסות השריון) אף היא כאוגדה קבועה ובינואר 1972 הפכה גם אוגדה 143 של פיקוד הדרום לאוגדה קבועה. בשנה האחרונה לפני המלחמה הוקמו חטיבת שריון סדירה (מוקטנת) נוספת, חטיבה 188ברמת הגולן, ושתי אוגדות נוספות – 210 בפיקוד הצפון ו-146 במרכז כעתודה מטכ"לית.
צה"ל לחם במלחמת ששת הימים עם 4 אוגדות משימתיות ו-10 חטיבות ממוכנות ומשוריינות, ואילו במלחמת יום הכיפורים עם 6 אוגדות קבועות ו-20 חטיבות ממוכנות ומשוריינות (40 גדודי טנקים ו-20 גדודי חרמ"ש). אולם לשינויים אלה ולמתן הבכורה לשריון היו השפעות גם על החיילות האחרים ובעיקר על הארטילריה וההנדסה. מערך חיל התותחנים עבר התחדשות ובמיוחד שילש את כמות גדודי הארטילריה המתנייעת 155 מ"מ שברשותו והכניס לשימוש 3 גדודי מרגמות כבדות מתנייעות (מכמ"ת) 160 מ"מ, לצורך בניית אגדי הארטילריה של האוגדות הקבועות. הוקמו גם שני גדודי תומ"תים כבדים M-107 עם תותח מתחלף 203/175 מ"מ וכן נוספו לו גדודי ארטילריה 130 מ"מ, 122 מ"מ ומטולי רקטות (מטל"רים) סובייטים 240 מ"מ משלל ששת הימים. כל האוגדות קיבלו גדודי הנדסה משוריינים כחלק אינטגרלי מהעוצבה הקבועה והוקמו 2 גדודי גישור 605 ו-630 לצורך התגברות על מכשולי האויב בזירות השונות. כמו כן הוקמו גדודי סיור משוריינים (בני 21 טנקים כל אחד) בכל אוגדה, לצורכי איסוף קרבי ופעילות חיסכון בכוח.

 

המלחמה

המלחמה – חלוקה לשלבים

7-6  באוקטובר: המתקפה הערבית – היממה הראשונה של המערך הסדיר.
10-8 באוקטובר: מתקפת נגד בשתי הזירות, החזרת המצב לקדמותו בגולן והכלה בסיני.
14-11  באוקטובר: מאמץ עיקרי של צה"ל – מתקפה בזירה הסורית ומגננה בסיני.
24-15 באוקטובר: מתקפה מעבר לתעלה מערבה ומגננה בזירה הסורית.

השריון בפרוץ המלחמה

הסד"כ בצה"ל כלל 2,047 טנקים (לעומת 4,520 טנקים של האויב). כרבע מכמות זו היו בחטיבות הסדירות ששתיים מהן, 14 ו-401, היו ערוכות בסיני, אחת (מוקטנת), 188 ברמת הגולן, אחת חטיבה 7 כעתודה מטכ"לית וביה"ס לשריון שהיווה מסגרת להקמת חטיבה 460. חמש חטיבות אלו ספגו בפרוץ המלחמה את עיקר המהלומה של עוצמת המתקפה הסורית מצרית. המטכ"ל שסבר כי די בעוצמה זו, משולבת בעוצמת חיל האוויר, לבלום כל מתקפת אויב – פרס את כל חמש החטיבות בזירות הלחימה ברגע שנתרבו הסימנים למתקפת האויב הממשמשת ובאה, כלומר בשבועיים שקדמו לפרוץ המלחמה. אך מילואים לא גויסו. יחידות חיל הרגלים הסדירות – חטיבות הצנחנים וגולני – לא היוו חלק מהיערכות זו.
באופן זה מצאו עצמן יחידות השריון ככוח העיקרי של צה"ל ב-6 באוקטובר 1973 בעת מתקפת האויב. למעשה גם לאחר גיוס המילואים לא הופעלו חטיבות החי"ר אלא רק כשבוע לאחר פרוץ הקרבות, והן לא נטלו כל חלק בקרבות ההגנה, לא בסיני ולא ברמת הגולן. יתרה מכך, כל מי שלא היה בטנקים נחשב כמסתכן יתר על המידה ועל כן לא שולב בשדה הקרב. מציאות זו תפסה את הטנקיסטים בחטיבות הסדירות כלוחמים הכמעט בלעדיים בימים הראשונים של מלחמת יום-הכיפורים.
מדובר בכ-3000 חייל עם 500 טנקים שעמדו בהתקפה של 5 דיוויזיות מצריות ו-3 סוריות, שמנו כ-120 אלף חיילים שבנוסף ל-1,300 הטנקים היו מצוידים בכ-3,000 משגרי נ"ט מסוגים שונים ובעוד כ-3,000 קני ארטילריה (לעומת כ-150 בצה"ל).
חיל האוויר שהיה אמור להשתתף בקרב היבשה, בהיותו חיל סדיר שתוקצב ביותר ממחצית תקציב הביטחון מאז מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה, מצא עצמו נלחם על חייו וחסר יכולת להוות הגורם המשמעותי המפצה על היעדר ארטילריה בקרב היבשה. מצב זה הכביד עוד יותר על הטנקיסטים בגזרות הבלימה.
חיל ההנדסה שהיה עסוק מרבית התקופה מאז מלחמת ששת הימים בהקמת מערך הצליחה וגדודי סער משוריינים, הקדיש מעט מאד, אם בכלל, לפעילות הגנתית, מעבר לנדרש בבט"ש ובמלחמת ההתשה. כתוצאה מכך לא היה קיים מכשול רצוף ואפילו מיקוש במרבית הקו ברמת הגולן. גם הביצורים בקו התעלה התאימו רק למלחמת ההתשה ולא למלחמה סדורה הנפתחת במתקפה כוללת של האויב מול הצבא הסדיר בלבד. בהקשר זה מאלף ניתוח פרויקט "אור יקרות" – הבערת התעלה באש – שלאחר שני המתקנים הראשונים הוזנח בהדרגה, עד שבפתיחת המלחמה לא היה שמיש כלל. אין לכחד כי עיקר התפיסה ותורת הלחימה שפותחה בחיל ההנדסה ערב המלחמה הייתה התקפית, כמו כלל הדוקטרינה הצה"לית, ועסקה מעט מאד בהגנה. היעדר חי"ר, חיל אוויר, מכשולים וביצורים מתאימים ובסיוע ארטילרי מזערי נאלצו הטנקיסטים למלא את החסר ולפצות על חסכים אלו בשדה הקרב.
האם יכול היה הטנק, ויהיה בעל עוצמת אש חזקה ככל יהיה, להוות גם רגלים, גם חיל אוויר, גם חיל התותחנים וגם תחליף להנדסה?
בשריון מקובלת הסיסמה (תולדת מלחמת יום-הכיפורים) "האדם שבטנק ינצח". מי היו החיילים והקצינים הזוטרים בטנקים של ביום 6 לאוקטובר 1973 שנדרש מהם להפגין את הביצועים הרב-תחומיים ביחסי העוצמה הנ"ל?
טנקיסטים אלה היו ברובם המכריע, מטוראי ועד סגן, בני מחזורים שהתגייסו לצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה. הם קיבלו חינוך ותודעה, פרי המלחמה הקצרה ההיא, בדבר היות הטנק לגורם המכריע בשדה הקרב ועליונות הטנק הישראלי על כל מה שהאויב יכול להעמיד מולנו. התוצאה מכך השתקפה בלוחמים חשופים בצריח באופן התקפי, תוך העברה מהירה של ההתקפה לשטח האויב; מתן עדיפות מוחלטת של ההתקפה על ההגנה ושל התמרון על האש; הישענות טוטלית על סגולות הטנק ועל כן מיצוין, תוך בקיאות גבוהה בהפעלת הטנק ברמה הטכנו-טקטית. זאת ועוד, פעילות הביטחון השוטף בגזרות הלחימה השונות במלחמת ההתשה הרגילה את השריונאים לכך שהטנק מהווה מרכיב מרכזי בכל צורות הקרב, לרבות פשיטות וכיבוש יעדים. מרבית הטנקיסטים ניחנו בביטחון עצמי המבוסס על שליטתם הטובה במרכיבים הטכניים של הטנק, במורשת ששת הימים ובניסיונם הקצר באירועי הביטחון השוטף.
התוצאה של חינוך זה הייתה רוח תוקפנית לעילא, בלא שים לב ליחסי עוצמה או לפעילותם של גורמים אחרים בשדה הקרב. הם הצליחו אמנם לבלום את המתקפה הכוללת אולם במחיר של כ-30% אבדות, כ-200 טנקים ו-1,000 הרוגים. מחזורים שלמים של קורסים בצבא או בתי ספר תיכוניים מצאו כי רבע עד שליש מבני המחזור נפלו בקרב.

שלב א' – היממה הראשונה של המערך הסדיר

ביום הכיפורים תשל"ד (6 באוקטובר 1973) בשעה שתיים בצהריים נפתחה המלחמה בשתי חזיתות במקביל: סוריה תקפה בצפון ומצרים בדרום. מכאן שם המלחמה "מלחמת יום הכיפורים". כוחות צה"ל ששהו בקו החזית, רובם כוחות שריון סדירים, התמודדו עם כוחות העדיפים עליהם עשרות מונים. בפיקוד הדרום היו פרוסים לאורך התעלה שלושת הגדודים של חטיבת השריון 14, ועוד גדוד חי"ר מילואים מ"חטיבת ירושלים" וכן חטיבות השריון 401 ו-460 ששהו במרחב רפידים. בחזית הגולן נערכו חטיבת השריון 188 (ברק), חטיבת השריון 7, שלא הייתה פרוסה במלואה קדימה, ושני גדודי חי"ר במוצבים – גדוד 13 מחטיבת גולני וגדוד 50 מחטיבת הצנחנים. לאחר הפתיחה המפתיעה של המצרים, שכללה הפגזות ארטילריות, תקיפות מטוסים, הנחתת כוחות קומנדו, תקיפות טנקים ושיגור מסיבי של טילים נגד טנקים, תוגברו הכוחות הקדמיים של צה"ל לכיוון התעלה על ידי חטיבות השריון 401 ו-460.
במקביל הוחל בגיוס כל כוחות המילואים של צה"ל, שהחלו להגיע לאזורי הלחימה לאחר כיממה, שבה לחמו היחידות הסדירות לבד לחימה עיקשת, המלווה בגילויי גבורה רבים של חיילים ומפקדים, של צוותי טנקים בודדים ושל יחידות. חלק מהיחידות הסדירות נפגעו אנושות וחדלו מלתפקד כיחידה. החיילים והמפקדים ששרדו הצטרפו לכוחות אחרים. עם הגעת כוחות המילואים, בעיקר אוגדות השריון, ולאחר קרבות קשים בשתי החזיתות, נבלם האויב וצה"ל עבר למתקפה, תחילה בצפון ואחר כך בדרום.

החזית הצפונית – מתקפת האויב בזירת הגולן

ביום הכיפורים תשל"ד (6 באוקטובר 1973) בשעה שתיים בצהריים נפתחה המלחמה בשתי חזיתות במקביל: סוריה תקפה בצפון ומצרים בדרום. מכאן שם המלחמה "מלחמת יום הכיפורים". כוחות צה"ל ששהו בקו החזית, רובם כוחות שריון סדירים, התמודדו עם כוחות העדיפים עליהם עשרות מונים. בפיקוד הדרום היו פרוסים לאורך התעלה שלושת הגדודים של חטיבת השריון 14, ועוד גדוד חי"ר מילואים מ"חטיבת ירושלים" וכן חטיבות השריון 401 ו-460 ששהו במרחב רפידים. בחזית הגולן נערכו חטיבת השריון 188 (ברק), חטיבת השריון 7, שלא הייתה פרוסה במלואה קדימה, ושני גדודי חי"ר במוצבים – גדוד 13 מחטיבת גולני וגדוד 50 מחטיבת הצנחנים. לאחר הפתיחה המפתיעה של המצרים, שכללה הפגזות ארטילריות, תקיפות מטוסים, הנחתת כוחות קומנדו, תקיפות טנקים ושיגור מסיבי של טילים נגד טנקים, תוגברו הכוחות הקדמיים של צה"ל לכיוון התעלה על ידי חטיבות השריון 401 ו-460.
במקביל הוחל בגיוס כל כוחות המילואים של צה"ל, שהחלו להגיע לאזורי הלחימה לאחר כיממה, שבה לחמו היחידות הסדירות לבד לחימה עיקשת, המלווה בגילויי גבורה רבים של חיילים ומפקדים, של צוותי טנקים בודדים ושל יחידות. חלק מהיחידות הסדירות נפגעו אנושות וחדלו מלתפקד כיחידה. החיילים והמפקדים ששרדו הצטרפו לכוחות אחרים. עם הגעת כוחות המילואים, בעיקר אוגדות השריון, ולאחר קרבות קשים בשתי החזיתות, נבלם האויב וצה"ל עבר למתקפה, תחילה בצפון ואחר כך בדרום.

החזית הדרומית – מתקפה מצרית לאורך התעלה

 6 באוקטובר: בשעה 2 בצהרים פתחו המצרים בהפגזה על הקו הישראלי, ומטוסים מצרים תקפו מטרות בתוך סיני. בחסות אש זו חצו חיילי החי"ר המצרים את התעלה לכל אורך הגזרה, כשהם מצוידים בנשק נגד טנקים. הם התקדמו לעבר עמדות הטנקים בצדנ, וסגרו על המעוזים. בו בזמן החדירו המצרים, בסירות ובמסוקים, כוחות קומנדו לאזור דרום סיני ולצפונו.
לאחר שהמצרים תפסו מאחז בגדה המזרחית של התעלה, הם החלו בפריצת הסוללה ובהקמת הגשרים למעבר הטנקים. במשך הלילה חצו כוחות השריון המצרים את התעלה לסיני. בגזרה הדרומית, של ארמיה 3, התעכב המעבר בשל קשיים בגישור, עד לבוקר המחרת 7 באוקטובר.

 

צה"ל מגיב

אוגדת סיני, בפיקודו של אלוף אברהם (אלברט) מנדלר, הפעילה את שלושת חטיבותיה (חטיבת אמנון רשף, חטיבת דן שומרון וחטיבת גבי עמיר) לבלימת האויב. לוחמי המעוזים וכוחות השריון שהיו בקו, נשאו בעיקר הלחימה בשלב זה. הטנקים, שניסו לסייע למעוזים, נתקלו בחי"ר מצרי משופע בנשק נגד טנקים וספגו אבדות ניכרות. למרות זאת, הצליחו טנקים להגיע למעוזים, לסייע בלחימה ולפנות נפגעים. חיל האוויר תקף את הכוחות המצריים הצולחים, והשמיד חלק ממסוקי הקומנדו שהנחיתו כוחות בעומק סיני ובדרומו. אוגדות המילואים גויסו והחלו לנוע לסיני.

היום השני

7  באוקטובר: המצרים המשיכו להעביר כוחות לגדה המזרחית, בהם כ-400 טנקים, לבסס את ראש הגשר ולתקוף את המעוזים בכוחות חי"ר ושריון. אוגדת סיני, שספגה אבדות ניכרות עד כה, המשיכה בבלימה. מטוסי חיל האוויר המשיכו בתקיפת הגשרים המצרים, פגעו בחלק מהם, אך לא הצליחו למנוע לחלוטין את מעבר הכוחות המצרים.
במשך היום הגיעו אוגדות המילואים לחזית. אוגדת אדן הגיעה לגזרה הצפונית, לאחר שהתגברה על מארב קומנדו מצרי, ואוגדת שרון הגיעה לגזרה המרכזית. השריונאים בקו עמדו בלחימה רצופה, לחמו לשבש את הצליחה המצרית ודיווחו על תנועות האויב, אך לא היה בכוחם לעצור את האויב העדיף. ניתנה הוראה לפנות את המעוזים, אך אלו היו כבר מוקפים בכוחות מצרים. כוחות השריון לחמו כדי לחבור למעוזים ולפנותם. 11 מעוזים פונו, אך חלק מלוחמיהם נפלו בשבי, ואחרים הצליחו להיחלץ. שישה מעוזים נותרו מנותקים וכל הניסיונות לחבור אליהם נכשלו. שניים מהם נכנעו ב-7 בחודש, השלישי נכנע למחרת, ושניים נוספים ב-9 בחודש.
7 באוקטובר בערב – הרמטכ"ל הגיע לחפ"ק פיקוד הדרום, ובדיון הוחלט לפתוח למחרת בבוקר בהתקפת נגד. מטרת ההתקפה הייתה לבלום את ההתקפה המצרית, למנוע מהם לבסס את מאחזם בגדה המזרחית, להעביר שריון ולפתח מתקפה לעומק סיני.

שלב ב' – מתקפת נגד בשתי הזירות

ב-8 וב-9 באוקטובר, 48 שעות לאחר מתקפת הפתע הסורית-מצרית, פתח צה"ל בהתקפות נגד להחזרת המצב לקדמותו בשתי הזירות. בכל זירה הופעלו 3 אוגדות ישראליות. בדרום עם כ-650 טנקים ובצפון עם כ-350. בשלב זה הובא כלל סד"כ הטנקים של צה"ל לשדה הקרב. יש לציין שעל אף ההשקעות המרובות בשריון בין המלחמות, עדיין כ-30% מהטנקים היו מדגמים מיושנים, כדוגמת: טנקי שרמן 75 ו-105 מ"מ, טנקי פטון עם תותח 90 מ"מ וסנטוריונים עם מנוע בנזין. יתרה מכך, ההצטיידות הבהולה בפרוץ המלחמה גרמה לכך שיחידות רבות לא לקחו את ציודם ממחסני החירום שלהם ויצאו לשדה הקרב חסרים טנקים ופריטי ציוד עיקריים כמו מקלעים, משקפות ועוד. חלק מהטנקים הגיעו לשדה הקרב לאחר נסיעה רצופה על זחלים של למעלה מ-500 ק"מ ולאחר תדלוק בתחנות דלק אזרחיות וביצוע תיאום כוונות בדרך. ובכל זאת, הכניסה לקרב הייתה במקרים רבים מיידית וברצף והטביעה באחת את חותמה על האויב. גם בשעה זו מצאו עצמם הטנקיסטים, הפעם המילואימניקים, נושאים בעיקר הנטל של הלחימה בשל העדיפות שניתנה בקידום טנקים לתעלה על פני תותחים או חי"ר.
תוצאת מתקפות הנגד בזירות השונות לא היו דומות. שברמת הגולן הצליח פיקוד הצפון עד 10 באוקטובר בערב להשיב את המצב לקדמותו ולהשמיד את מרבית הכוחות הסוריים התוקפים שעברו את הקו הסגול מערבה, אך בדרום הצליחו הכוחות בקושי להכיל את המתקפה המצרית שהתבססה ברצועת שטח בעומק של מספר ק"מ מזרחית לתעלה. למעשה בשתי הגזרות הגיע צה"ל להקפאת יכולת הפעולה בשל האבדות והעייפות מהלחימה הקשה בימים הראשונים, קשיי חיל האוויר והכישלון בדרום.
חמשת הימי הראשונים של לחימת השריון הבהירו מספר אמיתות שלא היו בדרך כלל במהלך קבלת ההחלטות במטכ"ל. כבר עמדנו על כך כי השריון, וליתר דיוק הטנקים, נשאו בעיקר נטל הלחימה, אולם כמויות הטנקים כפי שהיו בפועל בשטח לא תאמו בהכרח את תמונת המצב במטכ"ל, ואין כמו מוצאי יום 10 באוקטובר להמחיש זאת. בלילה זה נדרש המטכ"ל להחלטה אסטרטגית בדבר הצעדים הבאים במלחמה. לפי דווחי אג"ם/מבצעים היו באותו ערב 570 טנקים בסיני ו-375 טנקים ברמת הגולן. המצב בפועל היה 473 טנקים בסיני ו-243 ברמת הגולן במסגרת של 10 חטיבות שריון בדרום ו-7 בצפון. על אף שבכלל צה"ל ובמרבית העוצבות הלוחמות כמות הטנקים הייתה פחות ממחצית מהתקן (וקרוב יותר לשליש) והמצב ההתחלתי הירוד שבו נפתחה המלחמה, הרי איכות הלוחמים והיכולת של אנשי החימוש להחזיר לכשירות טנקים פגועים, שפיצו במידת מה על האבדות הכבדות בימי הלחימה הראשונים, הם שאפשרו את לכידות יחידות השריון ועוצבותיו כך שגם במצב זה הן המשיכו לתפקד ולבצע את משימותיהן כנדרש.

מתקפת הנגד בדרום רמת הגולן

8 אוקטובר: בבוקר נפתחה מתקפת הנגד בדרום רמת הגולן, כשאוגדת פלד תוקפת מדרום, אוגדת לנר ממערב, אוגדת איתן בולמת בצפון ומפנה מאמץ לתקוף דרומה מנפח. תוך לחימה קשה הצליחו הכוחות להדוף את הסורים. באותו יום נעשה ניסיון לכבוש את מוצב החרמון, אך ללא הצלחה, והכוח נסוג.
9 באוקטובר: הסורים עשו מאמץ עליון להבקיע בפתחת קוניטרה והטילו לקרב את העתודה האחרונה שברשותם – כוח ריפעת אסד. הם הצליחו להגיע עד לחרמונית, אך נבלמו על ידי כוחותינו בקרבות שריון בטווחים קצרים ביותר, בקרב "עמק הבכא".
10-9 באוקטובר: המשך מתקפת הנגד. עד לבוקר 10 בחודש נהדפו הסורים מכל השטח שכבשו, למעט ממוצב החרמון.

סיכום המגננה ברמת הגולן

הסורים הטילו למערכה 4 דיוויזיות מוגברות, בהיקף של 10 חטיבות חי"ר, 8 חטיבות שריון ו-5 אגדי קומנדו בעוצמה של 1000 טנקים, 1000 קני ארטילריה ו-1000 משגרי נ"ט. צה"ל הדף אותם והחזיר את המצב לקדמותו עם 3 אוגדות, בהיקף של 5 חטיבות שריון ו-2 חטיבות ממוכנות, ללא חי"ר, ללא משגרי נ"ט, ובנחיתות ארטילרית ברורה, בעוצמה של 600 טנקים (רק 350 מהם לחמו בפועל)

וכ-150 קני ארטילריה.
10 באוקטובר: בערב היו לצה"ל ברמת הגולן כ-300 טנקים כשירים ואילו הסורים השאירו ברמת הגולן, לאחר נסיגתם, כ-900 טנקים – למעשה כל חיל השריון הסורי – שנפלו לידי צה"ל.

מתקפת הנגד ובלימת המצרים בחזית הדרום

7  באוקטובר בערב: הרמטכ"ל הגיע לחפ"ק פיקוד הדרום, ובדיון הוחלט לפתוח למחרת בבוקר במתקפת נגד בסיני. מטרת המתקפה הייתה לבלום את המתקפה המצרית, למנוע מהמצרים לבסס את מאחזם בגדה המזרחית, למנוע מהם העברת כוחות שריון ופיתוח מתקפה לעומק סיני, ולהשמיד את הכוחות המצרים שממזרח לתעלה. התכנית הייתה לתקוף בשתי אוגדות בדירוג, מצפון לדרום.
8 באוקטובר: אוגדת אדן תקפה והתקדמה דרומה ופגעה בכוחות המצרים שבגזרתה, כשהיא מרוחקת כשלושה ק"מ מהתעלה, כדי לא להיפגע מאש נגד טנקים מהגדה המערבית. נראה היה כי ההתקפה מתפתחת יפה. אלוף הפיקוד, אלוף שמואל גונן, הורה לאוגדת שרון לנוע דרומה ולתקוף. לקראת הצהריים נתקלה התקפת אוגדת אדן בהתנגדות מצרית עזה, ספגה אבדות ונאלצה לסגת. בערב של אותו יום היה ברור כי מתקפת הנגד נכשלה. עם יציאת שרון וכישלון התקפת אדן נראה היה שהמצרים מנסים לתקוף את השטח נעזב על ידי שרון, והאוגדת שרון הוחזרה במהירות למקומה.
למרות הכישלון, שִבשה ההתקפה את תכניות המצרים ומנעה מהם להעמיק את ראש הגשר ל-10 עד 12 ק"מ כפי שתכננו, והם נבלמו בלי שכבשו את ציר "החת"ם" המקביל לתעלת סואץ ומרוחק ממנה. כוחותינו נערכו להגנה כדי למנוע התקדמות מצרית נוספת. הפקודה הייתה להימנע משחיקת כוחות. המצרים ביססו במקביל את מאחזם בגדה המזרחית, וניסו להרחיב ולהתקדם מזרחה, לכבוש לפחות את ציר החת"ם ולנוע דרומה לעבר ראס-סודר. הלחימה התנהלה בעיקרה לאורך ציר החת"ם.
אוגדת שרון בחנה ב-9 בחודש את מערכי המצרים על ידי התקפה בגזרתה, אולם חדלה מכך לאחר אובדן של כ-50 טנקים. תוך כדי קרבות אלה איתר כוח סיור מאוגדת שרון את "התפר" בין שתי הארמיות המצריות, באזור דוור-סואר. בימים הבאים נמשכו קרבות הבלימה לרוחב כל החזית, כאשר כוחות פיקוד הדרום מונעים מהמצרים השלמת ביסוס והעמקה של ראשי הגשר מזרחה. בגזרה הצפונית ובמרחב שלמה הושמדו כוחות קומנדו מצרים. 10 באוקטובר: חטיבת חי"ר 1 המצרית, שניסתה לחבור לכוחות פיקוד ים סוף הושמדה לחלוטין. המאמץ המצרי בגזרת ים סוף התגלה ככישלון טוטלי.

היום השלישי

לוחמי המעוזים עמדו בלחימה רצופה, לחמו לשבש את הצליחה המצרית ודיווחו על תנועות האויב, אך לא היה בכוחם לעצור את האויב העדיף. ניתנה הוראה לפנות את המעוזים, אך אלו היו כבר מוקפים בכוחות מצרים. כוחות השריון לחמו כדי לחבור למעוזים ולפנותם. 11 מעוזים פונו, חלק מלוחמיהם נפלו בשבי ואחרים הצליחו להיחלץ. שישה מעוזים נותרו מנותקים וכל הניסיונות לחבור אליהם נכשלו. שניים מהם נכנעו ב-7 בחודש, השלישי נכנע למחרת, ושניים נוספים ב-9 בחודש.

 

שלב ג' – מאמץ עיקרי – מתקפה בזירה הסורית

ההחלטה שנתקבלה במטכ"ל בסופו של דבר הייתה כי יש לייצב את המצב בדרום ולעבור למתקפה בצפון. ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה אל תוך סוריה, שנועדה לנצל את אובדנם של מאות טנקים סורים במערכת המגננה, להבקיע את מערכי רמת הגולן ולהתקדם במגמת איום על הבירה דמשק ובכך להגיע להכרעה בצפון תוך כפיית רצוננו על האויב. במתקפה זו נטלו חלק שתיים משלוש האוגדות של פיקוד הצפון: 36 בפיקודו של רפאל איתן ו-210 בפיקודו של דן לנר.
אוגדה 146 בפיקודו של מוסה פלד יועדה להגנה על כל זירת הרמה שאינה בגזרת ההבקעה. שתי האוגדות תקפו עם 3 חטיבות טנקים ולראשונה נעזרו בחטיבת "גולני" שכבשה את תל-אל-אחמר. במתקפה השתתפו 170 טנקים מהחטיבות 7 (100 טנקים), 179 ו-679 שהצליחו בתוך 24 שעות להבקיע את מערכי ההגנה הסורים שמלפני המלחמה והחלה ההתקדמות לכיוון דמשק.
כוחות השריון הירדני והעיראקי שהגיעו לשדה המערכה ברמת הגולן החל מ-12 באוקטובר סייעו לסורים בבלימת ניצול ההצלחה הישראלית. על אף שבסך הכל שלושת הצבאות לא היו יכולים להעמיד בשדה הקרב בשלב זה יותר מ-300 טנקים, די היה במספר הזה כיוון שכוחות צה"ל שמנו גם הם מספר דומה של טנקים, סבלו מעייפות לחימה לאחר קרבות המגננה וההבקעה. לבסוף המערכה בגולן נעצרה כ-40 ק"מ מדמשק ולא כ-20 כפי שהייתה הכוונה האסטרטגית. די היה במרחק זה כדי לירות בתותחי 175 מ"מ על שדה התעופה אל-מזה ועל פרבריה המערביים של הבירה הסורית. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה בזירה הסורית עמד צה"ל עם 390 טנקים מול 750 טנקי אויב, מרביתם מהגייס העיראקי (330) שהגיע במלוא עוצמתו לרמת הגולן.

בלימה בחזית הדרום

התכנית הייתה לתקוף בשתי אוגדות בדירוג, מצפון לדרום. אוגדת אדן תקפה והתקדמה דרומה במרחק כשלושה ק"מ מהתעלה, כדי לא להיפגע מאש נגד טנקים מהגדה המערבית, ופגעה בכוחות המצרים שבגזרתה. נראה היה כי ההתקפה מתפתחת יפה. אלוף הפיקוד, אלוף שמואל גונן, הורה לאוגדת שרון לנוע דרומה ולתקוף. לקראת הצהריים נתקלה התקפת אוגדת אדן בהתנגדות מצרית עזה, ספגה אבדות ונאלצה לסגת. בערב של אותו יום היה ברור כי התקפת הנגד נכשלה. עם יציאת שרון וכישלון התקפת אדן נראה היה שהמצרים מנסים לתקוף את השטח שנעזב על ידי שרון והאוגדה הוחזרה במהירות למקומה.
למרות הכישלון, שיבשה ההתקפה את תכניות המצרים ומנעה מהם להעמיק את ראש הגשר ל-12-10 ק"מ כפי שתכננו, והם נבלמו בלא לכבוש את ציר "החת"ם". כוחותינו נערכו להגנה על מנת למנוע התקדמות מצרית נוספת.
המצרים ביססו במקביל את מאחזם בגדה המזרחית, וניסו להרחיב ולהתקדם מזרחה ולכבוש לפחות את ציר החת"ם ולנוע דרומה לעבר ראס-סודר. הלחימה התנהלה בעיקרה לאורך "ציר החת"ם". הפקודה הייתה להימנע משחיקת כוחות. אוגדת שרון בחנה ב-9 בחודש את מערכי המצרים על ידי התקפה בגזרתה, אולם לאחר אובדן של כ-50 טנקים חדלה. תוך כדי קרבות אלה איכן כוח סיור מאוגדת שרון את "התפר" בין שתי הארמיות המצריות, באזור דוור-סואר.

המשך הבלימה – קץ ההישגים המצריים

בימים הבאים נמשכו קרבות הבלימה לרוחב כל החזית, כאשר כוחות פיקוד הדרום מונעים מהמצרים השלמת ביסוס והעמקת ראשי הגשר מזרחה. בגזרה הצפונית ובמרש"ל (מרחב שלמה) הושמדו כוחות קומנדו מצריים. ב- 10 באוקטובר הושמדה לחלוטין חטיבת חי"ר 1 המצרית שניסתה לחבור לכוחות פיקוד ים סוף. המאמץ המצרי בגזרת ים סוף התגלה ככישלון טוטלי.
נמשכה צבירת הכוח בדרום לקראת נטילת היוזמה לידינו. במהלך קרבות אלה נהרג מפקד אוגדת סיני (אוגדה 252), אלוף אלברט מנדלר, ואלוף קלמן מגן קיבל את הפיקוד על האוגדה. תא"ל ששון יצחקי מונה כמפקד כוח "נמר".
ב- 10 באוקטובר – קיבל רא"ל (מיל')חיים בר-לב את הפיקוד על החזית המצרית.

חבירה למעוז "בודפשט"

כוח אוגדתי מאולתר בפיקודו של תא"ל קלמן מגן (לפני שהחליף את אלוף מנדלר והועלה לדרגת אלוף), שכונה כוח "נמר", הופקד על הגזרה הצפונית (מקנטרה וצפונה).
9  באוקטובר – כוח "נמר" ניסה לסלק את כוח הקומנדו המצרי ולחבור למעוז "בודפסט", אך נכשל.
10 באוקטובר, 11:30 – כוחות סיירת שקד הגיעו למעוז "בודפשט" וכוחות צה"ל חברו עם המעוז המנותק. הלוחמים, שהדפו במשך ארבעת הימים הראשונים של המלחמה את ההתקפות הבלתי פוסקות עליהם, הוחלפו על ידי חיילי הנח"ל.

התקפה מצרית רחבה מזרחה

14  באוקטובר: המצרים פתחו בהתקפה לרוחב כל החזית, כשהם מפעילים כוחות שריון וחי"ר גדולים בסיוע ארטילריה, כדי להבקיע לעבר המעברים (המתלה והג'ידי) ולעומק סיני. כוחות הפיקוד, בסיוע חיל האוויר, בלמו התקפה זו והצליחו להשמיד למעלה מ-200 טנקים מצריים. כוחותינו איבדו 20 טנקים. כישלון המתקפה המצרית והאבדות הכבדות שספגו יצרו איזון מסוים ביחסי הכוחות, ואפשרו לצה"ל ליטול את היזמה ולפתוח במתקפה משלו אל מערב התעלה, כדי להשיג הכרעה במלחמה.

צה"ל עובר למתקפה בזירה הסורית

11 באוקטובר – אוגדות איתן ולנר הבקיעו בצפון הרמה בסיוע כבד של חיל האוויר וארטילריה. אוגדת איתן התקדמה כמתוכנן, אך אוגדת לנר נתקלה בהתנגדות קשה בהבקעה ותוגברה בהמשך בכוחות מאוגדת פלד. ההתקדמות נמשכה גם למחרת, כאשר שתי האוגדות משתלטות על השטח שנודע בהמשך כ"מובלעת" בתחום סוריה.
12  באוקטובר, שעות אחר הצהריים – חל מפנה כשהופיע בגזרה כוח עיראקי באגפה של אוגדת לנר. ההתקדמות נעצרה והכוחות נערכו לבלום את העיראקים.
13 באוקטובר, שחר – נבלם חלוץ הכוח העיראקי במארב מתוכנן למרגלות תל שער ונפגע. הופעת חיל המשלוח העיראקי שינתה בבת אחת את יחסי הכוחות: לפיקוד לא היו כוחות מספיקים להמשיך במתקפה והוא נערך כדי לשמור על מה שהושג עד כה.

ביצור ההישגים

ליל 14-13 באוקטובר – כוחותינו ביצעו מספר פעולות יזומות. כוח מוטס הציב מארב בכביש מזרחית לדמשק ופגע בשיירה של כוח המשלוח העיראקי. בלילה הבא הונחת כוח נוסף למארב, אך נתגלה, לא הצליח לבצע את משימתו וחולץ. כוח צנחנים כבש בפעולה רגלית את תל שמס. כוח ארטילריה קודם וירה על שדה התעופה של דמשק. התקפות נגד של האויב נהדפו.

שלב ד' – מתקפה מעבר לתעלה מערבה

מבצע "אבירי לב" לצליחת התעלה היה מהמערכות הקשות ביותר במלחמה ובעיקר הקרבות להבטחת המסדרון המוביל אל ראש הגשר. בקרבות אלו הצליחו כוחות הנ"ט של הארמיה השנייה המצרית (בעיקר מדיוויזיות 16 ו-21) לכסות באש, במיומנות רבה, שטחים רבים לאורך המסדרון ולהכות התקפות טנקים רבות, שמגמתן הייתה הרחבת המסדרון, שהסתיימו באבדות כבדות. במבצע צליחת התעלה נטלו חלק 3 אוגדות: 143 בפיקודו של אריאל שרון, 162 בפיקודו של אברהם אדן (מפקד גייסות השריון) ו-252 בפיקודו של קלמן מגן. על המערכה כולה פיקד רב-אלוף חיים בר לב, רמטכ"ל מלחמת ההתשה ומפקד גייסות השריון בעבר. מערכה זו הייתה כבר מבצע משולב שבו נטלו חלק מרכיבים שונים של חיילות צה"ל כמו חטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט שתפשה את ראש הגשר, כוחות הנדסה גדולים שעסקו בפריסת גשרים על תעלת סואץ, ריכוזי ארטילריה שחיפו על המבצע וחיל האוויר בשיתוף גדוד נ"מ לשמירת שמיים נקיים ומתן סיוע לכוחות.
אולם גם כאן כבקרבות הקודמים, עיקר המעמסה נפלה על השריון ובעיקר על החטיבות של אוגדה 143, חטיבה 421 שהייתה הראשונה שצלחה על ה"תמסחים", חטיבה 14 שעסקה בהרחבת ראש הגשר בגדה המזרחית ובאבטחתו ושאיבדה כשני שלישים מעוצמתה במערכה זו, ועל אוגדה 162 בהרכב חטיבות 460 ו-217 שהצליחה להשמיד את חטיבת השריון 25 המצרית שניסתה לנתק את ראש הגשר מדרום. אוגדה 162 צלחה אף היא מערבה ב-17 לחודש בעוצמה של 140 טנקים.

 

מבצע "אבירי לב" הצליחה

ההכנות לצליחת תעלת סואץ

מבצע הצליחה, שכונה "אבירי לב", נועד להתבצע בלילה שבין ה-15 ל-16 בחודש ולהיות דו-אוגדתי. כמקום הצליחה נבחר אזור דוור-סואר שבצפון האגם המר הגדול, ליד המעוז "מצמד". השיקולים לבחירת המקום היו:
* אזור זה היה "התפר" בין שתי הארמיות המצריות ואפשר היה להגיע לתעלה מבלי לנהל קרב הבקעה.
* האגם המר נתן אגף בטוח מפני התקפות אויב מדרום.
* במקום זה הוכשרה עוד לפני המלחמה ה"חצר" – רחבה ששימשה כמקום ריכוז לכוחות הצולחים.
* אל אזור הצליחה הוליכו שני צירים: הציר הדרומי "עכביש", והציר הצפוני "טרטור", ושניהם הצטלבו עם כביש "לקסיקון" שלאורך התעלה.
צפונית-מזרחית לצומת "טרטור – לקסיקון" הייתה חווה חקלאית שניסו המצרים לפתח עוד לפני מלחמת ששת הימים, ובה מבנים ותעלות השקיה רבות. חווה זו כונתה "החווה הסינית".
משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון שתוגברה לצורך זה בכוחות שריון, בארטילריה ובהנדסה, וכן חטיבת צנחני מילואים בפיקוד אל"ם דני מט, שנועדה לחצות ראשונה ולתפוס ראש גשר בגדה המערבית. אוגדן ברן הייתה אמורה לעבור דרך אוגדת שרון, לפרוץ מראש הגשר ולפתח את המתקפה מערבה ודרומה. אמצעי הצליחה שהועמדו לרשות אוגדת שרון כללו דוברות נגררות, דוברות ממונעות בשם "תמסחים", ו"גשר הגלילים".
15  באוקטובר, ערב – החלה מערכת הצליחה. חטיבה 14, שהובילה את האוגדה, הגיעה לציר "לקסיקון", חלק ממנה פנה צפונה לצומת "טרטור", ואז התעורר המתחם המצרי במקום והתפתח קרב עז. מאמצים חוזרים ונשנים להסתער על הצומת ולטהר את ציר טרטור נכשלו.

חציית התעלה והקמת ראש הגשר

בעוד שהקרב על דרכי הגישה ממשיך להתנהל, נעה חטיבתו של דני מט (247) אל התעלה וחצתה אותה. עד לבוקר המחרת, 16 באוקטובר, הצליחו הצנחנים לייצב ראש גשר בגדה המערבית והמתינו לטנקים שיצלחו ולכוחות נוספים. מעבר הכוחות התעכב עקב תקלה בגשר הגלילים והזמן שנדרש לתקנו. הדוברות שלא יכלו לעבור בצירים הפקוקים בכלי רכב, סטו לשוליים ושקעו בחול. רק "תמסחים" הצליחו להגיע אל התעלה, גלשו למים עם שחר והעבירו לגדה השנייה 17 טנקים ומספר נגמ"שים.
16  באוקטובר – ההזדמנות שהוחמצה: בוקר. כוח הטנקים שצלח (בפיקודו של המג"ד גיורא לב מחטיבת חיים ארז) יצא מזרחה ופשט על מספר סוללות טילי קרקע-אוויר. המצרים עדיין לא קלטו את המתרחש ולא איכנו את המאמץ הישראלי, וראש הגשר בגדה המערבית לא הוטרד במיוחד.
בגדה המזרחית לחמו כוחות חטיבה 14 בפיקוד אל"ם אמנון רשף באזור צומת "טרטור – לקסיקון" בניסיון לכבוש את הצומת ולפתוח את ציר "טרטור". לאחר קרב קשה השתלטו על הצומת, אך לא הצליחו לפתוח את הציר. במשך היום ובעמידה עיקשת, מנעו מהמצרים להתקדם דרומה ולסכן את המסדרון הצר אל אזור הצליחה. הצירים נותרו חסומים וגשר עדיין לא הוקם. מפקד החזית, רב אלוף בר לב, הורה להפסיק העברת כוחות מערבה כל עוד אין גשר, מחשש כי צפויה להם סכנת ניתוק. אוגדת אדן אמורה הייתה לצלוח, אך בנסיבות הקיימות לא התאפשר הדבר. האוגדה הופנתה לפתיחת הצירים החסומים ולקידום הדוברות. לאחר שבמהלך הלחימה במשך היום לא הצליחו כוחותינו לפתוח את הצירים, הוחלט לעשות זאת בלילה עם כוח רגלי, ולצורך זה הועבר לאוגדה גדוד הצנחנים 890.
ליל 17-16 באוקטובר: הפגזות מצריות קשות על ראש הגשר.
17  באוקטובר: נראה כי ביום זה עמדו המצרים על המתרחש, החלו בהפגזה כבדה על כוחותינו באזור הצליחה ועל ראש הגשר, ואף הניעו כוחות ממזרח לתעלה לעבר אזור הצליחה. כוחות מאוגדות 162 ו-252 הציבו מארב לחטיבה 25 המצרית ליד האגמים המרים. הם לחמו בחטיבה המצרית שנעה לאורך האגם המר והשמידו אותה. במשך היום התנהלו בשתי גדות התעלה קרבות להרחבת ראש הגשר ופרוזדור הצליחה.

הקמת גשר על התעלה

17  אוקטובר: בבוקר החלו כוחות הנדסה בהשקת הדוברות ובבניית הגשר, ומלאכתם הסתיימה לקראת הערב.
ליל 18-17 באוקטובר: אוגדת אדן חצתה את התעלה.
18 באוקטובר: אוגדת אדן הרחיבה את ראש הגשר, כבשה מתחמים והשמידה סוללות טילי קרקע אוויר. אוגדת שרון כבשה את מתחם "החווה הסינית" ופתחה את ציר "טרטור". גשר הגלילים קודם אל התעלה ולאחר חצות הושק אל המים.
ליל 19-18 באוקטובר: החלק העיקרי של אוגדת סיני חצה את התעלה. שאר הכוח אוגד ב"כוח גרנית" בגזרה הדרומית שממזרח לתעלה.

הפריצה מראש הגשר והלחימה באפריקה

19  באוקטובר: אוגדת אדן ואוגדת סיני פרצו מראש הגשר והחלו להתקדם מערבה ודרומה, תוך כיבוש מתחמי אויב והשמדת כוחותיו. אוגדת אדן התקדמה במרחב ג'בל ג'ניפה ולאורך האגמים המרים, ואוגדת סיני נעה ממערב לה.
עד 22 בחודש הגיעו שתי האוגדות לכביש קהיר – סואץ וניתקו אותו בק"מ ה-101, במרחק 100 ק"מ מקהיר. אוגדת שרון לחמה בשלב זה בשתי הגדות והתקדמה צפונה. חטיבת רשף חצתה את התעלה וכבשה את מתחם "אורחה". עד 22 בחודש הגיעו כוחות האוגדה למבואות איסמעיליה.

ייצוב הטריז בגולן

15 באוקטובר: כוחות פיקוד הצפון עסקו משלב זה, ועד להפסקת האש, בקרבות מקומיים כדי לייצב את ה"טריז" בגולן הסורי, בהדיפת התקפות נגד ובהשמדת כוחות אויב. ב-16 בחודש הצטרף ללחימה כוח משלוח ירדני, בעוצמה של דיוויזיה מוקטנת. ב-15 בחודש תקפה אוגדת לנר את הכוח העיראקי באזור כפר שמס, הכוח נפגע ותוך כדי ההתקפה נכבשו תילי ענתר ועלקיה.
16 באוקטובר: נערכה התקפה שהייתה אמורה להיות מתואמת, של העיראקים בגזרת תל ענתר ושל הירדנים באזור תל אל-מל. שתי ההתקפות נהדפו וכ-100 טנקי אויב נפגעו. הסורים, שתקפו את מזרעת בית ג'ן ותל שמס, נהדפו אף הם.
17 באוקטובר: נהדפה התקפת קומנדו עיראקי על תל ענתר. כוחות גולני כבשו את בית ג'ן והוקם "כוח קסטל" להחזקת תל שמס.
ליל 19-18 באוקטובר: גדוד מחטיבת הצנחנים של אל"ם נאדל כבש את אום-בוטנה. המטרה הייתה לשפר את הקו שהוחזק על ידי כוחותינו, להרחיק את הסורים מכביש קוניטרה – ח'אן-ארנבה, ולפתוח ציר נוסף מקוניטרה למובלעת. לפנות בוקר החליף כוח מחטיבת הדר את הצנחנים, ותוך כדי כך ערכו הסורים התקפת נגד שאליה הצטרפו הירדנים בהמשך היום. כוחות נוספים מהחטיבה שהוחשו למקום הדפו את ההתקפה.

הדיפת התקפות הנגד בצפון

 19 באוקטובר: נמשכה הלחימה בתל ענתר ותל עלקיה. חטיבה 205 של יוסי פלד חנתה בחניוני לילה בכתף שבין התלים, ועם אור ראשון התברר שחי"ר עיראקי תפס את התלים. החטיבה הסתערה וכבשה את התילים. נראה שהעיראקים היו נחושים לכבוש את התלים, שכן, שלוש פעמים באותו יום חזרו העיראקים ותקפו בכוחות שריון וחרמ"ש את חטיבת יוסי פלד, שמנתה 25 טנקים. ההתקפה הראשונה נהדפה בסיוע גדוד טנקים של חטיבה 7 מאוגדת איתן, שתקף את העיראקים מהאגף שלהם, מצפון. ההתקפה העיראקית השנייה נשברה בסיוע חטיבת בן פורת שנכנסה לקרב. העיראקים לא ויתרו ותקפו שוב. גם ההתקפה השלישית נהדפה על ידי כוחותיו של יוסי פלד, בסיוע ארטילרי יעיל. בהתקפות אלה הושמדו כ-60 טנקים עיראקיים. גם הירדנים תקפו באותו זמן מדרום, לעבר א-טיחה ואום-בוטנה. התקפות אלו נהדפו על ידי חטיבת הדר.

חטיבת גולני והשריון בכיבוש החרמון

21 באוקטובר: חטיבת גולני נעה בשלושה ראשים – הטור הממונע שכלל 6 טנקים מגדוד 74 של חטיבה 188 בציר הכביש, גדוד 51 נע רגלית במעלה הרכס, והסיירת נעה לעבר הרכבל התחתון ואל מצפון לרכבל העליון. הסיירת הגיע ליעדה ללא היתקלות באויב. הטור הרגלי נתקל באויב ליד "גבעה 16" וניסה מספר פעמים לכבוש אותה ללא הצלחה. המח"ט ומג"ד 51 נפצעו בקרב וקצין האג"ם החטיבתי נטל את הפיקוד.
עד עלות השחר כבשה הסיירת את הרכבל העליון, כשבהסתערות על עמדות האויב נהרג מפקדהּ. הטור הממונע והטנקים הגיעו לאזור "עיקול הטנק" ושם נתקלו במוקשים ובצליפות. כוח מהטור הממונע נע רגלית וחיפה על חילוץ נפגעי גדוד 51. לאחר שאלה פונו, הונחתה אש ארטילרית מסיבית של כוחותינו על "גבעה 16" ולאחריה נכבש היעד והכוחות נעו לעבר מוצב החרמון.
22 באוקטובר: בשעה 08:30 הגיעו כוחותינו למוצב. הכניסה למוצב עצמו התעכבה כשעתיים מחשש למלכודים. כיבוש החרמון חיסל את המאחז הסורי האחרון בשטחנו.

דמשק בטווח תותחני צה"ל

24 באוקטובר: המובלעת בגולן נותרה יציבה ועמדה בפני כל התקפות הנגד הסוריות-עיראקיות-ירדניות. במקביל, תקפו כוחות צה"ל, שהגיעו לטווח 40 ק"מ מדמשק, את שדה התעופה אל-מזה ואת פרברי דמשק הדרומיים באש ארטילריה ארוכת טווח. ביום זה נכנסה לתוקפה הפסקת האש. הסורים איבדו במלחמה 1,100 טנקים.
22  באוקטובר: הפסקת האש הראשונה נכנסה לתוקפה.

 

הלחימה באפריקה

אוגדת שרון – לחמה בשלב זה בשתי הגדות והתקדמה צפונה. חטיבת רשף חצתה את התעלה וכבשה את מתחם "אורחה". עד ה-22 בחודש הגיעו כוחות האוגדה למבואות איסמעיליה.
22 באוקטובר – נכנסה הפסקת האש הראשונה לתוקפה.

כיתור הארמיה השלישית

23 באוקטובר – התברר כי המצרים אינם מכבדים את הפסקת האש, לפיכך ניתנה הוראה לכוחותינו להמשיך בהתקדמות. אוגדת אדן טיהרה את חצי האי כברית ועד הערב הגיעה למבואות העיר סואץ. אוגדת סיני המשיכה להתקדם ובלילה הגיעה לנמל עדביה. במהלך זה הושלם כיתורה של ארמיה 3 המצרית.

ניסיון כיבוש העיר סואץ

24  באוקטובר: אוגדת אדן ניסתה לכבוש את העיר סואץ. כוחות שריון וחי"ר פרצו לעיר אך נתקלו בהתנגדות חזקה. הכוח שובש וחלקים ממנו נותרו מנותקים בעיר. במהלך היום התנהלו פעולות חילוץ ואחרוני הכוחות חולצו במשך הלילה. סואץ לא נכבשה וכוחות האוגדה נערכו במבואותיה. ביום זה נכנסה לתוקפה הפסקת האש.

תוצאות

על אף מתקפת הפתעה משולבת בשתי זירות, ברמת הגולן ובאזור תעלת סואץ, המצרים החזיקו בראשי גשר רק עד 5 ק"מ מזרחית לתעלה, והיו מכותרים ממזרח לתעלת סואץ. צה"ל התייצב במרחק 100 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק.

המצב לפני ואחרי המלחמה:
לפני – אין מו"מ ישיר עם ישראל.
אחרי – משא ומתן ישיר בין ישראל למצרים.
לפני – אין הכרה במדינת ישראל.
אחרי – הכרה של מצרים בישראל (ואחר כך ירדן.)
לפני – אין שלום עם ישראל ללא זכות השיבה.
אחרי – הסכם על בסיס שטחים תמורת שלום.
לפני – מלחמת התשה ברמת הגולן כולל ירי ופח"ע.
אחרי – הגבול הסורי שקט ביותר ללא ירי או פח"ע.

 

נכתב ע"י אל"ם (מיל') בני מיכלסון