מבצע קדש

שלוש שנים לאחר מלחמת סיני סבר יצחק פונדק, שהקים את גייסות שריון בתחילת 1954 ושהיה מפקדם עד ביולי 1956:
"…כי כישלון השריון [קרי: אילו נכשל השריון] במבצע סיני – היה גומר את השריון והפעולה הממשית של השריון, אשר העלתהו על דרך המלך, היתה מבצע קדש!"
מה היה המקור לחששותיו של פונדק ואיזה גורל עגום הוא חזה לשריון, אם כוחותינו לא היו פועלים כפי שפעלו? מתוך דברי מי שעמד בראש גייסות השריון עד שלושה חודשים לפני מלחמת סיני עולה בברור שבאותה תקופה הוטל ספק רב בכושר הלחימה של השריון.

הרקע המדיני

פריצת הדרך ביחסי ישראל – צרפת אירעה ביוני 1956, בדמות ההסכם שהתפרש בישראל כברית של ממש. קשייה הגדלים והולכים של צרפת באלג'יריה, והצלחתה של ישראל לשכנע את הצרפתים כי תוכל להביא להם תועלת רבה – בתחום המודיעין ואף בתחום מבצעים צבאיים – במאבקם נגד נאצר, וכן התייצבותה של הממשלה בפריס בראשותו של ג'י מולה – כל אלה סייעו להשלמתו המוצלחת של משא ומתן ארוך ומייגע בין שתי המדינות. בצרפת הוחלט, על דעת משרד החוץ ומשרד ההגנה גם יחד, לסייע לישראל בעניין הרכש באופן מסיבי. ההסכם נחתם בוורמאר אשר בצרפת וכונה "גיאות". במסגרת זו ביקשה ישראל וקיבלה 200 טנקים מסוג אי-אם-אקס-13 (AMX-13) באותו חודש אף הודח ראש הממשלה משה שרת ואת מקומו תפש שר הביטחון בן-גוריון שהמשיך להחזיק בשני התפקידים. ב-26 ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ והחלה שרשרת המאורעות שהובילה לברית צרפתית-בריטית כנגד מצריים ולמבצע "מוסקיטר" – התקפת שתי המעצמות על תעלת סואץ. ישראל שבתחילה לא ראתה עצמה מעורבת במשבר, "נאנסה" מרצון, בסופו של דבר, להצטרף לברית ואף לספק את העילה לשתי המעצמות לתקוף. בישראל חששו מאז העסקה הצ'כית כי המלחמה כנגד מצרים היא בלתי נמנעת ועל כן יש לנצל הזדמנות זו שאנגליה וצרפת ילחמו במצרים להסרת האיום מדרום.
הסכמתה של ישראל לחבור לברית הצרפתית פתחה סופית את חרצובות הרכש מצרפת במסגרת עסקה שנייה בשם "עזוז", שנחתמה במהלך אוקטובר, שהיתה מקיפה הרבה יותר וכמעט ללא תמורה, ואפשרה לשריון להצטייד בעוד 100 טנקי סופר-שרמן ו- 200 זחל"מים עד לפתיחת המלחמה.

הרקע למלחמה

* פברואר 1955 – בן גוריון חוזר למשרד הביטחון (שרת עדיין ראש ממשלה).
* מארס – ספטמבר 1955 – כמעט התדרדרות למלחמה עם מצרים.
* ההסתננויות ופעולות התגמול.
* הקמת גדוד הפדאיון.
* ספטמבר 1955 – מצרים מכריזה על חידוש ההסגר הימי והאווירי במצרי טיראן.
* נובמבר 1955 – בן גוריון חוזר להיות ראש ממשלה, מורה לצה"ל לעבור לגישה מגננתית.

ישראל וצרפת

יוני 1956 – צרפת וישראל חותמות על הסכם שיתוף פעולה נגד מצרים של נאצר המהווה אויב משותף. הסכם "ורמר" נתן לישראל כמויות ואיכויות של נשק ללא תקדים ותמיכה מדינית. ישראל בתמורה, הסכימה לסייע לצרפת כנגד מצרים בתחומי המודיעין והמבצעים המיוחדים. הוקם מנגנון תיאום ומטה משותף בין שתי המדינות.

השריון במערכה

בספטמבר 1955 כלל כוחו של השריון כ-76 טנקי שרמן המצוידים בתותח קצר קנה מ"מ והתחילה ההצטיידות ב-60 טנקי אי-אם-אקס-13, המצוידים בתותח חדיש 75 מ"מ, אך רובם היו במצב טכני גרוע. האימונים המוגברים של השריון לפני ובתרגיל "פלט", שחקו את הרק"ם. בסוף מאי 1956 מנה היקף הטנקים הכשירים של גייסות השריון 30 טנקי שרמן ו-9 טנקי אי-אם-אקס-13.

הקניית מעמד של זרוע לשריון ומינוי סגן הרמטכ"ל למפקדו

ב-19 ביולי 1956 אמר בן-גוריון למטה הכללי: "מקום התורפה שלנו זה השריון… פה החולשה שלנו מסוכנת. וגם אם נקבל מה שאנו עומדים לקבל בשבועות הקרובים המאזן שלנו לא יוחזר לתיקונו. גם נצטרך לעשות מאמצים גדולים להשיג עוד שריון. והעיקר – נצטרך לעשות מאמץ גדול לעשות שימוש מקסימלי אפשרי בכלים שישנם בידנו."
בן-גוריון עשה מעשה שרק מעמדו המיוחד אפשר זאת. ראש הממשלה ושר הביטחון פעל ישירות, לא דרך הרמטכ"ל, למינוי קצין בכיר – חיים לסקוב – לתפקיד שמשמעותו הורדה בסולם הפיקוד. כפי שהסביר למטה הכללי: "מתוך ראיית החוליה החלשה הזו (השריון) בשרשרת הזיון שלנו – מתוך הצורך לעשות מיזוג מקסימלי ושימוש מקסימלי בכלים שיש לנו והעתידים להתקבל… עשיתי דבר בלתי רגיל, כלומר בלי תקדים אצלנו, ביקשתי את האלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, שהוא ייקח עצמו הפיקוד על השריון… כי זה גם מקום התורפה המסוכן שלנו וגם נחוץ המאמץ הפנימי הכי גדול… אנו הולכים לקחת את הכוחות הכי טובים שיש לנו (חיים לסקוב לשריון). גם אם על ידי כך מחבלים במקום אחר חשוב (אג"ם)… אני מציין בסיפוק רב כי הוא (לסקוב) עשה הדבר הזה. הוא ילך בקרוב לעמוד בראש חיל שריון – ומעמדו יהי כמעמד כל אלוף פיקוד, חיל הים, חיל האוויר".
לדאגתו של בן-גוריון וליוזמתו היה יסוד אובייקטיבי. בתחילת קיץ 1956 הייתה יכולתם המבצעית של גייסות השריון בשפל המדרגה. ב-28 במאי, אחרי תמרון "פלט" (תרגיל משולב של חטיבת השריון והצנחנים), נרשמו ביומן לשכת הרמטכ"ל ההערות הבאות: "התוצאה הממשית היחידה מתמרון זה הייתה חיסולה הסופי של כוננות גייסות השריון מבחינת שמישות הטנקים. טנק שרמן אחד נשרף כליל ורבים אחרים התקלקלו. אולם בעיקר חמור היה המצב בקרב האי-אם-איקסים. מתוך 60 יצאו מכלל שימוש כ-40… ולוּ צריך היה להפעיל את השריון באותה שעה – ספק אם מסוגל היה (צה"ל) להוציא אל שדה הקרב יותר מ-50 טנקים." בדיעבד, המאמץ שעשה צה"ל להכין את שלוש המסגרות החטיבתיות המשוריינות לקראת המלחמה בקיץ (שהיתה כאמור עניין כמעט ודאי בחורף 1956), גרם לשחיקתן המוחלטת כמעט של מסגרות אלה. ברור היה, ערב ההסכם עם הצרפתים ומיד אחריו, שאי אפשר לצאת כך למלחמה. עוד נרשם ביומן לשכתו של דיין: "הרמטכ"ל הוציא פקודה חריפה האוסרת את השימוש בטנקי אי-אם-אקס לתפקידי סיור או תפקידים אחרים המחייבים תנועה רבה. עד אם תימצא הדרך הטכנית למנוע הישחקות הטנק על-ידי האבק והחול, יש לראות באי-אם-אקס תותח נ"ט מתנייע בלבד, וכול תנועותיו הטקטיות תוגבלנה להחלפת עמדות ירי."
גייסות השריון התמרמרו, אך דיין לא נרתע: "עלינו להילחם בבוא העת בעזרת טנקים ולא בעזרת עקרונות תיאורטיים. אל לנו להניע את האי-אם-אקס אף מטר אחד מיותר." היה כאן, מעבר לעניין הטכני, הד ראשון למחלוקת העקרונית בין דיין לבין גייסות השריון בשאלה כיצד עושים שימוש בשריון במלחמה.
דיין קבע כי 100 טנקים יוחזקו בכשירות ובכוננות מלאות בכל עת. פירוש ההוראה, הלכה למעשה, היה הפסקת כל האימונים – לפחות עד שיירכשו טנקים חדשים. דיין הביא את הדברים לפני בן-גוריון, וזה פנה, כאמור, אל לסקוב ב"בקשה" שיקבל על עצמו את שיקום גייסות השריון. ב-23 ביולי, עוד בטרם נכנס לסקוב רשמית לתפקידו, אמר דיין לבן-גוריון: "בינתיים חיים (לסקוב) כתב מסמך על אופן הפעלת השריון (במקרה מלחמה), אשר מאוד מאוד איננו לפי רוחי… זה בדיוק ההיפך ממה שאני חושב, זה מאוד מאוד לא לפי מה שאני חושב. בן-גוריון הסכים, לבקשת הרמטכ"ל, לקרוא את המסמך.
לחילוקי הדעות שעלו והחריפו היו שורשים עמוקים. אפשר לזהות בהם את אותה מחלוקת ישנה שבין יוצאי הצבא הבריטי (במקרה זה לסקוב וזורע), המבקשים להשתית את פעולות הצבא על הזרועות המודרניות, שריון ואוויר, לבין חסידי "התנאים שלנו", המבקשים תחבולות מקוריות ומטילים ספק במקצועיותו של מי שלמד את תורתו בצבאות זרים. ויכוח זה, שראשיתו עוד בשלהי תקופת המנדט, הגיע לשיא בימי מלחמת העצמאות, ונמשך עוד שנים לא-מעטות אחריה.

גיבוש תורת הלחימה השיריונאית

במהלך שלושת החודשים בין מינויו של האלוף חיים לסקוב למפקד גייסות השריון (קודמו בתפקיד, יצחק פונדק, היה אל"ם ובמעמד דומה יותר לקצין חייל ראשי) לבין פרוץ המלחמה התנהל ויכוח נוקב בינו לבין הרמטכ"ל דיין על עקרונות הפעלת הכוח המשוריין. את עיקר המחלוקת ניתן לסכם כלהלן:

• גישתם של הרמטכ"ל והקצינים הבכירים באגף המטה הכללי (בעיקר מאיר עמית, עוזי נרקיס ושייקה גביש) שלא רצו לוותר על בכורת חיל הרגלים וראו בשריון חיל מסייע. דומה כי מעבר לסוגיה התורתית, עמדו מול עיניו של הרמטכ"ל כמה שיקולים שלסקוב, השקוע בבעיות השריון, אולי לא הבחין בהם. דיין כאחראי על המערכת כולה, בנוסף להסתייגותו התורתית מן השריון, נלחם על כבודו של חיל הרגלים. הוא חשש פן יוזנח החי"ר, שהיווה את רוב מניינו ובניינו של צה"ל באותם ימים. מעבר לכך האמין דיין באמת ובתמים כי הרגלים הם שיכריעו את הקרב: "השריון אולי יעשה נפלאות, אבל בשביל לכבוש את היעדים בנקודות הקשות, בנקודות המפתח, יצטרכו את החי"ר, וללא החי"ר לא יוכלו לעשות את זה."
• מנגד עמדה גישתם של לסקוב וזורע, שרצו לראות את השריון כחיל עצמאי המיועד להכריע את קרב היבשה. אחרי ככלות הכול, זה היה המנדט שקיבל לסקוב מבן-גוריון – להפוך את השריון לחיל היבשה העיקרי. מחלוקת זו אף נדונה בפורום סגל הפיקוד הבכיר ב-1 בספטמבר 1956. בדיון זה, שבו השתתפו 43 הקצינים הבכירים ביותר בצה"ל ובנוכחות שר הביטחון ושהיה אחד השיאים בדיונים לגיבוש תורת הלחימה של השריון, היתה קואליציה רחבה של קציני המטכ"ל בהנהגת דיין אשר דגלה בתפיסת הרמטכ"ל.
  למולם עמדו מפקד גייסות השריון האלוף חיים לסקוב וסגנו מאיר זורע שייצגו את גישת השריון. בן-גוריון דחה את ההכרעה במחלוקת ככול שיכל אך לבסוף נאלץ לגבות את הרמטכ"ל. בסופו של דבר הייתה המלחמה חזקה יותר אפילו מהנחיותיו של בן-גוריון – היא הצדיקה בדרך כלל את גישת מפקדת גייסות השריון.

בנין הכח

העימות בכתב ובעל פה בין שני הצדדים נמשך כאמור עד תחילתה של מלחמת סיני. השריון, בפיקודו של חיים לסקוב ובגיבוי מלא של סגנו, מטהו ומפקדי השריון הבכירים, המשיך בפעולה קדחתנית של בניין הכוח המשוריין. טנקים וזחל"מים, ציוד לחימה מבוקר ואחר, כוח אדם מעולה לתפקידי פיקוד בכל הרמות ולוחמים מעולים – החלו לזרום לעוצבות וליחידות. כל אלה לוו בפעילות אינטנסיבית של ארגון הכוחות, הכנת המפקדים בכל הרמות, אימונים מפרכים של הלוחמים במקצועות השריון, אימוני צוות, מחלקה ופלוגה, הכשרת בעלי מקצוע טכניים, בקשר וברפואה. בו בזמן עודכנו פקודות הקבע לקרב, בוצעו תרגילים על שולחנות חול ותטל"גים (תרגולים טקטיים ללא גייסות) בשדה, בוצעו תרגילים שלדיים של כל היחידות ואימון מלא של גדוד טנקים מדרום לבאר שבע.
פעולות האלה בוצעו ללא ידיעה מוסמכת על מועד אפשרי לפרוץ מלחמה ועל החזית הצפויה. המועד המוקדם ביותר לסיום ההתארגנות והגעת מרבית עוצבות השריון לכוננות קרבית מלאה, נקבעה לסוף דצמבר 1956!
סמוך למחצית שנת 1956 נקבעו תקני עוצבות השריון כלהלן:

• מבנה גיסות השריון: מפקדת הגיס, הפועלת בזמן שלום כמפקדת כוחות השריון, וכמפקדת קצין שריון ראשי, מתפצלת בשעת מלחמה למפקדת אוגדה ולמפקדת קצין שריון ראשי.
• עוצבות השריון כוללות: שלוש חטיבות משוריינות (7 סדירה; 27 ו-37 מילואים בהקמה); שלושה גדודי שריון פיקודיים; יחידת קשר גייסית; בית-הספר לשריון וסדנה גייסית.
• מבנה עוצבת שריון: מפקדת חטיבה קבועה ומוגברת. שני גדודי טנקים – בחט' 7 גדוד שרמן וגדוד אי-אם-אקס-13 (בגדוד שרמן שלוש פלוגות בנות 17 טנקים. ובגדוד AMX-13 11 טנקים בפלוגה). גדוד חרמ"ש. גדוד חרמ"ן (חי"ר ממונע). פלוגת סיור (ללא טנקים).
• יחידות חטיבתיות: פלוגת הנדסה, פלוגת קשר, פלוגת רפואה, פלוגת הספקה, פלוגת סדנה, מחלקת משטרה צבאית ויחידת רכב מילואים.

מלחמת סיני

התכנית האופרטיבית שהוצאה לפועל בסופו של דבר אפשרה הפעלת הכוחות בריכוזים אוגדתיים. לראשונה פעל צה"ל באמצעות מפקדות אוגדה משימתיות אשר ריכזו בתוכן את מרבית כלי הרק"ם. שתי האוגדות רוכזו בפִתחת סיני, האחת, אוגדה 38 בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך אשר כללה שתי חטיבות חי"ר 4 ו-10 ואת וחטיבת השריון הסדירה.
במהלך הקרבות הוכפפה לאוגדה זו חטיבת שריון נוספת 37 כך שלבסוף מנתה האוגדה שתי חטיבות חי"ר ושתי חטיבות שריון. אוגדה 38 לחמה לכיבוש מתחמי אבו-עגילה ואום-כתף. בציר הצפוני בגזרת רפיח אל-עריש רוכזה אוגדה 77 בפיקוד מפקדת גייסות השריון והאלוף חיים לסקוב. לראשונה נוצר התקדים שהקנה למפקדת גייסות השריון מעמד של זרוע בכך שאינה רק אחראית לבניין הכוח בעיתות שלום אלא אף מפקדת על הפעלת חלק ניכר ממנו בשעת מלחמה. תפיסה זו המשיכה להתקיים בצה"ל עד מלחמת שלום הגליל ועד בכלל. אוגדה 77 כללה שתי חטיבה חי"ר, גולני (1), ו-11 וחטיבת שריון 27. אולם האילוץ אופרטיבי שנבע מהברית עם צרפת ובריטניה לא אפשר הפעלת העוצמה המשוריינת כולה במקביל ובהפתעה. יתרה מזאת, החשאיות שאפפה את התכנון הקואליציוני המשותף, אשר חלק ניכר מהקצינים הבכירים שהיו מופקדים על הפעלת הכוחות לא היו מודעים אליו, יצרה בלבול ומבוכה בין המפקדים בדרגות הבכירות ביותר.
אוגדה 38 שמשימתה היתה לכבוש את מתחמי אבו-עגילה ואום-כתף ואשר הוכפפו לה מרבית כוחות השריון, כ-150 טנקים, מצאה עצמה מעורבת בסדרת קרבות בלתי מתואמת תוך שכוחותיה מופעלים ישירות על ידי הפיקוד ולשיעורין תוך התעלמות מכל כללי היסוד בלוחמת-שריון ובהם ריכוז, הפתעה ותזמון. חטיבה 7 הוצאה מהמסגרת האוגדתית כבר עם מעבר הגבול והופעלה ישירות על ידי אלוף הפיקוד, הוכנסה ללחימה, בניגוד לתכנון האוגדתי ותוך הפרה מפורשת של פקודות הרמטכ"ל, 36 שעות לפני הזמן ובכיוון הפוך, צפונה במקום דרומה.
למהלך זה היו משמעויות חמורות כאשר הפחותה שבהן הייתה 11 תקיפות על כוחותינו על ידי חיל האוויר שלנו. המשך הקרבות של אוגדה 38 לקה מאד בחסר בהעדר עוצבתה החזקה ביותר – חטיבה 7 – ובין השאר התבטא הדבר בפעולה המהוססת של חטיבה 10 (חי"ר מילואים) וכישלונותיה בהתקפת מתחמי אום-כתף. כמו כן בהטלתה הנמהרת לקרב של העתודה המטכ"לית, חטיבה שריון 37, שאף היא נכשלה בהתקפה על אום-כתף תוך שמפקדה, סא"ל שמואל גלינקא, נהרג בניסיון זה. אך חטיבה 7 נכנסה לקרב כעוצבת יסוד פיקודית לכל דבר והדגימה את אחד ממבצעי השריון המרשימים ביותר בתולדות המלחמות במזרח התיכון.
בפעולתה ניתן להבחין בכל כללי היסוד של לוחמת השריון :

• תוקפנות.
• גישה עקיפה.
• ריכוז הכוח.
• קיום נזילות המבצעים (מבלי לאפשר לאויב להיערך).
• תקיפת האויב בעומקו המערכתי.
• תקיפת עתודות האויב, ומתקניו ודרגיו העורפיים.
• תקיפת מתחמי האויב המבוצרים מהעורף.

פעולת חטיבה 7 וחדירתה לעומק סיני הייתה מרשימה במיוחד כיוון שבשלב מסוים כוחותיה היו מתוחים כאשר המרחק בין הכוח המזרחי ביותר – צג"ם 82 באום-כתף – והמערבי ביותר, צג"ם 9 בביר-גפגפה, היה כ-200 ק"מ. הישגים אלה ראויים לציון מיוחד מבחינה תחזוקתית ולאור מצבו העלוב של השריון בתרגיל "פלט" רק ארבעה חודשים קודם. בעת ובעונה אחת תרמה החטיבה תרומה מכרעת למיטוט מתחמי אבו-עגילה ואום- כתף ולחיסולו הסופי של הצח"ם המצרי המשוריין מס' 1, העתודה שאמורה הייתה לתגבר הכוחות בסיני, וכן סיוע בהשמדת גדוד השריון, עתודת דיוויזיה 3 המצרית, בתנועתו מאל-עריש לתגבור מתחמי אבו-עגילה.
בגזרה הצפונית הדגימה אוגדה 77 בפיקוד מפקדת גייסות השריון ובראשות האלוף חיים לסקוב מתקפה קלאסית. אוגדה זו עמדה מול שטח המפתח בהגנת סיני, מתחמי צומת רפיח, ומול עיקר הכוחות המצריים, דיוויזיה 3 ודיוויזיה פלשתינאית 8.
מתקפה זו הינה דוגמה ומופת של הבקעה עוצבתית אשר לאחריה ניצול הצלחה ומרדף עד למיגורו הסופי של האויב. השיטה שנבחרה הנה זו של "פתיחת הדלת" (בדומה לפעולת גנרל אלנבי במערכת מגידו במלחמת העולם הראשונה ב-1918) על ידי חטיבת החי"ר גולני שתקפה את מוצבי רפיח מדרום לצפון ובכך פתחה את הדלת לפריצת השריון מערבה. אך בדומה למערכת אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה, הח"יר לא הצליח לסיים במועד את פריצת כל המכשולים וכיבוש המתחמים כולם ועל כן חטיבת שריון 27 מצאה עצמה משתתפת בקרב ההבקעה, פורצת לעצמה את הדרך החוצה ומנצלת ההצלחה לכיבוש מתחמי העומק בג'יראדי, אל-עריש ומתקדמת לקנטרה שעל גדות תעלת סואץ. כל זאת תוך ארבעה ימים!

מערכת המיתלה 29 לאוקטובר – 1 לנובמבר

ההצנחה ליד מצבת פרקר, אילוץ, ההצנחה המקורית במערב המצר.
30 שעות, 200 ק"מ – חבירה לגדוד המוצנח.
9 מ-14 טנקים ו-23 מ-24 קני חת"ם לא מגיעים.
המח"ט אינו בסוד העניינים ומחליט לכבוש המצר.
14 שעות לחימה, 38 הרוגים לצנחנים ו-200 הרוגים מצרים.

מערכת אבו-עגיילה 30 לאוקטובר – 2 לנובמבר

אוגדה 38 בפיקוד יהודה ואלך בהרכב 2 חטיבות שריון (7; 37) ו-2 חטיבות חי"ר (4; 10). ממול 2 חטיבה חי"ר מצריות מחופרות וערוכות להגנה. חטיבה 4 נשלחת ב-30 בחודש לכבוש את קצימה ולתמוך בצנחנים על ידי חבירה אליהם בנח'ל. חטיבה 7 נשלחת בעקבותיה כאשר הקרקע מגבילה את ההתקדמות. אלוף הפיקוד עוקף את מפקדת האוגדה ומשנה את כיוון התמרון של חטיבה 7 כלפי צפון. המצרים מחזיקים שלושה ימים מעמד במתחם ומפנים אותו בעקבות תחילת הפעולה האנגלית-צרפתית במצרים. לצה"ל 50 הרוגים. חטיבה 7 יורה על חטיבה 37

מערכת רפיח 31 לאוקטובר – 2 לנובמבר.

אוגדה 77 בפיקודו של חיים לסקוב (מפקד גייסות השריון) בהרכב חטיבה גולני ושריון 27 כנגד דיוויזיה 3 המצרית. בתוך 30 שעות מובקעים מתחמי רפיח ונכבשת אל-עריש. לצה"ל 31 הרוגים. סיוע של אוניית-קרב צרפתית מהים.

חטיבה 9 ואברהים-אל-אוואל 5-1 לנובמבר

חטיבה 9 כובשת את שרם-א-שיך ופותחת את המצרים לשיט ישראלי. בליל 31-30 באוקטובר התקרבה המשחתת המצרית אברהים-אל-אוואל לחיפה ופתחה באש מטווח 10 ק"מ, הירי לא הסב כל נזק. המשחתת הצרפתית "קרסנט" שעמדה במפרץ במשימת נ"מ פתחה לעברה באש מבלי לפגוע. למחרת יורטה המשחתת המצרית על ידי המשחתות "יפו" ו"אילת" של חיל הים ובסיוע 2 מטוסי אוראגן של חיל האוויר. המשחתת נפגעה, נפלה בשבי ונכנסה לשירות חיל הים תחת השם "חיפה".

סיכום והמלצות

תכנית הפעולה הישראלית הייתה הצנחת כוח סמוך לתעלת סואץ ב-29 באוקטובר 1956 וכיבוש סיני והגעה למצרי אילת לאחר מכן. התקדמות הכוחות העיקריים הייתה בשני צירים, הצפוני והמרכזי, כאשר לכל ציר הוקצתה חטיבת שריון. הערכת הרמטכ"ל משה דיין לכושרם של הטנקים הייתה נמוכה. בהנחיותיו לתכנון הוא הדגיש שלאחר פריצת מערכי ההגנה של האויב תיעשה ההתקדמות באמצעות כוחות חי"ר ושריון קל תנועה. בתשובה לשאלה מה יעשה השריון היתה תשובתו: "לאחר שיגיעו הצנחנים לתעלה, ניקח כמה מובילים ונעביר טנקים אחדים, להרתעת האויב. הטנקים לא יגיעו בכוחות עצמם!"
התפתחות הקרבות במלחמת סיני הפכה על פיה את הערכתו של דיין. חטיבה 7 שפעלה בציר המרכזי, הצליחה לחדור לעומק מערך האויב, להסתער ולכבוש מחנות מבוצרים, להתמודד נגד חטיבת שריון מצרית ולהתקדם ולהגיע עד תעלת סואץ, זאת כאשר כוחות החי"ר בגזרה זו כשלו בהתקפה על מתחם אום-כתף. חטיבה 27, שפעלה בציר הצפוני, סייעה לפריצת מתחם רפיח, התגברה על מוצבי הג'יראדי, כבשה את אל-עריש והגיעה עד לתעלת סואץ. גדוד טנקים, שפעל עם חטיבת חי"ר בכיבוש רצועת עזה, הבקיע לתוך הרצועה, חדר לעיר עזה ונע דרומה כשהוא מתגבר על מחסומים שהוצבו בדרך. כוחות החי"ר באו בעקבות הטנקים והשלימו את ההשתלטות. הטנקים הוכיחו שהם מסוגלים לבצע משימות קרביות מגוונות וגם לצלוח מרחקים ארוכים ללא פגיעה מהותית בכושרם.
מלחמת סיני הייתה המלחמה שאפשרה לשריון להפגין בפני פיקוד העליון את היכולות הטמונות בו. הייתה זו הזדמנות מיוחדת במינה משום שהשריון פעל כמעט בתנאים אופטימליים ללחימת שריון – שטחים פתוחים, כוחות חי"ר החמושים בכמות מועטה של נשק נ"ט ושליטה מוחלטת של חיל האוויר הישראלי בשמים. תוצאת מלחמת סיני היתה מהפכה במחשבה הצבאית וביחס של הפיקוד העליון לשריון. מחיל שהיה אמור לסייע לכוחות החי"ר הוא הפך להיות לחיל העיקרי והמכריע בקרבות היבשה. דיין שליווה את פעולות חטיבה 27 והתרשם מהן, אמר בגמר הקרבות: …צריך לומר שהשריון עשה את רוב העבודה… כל הפעולות שנעשו עד עכשיו נעשו בעיקר באמצעות השריון ומטוסים." ההצלחה של השריון (ושל חיל האוויר) הביאה לשינוי של מדיניות הביטחון והציבה אותו ככוח ההכרעה בקרב היבשתי. בשנים שלאחר מכן היא השפיעה על הגידול של כוחות השריון ועל השיפור המתמיד באיכות הרק"ם. הצלחת מדיניות זו הוכחה באופן בולט במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
בידיעה שלאחר מעשה יש הסוברים שמלחמת סיני הייתה מלחמת ברירה. מתוך אותה ידיעה ניתן לומר שאלמלא מלחמת סיני והשינויים שחלו בעקבותיה צה"ל היה מתקשה להשיג תוצאות מרשימות כפי שאכן אירע.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') בני מיכלסון

תוצאות מבצע קדש

באביב 1957 פינה צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה לאחר מאבק דיפלומטי ממושך. הכוח הבין לאומי UNEF תפס עמדות בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח'. נתיב המים במפרץ אילת נשאר פתוח לשיט עם ישראל. ממשלת ישראל לא הותירה כל ספק שכל הפרה של הזכות הזאת תהווה "קזוס-בלי" כלומר עילה למלחמה.

המלחמה על המים

המצב נעשה מתוח בשנת 1964, מפני שמדינות ערב התנגדו להפעלת מוביל המים הארצי של ישראל. הן החליטו בשתי ועידות פסגה באותה שנה (בינואר בקהיר ובספטמבר באלכסנדריה) להטות את מקורות הירדן ולהקים פיקוד משותף לפיקוח הדוק על המאבק נגד ישראל, וכן להקים את אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין). בתגובה לכך פעלה ישראל לסיכול ההטיה.

1965 – 1966, התדרדרות בגבול הסורי

מצבי מתח נוספים התהוו ב-1965 עקב החמרת המלחמה הזעירה על ידי ארגוני הטרור הערביים (בעידוד סורי גלוי). התנאים הגאוגרפיים המיוחדים בגבול הסורי-ישראלי אילצו את צה"ל להפעיל את חיל האוויר באופן תדיר כדי לשתק את הארטילריה הסורית, שהציקה מאוד לישובי הגליל העליון. ב-14 ביולי 1966 הופעל שוב חיל האוויר כדי למנוע את הטיית מימי מקורות הירדן על ידי סוריה. הממשלה הסורית פנתה למצרים בקריאות לעזרה, וב-6 בנובמבר 1966 נחתם חוזה הגנה בין סוריה לבין מצרים.

מתח בגבול הירדני

כיוון שממשלת ירדן לא נקטה כל צעד למנוע מעשי טרור של הפת"ח מתחום השטח הירדני, חצה צה"ל ב-13 בנובמבר את קו שביתת הנשק והנחית מכת גמול נגד הכפר סמוע מדרום לחברון.

הפלת מטוסי סוריה

במהלך תקרית סורית יזומה ב-7 באפריל 1967 הפילו טייסים של חיל האוויר הישראלי שישה מטוסי מיג סוריים בקרב אווירי, ומטוסי ישראל טסו בשמי דמשק.

חילות-האוויר והשריון של צה"ל בשנים 1967-1956

בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, חשש צה"ל כי על ישראל יהיה להילחם לבדה בכמה חזיתות במקביל ובלא כל עומק אסטרטגי. מגמה זו גרמה לשינויים בחשיבה אודות ניהול המלחמה הבאה. אף שהמשיך לדבוק באסטרטגיה רבתי, שקראה להעברה מהירה של המלחמה לשטח האויב, החל הפיקוד העליון לעצב תפיסה של מלחמה קצרה, שתושג בניידות ובעוצמת אש גדולה מבעבר. אולם היה על צה"ל להגדיר באיזו דרך אפשר לבצע זאת.
המערכה בסיני ב-1956 הדגימה לפיקוד הבכיר בצה"ל את חשיבותה הקריטית של העוצמה האווירית בלחימה מודרנית: לשליטה בשמים הייתה השפעה ניכרת על המבצעים ביבשה במדבר סיני. כלקח ממסקנה זו פיתח צה"ל את חיל האוויר בשנים 1967-1956 לחיל ראשי, עד שב-1967 הוקצתה לחיל האוויר מחצית תקציב הביטחון. עדיפות זו בתקציב הביטחון אפשרה לחיל האוויר לרכוש את מטוסי הקרב הצרפתיים החדישים ביותר ובהם:
"מיראז' 3C, "ווטור", "מיסטר 4A ו"סופר מיסטר". למטוסים אלה היה תפקיד נכבד ביכולתו של חיל האוויר להשמיד את חיל האוויר המצרי על הקרקע בתקיפת פתע, תפקיד שמילאו אותו הבריטים והצרפתים ב-1956. כדי לוודא את הוצאתו לפועל של מבצע כה מסובך, הכתיב האלוף עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר בשנים 1966-1958, רמה גבוהה ביותר של מיון טייסים והכשרתם: בתקופה זו עברה הבכורה של הטובים ביותר מהצנחנים לטיס.
עקב שינויים מפליגים אלה, פיתח לבסוף צה"ל תפיסה של מכה אווירית מקדימה כאבן יסוד של האסטרטגיה הצבאית שלו. מיד לאחר השגת העליונות האווירית התכוון המטכ"ל להשתמש בחיל האוויר לסיוע למבצעים ביבשה. גישה זו דרשה תיאום רב יותר בין חיל האוויר לכוחות היבשה. על כן לאחר מלחמת סיני הועברה מפקדת חיל האוויר מרמלה למטכ"ל בתל אביב. העברה זו אפשרה למפקד חיל האוויר ולרמטכ"ל לעבוד תחת קורת גג אחד.
רעיון המלחמה הקצרה שהושתת על חיל אוויר מודרני דרש שינויים נרחבים בכוחות היבשה. במקום צבא חי"ר בעיקרו, ראו המתכננים במטכ"ל בעיני רוחם צבא המתקדם במהירות, שמובילות אותו עוצבות שריון גדולות המפיקות עוצמת אש גדולה וניידות רבה. ייעודם של כוחות אלה היה להבקיע אל עורף האויב ולמוטט את צבאו וניתוק מערכת הפו"ש (הפיקוד והשליטה) וצירי התחזוקה שלו.
תפיסה זו סימנה את סופה של המחלוקת הנושנה בדבר תפקידי החי"ר כנגד השריון בשדה הקרב. דיין, שלאחר מלחמת סיני נעשה למאמין אמיתי בשריון, אימץ בחום את תפיסת השריון שאת עיקרה ייצג חיים לסקוב. לפי תפיסה חדשה זו הפך השריון לחיל המכריע בקרב היבשה, המסתייע בחיל-האוויר, בצנחנים ובחי"ר, במקום לספק סיוע אש לחי"ר.
אלוף דוד אלעזר (דדו), שפיקד על חטיבת חי"ר ברצועת עזה במלחמת סיני, עזר בפיתוח תו"ל לשריון בהיותו מפקד גי"ש בשנים 1961 – 1964. לאחר מלחמת ששת הימים תיאר דדו את תפקידו החדש של השריון: "שימת הדגש על השריון בקרב היבשתי מאפיינת היום כל צבא מודרני. לאחר חיל האוויר, השריון הוא הגורם הקובע את תוצאות הקרב ביבשה. אין גורם היכול למנוע מן השריון את ההכרעה – להוציא שריון האויב. פיתוח השריון הוא אפוא אחד הסימנים להפיכת צה"ל לצבא מודרני. אנו, שאין לנו עומק אסטרטגי ואיננו יכולים להרשות לעצמנו אף מפלה בקרב רציני, שמנו את הדגש בחיל האוויר ובשריון. הנחות אלה והצבת שני החילות בראש הסולם – הוכיחו את צדקתן במלואן במלחמת ששת הימים."
הפיתוח, התורה והמעשה של השריון בצה"ל הושפעו במידת מה מכִּתבי התיאורטיקנים הבריטיים פולר (J. F. C. Fuller) ולידל הארט וכן מהמעשה הגרמני במלחמת העולם השנייה. עם זה התנגד המטכ"ל בתוקף להעתיק מצבאות זרים ולחלופין אימץ תו"ל מקורית להפעלת שריון, שהתאימה טוב יותר – לדעת הפיקוד הבכיר – לתנאים ולדרישות צה"ל.
ה"סנטוריון" הבריטי וה"פטון" האמריקני, בעלי הגנת השריון הטובה יותר, אם כי האטיים יותר, נבחרו והועדפו על פני טנק ה"ליאופרד 1" הגרמני והטנק AMX-30 הצרפתי, כדי לענות על דרישות גייסות השריון של צה"ל.
ההנחה הייתה שהשימוש בטנקים אלה יאפשר לעוצבות השריון של צה"ל, המסתייעות בחי"ר ובתותחים ארטילריים מתנייעים להבקיע את מערכי ההגנה. לאחר מכן יהיה על הטנקים לנוע במהירות, לעתים אף בלי החי"ר שתפקידו לטהר אחריהם, בשטח המדברי הפתוח, כדי לזכות בעמדות המקנות יתרון על שריון האויב וכדי לחבור ולהשתלט על שטחי מפתח בעורף האויב, שיכריחו אותו לצאת בהתקפת נגד אל תוך מארבי הטנקים של צה"ל. על מנת לאפשר ביצועים כאלו (בלי סיוע חי"ר) נדרש שיפור משמעותי במיומנויות צוותי הטנקים בכלל ושל התותחנים בפרט. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים נעשה מאמץ קדחתני להשיג זאת בגייסות השריון (גי"ש) באמצעות משמעת נוקשה ואימונים קפדניים.
בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים אף גדל הכוח המשוריין מ-350 ל-1,300 טנקים. די במספרים אלו בלבד כדי להבין את היקף המהפכה בכוחות היבשה.

פו"ש, תו"ל ואימונים

אחד הלקחים שהופקו ממלחמת סיני היה שיש לשפר את הפיקוד והשליטה על עוצבות גדולות. במלחמת סיני שימשה האוגדה, עדיין במעמד ניסיוני, מסגרת פיקודית לצוותי קרב שהורכבו משתיים או שלוש חטיבות. היא כללה מטה מצומצם, אך אף לא יחידה אורגנית אחת. דיין התייחס לחטיבות כעוצבות יסוד שצריכות ללחום בעיקרו של דבר, באופן עצמאי ובשל כך מפקדת האוגדה איבדה למעשה את השליטה על הכוחות הלוחמים. עם זה היה ידוע בבירור שצה"ל יזדקק לתיאום הרבה יותר טוב בין החטיבות, אם יהיה עליו להכריע את הצבא המצרי, כדי לעבור מהר ככל האפשר לחזית נוספת.
הגידול הכמותי והצורך במלחמה קצרה אף הם הביאו את צה"ל לשפר משמעותית את מערכת הפיקוד והשליטה שלו. במלחמת ששת הימים, כמו במלחמת סיני, עדיין שימשה החטיבה עוצבת היסוד בצה"ל. אך עוצמת כוחות צה"ל בדרום עלתה מ-45 אלף איש ב-1956 ליותר מ-70 אלף ב-1967. יתרה מזו, בתקופה זו גדל פוטנציאל הגיוס של כוחות היבשה מ-190 אלף ל-250 חיילים. גידול כזה בכוח אדם דרש מפקדות המתפקדות טוב יותר בדרג שבין הפיקוד לחטיבה. לפיכך המפתח לקשר היעיל בשלשלת פיקוד זו היה בהכרח האוגדה – המאגדת בתוכה כוח משימה של שתי חטיבות ומעלה.
הזמן נשאר הגורם הקריטי במבצעי צה"ל. כלכלת המדינה לא הייתה מסוגלת לשאת לאורך זמן במלחמה ממושכת, וצה"ל לא יכול לנהל מבצעי מתקפה בו זמנית בשתי חזיתות בלי לעבור למגננה באחת מהן לפחות. היעדר עומק אסטרטגי הפך את נושא ההגנה בעבור צה"ל לדיון תיאורטי בלבד. גורמים אלה השפיעו על המתכננים בצה"ל לפתח אסטרטגיה שמגמתה התקפה מהירה אל תוך שטח האויב ולעומק מערכיו. מלחמת בזק מסוג כזה דרשה תכנון מדוקדק של שלב ההבקעה המלווה בתיאום הדוק של תנועות עוצבות גדולות בשלב ניצול ההצלחה שלאחר מכן. מתפיסה זו עולה ההכרח שצה"ל יגיע לאיזון עדין בין הנחיה מערכתית ריכוזית לביזור הביצוע הטקטי.
חיים לסקוב, שהחליף ב-1958 את דיין בתפקיד הרמטכ"ל וכיהן במשרה זו עד לסוף 1960, סייע לשפר את מערכת הפיקוד והשליטה בצה"ל. בתקופתו המשיכה תורת הלחימה של צה"ל לדבוק בגמישות וביוזמה בשדה הקרב. אז גם נקבעה האמרה המפורסמת ש"כל תכנית היא בסיס לשינויים". מנקודת מבט זו, כל תכנית צפויה לשינויים מיד לאחר שלב הפתיחה, בשל החיכוך שבמלחמה וחוסר היכולת לצפות, מטבע הדברים, את התנהגות האויב. לפיכך היה לסקוב ער לכך שיש לנהל תמרונים בצה"ל, כדי לוודא שהוא יהיה מסוגל לרכז כוח מספיק בנקודה המכרעת במערכה.
לסקוב פיתח שיטה שמטרתה לנצל את אי הוודאות וערפל הקרב, ובעת ובעונה אחת לדבוק ביעדים המערכתיים והאסטרטגיים, שיטה שנועדה ל"שליטה באמצעות מפקדה משימתית". על פי שיטה זו היה על מפקדי האוגדה, החטיבה והגדוד, בעת מגעם עם האויב, לפקד בגמישות כדי להעסיק ביעילות את כוחות האויב. התערבות הדרגים הגבוהים של הפיקוד והמטכ"ל תיעשה אך ורק כדי לוודא שיש תיאום של העוצבות הגדולות להשגת היעדים האסטרטגיים.
בתחילת שנות ה-60 החל צה"ל לבצע תרגילים ברמת האוגדה כדי להפוך את התפישה הנזכרת למעלה מתיאוריה למעשה, וכדי למסד את היחסים האמיתיים בין דרגי הפיקוד השונים. האוגדה התפתחה למפקדה הטקטית הגבוהה ביותר – מסגרת גג ארגונית שעוצבה להשיג יעדים אסטרטגיים מתוך הפעלה גמישה במבצעיה הטקטיים. בהשתמשו במפקדות האוגדה יכול מעתה אלוף הפיקוד לרכז את כוחותיו ברגע המכריע של המערכה. אף שהאוגדה נשארה ביסודה מפקדה משימתית, במלחמת ששת הימים היא לחמה בכל ההתנגשויות העיקריות והמכריעות של המלחמה בחזית הדרום. שתיים משלוש האוגדות שהופעלו בסיני כללו שתי חטיבות שריון מלאות שפעלו כחודי החנית במבצעים. במלחמת יום הכיפורים הפכה האוגדה לעוצבת היסוד של צה"ל, בתהליך של נטילת מרב אמצעי התחזוקה מהחטיבה.

אשר לשליטה של עוצבות גדולות, עדיין היה על מפקדי צה"ל להתמודד עם הבעיה של הקרב באזור הקדמוני של סיני, כפי שניכר בביצורים המצריים באזור זה סמוך לגבולות ישראל. בטפלו בבעיה זו פיתח צה"ל כבוד רב ליכולת הלחימה של הצבא המצרי ויכולתו להתגונן, כלקח ממלחמת סיני. עקב הביקורת שמתחו לסקוב ואחרים על התיאוריה של דיין, נטען שמלחמת סיני הוכיחה שלא די באיגוף המערכים המצריים והם אינם נופלים אך ורק מפני שבודדו אותם ("די לדפוק בפחים והערבים בורחים"). הדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה הקרב על אבו עגילה במלחמת סיני. מכאן שכיבוש מערכים מבוצרים מצריים דרש ארגון נאות ומתואם של עוצמת לחימה, כולל טנקים, כיוון שהמצרים הוכיחו את יכולתם הרבה בהיערכות הגנתית הולמת מפני התקפה מתואמת.
מסיבות אלה החל צה"ל לייחד יתר תשומת לב ולהשקיע מאמצים בפיתוח טכניקות הסתערות על מערכים מבוצרים. המתכננים בצה"ל העריכו שהמצרים ייערכו לפי עצותיהם של היועצים הסובייטיים או לפי ההדרכה שקיבלו בברית המועצות. לפיכך למד המטכ"ל את דוקטרינת ההגנה הסובייטית ופיתח כנגדה פתרונות לחימה ביום ובלילה. בתקופה זו אומנו יחידות רבות, לרבות במילואים, לפי הדוקטרינה הזאת.
לחיזוק רב יותר של חטיבות המילואים, חולק החי"ר לשתי קטגוריות – קו ראשון וחטמ"רים (חטיבות מרחביות). האחרונים אוישו בחיילים מבוגרים יותר, לשם שמירת הכושר הפיזי של יחידות הקו הראשון. צה"ל עשה זאת כדי להימנע מתוצאות פרשת חטיבת חי"ר 10 במלחמת סיני, שביצועיה העלובים היו בחלקם בשל גילם הגבוה, למעלה מ-40, של מרבית חייליה.
בגלל השינויים האלה, היה צה"ל ב-1967 מוכן לפעול בעוצבות גדולות הן בסדיר והן במילואים, טוב הרבה יותר משהיה ב-1956.

אסטרטגיה רבתי ותפיסת הביטחון

בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, חשש צה"ל כי על ישראל יהיה להילחם לבדה בכמה חזיתות במקביל ובלא כל עומק אסטרטגי. מגמה זו גרמה לשינויים בחשיבה אודות ניהול המלחמה הבאה. אסטרטגיה רבתי: העברה מהירה של המלחמה לשטח האויב. עיצוב תפיסה של מלחמה קצרה, שתושג בניידות ובעוצמת אש גדולה מבעבר. הרעיון: מלחמה קצרה המושתתת על חיל אוויר מודרני ושינויים מפליגים בכוחות היבשה.

התפיסה המבצעית

צבא המתקדם במהירות, שמובילות אותו עוצבות שריון גדולות המפיקות עוצמת אש גדולה וניידות רבה. ייעודם של כוחות אלו היה להבקיע אל עורף האויב ולמוטט את צבאו בניתוק מערכת הפו"ש וצירי התחזוקה שלו.

תורת הלחימה

השימוש בטנקי פטון וסנטוריון יאפשרו לעוצבות השריון של צה"ל המסתייעות בחי"ר ובתותחים ארטילריים מתנייעים להבקיע מערכי ההגנה.
לאחר מכן יהיה על הטנקים לנוע, לעתים אף בלי החי"ר שתפקידו לטהר אחריהם, במהירות בשטח המדברי הפתוח, כדי לזכות בעמדות המקנות יתרון על שריון האויב וכדי לחבור ולהשתלט על שטחי מפתח בעורף האויב, שיכריחו אותו לתקוף התקפת נגד אל תוך מארבי הטנקים של צה"ל.

פיתוח סד"כ זרוע היבשה

סה"כ חטיבות: אפריל 1964 – 19; אפריל 1967 – 21.
חטיבות שריון: אפריל 1964 – 4; אפריל 1967 – 5.
חטיבות ממוכנות: אפריל 1964 – 3; אפריל 1967 – 4.
חטיבות צנחנים: אפריל 1964 – 2; אפריל 1967 – 3.
חטיבות חי"ר: אפריל 1964 – 10; אפריל 1967 4.
חטיבות מרחביות: אפריל 1964 – 0; אפריל 1967 – 5.
סה"כ גדודי טנקים: אפריל 1964 – 15; אפריל 1967 – 20.
גדודי טנקים בחט': אפריל 1964 – 12; אפריל 1967 – 16.
גש"פים: אפריל 1964 – 3; אפריל 1967 – 4.
גדודי חרמ"ש: אפריל 1964 – 11; אפריל 1967 – 16.

עוצמת השריון בין סיני לששת הימים

סה"כ טנקים: בשנת 1958 – 585; בשנת 1962 – 747; בשנת 1965 – 945; בשנת 1967 – 1294.
שרמן: בשנת 1958 – 405; בשנת 1962 – 487; בשנת 1965 – 542; בשנת 1967 – 522.
טנקי אי-אם-אקס-13: בשנת 1958 – 180; בשנת 1962 – 178; בשנת 1965 – 184; בשנת 1967 – 184.
טנקי פטון: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 0; בשנת 1965 – 40; בשנת 1967 – 250.
טנקי סנטוריון: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 82; בשנת 1965 – 179; בשנת 1967 – 338.
זחל"מים: בשנת 1958 – 0; בשנת 1962 – 0; בשנת 1965 – 0; בשנת 1967 – 2500.

שיפור ההכשרה, הפו"ש והאימונים

מיומנות צוותי הטנקים בכלל והתותחנים בפרט. הבקעת מערכים מבוצרים. שליטה באמצעות מפקדות (אוגדה) משימתיות ו"פקודות משימה" – "כל תוכנית היא בסיס לשינויים". האוגדה התפתחה למפקדה הטקטית הגבוהה ביותר – מסגרת גג ארגונית שעוצבה להשיג יעדים אסטרטגיים מתוך הפעלת גמישות במבצעיה הטקטיים.

נכתב ע"י אל"ם (מיל') בני מיכלסון

המצב נעשה מתוח בשנת 1964, מפני שמדינות ערב התנגדו להפעלת מוביל המים הארצי של ישראל. הן החליטו בשתי ועידות פסגה באותה שנה (בינואר בקהיר ובספטמבר באלכסנדריה) להטות את מקורות הירדן ולהקים פיקוד משותף לפיקוח הדוק על המאבק נגד ישראל, וכן להקים את אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין). בתגובה לכך פעלה ישראל לסיכול ההטיה.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') בני מיכלסון