הוא כונה "דב הבלונדיני", היה היהלום של הלח"י, פיקד על פעולות מרכזיות של הארגון ונהרג, כפי שניבאה לו מגדת עתידות, בדצמבר 1948 במסגרת חטיבה 8
אייל לוי (מאתר מעריב, 30 בדצמבר 2011)
"הוא לא פחד, או שהאמביציה שלו הייתה כל כך חזקה". דוד שומרון, פעם מגיבורי הלח"י, מנסה להסביר את התופעה ולא מוצא תשובה. "אני לא פסיכולוג, אבל האיש הזה הלך לתוך האש מבלי להסתכל לאחור. אמרתי את זה, אמנם בהסתייגות, אבל לדעתי היה לו פגם נפשי. אם דב הבלונדיני היה בחיים הוא היה מגיע לדרגה גבוהה. רמטכ"ל, משהו כזה. עשוי מחומר מיוחד, נדיר. נולד לוחם".
סביר להניח שאת השם יעקב גרנק לא שמעתם מעולם. גם לא את כינויו בלח"י, "דב הבלונדיני". רק המבוגרים שביניכם, חובבי מורשת הקרב והמלחמות, אולי זוכרים אותו במעורפל. בכל זאת, האיש נהרג ב-26 בדצמבר 1948 כשהיה ילדון בן 25. מי שנשאר בחיים כדי לספר, עוצם את עיניו בגעגועים ואומר שדבר כזה טרם היה כאן.
גם אני, עד לפני חודש, לא נתקלתי באיש והאגדה. פגשתי בו במקרה בדרך לירקן הקבוע ברמת גן. רגע אחרי החנייה, כשאני מנסה לשחזר מה חסר במקרר, נתקלתי בשלט ברזל, מאלה הפזורים ומספרים מה היה פעם בבניין שממול. השלט הקודר העיד שכאן גר "אגדה עוד בחייו, לוחם העשוי לבלי חת". במשפט העמום היה משהו מזמין ומוזר. חיפוש קצר באינטרנט הוביל לספריית בית אריאלה בתל אביב ומשם לעותק די נדיר מספרו של ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין משנת 1968, "דב הבלונדיני".
מילשטיין כתב אז בהקדמה לספרו המרתק פתיחה די דומה לשלי. "אף שנולדתי וגדלתי בארץ הזאת, ואת שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים, לא שמעתי עד השנה האחרונה את שמו של דב הבלונדיני".
כשהתקשרתי למילשטיין, 43 שנים אחרי צאת ספרו, לשאול איך סיפור כל כך מרתק נשאר באלמוניותו, הוא צחק. "אנשי הימין טוענים שהשמאל קובע את השיח ומי שלא היה בתנועה, דינו היה להישכח. כל מי שהיה קשור ללח"י, התייחסו אליו כמו לנוער הגבעות. אפסים, פחדנים, כל מה שסיפרו עליהם לא היה ולא נברא. זו הייתה האווירה, ובאווירה הזו הבליטו את גיבורי הפלמ"ח למיניהם. התרבות, במידה רבה, הוכתבה על ידי הפלמ"חניקים, ואחרי זה באו המפא"יניקים, שנתנו אחד לשני את פרסי ישראל והשתלטו על המקומות הקריטיים, בעיקר באקדמיה, בתקשורת, בצבא ובממשלה. אז איך במציאות הזו אתה יכול להפוך את דב הבלונדיני למיתוס?"
יעקב גרנק אוחז בדגל מימין אחרי עוד פשיטה מוצלחת במלחמת השחרור. צילום: מוזיאון הלח"י
מומחה באלתור
הבלונדיני, או יעקב גרנק, נולד ב-1923 בלודז', פולין. משפחה מבוססת בעיר שהתמחתה בטקסטיל. היה מובן מאליו שהוא ילמד הנדסת טקסטיל, כמו כל חבריו, אבל כבר בתחילת הלימודים הבהיר שאת גובהו וחוזקו הוא ינצל גם להגנה על עצמו.
"הם היו בבית הספר שישה יהודים על בערך חמישים גויים", מספר אחיו גרשון, שמתגורר עד היום ברמת גן. "כל פעם היה בא עם סימן או חבורה. שאלנו 'מה זה?', היה עונה 'לא רציתי לשתוק'. אבא שלנו תמיד אמר 'אתה חזק, תחזיר. אתה חלש, זוז הצדה'. זה החינוך, וזה גם אופי".
בגיל 16, כשהגרמנים החלו להתקרב לפולין, הבלונדיני הודיע להוריו שהוא יוצא לוורשה כדי להגן על העיר. לא עזרו בקשותיה של האם, הנער כבר היה בדרך עם חברו הטוב ברוך קוטליצקי, ילדון ואיש קומנדו שתמיד הצטרף למשימות המיוחדות.
כשהבירה נפלה בידי הנאצים, נלקח בשבי. בדרך למחנה השבויים בגרמניה קפץ מהרכבת וחזר ללודז' ברגל, כשהוא מסתתר בשיירות של פליטים. דב לא נשאר הרבה בבית. יצא לליטא, משם לרוסיה, טורקיה, סוריה וארץ ישראל. "הוא שלח מברק לגטו, דרך הצלב האדום, דיווח שהתמקם בראש פינה", מספר גרשון. "לא ידעתי מה זה, חשבתי שמדובר בעיר, ואחרי המלחמה כתבתי לראש העיר של ראש פינה, סיפרתי שאני מחפש את אחי. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב מדב. כנראה שבכל זאת מצאו אותו".
דב הגיע ארצה ב-1940 אחרי הפילוג הגדול באצ"ל, שנבע ממחלוקת בין שתי גישות. חלק מהם בראשות דוד רזיאל ביקש הפסקת אש בפעולות נגד הבריטים כדי לא להפריע למלחמתם נגד הנאצים, ואילו חלק אחר, בראשות אברהם שטרן, אמר שצריך להמשיך עם היד החזקה עד שהפולשים יסולקו.
דב, שעוד בפולין היה חניך תנועת בית"ר, הצטרף לאנשי היד החזקה, הלח"י. פלג קטן, קיצוני, שהיה מחולק לתאים. "בגלל הפעילות המחתרתית עצרנו את הסקרנות בכדי לא לדעת יותר ממה שצריך", מספרת חנה ערמוני, שהייתה אז חברה במחתרת. "אף אחד הרי לא ידע אם הוא יעמוד בעינויים. כל אחד הכיר את הפעולות שאליהן הוא קשור. להביא את הנשק, תצפיות. לא יותר".
את דב פגשה ערמוני בקורס ללחימה בשטח אורבני שנערך בצריף ברמתיים – שנידב להם מעריץ. "הוא יצר בצדק את הדימוי של מפקד שהחייל שלו יודע שהוא לא ישלח אותו סתם, וישקול כל צעד בכדי לשמור על חיי אדם", היא מספרת. "ידע גם לשנות דברים תוך כדי. מומחה בלאלתר".
באותם ימים הסתובב דב עם עלמה בשם לאה. פגש אותה בקיבוץ כפר החורש כשהייתה תיכוניסטית ובאה לעזור בקטיף. הוא עסק בשמירה. "התיישב לידי בלונדיני אחד ואמר 'את תהיי אשתי'", היא נזכרת. "לא אמר לי 'שלום' או איך קוראים לו. לא הכרתי אותו".
מספרים שלאה התאימה לו ככפפה ליד. היו כמו בוני וקלייד. פייטרית מלידה, הלוחמת הנועזת של הלח"י. יום אחד, כשהלכה להדביק כרוזים ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, נתפסה על ידי שוטרים בריטים. דב, שהיה אמור לתצפת, אכל את עצמו כשלא הצליח למנוע את המעצר, אבל המשיך לאהוב אותה גם כשהייתה בכלא. רק שעכשיו היה לו ולבריטים חשבון פתוח.
"באחת הפעמים שיצאנו להדבקת כרוזים התקרב שוטר", מספר איש הלח"י טוביה חן-ציון. "דב ניגש אליו והכניס לו מכות בידיים, באגרופים חשופים. היה בזה משהו מאוד נחפז, אבל הוא לא פחד. הייתי נוכח במקום. השוטר השתטח על האדמה כמו שק, ואנחנו הסתלקנו".
ותיקי הלח"י על קברו של דב צילום: אלי דסה
כולם הכירו אותו
דב החל לטפס בסולם הדרגות של מפקדי המחתרת. "השם שלו עבר מפה לאוזן. כולם הכירו אותו", מספר נחמיה בן-תור, שנחשב להיסטוריון של הלח"י וסיים לא מזמן כתיבת ספר נוסף על הגיבור הבלונדיני. "הייתה לו חשיבה אסטרטגית מדהימה, ואם נדרג את הלוחמים לפי אומץ לבם ולפי כישוריהם הצבאיים, אז דב היה מספר אחת בלח"י. לא הייתה פעולה שלא ביצע. הלכו אחריו בעיניים עצומות".
את השינוי במעמדו מייחס דוד שומרון, שכונה במחתרת "עלי", לערב אחד שבו היו אמורים לפרוץ למחנה בתל ליטווינסקי (תל השומר) במטרה להחרים נשק מהבריטים. "מפקד הפעולה היה 'מזל', יעקב בנאי. סגנו היה דב", מספר שומרון, שהשתתף באירוע. "דב הלך בחוליה הקדמית והיה צריך להשתלט על השומרים הסודנים ששמרו על המחסן. דב תקע בשומר סכין פעם אחר פעם, אבל השומר לא נפל".
"הוא התחיל לצעוק וטען את הרובה, ודב, שראה שהמצב הולך ומסתבך, קרא 'לסגת'. הייתי עם מזל בפנים, תחת גשרון, ומזל התרגז: 'מה הוא צועק, מי נתן לו רשות?'. כולם נסוגו לפי התרגולת ויצאו דרך הפרצה. נסיגה מסודרת בטור, ואחרי הליכה של חצי שעה, יעקב אליאב, שהיה מפקד העל, נתן הוראה לשבת. אותי ועוד כמה אנשים הוא העמיד כזקיפים במרחק מה, כדי לשמור שאף אחד לא יגיע. לא שמעתי מה הוא אמר, אבל יותר מאוחר סיפרו שהוא פגע בדב. מאותו רגע הבלונדיני היה מוכן להיכנס לתוך האש בכדי שלא יחשבו שהוא פחדן".
דב הפך לאימת הבריטים. זמן קצר אחרי הכישלון במחסן הנשק, הוא גרף את התהילה בפגיעה במשרדי הבולשת הבריטית, שהיו ממוקמים במגרש הרוסים בירושלים. על הפריצה של דב לבניין המבוצר כתב מילשטיין בספרו: "דב התקדם במהירות, בימינו יורק אש עם הטומיגאן, בשמאלו שולח רימונים לעבר החלונות. בעלותו במדרגות ראה קצין בריטי מזוין באקדח ענק. הם עמדו זה מול זה, לוחם החירות ונציג האימפריה הגוססת. דב היה מהיר יותר. צרור טומיגאן הפיל את הבריטי על מדרגות הבולשת".
ותיקי הלח"י מתעקשים על כך שאין בתיאורים אפילו שמץ של הגזמה. "לשער הראשי בכניסה דב הכניס חומר נפץ בכמות יותר גדולה ממה שנדרש", מספר נחמיה בן-תור. "בגלל הפיצוץ נשרפו לו המכנסיים והוא נכווה ברגליים בצורה די קשה. לא הייתה ברירה, הוא הוריד את מה שנשאר ונלחם בתחתונים. הבעיה שבמכנסיו הייתה תעודת זיהוי, כנראה מזויפת, אבל לבריטים לפחות הייתה עכשיו תמונה".
בכל תחנות המשטרה נתלתה תמונתו של הבלונדיני ברשימת המבוקשים. עכשיו היה צריך לשים עין כשמסתובבים ברחוב. דב המשיך להתהלך כהרגלו, אבל הליכתו המעט גמלונית משכה את העין. "באחד הימים בלשים שסיירו ברחוב עצרו לידו", מספר בן תור. "הם לא זיהו אותו והוא לא היה חמוש. שאלו היכן הוא עובד. אמר שבמפעל לודז'יה בחולון. הבלשים אמרו 'סע איתנו', כדי לראות אם הוא אכן מגיע משם. זה היה טנדר משטרה, בלש מצד אחד, שני יושב בספסל שממול והוא לידם. הם עם נשק בין הרגליים. פתאום, באיזו פינה, הוא קפץ עליהם, תפס את הרובים של שניהם והימם אותם. השניים נפלו והוא פתח את הדלת וברח. סיפור אמיתי".
דב משמאל עם החייל הרצל עמיקם והמפקד יעקב אליאב צילום רפרודוקציה: יהונתן שאול
אדם מלא רגש
דב לא ריחם על הבריטים. ב-1944 ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו של הנציב העליון, הלורד מקמייקל, שהיה בדרכו למסיבת הפרידה שנערכה לכבודו ביפו. מקמייקל נחשב לנציב העוין ביותר מבחינת היישוב היהודי. הוא היה פרו-ערבי, ובזמן שלטונו הוצא להורג מפקד הלח"י, אברהם שטרן, על ידי קצין הבולשת ג'פרי מורטון בפברואר 1942.
ב-8 באוגוסט 1944, ביציאה מירושלים, חיכו למקמייקל המתנקשים שהתחפשו למודדי דרכים. הנהג, שנפצע באורח קשה מהיריות, הצליח למלט את הרכב, וברקע דב התלונן שאבדה לו הכוונת העליונה של תת המקלע ושקשה לו לדייק. יותר מאוחר התרגז שלא הסתערו על הרכב וחיסלו את הנציב, שהצליח להתחמק. "לפני כל פעולה לא הרגשתי טוב", מספר דוד שומרון, שלקח חלק בניסיון ההתנקשות. "אתה רוצה להקיא ואין תיאבון ואתה חיוור. הרגשה זיפתית של חשש מהעומד לקרות. יכול להיות שגם דב לא הרגיש טוב באותם רגעים, אבל הוא לא הראה את זה. אסור היה להראות פחד".
לאה , אלמנתו של הבלונדיני, כועסת כשמזכירים את דב ואפשרות של פחד. "שמעת, הוא שואל אם דב פחד?", סיפרה לצבי, בנה מנישואיה השניים, כשהעליתי את האפשרות. "איזה פחד? הבריטים פחדו ממנו".
לדמות המאצ'ואיסטית, הנערצת, היה גם צד אחר, רגיש. הוא אהב לכתוב שירים. הסתובב תמיד עם מחברת שחורה ומילא אותה בשעות הפנאי. כשביקש לפרסם את יצירותיו בביטאון הפנימי של הלח"י, היה מי שאמר לו שכדאי שיתעסק בדברים שהוא טוב בהם.
"כשמדברים על הגיבור ואיש המלחמה, כדאי שיידעו שהוא היה בן אדם מלא רגש. באחת הפעולות, אחרי שפגע בנציג בריטי, הוא בא אלינו הביתה", מספרת רות קוטליצקי, אשתו של ברוך, חברו הטוב. "ראיתי שפניו חיוורים ועיניו כבויות. הוא אמר 'אני חייב לנוח'. נכנס למקלחת ואחר כך הסתגר בחדר. רק יותר מאוחר התברר כמה השפיעה עליו מבחינה נפשית הפגיעה, וזה היה לוחם. הוא היה מאוד אנושי. עד עכשיו אינני יודעת איזה מקרה זה היה. במחתרת הכל היה סודי, ולא העזנו לשאול".
רק שמו של דב עבר מחבר לחבר. התעוזה יוצאת הדופן, שנראית כאילו נלקחה מאיזה ספר כיס שנמכר בתחנה המרכזית, עשתה לה שם. ביוני 1946 השיג הבלונדיני נקודות זכות נוספות כשפיקד על מבצע חילוצו של פרופסור ישראל אלדד, אביו של ח"כ פרופ' אריה אלדד. אלדד היה אז הפובליציסט והוגה הדיעות של הלח"י. ב-1944 הוא ניסה להימלט מהבריטים, נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. הוא נעצר ונכלא במחנה לטרון. בלח"י חיכו זמן רב לשעת כושר כדי לחלץ את אלדד ממאסרו. יום אחד קיבלו מידע על כך שהפצוע עומד להגיע למרפאתו של האורתופד ד"ר טרוי, ברחוב הנביאים בירושלים.
"הייתי בחיפוי ממול עם עוד שניים", מספר שומרון. "תת מקלע מתחת לז'קט. מפורק מהידית, תלוי על הכתף. אם ירדפו, אני אחסום. דב היה המפקד. הכנסנו שלושה מאנשינו פנימה. אחד מהם שכב על אלונקה כפצוע מדומה, מכוסה בשמיכה. השניים האחרים סחבו אותו. עוד הם בפנים, הגיעו שני שוטרים בריטים חמושים ונעמדו בכניסה. זה לא היה בתכנון. דב ירד מהטקסי ונעמד במדרכה שממול. אמרתי לחבר'ה שהיו איתי, 'איך הם יצאו משם?'. רק דיברתי ודב חצה את הכביש, כמו בסרטים, ניגש אל שני השוטרים, שלף אקדח, הוריד מהם את הרובים ודחף אותם פנימה. החבר'ה יצאו עם אלדד ונסעו. אומץ לב בלתי רגיל".
דב משמאל, משווה שפמים עם חבר צילום רפרודוקציה: יהונתן שאול
כמו רובין הוד
הקופה התרוקנה במהירות ובלח"י החלו לשדוד בנקים כדי להשיג מימון. אז קראו לפעולה החרמת כספים. "לא שדדו בשביל השוד, אלא בכדי להזרים חמצן למחתרת", הסבירה רינה אהרוני, שבעלה יעקב היה מגיבורי אותה תקופה. "שדדו בנקים שהיו מבוטחים בחברות אנגליות כדי שהן תקבלנה את המכה. לכם זה אולי נראה כמו רובין הוד, אבל לא הייתה אז ברירה אחרת".
באחד ממקרי השוד יעקב, בעלה של רינה, שהיה מוכר בכינוי "יורם", נפגע מכדור בבטנו. זה קרה יומיים לפני חתונתם. הבחור לא ויתר על הטקס ועמד על רגליו כשהוא לוחץ את ידי המוזמנים ונאנק מכאבים. בעיתונים ידעו לתאר את דב כשודד הבלונדיני, והבריטים הבינו שאין לדעת מנין ינחית עליהם את הצרה הבאה, אבל בדצמבר 1946 אירעה תקלה חמורה, שכמעט סיימה את האגדה מוקדם מהצפוי.
חוליה של אנשי לח"י, בפיקודו של דב, הייתה אמורה לשדוד פקיד שהיה בדרכו לבנק הפולני ברחוב אלנבי בתל אביב. הכול היה מתוכנן עד רמת המאבטחים שהיו אמורים לטשטש את נתיב הבריחה של השודדים. לרוע המזל, רימון עשן שהיה בכיסו של אחד מאנשי האבטחה הוצת בטעות, ובמקום החלה מהומה. שוטר יהודי ששמר על הפקיד, איבד את העשתונות, שלף אקדח וירה כדור בבטנו של דב.
"אני לא מתנגד להגדרה 'ארגון טרור' כשמצמידים אותה ללח"י, תלוי מה זה טרור", אומר ההיסטוריון בן-תור ומפרש, "אתה יכול לפרש טרור כמו הפלסטינאים, שהורגים אנשים בלי אבחנה, אבל ללח"י, לעומת זאת, היה קוד אתי חמור שבגללו דב נפצע באותו שוד. בזמן שהיה פצוע הוא ציווה על החבר'ה, שרצו לירות בשוטר, לחדול. היו הרבה פעמים שביטלנו פעולה בגלל שהיא סיכנה חיי אזרחים, אפילו בריטים".
באותן דקות היה חשש שדב הבלונדיני יסיים את חייו, והוא הובהל לבית החולים הדסה, ברחוב בלפור הסמוך, לטיפול מיידי. לאנשיו לא הייתה ברירה, אף על פי שידעו שהבריטים ינסו לאתר את המבוקש הפצוע. "פרופ' מרקוס מיהר להכניס אותו לחדר הניתוח", מספר בן-תור. "התחיל לנתח, ואל המסדרון הגיע יעקב בנאי, מזל, שהיה מפקד החטיבה הלוחמת. בבית החולים היו שוטרים יהודים ומזל אמר להם שישמרו על הפה ולא יגלו לאנגלים, כי הם רצו להוציא את דב מיד אחרי שיסיים בחדר הניתוח. שני שוטרים אנגלים הגיעו וביררו אם אכן הגיע הפצוע מהשוד. השוטרים היהודים סיפרו שהוא נפטר וירדו איתם למטה, לחדר המתים. האנגלים ביקשו לראות במו עיניהם, והשוטרים הצביעו על אחד המתים, ששערו היה בלונדיני. זה הספיק לבריטים".
עכשיו צריך היה לחלץ את דב מבית החולים. אנשי הלח"י ידעו שהבריטים יעלו מהר מאוד על התרמית. מיד אחרי שגמרו לתפור את פצעו, הכניסו את הפצוע למונית ומילטו אותו לביתו של חבר, שיחלים שם. דב חזר מהר לפעילות, וכולם ידעו שהשודד שוב ברחוב. לאה, אלמנתו, סיפרה בעבר לאורי מילשטיין שבעלה לא אהב להתאפר ולהתחבא, ויום אחד, כשהסתובבו ברחוב לילינבלום, ליד חלפני הכספים, עברה השמועה שהבלונדיני הגיע, והרחוב התרוקן במהירות.
התמונה שהפכה לסמל. צילום רפרודוקציה: יהונתן שאול
להיזהר מדצמבר
דב כבר היה מיומן בענף. ב-27 בספטמבר פיקד על השוד שנחשב אז לנועז ביותר טרם הקמת המדינה. בנק ברקליס, רחוב אלנבי ההומה אדם. שריונית בריטית תפקדה אז כמשאית ברינקס, ודב עמד בצדו השני של הכביש. כשנתן את האות, העברת מסרק בשערו, כוח של שלוש חוליות החל לפעול.
חוליה אחת הייתה צריכה להשתלט על המשוריין, השנייה לאבטח והשלישית להשגיח ששוטרים לא יתקרבו מהרחובות הסמוכים. בעיתון "הארץ" נכתב אז: "אחד המתקיפים החל להוציא מן המכונית את השקים עם הכסף. השק הראשון היה מגואל בדם השוטרים. צעיר גבוה, יפה תואר, שלדברי עוברים ושבים אפשר היה להישבע כי הוא אנגלי, עלה למכונית ובמומחיות רבה הוריד מהצריח מכונת ירייה מסוג ברן. ארבעה צעירים נראו מיד אחר כך סוחבים את שני השקים, זוג אחר זוג. כובש מכונת הירייה, שהיה כנראה מפקד הפעולה, צועד אחריהם עם הכלי הנכבש".
הצעיר יפה התואר היה דב הבלונדיני. "בעיתונים כינו אותו 'השודד הגדול'", נזכרת רות קוטליצקי. "לא יגידו 'הגיבור הגדול'. זה לא התאים ללח"י. את מעשי הגבורה העניקו לאחרים".
המאבק הצליח. הבריטים חזרו לארצם, ובאומות המאוחדות הכריזו על הקמת המדינה, אבל המלחמה לא תמה. את תפקיד הרעים בחייו של הבלונדיני מילאו עכשיו הערבים. אנשי הלח"י, שפעם נחשבו לקוץ בישבן היישוב, החלו להשתלב עם שאר הארגונים במטרה אחת – הגנה על המדינה הטרייה.
"בהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, אפילו בריחוק מסוים", מספר בן-תור. "הרי רדפו אותנו, מסרו אותנו. זה לא היה פשוט להתחבר לאנשים האלה, אבל אחרי הקרב הראשון המתח התפוגג. תשאל חברי פלמ"ח מי היה דב. העריכו אותו".
הבלונדיני שירת בגדוד 89 בחטיבה 8, גדוד הפשיטה הממוכן, בפיקודו של משה דיין. דב היה קצין בדרגת סרן, מפקד פלוגה א'. השתתף בכיבוש טירה, לוד ומשטרת עיראק סואידן. "כשהוא תכנן פעולה היא הייתה מחושבת", מספר בן-תור. "את הביטוי 'אחרי' הוא הכניס, עוד לפני צה"ל, ואת זה אמר עליו יוחנן פלץ, שהיה ממפקדיו. הוא הלך ראשון ובגלל זה העריצו אותו".
גרשון , אחיו של הבלונדיני, הגיע ארצה במרס 1948. הפגישות שלו עם דב, או יעקב כמו שהוא הכיר אותו, היו מעטות. אחיו שש אלי קרב, רץ ישר למערכה. רק דבר אחד הדאיג את הלוחם העשוי ללא חת: חודש דצמבר. "איזו מגדת עתידות אמרה לו, ואת זה הוא סיפר לי", משחזרת חנה ערמוני, "היא הזהירה,'אתה תעבור חיים מאוד מסוכנים ואם תעבור בשלום, תחיה עד גיל 82, אבל כדאי שתיזהר מדצמבר'".
גם לאה אשתו זוכרת את אותם ימים שלפני חנוכה. "היו בינינו סימנים", היא מספרת. "הוא נתן לי טבעת ואמר, 'אם תורידי אותה, באותו רגע אני אמות'. ובאחד הימים מישהו בא, הסתכל על הטבעת ונתן משיכה קלה. לא עד הסוף, אבל ידעתי שמשהו קרה. מיד החזרתי אותה למקום. דב נפצע קשה. לפני שהוא נהרג התחננתי, 'חכה עוד יום'. זה היה סוף דצמבר. תמיד קרה אצלו משהו באותו תאריך. התחננתי, 'לך מחר. אל תדאג, אני אזכיר לך'. הלך ולא חזר".
גדוד הקומנדו, גדוד 89 של חטיבה 8 דהר בדרך לעוג'ה אל-חפיר במרחבי הדרום, בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות. בתמונה המפקד יעקב גרנק שעה קלה לפני שנפל בקרב
הלכו אחריו באש ובמים
הקרב בעוג'ה אל חפיר, שמוכר היום כאזור ניצנה שבגבול מצרים, היה עקוב מדם. חטיבה 8 הייתה צריכה להתקדם מחלוצה לרוחייבה ולתקוף את הכוח המצרי בעוג'ה. לא מעט תקלות אירעו בדרך, קשיי עבירות ופגזים מכל עבר. כשניסיונות הפריצה הראשונים כשלו, נשלחה פנימה פלוגת הקרב בראשותו של דב להסתער על המוצב המבוצר.
"הייתי בגדוד 82", מספר בן-תור. "קיבלנו פקודה להיכנס לעוג'ה אל חפיר עם שישה משוריינים וספגנו תגובה מאוד רצינית של נשק נגד טנקים. לא היה מספיק כוח. קיבלנו פקודה לחדול ויצאנו. באותו זמן הפלוגה של דב נכנסה. עמדנו בשולי הכביש ופתאום נעצר לידי משוריין, ואני רואה אותו עומד בצריח. חשוף, גאה. מטר אחד ממני. אמרתי לו'שלום' וביקשתי שייזהר. הם התחילו לנסוע וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא קיבל כדור בצוואר רבע שעה אחר כך".
אחת התמונות המפורסמות של מלחמת השחרור, שהפכה לאייקון מאותם ימים, היא של דב עומד, כובע גרב לראשו, מצביע בידו הימנית. "אני חושבת שלא היה לו סיכוי להישאר בחיים", משוכנעת יעל, אשת אחיו. "היום אני אומרת, מה יש לבחור צעיר? שלוש שנים צבא ומילואים. להם הייתה שואה והקמת מדינה ומחתרות, והכל מגיל 15 ועד 30. זה דור שנעלם. אני נולדתי כמה שנים אחרי ואני לא צעירה, ובשבילי הילדות הייתה הערצה לאנשים האלה. היום אתה מעריץ איזה קצין בצבא שתלך אחריו?".
מותו של דב היה טראומטי במיוחד עבור יוצאי הלח"י, אנשים שהלכו אחריו באש ובמים, אבל אלה גם היו ימים של המוני הרוגים ומדינה צעירה שכתבה בדם את ספרי ההיסטוריה. איכשהו, גיבור אחד נשמט בדרך ונשאר מאחור. ולמרות זאת אורי צבי גרינברג, חתן פרס ישראל לספרות, כתב על ההרוג בן ה-25 את "הקינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל": "הוא היה גזע אש אשר כל מימיהם של כל משנאיו לא יכלו לכבות".
הסיקריקים, למי שלא זוכר, היו קבוצה קיצונית שהתבלטה בתקופת המרד הגדול נגד הכובשים הרומאים. המילה באה מסיקה, סכין קטנה שהיו נוהגים לשאת מתחת לבגדיהם. הסיקריקים היו מחרימים רכוש מעשירים ומחלקים לעניי ירושלים, די דומה לפעולותיו של דב הבלונדיני.
סביר להניח שחלק גדול מתושבי רחוב "הסרן דב" ברמת גן לא יודע על עלילותיו של האיש, כמו רבים מאיתנו שהפרק המופלא לא נכלל ברשימת עלילות הגבורה בתודעתם. אבל לפני עשרה ימים, נר ראשון של חנוכה, עשתה קבוצת קשישים את דרכה לבית הקברות נחלת יצחק שבגבול גבעתיים-תל אביב. חבורה שהולכת וקטנה, בכל זאת – הגיל עושה את שלו. אחרוני לוחמי הלח"י, שלא שוכחים את מי שנהרג בנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 1948.
שם , ליד השורה הארוכה של המצבות, שמו של הבלונדיני הוזכר פעם אחר פעם, כשלאה, אלמנתו, לחצה ידיים והודתה לבאים. טקס צנוע, קצר. רק כשהחל הפיזור, שם לב אחד הנוכחים ששכחו לשיר את המנון הלח"י "חיילים אלמונים", שכתב אברהם שטרן, הוא "יאיר". לפתע יישרו לוחמי העבר את הגו, זקפו קומה ובית הקברות השקט נעטף באווירת הימים ההם, שבהם שלט הגאון, הנדיב והאכזר ברחובות היישוב היהודי הצעיר: "חיילים אלמונים הננו, בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים: משורה משחרר רק המוות".
סרן יעקב גרנק ז"ל, פרטים מאתר יזכור
צילום מאתר יזכור של משרד הביטחון
גרנק יעקב, בן פנינה וראובן-זאב, נולד בתשעה באב תרפ"ג (22.7.1923) בעיר לודז', פולין, בן לסוחר אמיד. עד שנתו החמש-עשרה למד בבית- ספר תיכון-מקצועי. מנעוריו היה חבר בית"ר, הצטרף אחר כך לאצ"ל ושאף לעלייה. בינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה, והוא, בן ה-16, התנדב להגנת ורשה, שירת בפלוגת קומנדו וחיסל מארבי אויב. באחת מפעולותיו הנועזות נשבה בידי הגרמנים, אך נמלט, כאשר קפץ מתוך הרכבת, בהיותה עדיין על אדמת פולין. יעקב הגיע לווילנה, הספיק להשתלם בבית ספר למכונאות והיה בין הפליטים שהורשו על ידי המשטר הסובייטי לעזוב את ליטא ולעלות לארץ. נסע למוסקבה ודרך טורקיה הגיע בשנת 1940 לארץ במסגרת "עליית-הנוער".
בארץ הצטרף תחילה לפלוגת בית"ר בראש פינה וכעבור שנה הצטרף למחתרת לח"י והיה לעמוד התווך של מחלקת הפעולות בתנועתו, שכונה בה בשם "דוב". מכריו כינו אותו בשם "הבלונדיני הגבוה". היה בשליחות לח"י באיטליה, נאסר וחזר לארץ. ארגן פעולות רבות ופיקד עליהן, בין השאר למשל: ההתנקשות בנציב העליון הבריטי מק-מייקל, הפריצות למבני הבולשת הבריטית בירושלים וביפו ופשיטות על מחנות צבא ומחסני-נשק, על בנק ברקליס בתל-אביב ושדה התעופה בכפר סירקין ועוד פעולות נועזות ומסוכנות. פעמיים נפצע וניצל (בפעם השנייה הוציאוהו חבריו בכוח מבית-החולים "הדסה", שם הוחזק תחת משמר). במקצועו היה מסגר ועבד במקומות שונים, לפרקים גם לשם הסוואה, אבל עיקר עבודתו הייתה במחתרת, שעסק בה תשע שנים רצופות, מגיל 16, עד נופלו חלל באחד מימי הקרבות האחרונים של מלחמת-העצמאות.
עם התגייסותו לצבא ההגנה שירת בחטיבה 8 בגדוד פשיטה כמפקד פלוגה בדרגת סרן והשתתף בכיבוש טירה, קולה, לוד ופריצת דרכי הנגב ופקד על פלוגת הפורצים בכיבוש משטרת עיראק-סואידן. כמו כן עבר קורס קציני חיל רגלים וסיימו בהצטיינות. יעקב נפל בעוג'ה אל-חפיר בעת מבצע "חורב", ביום כ"ד בכסלו תש"ט (26.12.1948) ונקבר תחילה בחלוצה. הניח אישה, לאה. ביום כ"ג בתמוז תש"ט (20.7.1949) הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הוריו ואחותו הושמדו בידי הנאצים ורק אח אחד ניצל והגיע ארצה ב-1947.
