פגז מהמלחמה שנמצא קבור בשדה, החזיר את האלוף יאנוש 40 שנה אחורה. הוא נפגש עם בן המפקד האהוב עליו, ברן, והעניק לו את המזכרת
אביעד פוהורילס (מאתר מעריס, 25 במארס 2013)
יאנוש עם בנו של ברן ז"ל והפגז צילום: אלי דסה
לפני כחצי שנה, ב-28 בספטמבר , נפטר האלוף אברהם "ברן" אדן בגיל 86, לאחר מאבק קצר בגידול ממאיר במוחו. כשהתגלה הגידול, הוא נותח בהצלחה על ידי פרופ' צבי רם, וזכה לשישה חודשים של איכות חיים טובה, אבל כשחזר הגידול האלים החליט ברן שלא עוד, ועצם את עיניו שלם, רגוע ויפה תואר, חוסך לעצמו ייסורים מתמשכים.
הלווייתו התקיימה בבית הקברות הצבאי בשפיים בנוכחות שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל בני גנץ וצמרת צה"ל בהווה ובעבר. יום לאחר הלוויה קיבלתי הודעה בדואר האלקטרוני שלי מבחור בשם גדעון מאיר מחדרה, שקרא את הטור שכתבתי על ברן מהלוויה, ולבו, אני מצטט אותו, החסיר פעימה. הוא ביקש ממני לחזור אליו בדחיפות למספר טלפון שהשאיר בהודעה.
למחרת, כשיצרתי איתו קשר, סיפר לי את סיפורו. יש לו חבר במושב גאולים שבשרון, ויום אחד, לפני כחמש שנים, כשרכב על אופניו בדרכו לחבר, נתקל בשדה סמוך בחפץ מתכתי שהיה מכוסה באדמה, וחלקו מזדקר מתוכה. הוא התקרב בזהירות ושלף פגז של טנק שעליו הוטבעה תווית הקדשה: "לברן, שא נא את ברכתי הכנה לעתיד, והערכתי הרבה על העבר. מח"ט 7 רמת הגולן, ינואר 74'".
הפגז הגדול, כ-50 ק"ג משקלו, נראה לגדעון במצב שמור, ואחרי שביצע בדיקה וראה שהוא מנוטרל מחומר נפץ, חזר אחרי כמה שעות בטנדר שלו ואסף אותו לביתו. יותר מארבע שנים שכב הפגז בחדר השינה של גדעון מאיר ואשתו, שתהתה מתי ייפטר בעלה מהתחמושת ההיסטורית הזאת. גדעון הבטיח לה שהוא מחפש את הכתובת של הבעלים.
הוא המתין לעיתוי מתאים להשיב את האבידה לבעליה. כך, יומיים אחרי שברן נטמן בטקס צבאי מלא בשפיים, דהרתי לחדרה ואספתי את הפגז מגדעון, מבטיח לו לשמור איתו על קשר, לדאוג לשלומו של הפגז ולהחזירו למקומו הטבעי. את ברן כבר אי אפשר לשאול על סיפורו של הפגז, אז הלכתי לכתובת השנייה, מח"ט חטיבה 7 מינואר 74'. הבדיקה עלתה שמדובר באביגדור "יאנוש" בן גל.
ברן נגד טליק
שנתיים בדיוק לפני שמת, ביום השנה ה-37 למלחמת יום כיפור, פגשתי את ברן – מי שנצרב בתודעה הלאומית כמניף דגל הדיו בכיבוש אילת ומי שפיקד על חטיבה 7, גייסות השריון ופיקוד דרום – בגינת ביתו בשכונת הגנרלים המוכרת כל כך ברמת השרון. רחבעם זאבי גר באותו רחוב, וכמעט מולו חיים בר לב.
הוא היה ידידותי, צלול ומחויך, ולמרות מרחק הזמן מהמלחמה ההיא, ועל אף גילו המתקדם, הוא נותר חד וביקורתי. הוא שיבח את שר הביטחון דאז משה דיין, שסירב לבצע גיוס מילואים כללי לפני המלחמה, אבל גם חבט בו: "הוא אף פעם לא היה איש מקצוע צבאי, גם לא כרמטכ"ל, אלא אדם עם היגיון חזק ויכולת להרחיק ראות. דיין היה מנהיג שעם עין אחת ראה יותר טוב מאנשים עם שתי עיניים, אבל ההתנהלות שלו במהלך המלחמה הייתה גרועה".
את הרמטכ"ל דוד אלעזר ברן שיבח: "הוא ניהל את המלחמה בצורה מבריקה, למרות שצה"ל הוכה חזק בשתי החזיתות וספג אבדות נוראיות. הוא היה הרבה יותר קר רוח מדיין, והצליח תוך 18 יום להפוך את המערכה".
ביקורת קשה הייתה לברן, מפקד אוגדה 162 בחזית סיני, כלפי מפקד אוגדה 143 בסיני, אריאל שרון: "עבור עם ישראל אריק שרון הוא אגדה, כי הוא רצה לתקוף ולצלוח את התעלה. זה יפה להיות תוקפני, אבל אם אין כיסוי של יכולת מבצעית, מה זה שווה. שרון היה יכול להגיד על כולם סביבו שהם שפנים, אבל אלו דיבורים בעלמא".
לפני כשבועיים הרמתי טלפון ליאנוש וסיפרתי לו על הפגז שנתן במתנה לברן בינואר 74'. לכאורה העיתוי די משונה. באותה תקופה השטח עוד רתח לגמרי בדרום ובצפון, ולי זה נראה מוזר שהגנרלים הדגולים האלו חילקו זה לזה פגזי טנקים במזכרת. גם ליאנוש זה נשמע מוזר, אבל הוא כבר בן 77 ובכל זאת עברו 40 שנה, ולך תזכור. תבוא אליי לקיסריה ונדבר, הציע, ואל תשכח להביא איתך את המציאה, הזהיר אותי. אל תדאג, הוא שוכב אצלי בבגאז', עניתי, ויאנוש לפני שניתק, צחקק: "תיזהר שהמוחבראת לא יעצור אותך בבדיקה שגרתית".
כשהנחתי סוף סוף את פגז הטנק האימתני הזה על השולחן בחצר ביתו הצופה אל חוף קיסריה, יאנוש התקרב, ליטף אותו בחיוך קטן ופלט "לא ייאמן". מיד גם נתן לו זיהוי מדויק: זה פגז ח"ש, חודר שריון, ששימש לאימונים. השתמשו בו בטנקי הסנטוריון של חטיבה 7. "מאז הטלפון שלך אני מנסה להיזכר בנסיבות, גם הלכתי לניירות שלי", סיפר. "הייתי מח"ט 7 עד פברואר 74' ואז החליף אותי בתפקיד אורי אור.
"אם אין לי תשובה לפי הזיכרון, ישנן העובדות, ומשתמע מהן שאין ברירה אלא שאני כתבתי והענקתי את הפגז לברן באופן ישיר או באמצעות מישהו אחר. אני לא זוכר את האירוע, אבל מה שיכול לאשש את הסברה שאכן הענקתי אותו לברן זו ההערצה הגדולה שלי לבן אדם הזה, שהיה מפקדי בגייסות השריון, גם כמח"ט 7, וגם כסגן מפקד הגיס וכמפקדו.
"הייתי מג"ד בתקופת מלחמת ההתשה, ויצאנו לנו לטייל הרבה יחד, לתכנן את קווי הביצורים שלנו לאורך תעלת סואץ, מה שנקרא קו בר לב. ברן היה היוזם והמבצע של הקו. הוא היה מצביא גדול בכל מה שקשור לתורת הלחימה של השריון, לתנועה, לתמרון, לאש. הוא היה אדם עם ניסיון. איש כריזמטי, נעים הליכות. חיילים אהבו אותו. ברן היה ממניחי אבני היסוד של חיל השריון המודרני. שריונר לכל דבר ועניין".
כל הטוב הזה שהרעיף יאנוש על ברן נועד גם לבדל ב-180 מעלות את תחושת הסלידה שלו מישראל טל ("טליק"), בן דורו של ברן, ומי שכונה "אבי המרכבה". רק הוזכר כאן טליק, ומיד הוצתה בחצר הבית הנאה בקיסריה מלחמת הגנרלים הישנה של פעם: "טליק היה היפוכו של ברן", הזדעק יאנוש. "טליק היה אדם אכזר, בעל אוריינטציה טכנית. ברן היה נעים הליכות וחביב על הבריות, וכל מה שטליק השיג בהטלת פחד ואימה, ברן השיג בנועם וחיוך. הוא היה גבר שבגברים, ובנוסף לכך יפה תואר.
"כל מה שלמדתי בצבא, למדתי משני אנשים – האחד זה ברן והשני הרצל שפיר. הם היו המנטורים שלי, והעניקו לי את יכולות החשיבה, הביצוע וקבלת ההחלטות תחת לחץ. הם לימדו אותי את המושג אהבה לבריות ודאגה לחיילים".
יאנוש עם שר הביטחון עזר ויצמן, 1981 צילום: דובר משרד הביטחון, "במחנה"
ברן, האבא הרוחני שלי
שנה לפני שברן נפטר נפגשו הוא ויאנוש בפעם האחרונה בהלווייתה של מרים, רעייתו של ברן. יאנוש ניגש לנשק את מפקדו ואמר לו שכל מה שהוא, יאנוש, עשה במלחמות ישראל, זה בזכותו. ברן הסתכל על יאנוש ושאל "אתה זוכר אותי?", יאנוש חיבוק אותו חזק ואמר לו "כל מה שעשיתי ואני יודע, זה בגללך. אתה האבא הרוחני שלי".
ואיך הוא הגיב לדברים האלה?
"הוא התרגש, אבל לא מעבר למידה. הוא שמר את רגשותיו בתוכו, בפנימיותו".
מתי בעצם פגשת אותו לראשונה?
"פגשתי אותו בחיי הרבה מאוד פעמים. בחטיבה 7 הייתי מ"פ, מג"ד ומח"ט והוא היה מפקדי. הוא היה חלק מנוף נעוריי ובחרותי. ברן היה איש השטח, איש תורת הלחימה. הוא מינה אותי למפקד גדוד, בניגוד לרצונו של טליק שלא סבל אותי".
יאנוש חוזר ומביט בפגז הטנק שמולו, קם מהכיסא ומלטף את גוף הפגז: "זה ממש מפליא אותי. ממש מדהים אותי ולא נותן לי שקט". הוא שוב מפשפש בזיכרונו ומנסה לדלות את הנסיבות המדויקות. "אני לא יודע להגיד אם הוא נשלח אליו עם שליח, או שהוא, ברן, הגיע לביקור אצלנו בחזית הצפונית. זה לא נשמע לי סביר. אם הייתי סוחב את זה בג'יפ ומביא לו את זה הביתה, הייתי זוכר. אני די המום מהסיפור הזה".
במהלך מלחמת יום כיפור פעל יאנוש כמח"ט 7 בגזרה הצפונית, ובין 6 ל-10 באוקטובר 73' מנעו כוחותיו את ניסיון הפריצה של הסורים לעומק השטח. דרום רמת הגולן נכבשה על ידי האויב, שניסה לרכז את כל הכוח כדי לפרוץ דרומה. חטיבה 7 מנעה את הניסיוניות האלו והשמידה בסך הכל חמש חטיבות של טנקים סוריים. הכוח של יאנוש החל את הלחימה עם 110 טנקים, וסיים אותו עם 16-15 טנקים שמישים וכ-120 חיילים הרוגים.
מהלך הבלימה הזה היה קרש קפיצה להבקעה לתוך השטח הסורי, ב-11 באוקטובר. השאלה הגדולה בדיעבד היא האם הבנת אז את גודל השעה, או את מידת האיום על מדינת ישראל?
"תוך כדי הקרב אתה לא חושב ברמות חשיבה ערטילאיות של ציונות, הגנת מדינת ישראל או המשפחה שלך. דבר אחד מנחה אותך והוא לבצע את המטלות והמשימות שהטלת על פקודיך, בכל מחיר, כולל אובדן חיים. מה שנקרא בעברית צחה – לא לבייש את שם החטיבה. חטיבה 7 נחשבה לחטיבת הדגל השריון, וכמו אז גם עכשיו, אני לא מאמין בשלום עם הערבים. אין שום סיכוי".
אברהם "ברן" אדן בביתו צילום: ראובן קסטרו
ממזרח תיפתח הרעה
גם בעשור השמיני של חייו, ובניגוד לתפיסות צבאיות שמחלישות את כוחו של הטנק במלחמה העתידית, יאנוש בן גל מאמין שגם בעתיד מלכת הקרב תישאר יחידת השריון. "כדי לנצח, צריך להתקדם ולכבוש שטח", הוא מבהיר.
"הטכנולוגיה קפצה ופיתחה מערכות נוספות גם בטנק, כמו מיגון וכינון אש, שהופכים את הירי של הטנקים לקטלני יותר מאשר בעבר. בנוסף לכך, הצטרפו מערכות עודפות שמסייעות או שוות ערך לטנק, שנמצאות בידי חיל האוויר, כוחות מיוחדים, חי"ר ואחרים. שדה המערכה חכם ומתוחכם – הן בפן הלחימה והן בשליטה ובבקרה. אבל החיסרון הגדול ביותר הוא שהטכנולוגיה גורמת לכך שהמפקדים מוצאים את עצמם במידה רבה מרוחקים מקו המגע עם האויב".
יאנוש מודע לכך שיטענו כלפיו שהוא לוקה באנכרוניזם, ובכך שהיה במדים רק עד 1983 ולא השתתף במלחמת לבנון השנייה. "לבנון השנייה לא היתה הלחימה הכי מפוארת של צה"ל", הוא אומר. "אני מאמין כי בעת פקודה יספרו צוותי טנקים וטנקים, ולא פלוגות חי"ר, מהסיבה הפשוטה שהטנק הוא הוא כלי לחימה רב תכליתי. גם משמיד, גם מתמרן וגם חוצה שטחים במהירות. הזוהר שלו קצת דהה כי ישראל מנהלת בשנים האחרונות מלחמת בט"ש נגד טרור, אבל אין לי ספק שבסופו של דבר ניקלע למצב של מלחמה קלאסית".
מהיכן היא תגיע?
"אני מזהה בעיות בגזרה המזרחית. אם אסד ועבדאללה בירדן נופלים, יש לך גבול מזרחי שמתחיל בעקבה ונגמר בראש הנקרה. ברור לך שבמצב כזה נצטרך להיערך עם מספר אוגדות רב יותר בגזרה המזרחית, כי הם תמיד יראו בנו גורם עוין שמלכד את השבטיות והלאומיות הערבית. הם ינסו בצורה כזאת או אחרת לממש את חלומם ההיסטורי להשמיד את העם היהודי, והם ינסו לעשות את זה בכוחות קלאסיים של שריון".
ומה לגבי מצרים?
"לגבי מצרים אני די משוכנע שתהיה שם הפיכת קצינים, כמו ב-52' יבוא יום והצבא שם יחליט שעד כאן, שהוא המבוגר האחראי ושצריך לעשות סוף למהומות בין האחים המוסלמים והאופוזיציה. אני לא רואה שם פתרון סביר אחר. אחרת מצרים – שהיא החשובה במדינות ערב – תיהרס. אני לא מזהה במצרים מוטיבציה אמיתית למלחמה נגדנו, אבל יש גופים חתרניים, לאומניים ושיעים, כמו אל קעידה והג'יהאד הבינלאומי, שמשתלטים על סוריה ועל אזורים אחרים. יבוא יום שעל ציר ההיסטוריה יקומו מדינות מסודרות, שישראל תהווה עבורן מוטיב עליון לעימות קיומי.
"מבחינתם, אנחנו עם כובש, וזה מרכיב חשוב בחיי היומיום. זה מניע חזק לשנאתם. אבל מעבר לכך זהו מאבק בין תפיסות ואידיאולוגיות. התפיסה של האסלאם זה להכחיד את העם היהודי, את הציונות ואת מדינת ישראל, והם עושים את זה על ציר של עשרות ומאות שנים. זה לא עניין של חורף, קיץ, סתיו ואביב. מה שנחשב אצלנו דקה, אצלם זו שעה. יש להם זמן. הם מחכים".
ברן מניף את דגל הדיו בכיבוש אילת, 1949 צילום: מיכה פרי, לע"מ
מכתב מהאישה לבגין
במלחמת לבנון הראשונה הציר המרכזי בצה"ל התמקד ברמטכ"ל רפאל איתן ובבן גל, שהיה אלוף פיקוד הצפון. ראש הממשלה אז, מנחם בגין, שרבב באחד הנאומים המפורסמים שלו את שמם של רפול ויאנוש לאמרה מכוננת שנצרבה בתודעה הלאומית, כשהזהיר את נשיא סוריה, חאפז אל אסד, והצהיר: "אסד תיזהר, יאנוש ורפול מחכים".
מה עשתה לך אותה קריאה של בגין?
"זה עשה לי רע מאוד. אתה העיתונאי הראשון שאני מספר לו את זה, אבל המשפט הזה של בגין קבע שלא אהיה הרמטכ"ל הבא. אשתי ז"ל כתבה בלי ידיעתי מכתב לראש הממשלה בגין. הייתה לה תפיסת עולם של השמאל, ובמכתב היא כתבה "מר בגין היקר, אני מבקשת ששמו של בעלי לא יועלה עוד בהקשר לתהליכים פוליטיים מפלגתיים". בגין ענה לה במכתב "לכבוד גברת בן גל, רעייתו של האלוף בן גל, אני מבטיח לך ששמו של בעלך לא יועלה עוד". בגין כיבד את בקשתה בציניות, כקצין פולני ממושמע. זאת הפרשנות שלי".
רק המכתב הזה מנע ממך את הרמט"כלות?
"זה גרם לכך שלקראת סוף התהליך של הבחירה היו לי הרבה מתנגדים. כל אנשי השריון התנגדו, מטליק ועד מנדי מרון. הייתי מבחינתם פרא אדם שלא קיבל את המרות שלהם. למדתי על בשרי בכל המלחמות והקרבות את המונח "אם אין אני לי מי לי". הגורמים הפיקודיים הבכירים, שלא נמצאים בתאי הלחימה, לא מבינים ולא נותנים את הפקודות הנכונות. נהגתי לפי מיטב הבנתי וזה הכעיס אנשים. אריק שרון הצליח בדרך הזאת שלו, אני לא.
מה היה מקור העימות שלך עם טליק?
"לא הייתי מוכן למשמרת העיוורת שטליק וגורודיש (אלוף שמואל גונן) הטילו על חיל השריון ביחידותיו. זו היתה תקופת סוף שנות השישים ותחילת השבעים. השניים האלו השליטו טרור בגייסות השריון, ולא הייתי מוכן לקבל את זה כמפקד. זה היה טרור משמעתי אכזרי של ענישה וקפדנות לא לעניין, שעברה כל גבול. מול כל אלה עמד ברן. הוא היה קרן האור היחידה שנשארה שם. הוא התנגד להתנהלות חסרת הרחמים של טליק וגורודיש. הם חשבו שהם קיסרים ואנחנו לגיונרים מפשוטי העם, פלבאים".
ואיך בעידן ההוא של המצ'ואיזם המתעצם מצליח ברן נוח המזג לשרוד?
"ברן היה ביישן גדול אבל בעל חן מדהים. הביישנות לא נבעה מחוסר ביטחון אלא למיטב הבנתי מביטחון אישי שמאפשר לך לא להשתמש בסממנים צבאיים חיצוניים כדי להשליט את רצונך על פקודיך. ברן לא נזקק לנקוט אמצעים חריפים שעמדו לרשותו כדי לפעול כמפקד-על. למרות הבולדוגים האחרים, אנשים הלכו אחרי ברן בזכות המנהיגות השקטה והכובשת שלו.
במידה מסוימת, ההיסטוריה עשתה עוול לברן, כי העימות והוויכוח שלו עם שרון היו מיותרים. אגו מול אגו. קשה לנו להבין שאנחנו משרתים בסופו של דבר אותה מטרה ורעיון, אבל מה לעשות שככל שאתה מטפס למעלה, החברות למטה הולכת ונעלמת".
שוב בבית
בהלוויה של ברן הספיד אותו בנו עומר (62), בעבר סגן מפקד בסיס עובדה ומפקד טייסת סקיי-הוקים בבסיס נבטים והיום טייס באל על. הוא סיפר על ימיו כטייס צעיר בן 23 שהתאמן לפני מלחמת יום כיפור על המיראז'ים החדשים שקיבל חיל האוויר, אבל נקרא, בגלל המלחמה, למטוס הסופר-מיסטר המוכר לו כדי לעזור בבלימת המצרים בצד המערבי של התעלה.
מעל הקבר סיפר אדן הצעיר כי אביו, שפיקד על כוחות היבשה למטה, לא ידע שבנו משתתף בהפצצות האוויריות, ולמרות הפיתוי להעביר לו דרישת שלום בקשר האוגדתי, נמנע מלעשות זאת. בדרך לקיסריה, לפגישה שנייה עם יאנוש, מצטרף אליי אדן הבן ונזכר בימי המלחמה הראשונים: "הייתה חטיבה מצרית שפרצה לכיוון אבו רודס, והטייסת שלי קיבלה פקודה לעצור אותם. ישבנו עליהם כמה ימים ברציפות".
בבית של יאנוש הם נפגשים ומתחבקים. הם לא הכירו אישית, אבל הייחוס והחיבור של יאנוש לברן עושים את שלהם מהר מאוד. עומר אדן מספר שלפני כמה שנים הייתה פריצה לביתו של אביו, ונגנבה משם כספת ועוד פריטים שנמצאו לבסוף באזור פרדסיה, לא הרחק מהמקום שבו נמצא הפגז. יאנוש מקשיב ובחיוך קטן אומר: "זה דבר לא ייאמן. זו חידה. מה שמעניין זה מחזור החיים, איך פתאום הבן של ברן ואני נפגשים בגלל פגז של טנק שאני נתתי לו בסוף המלחמה ב-74'?".
יאנוש מסתכל על אדן ואומר: "אבא שלך עשה אותי מג"ד, למרות שטליק הבן… התנגד . לאבא לא הייתה הרבה כימיה עם טליק, ולא עם גורודיש. רבין נתן חסות לשניהם". אדן משיב: "אבא אהב את דדו, אבל היו לו טענות כלפיו, שנתן יותר מדי קרדיט לטליק".
יאנוש זוכר את טליק מייחס את אי הפגיעה במטרות הסוריות לחוסר משמעת של החיילים: "הם חרשו על גבם של החיילים עם כפפה שחורה ומגלב".
אדן: "אני מכיר חבר'ה בגילי שהיו כפופים לגורודיש, שסיפרו שחטפו עונשים מטורפים, 70 יום בכלא, על עבירות הכי פעוטות". יאנוש: "זו הייתה תקופה שחורה. קצינים עזבו את השריון כי לא יכלו לשאת את האכזריות במסווה של משמעת".
אבל בואו נחזור רגע לטליק. "אבא לא התלהב מפיתוח המרכבה", מספר אדן. "הוא חשב שבאותו כסף היה אפשר להביא פי כמה טנקי אברמס אמריקאיים, שהיו אז המתקדמים ביותר בעולם. הטענה של אבא היתה שייקח עשר שנים לפתח את המרכבה, ואם תהיה מלחמה בטווח הזמן הזה, ניקלע למחסור. טליק ראה במחשבה הזאת איום על המרכבה, אבל אבא לא התנגד לפיתוח הטנק, הוא רק חשב שלא צריך לבנות רק על הפרויקט הזה".
יאנוש עזב את חזית הדרום ב-70' ועלה צפונה. "מאותו רגע שהתנתקתי ממוטת השליטה של גייסות השריון, ורפול, איש הצנחנים, הפך למנטור שלי, אנשים בשריון ראו בי כאחד שסרח ובגד במסורת הכפייתית, החד-קוטבית של השריון. הם חיו בפנתיאון שלהם, מורמים מעם, ולצערי הם נענשו בכך ש-40 שנה לא היה רמטכ"ל מהשריון. זה עונש על חטא היוהרה שלהם, ההיבריס".
הקרבות על מוצב החרמון הסורי נמשכו גם אחרי הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, והיו עקובים מדם. יאנוש, אז מפקד אוגדה 33, גר באותו הזמן במחניים, וקיבל את שר הביטחון משה דיין, שהגיע לצפון במסוק. "דיין היה מגיע כל שבת וטס לשיא החרמון", הוא מספר. "לדעתי הוא חיפש למות אחרי כל מה שקרה. הנ"מ הסורי עבד שם חזק, ויום אחד כשהייתי איתו, המסוק חטף פגיעה. נכנסנו עמוק לשטח הסורי והטייס בקושי רב הצליח לסובב אותנו חזרה לשטח שלנו. כשנחתנו במנחת בברכת רם, דיין אמר לי שכמפקד אוגדה אני צריך לקבל דרגות אלוף. הוא הוריד לי את דרגת התת-אלוף מהכותפות וצייר לי בעט דרגת אלוף, שנתיים לפני המועד הרשמי.
"אתה חושב שזה לא עשה מלחמות גנרלים ושלא קיבלתי מכתבי נזיפה, למרות שלא ענדתי את הדרגות המצוירות האלו? יום אחד פגשתי את הפרקליט הצבאי הראשי וסיפרתי לו את הסיפור על דיין, והוא אמר לי "אתה אידיוט". אם שר הביטחון העלה אותך בדרגה, רק בית משפט צבאי יכול להוריד אותך בדרגה".
למרות הדברים הקשים שנאמרים, יאנוש, שהלך לעסקי הייטק מוצלחים, לא מסתכל בזעם אחורה: "כשהבנתי שלא אהיה רמטכ"ל, לא לקחתי יום חופש אחד, וישר הלכתי לעבוד באזרחות. משה לוי, משה וחצי, קרא לי וביקש ממני שאשתחרר – ויצאתי".
הרמטכ"ל בני גנץ מצדיע מעל קברו של של ברן, ספטמבר 2012 צילום: נאור רהב
עכשיו הוא יושב עם אדן הצעיר מול פגז הטנק האובד, והנה מגיע גם גדעון מחדרה, שבלעדיו כל הסיפור הזה לא היה עומד על רגליו. גדעון מספר שכל השנים האלו שהפגז עמד אצלו בחדר השינה חשב ליצור קשר עם עמותת השריון כדי למצוא לו כתובת. "חיכיתי וחיכיתי עד שראיתי את ההספד לברן ב"מעריב", ואמרתי שאני לא מחכה יותר".
ויאנוש לא מוותר על הזיכרון: "אני מנסה לחזור עכשיו לינואר 74'. כבר התקשרתי לאלוף יוסי בן חנן, שהיה איתי אז בצפון, ושאלתי אותו אם הוא זוכר את הפגז הזה שנתנו לברן. הוא זכר משהו, אבל בצורה מעורפלת, לא מדויקת. אז או שברן ביקר בצפון והכנו לו אותו, או ששלחנו לו אותו לדרום. אם הייתי מוסר לו באופן אישי, הייתי זוכר".
אדן: "הכי חשוב ומשמח שהוא חוזר עכשיו לבית שלו".
רינה גונן, אלמנתו של האלוף שמואל גונן, מסרה בתגובה למעריב: "שמוליק היה סלחני אליו, אבל הוא לא ידע להתנהג. כל החברים של שמוליק לא מחבבים אותו ואני תמיד אמרתי לו להיזהר מיאנוש".
חגית, אלמנתו של האלוף ישראל טל, אמרה: "אני לא מתמצאת בפרשה הזאת ולא מעוניינת להגיב".
