אש

מחבר: יובל נריה, הוצאת: זמורה- ביתן, שנה: 1989, עמודים: 186.

זהו ספרו הראשון של יובל נריה, פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה, שקיבל את עיטור הגבורה על לחימתו במלחמת יום הכיפורים. בספר אש הוא מביא את סיפורו של קצין שריון צעיר שתאור עלילותיו מגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים מלווה את תאור ההתרחשויות הנפשיות העוברות עליו. זהו עבוד ספרותי בעל מאפיינים פסיכולוגיים למציאות האמיתית ומוכרת במלחמת יום הכיפורים. מציאות שכמעט ולא התייחסה אליה הפרוזה העברית עד כה. הספר הוא תיאור מסע בנפשו של בן דמותו ודמותם של קצינים מחטיבה 14 ו-460 אותם מייצג יאיר הסמ"פ ששורד את 12 הימים הראשונים של המלחמה עד לפציעתו הקשה, ובהמשך מתאר את החלמתו הפיזית והנפשית.

תיאוריו של נריה מציגים כיצד תפס את השריונאות של 1973: הקפדה על פרטים ו"מרובעות" לטוב וגם לרע. "זה נראה כמו עדר חיות פלדה. חזק. הטנקים הקפואים מקור הלילה סדורים בקו ישר למופת. הקנים השמוטים על כנף שמאל של קדמת הטנק ניצבים בתרגולת הקבועה, בדיוק" (עמ' 16).

נריה מעלה ביקורת קשה נגד הדבקות בתרגולת, החזרות האין–סופיות על התוכניות הקבועות, הריצה האוטומטית לרמפות. "הכל קשקוש, אני אומר לך. אין פה אחד שמסוגל להתאמן ברצינות, זאת אומרת להתמודד עם הבעיות שיש. אז מה אם מתרגלים כל הזמן. מתרגלים כל הזמן את השקר. מישהו כאן מסוגל לבחון אלטרנטיבות, לבנות מודל ולתרגל עליו, ולראות אחת ולתמיד אם יש פתרון לרמפות האלה או אין?!" (עמ' 20).

הוא מתאר את הכאוס ששרר בצה”ל בימים הראשונים למלחמה ובשדה הקרב בפרט. על רקע זה הוא נלחם מלחמה נואשת, בודדה שבה יכול היה לבטא את הכישורים הגבוהים שניחן בהם ואת האימון המעולה שזכו לו לוחמי חיל השריון. "יורה כמו משוגע בכל מה שזז, עובר רמפה רמפה […] ראשו, גופו, עצביו, עורקיו מלאים רעש ירי כבד. הכול רוטט, רועד, אבק בכל, בעיניים, בנחיריים, לא רואים כמעט כלום […] מתוך קבוצת החיילים שמולו מטפס ועולה גוש רע של אש אדומה. 'הפעם זה עלי', הוא יודע בוודאות. 'נהג אחורה!' הוא צורח. הטנק נע באיטיות נוראה. דעתו נטרפת עליו". (עמ’ 45–46).

ההישרדות הפיסית בתוך המלחמה מלווה בתחושה קשה של בדידות כאשר מתחוור לגיבור המעשה שמרבית חבריו נספו במלחמה ואתם גם ימי נעוריו הרחוקים.

בסופו של דבר נפצע יאיר בקרב. בספרו הוא מקדיש חלק נרחב לחזרה מן המלחמה. הוא מספר באומץ רב על התהליך של ההחלמה והחזרה ל"חיים הרגילים". החזרה לעורף המוכה של 1973- 1974 היא קשה וכואבת, זהו תאור של עולם מתפורר מן הבחינה האישית ומן הבחינה החברתית, דבר המעלה שאלות נוקבות באשר לאופייה של מלחמה זו וכל המלחמות האחרות.

סיפור ההתמודדות נמשך הלאה אל מלחמת לבנון הראשונה, אז פעל בתפקיד מג"ד.

לעיטור הגבורה של יובל נריה  מתוך אתר הגבורה – לחצו כאן

"תם הקרב ורק כהד עולה שירת האמיצים"

(חיים גורי, פלמ"ח-אלבום)

קריאת קרב לרגל יום השנה למלחמת יום הכיפורים

כותבים: סא"ל בֹעז זלמנוביץ' ורס"ן ד"ר עוזי בן-שלום

במדור זה נרצה הפעם להפנות את תשומת הלב לשניים מבין הספרים של יוצאי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. לא נגזים אם נטען כי הם בגדר יצירות מופת בשפה העברית בכלל ובתיאור מלחמה בפרט. אלה הספרים "אש" של יובל נריה ו"תיאום כוונות" של חיים סבתו.איכות כתיבתם של הספרים הללו אין מַשָלה והיא שקולה רק לגבורתם ולאומץ לבם של המחברים.

חיים סבתו, "תיאום כוונות", ידיעות ספרים:ספרי עליית גג, 1999.

חיים סבתו, יליד קהיר (1952). עלה לארץ בשנת 1957, גדל ולמד בירושלים. שירת כחייל הֶסְדֵר ועבר הסבה לשריון. לאחר המלחמה המשיך ללמוד תורה ולימים היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה-אדומים. במלחמת יום הכיפורים, לחם במסגרת חטיבת טנקים במילואים (679), בקרבות הבלימה ברמת-הגולן ובהבקעה לסוריה. בשנת 1999 יצא לאור ספרו "תיאום כוונות" על אותם ימים וקרבות, שזכה בפרס "ספיר". הספר הוא עדותו של סבתו על שעבר במלחמה. זו עדותו מרשימה, משתי סיבות: יופיו של התיאור הספרותי, ויכולתו של סבתו להביא בצורה בהירה את תחושותיו של החייל, הטנקיסט, בדרך לקרב, בקרב עצמו ולאחריו. סיפור המלחמה בעיניו של החייל הוא כאוטי, מבולבל וטומן בחובו מצבים שלא ייאמנו. מכך נובע שהקוראים הנמצאים מחוץ לחוויה, לא יאמינו לסיפורים, לא יחשבו אותם לאמת. בספרו של סבתו בא החשש מחוסר האמון של הקורא בטקסט לידי ביטוי מפורש. הוא יודע שלא יאמינו לסיפורו, אפילו אימו לא מאמינה: "אימא עדיין לא האמינה שבאמת לחמתי מלחמה של ממש. אולי הייתי מאחור, אולי בקו השני, אולי בעתודה" (עמ' 45).

ספרו של סבתו, מתאר באופן נאמן את ההתארגנות הקדחתנית, הנואשת, לפני העלייה למלחמה ברמת הגולן. זאת, מתוך רגישות למרכיב האנושי של הקרב, לכידות הצוות, השפעת הקרב על נפש הלוחם במלחמה ולאחריה.

"שלושה בני ישיבות היינו בצוות… המט"ק הקבוע שלנו עדיין לא הגיע. צירפו לנו מט"ק מילואימניק… 6 שנים היה בלוס אנג'לס, את הטנק שכח כבר, את כובעי הטנקיסטים לא הכיר כלל, גם אותנו לא הכיר, גם לא את מכשירי הקשר אבל הוא ילמד מתוך תנועה (עמ' 87)… יורים עלינו, תותחן טווח קרבי, אש! נהג אחורה מהר. תותחן, תתפלל, בקושי שמעתי את קולו יריתי פגז וצעקתי תתפלל אתה גידי! והוא צעק: אבל אני לא יודע! התפללתי. מקירות לבי צעקתי: "אנא ה' הושיעה נא!" ("תיאום כוונות" 87 – 88).

כתיבתו היפה של סבתו ייחודית, אך לעתים סתומה ולא מובנת מאליה לקורא החילוני. אך זהו דווקא חלק חשוב בספר שיש בו עדות דווקא להבנה, לאמונה ולאהבה בין לוחמים דתיים וחילוניים. לאורך הספר שזורה האמונה וההערכה לסגל המפקדים של החטיבה שבה היו רבים מבני ההתיישבות העובדת. ואם חלק מן המדרשים והכתיבה ההלכתית אינם תמיד ברורים, הרי שמשותפת לכולם השפה השריונאית שסבתו, שהוא רב וגדול בתורה, כל כך מיטיב לבטא. השילוב היפה בין העלילה הסיפורית, העובדות, התפילות והמדרשים עושה את הספר למיוחד מאוד. למשל, הפעולה של "תיאום הכוונות". לפעולת תיאום הכוונות של הטנק, יש משמעות ריטואלית אצל אנשי הצוות בחיל השריון. זו פעולה המתבצעת כל בוקר עם אור ראשון, ולפני החשיכה, וחיי הלוחמים תלויים בה. בגלל העלייה החפוזה למלחמה ומחסור בציוד בימ"ח לא יכול היה הצוות לעשות פעולה זו. על כן, עלה למלחמה ללא אחד היסודות החיוניים ללחימה. חסר, לקוי ופגיע שרק אומץ הלב היה יכול לכסות עליו. סבתו מדגיש את זה בסיפורו: "תמיד אמר לנו: תותחן לא יוצא עם טנק בלי תיאום כוונות… אותו לילה ביפתח דמותו של בני עמדה נגד עיני כשהוא אומר לי: תותחן! תיאום כוונות. תותחן! תיאום כוונות" (עמ' 60). ומנגד, לפעולה של "תיאום כוונות" יש גם משמעות של אמונה, של הבנה ושל קבלה למול בורא עולם. שני אלו, הנשק והמלחמה מצד אחד והאמונה בבורא עולם מצד שני, הם צירים חשובים המארגנים את כל הספר. אליהם נוסף גם המימד של הגעגוע לחבר שנפל בקרב שהספר כולו מכוון אליו בתוגה, בעצב ובגעגוע נצחי. כאן נוגע הספר באופן ישיר מאוד בספרו של יובל נריה.

יובל נריה, "אש", זמורה ביתן, 1989

בצד הדרומי מול המצרים לחם יובל נריה, סמ"פ טנקים. נריה, לימים פסיכולוג קליני ופרופסור לפסיכולוגיה, זכה בעיטור הגבורה על לחימתו. ספרו הוא תיאור מסע בנפשו של בן דמותו, "יאיר", סמ"פ השורד את 12 הימים הראשונים של המלחמה עד לפציעתו הקשה, ובהמשך מתאר את החלמתו הפיזית והנפשית.

תיאוריו של נריה מציגים את תפיסתו – את ה"שריונאות" של 1973. ההקפדה על הפרטים ו"מרובעות" השריון לטוב וגם לרע:

"עכשיו זה נראה כמו עדר חיות פלדה. חזק. הטנקים הקפואים מקור הלילה סדורים בקו ישר למופת. הקנים השמוטים על כנף שמאל של קדמת הטנק ניצבים בתרגולות הקבועה, בדיוק, לא יעלה על הדעת, אמרו לו בלי סוף, שטנק יישאר בלילה כאשר הקנה אינו מונח שם. לא יעלה על הדעת" (עמ' 16).

נריה מעלה ביקורת קשה כנגד הדבקות בתרגולת, החזרות האין-סופיות על התכניות הקבועות, הריצה האוטומטית לרמפות:

"הכול קשקוש, אני אומר לך. אין פה אחד שמסוגל להתאמן ברצינות, זאת אומרת להתמודד עם הבעיות שיש. אז מה אם מתרגלים כל הזמן. מתרגלים כל הזמן את השקר. מישהו כאן מסוגל לבחון אלטרנטיבות, לבנות מודל ולתרגל עליו, ולראות אחת ולתמיד אם יש פתרון לרמפות האלה או אין?!" (עמ' 20).

במהלך המלחמה עובר יאיר טנקים ויחידות. הוא מתאר את הכאוס השורר בדה הקרב ואת הבוקה והמבולקה ששררו בצה"ל בימים הראשונים של המלחמה. על רקע זה הוא נלחם מלחמה נואשת, בודדה אשר בה יכול היה לבטא את הכישורים הגבוהים שניחן בהם ואת האימון המעולה שזכו לו לוחמי חיל השריון.

יורה כמו משוגע בכל מה שזז, עובר רמפה רמפה… ראשו, גופו, עצביו, עורקיו מלאים רעש ירי כבד, הכל רוטט, רועד, אבק בכל, בעיניים, בנחיריים, לא רואים כמעט כלום. הוא יורה כמשוגע… מתוך קבוצת החיילים שמולו מטפס ועולה גוש רע של אש אדומה. הפעם זה עלי, הוא יודע בוודאות… "נהג אחורה!!!" הוא צורח. הטנק נע באיטיות נוראה. דעתו נטרפת עליו". ("אש" 45-46).

במלחמה זו הוא מחליף טנקים ויחידות ולבסוף, מוצא עצמו מצטרף לגדוד המילואים של עמרם מצנע: "כבר, מיד, ידע שהוא במקום הנכון. יש פה מסגרת אורגנית, יש סדר. ביחידה הזאת איחדו אפילו את הצורה שבה הג'ריקנים השחורים שעל הטנקים פונים כולם לצד אחד, זיהוי ברור כמו סמל של הגדוד. יש כללי עבודה. מישהו יודע מה הוא עושה" (עמ' 87).

בסופו של דבר נפצע נריה בקרב. בספרו הוא מקדיש חלק נרחב לחזרה מן המלחמה. הוא מספר באומץ על התהליך של ההחלמה והחזרה מן המלחמה. זהו סיפור התמודדות אשר נמשך הלאה אל מלחמת של"ג, שבה כבר פעל בתפקיד מג"ד.

נדמה כי המחברים כה שונים איש מרעהו ולא היא. שניהם מתארים את המלחמה בסגנון אישי וייחודי אך תיאור הלחימה בטנקים הוא כל כך דומה. האחד חילוני והשני דתי אך שניהם בחרו במקצועות שיש בהם הוראה ומחקר. האחד נפצע והשני לא אך שניהם כותבים בהרחבה על התקופה של אחרי המלחמה. שני הגיבורים שרדו את המלחמה ובמידה רבה ספריהם נכתבו לאור זיכרון של חברים לנשק שנהרגו ומתוך כוח ואומץ להמשיך בדר