"אורי ואני", הוצאת מרנגא, 2016, כריכה רכה, 354 עמודים
"אורי ואני" הוא רומן היסטורי מרתק שכתבה מילכה בן-ארי, אלמנתו של אורי בן-ארי ז"ל. מילכה ואורי מצאו זו את זה כששניהם כבר היו בעלי משפחות שהתפרקו והורים לילדים. האהבה ביניהם ניצתה באחת וסחפה אותם בסוג מפוכח של שכרון חושים וזוגיות מופלאה שנמשכה יובל שנים עד שאורי הלך לעולמו. זהו סיפור על שתי דמויות דעתניות שידעו לקיים באהבה רבה ובהערכה גם את הזוגיות וגם את עולמם – כל אחד לעצמו
אל"ם (במיל') שאול נגר
על הספר
תת-אלוף אורי בן-ארי (בנר), מפקד ומנהיג כריזמטי, ששמו הלך לפניו מאז מלחמת העצמאות. על אף שמילא בהצלחה רבה תפקידים מגוונים בחייו האזרחיים, בין היתר מנכ"ל דפוס והוצאה לאור "לוין-אפשטיין", מנכ"ל חטיבת כבישים ועפר ב"סולל בונה", קונסול כללי בניו-יורק, ועוד, שמו מזוהה בעיקר עם הפלמ"ח, עם חטיבת "הראל" במלחמת העצמאות, כמפקד חטיבה 7 במבצע "קדש", כמפקד גייסות השריון, כמפקד חטיבת "הראל" המשוריינת ב"מלחמת ששת הימים" ועד לסגן מפקד חזית הדרום ב"מלחמת יום הכיפורים".
אבל הצבא וניהול חברות הם רק פן אחד באישיותו המורכבת.
בספר "אורי ואני" חושפת רעייתו פן אחר של המפקד והמנכ"ל – פן של רגישות, רומנטיקה ואהבה, שבדרך כלל, מטבע הדברים לא באו לכלל ביטוי בכל הראיונות והפרסומים הרבים בתקשורת.
בספר זה מתארת מילכה בן-ארי לא רק את ההיסטוריה האישית של הלוחם והאזרח בן-ארי, המשיקה להיסטוריה של מדינת ישראל ותרומתו לה, אלא מתארת גם את הצד הפרטי והרגיש שבו, ומספרת בנוסף להישגים ולניצחונות, גם על אכזבות ותסכולים, כמו גם על מחשבות, לבטים, אירועים, זוטות מהחיים, ומעל לכול – על אהבה גדולה.
על אף שמילכה בן-ארי בהחלט הייתה כל הזמן אשתו, הייתה לה קריירה צבאית ואזרחית משלה ואופי סוער ועצמאי.
זהו סיפור חיים, בתמונות ובכתובים, של שני אנשים דעתניים וחזקים, ושתי קריירות שהשתלבו זו בזו באופן מופלא.
חווית הקריאה של הספר
הספר מרתק והקריאה בו סוחפת. גם מי שלא הכיר את אורי בן-ארי ואף לא שמע עליו ימצא עניין רב בספר המטיב לתאר חיים סוערים ומְלֵאֵי עניין, בסיפור המטיב לתאר מצבים ודקויות שבני זוג אוהבים ואחרים נתקלים בהם בחיי השגרה, המטיב לתאר לבטים והחלטות שקיבלו אורי ומילכה בדרכם הארוכה, החלטות שיש בהן השתקפות של אהבה גדולה וויתורים הדדיים למען אותה אהבה. הספר הוא גם על אורי וגם לצידו ובעיקר על שתי הדמויות המשורגות זו בזו – מילכה ואורי.
לעיונכם כמה ציטוטים מתוך הספר, להמחשת החוויה.
— נותרתי אני — ומנסה לקחת על עצמי להעלות על הכתב פרשת חיים ייחודית. סיפור של חיים סוערים, רב-גוניים, של לחימה, גבורה, אהבה, בנייה ועשייה מתמדת, וכן לבטים, כישלונות, מאוויים, הישגים, תסכולים, שמחות, 'נפילות', מאבקים, מחשבות, בעיות משפחתיות, וזוטות מהחיים.
— כיוון שאיני חבה דבר לאיש, לא לעיתונאים, לא לסופרים, לא למראיינים, לא להיסטוריונים ולא לוועדת הלשון – אקרא דרור לסגנון כתיבתי, להרגשותיי, למחשבותיי ולדעותיי – ככל שאחוש.
(מתוך המבוא)
הפלמחניק אורי בן ארי, מִיְּפֵי הבלורית והתואר (מארכיון הפלמ"ח)
כל בני משפחתו של אורי, עד האחרון שבהם, תשעים ושישה קרובים, כולל אביו ואמו החורגת – נכחדו בשואה.
בשורות קצרות אלה מקופלות תהפוכות חייו של הנער הצעיר. תמצית ימי ילדותו. סיפור אחד מתוך אין-ספור סיפורי הזוועה שפקדו את העם היהודי.
מתוך חורבות ילדות כאובה זו צומח ישראלי גאה, חסון, זקוף, נחוש, לוחם ללא חת, מצביא, מנהיג, איש ספרא וסייפא ומאמין גדול בחזון הלאומי.
(מתוך הפרק: ילדותו של אורי ונעוריו, עמוד 74)
לאחר מבצע סיני שבו פיקד אורי על חטיבה 7 והביא למהפך בתפיסת צה"ל על תפקיד השריון בלוחמת היבשה, התמנה אורי בן-ארי למפקד גייסות השריון. חודשים ספורים לפני שהועלה לדרגת אלוף שבתום הפז"ם, סרח אחד מקציניו של אורי. הקצין לחם בשעתו באומץ, ואורי שהיה מודע למקרה העלים עין ולא העמידו לדין. בעקבות המקרה, המתואר בספר, נטל על עצמו את האחריות והשתחרר מצה"ל.
בתום מלחמת ששת הימים שבה פיקד אורי על חטיבת הראל, כשהוא עטור תהילה מביצועיה, חזר אורי בתנופה לפעילות נרחבת בצה"ל, תחילה כקצין קבוע בצוות החשיבה של האלוף משה בר-כוכבא (בריל), שהיה מפקודיו של אורי כמ"פ צעיר במבצע סיני. באיגרת הוקרה כתב לו האלוף בר-כוכבא עם סיום תפקידו:
ידידי,
אני מודה ומעריך מאד את השתתפותך ב"צוות החשיבה" שהיווה גורם חיוני בתפקוד מנהלת הפקת הלקחים ותרגול המפקדות הבכירות של צה"ל, ברמות מפקדות הגיס, הפיקוד המרחבי והמטכ"ל.
במשך שנים אלה הקדשת זמן רב לדיונים אסטרטגיים וצבאיים, בהם תרמת רבות מניסיונך העשיר לפיתוח החשיבה הצבאית.
באישיותך ובהתנהגותך השרית במפגשים אווירה חברית, שתרמה לשיתוף הפעולה ההדוק והרעות.
השרות המוצלח ורב השנים שלך בצה"ל וכושרך המקצועי, הקנו לך סמכות ומנהיגות שהתקבלה ברצון ובהערכה רבה ע"י המפקדות המתורגלות ותרמו רבות להצלחה.
בברכת רעות לוחמים,
אלוף משה בר-כוכבא
(מתוך הפרק: אורי חוזר לפעילות בצה"ל, עמוד 126)
אורי בן ארי כמח"ט 10 הראל במלחמת ששת הימים
— כנער שעלה ארצה בגפו מגרמניה הנאצלת חודשים ספורים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושאיבד את כל משפחתו בשואה – גייס אורי מהאובדן הגחול תעצומות-נפש ותעוזות-לוחם ותיעל אותן החל מאותו הרגע ולכל אורך חייו למען תקומתה, קיומה, ביטחונה ושגשוגה של מרינת ישראל, אשר הייתה לאהבת חייו.
באישיותו נתמזגו בהרמוניה מושלמת תכונות של איש רוח, הגות וספר, בעל נפש רומנטית ותמה, לצד איש מעש וביצוע רב-תושייה ופורץ דרך – ספרא וסיפא.
במעשיו, הטביע טביעת יד בל תמחה בכמה מן הדפים החשובים ביותר בספר דברי הימים של מדינת ישראל, חותם שהוטבע בתעוזה, בקור-רוח, בתבונה ובמנהיגות.
אורי היה הייקה הכי ישראלי שהכרתי.
זכיית ממנו בחברות נפלאה של אדם ישר-דרך, איש אמת, מופתי ונאמן… הוא היה מסור בלב ובנפש למדינה ולצה"ל ופעל למענם בענווה ובכישרון. כך ננצור את זכרו.
יהי זכרו של אורי מבורך.
שמעון פרס
((מתוך הפרק: אורי חוזר לפעילות בצה"ל, עמוד 128)
…כל העשר שנים חולפות להן לנגד עיני לילה לילה על כל גרגרי חול שפת הים, ולילות הירח כשקרני כסף מרצדות בתוך שְׂעָרְךָ הכסוף. כל הימים והלילות ב"חלקת אלוהים הקטנה", בצפון הרחוק, כל הסעודות לאור נרות וצלילי המוסיקה. כל הנסיעות יוצאות הדופן לעולם הגדול, ועוד ועוד ועוד.
כה נהדר לחוש את הרטט ההוא הקיים גם היום. כה טוב לדעת שאין בו משום כאב שבזיכרונות בלבד, אלא שזו שרשרת אחת צרופה ורצופה של אהבה, עדנה, ערגה ולהט שהזמן לא זו בלבד שלא גרע מהם, אלא הוסיף עליהם עור כהנה וכהנה.
גאה לו ליבי כל פעם שאני שומעת את קול צעדיך וכשרואה אני את קומתך הזקופה מתנשאת לה עם כל הפאר שגבר רק מסוגל לאחל לעצמו. וכל זה שלי, שלי, שלי.
והלב כה גאה לו על האיש שלי הגדול והיפה, החזק, בעל כושר החשיבה הכה מיוחד, וגאה לו הלב על האיש המוכשר, בעל המרץ והדרייב הבלחי נלאים שלו – אולם לפני ויותר מכל – על מידת החום והביטוי לאהבה שהוא יורע להעניק…
(מתוך הפרק: ועוד על אורי, עמוד 142)
מילכה ואורי בן-ארי
לחתונתו של הנכד איתי (בנה של נורית) קנינו במתנה פמוטים לנרות שבת והברכה שאורי צירף מתמצתת אולי בצורה הטובה ביותר את גאוותו כיהודי וישראלי.
…מאז ימי דור בן-גוריון עלה הנושא "מי הוא יהודי" מחדש וביתר שאת על במת ההוויה היהודית. לא קיימת עדיין נוסחה מוסכמת. מאד חשוב לי שתדעו את דעתי בעניין, כי אדם חייב לדעת מיהו, מאין בא ולאן הוא הולך. שבעה קנים למנורה של ישראל מאז ההיסטוריה העתיקה, עבורי כל הקנים גם יחד, מבטאים מדוע אני יהודי:
קנה ראשון: אנחנו היהודים, הננו עם הספר. בראש וראשונה התנ"ך. אך יתרה מזו, לגבינו המילה "ספר" מסמלת את בכורת הרוחניות בחיי עמנו.
קנה שני: אנחנו היהודים לא נכנענו לשאיפת הגויים להשמידנו וכנאמר: "נצח ישראל לא ישקר". אימפריות נעלמו מעל פני האדמה ואנחנו הנרדפים – שרדנו. הגויים נכשלו במזימתם להשמידנו ובכל פעם פרחנו מחדש.
קנה שלישי: אנחנו יהודים כי כאן, בארץ ישראל תחילתה של ההיסטוריה היהודית. כאן נמצאים שורשי עמנו, על אדמה זו נולדו אבות אומתנו ואנחנו צאצאיהם, ממשיכים לשאת את ההיסטוריה על כתפינו.
קנה רביעי: אנחנו היהודים גאים על תרומתנו המיוחדת לאנושות בכל מישורי החיים. עם של מיעוט קטנטן שתרם את מירב חתני פרס נובל לעולם.
קנה חמישי: אנחנו היהודים גאים בעובדה שהבאנו לעולם את עשרת הדברות שאת יסודם נמצא בכל הקונסטיטוציות הנאורות ברחבי תבל.
קנה שישי: אנחנו היהודים גאים משום שאין עוד דוגמה בעולם לתקומת העם ומדינת היהודים. "ושבו מיליוני בנים לגבולם", החיינו שפה מתה ובנינו מדינה לתפארת.
קנה שביעי: אנחנו היהודים גאים משום שאין עוד ארץ, בה ארבעה דורות של יהודים יכולים להגן על נפשם עם נשק ביד…
זו מדינת היהודים.
(מתוך הפרק: ועוד על אורי, עמוד 146)
לסקירה על הספר "בטבעת החנק", של אורי בן-ארי, ראו כאן:
אורי בן ארי, מהמפקדים המהוללים של השריון, עלה לארץ לבדו בגיל 14 במארס 1939 במסגרת עליית הנוער. אימו נפטרה בהיותו בן שש, ואביו יחד עם מרבית בני משפחתו נספו בשואה. מובאת להלן עדות המוצגת במוזאון החדש ב"יד ושם":
המצבה של אורי בן-ארי: לוחם הפלמ"ח, מפקד גייסות השריון, אדם וחבר, איש ספר ועט. "נוע נוע! סוף."
