בודדים על התל

בודדים על התל
מאת: משה גבעתי ; הוצאת רעות, 2009, 264 עמ'

קרב תל-סאקי (ובמדויק אך פחות שגור תל א-סקי) נחקר על ידי אל"ם (במיל') משה גבעתי במשך שנים רבות. לאחר שפרסם בשנת 1999 חוברת מורשת קרב הבנויה כמערך שיעור עבור מפקדת קצין החינוך הראשי, עדיין האמין כי לא תמה המלאכה. הקרב היה משמעותי ביותר מן ההיבט המבצעי במהלך שני ימי הלחימה של קרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, וכן משום ערכי הלחימה שהתגלו במהלך האירועים, ולכן היה לו חשוב להרחיב את היריעה ואת החשיפה של סיפור הקרב.

כדי להבין את הקרב על מהלכיו, משמעויותיו והישגיו, ראה משה גבעתי לנכון להקדים רקע למלחמת יום הכיפורים ולהתייחס לרמת הגולן על גזרתה הדרומית והצפונית בהקשר לסדרי הכוחות של צה"ל ופריסת כוחות האויב העצומה והדינמית. כך מתקבלת תמונת קרב כוללת המאפשרת לנו להתמקד באופן נכון בלוחמים ששהו בתל-סאקי, החל מהשעות הראשונות שקדמו להתקפה הסורית, וחבירת כוחות שריון וחי"ר אליהם עד לחילוצם המרגש לאחר כ-48 שעות.

תל-סאקי היה לא יותר ממבנה חשוף של מצדיות בטון בראש תל עם בונקר שאינו תת-קרקעי, שכוח צנחנים מגדוד הנח"ל המוצנח 50, בפיקודו של סגן מנחם אנסבכר, נשלח לאייש אותו כעמדת תצפית קדמית בשעות הראשונות של 6 באוקטובר 1973. בשעות הרות גורל אלה דיווח אנסבכר ברשת הקשר על המהלכים והמערכים של כוחות האויב, והוכיח בכך את נחיצות הישארותו של הכוח בשעות הקריטיות. בהמשך התברר כי בפועל תרם לעיכוב הכוחות הסורים שזרמו בהמוניהם כדי לכבוש את רמת הגולן.

בין הצנחנים בתל וכוחות השריון שהיו מורכבים מלוחמים מפלוגה ד' של גדוד 82 מחטיבה 7, שהיה תחת פיקוד של חטיבה 188 בגזרה הדרומית של רמת בגולן, ומחלקה 2 של פלוגה ו' של גדוד 74 מחטיבה 188, שלחמה תחת פיקוד חטיבה 7 בגזרה הצפונית של רמת הגולן, התקיים שיתוף פעולה מלא ומקצועי. במהלך הקרב, ניסיונות החילוץ וההתבצרות התגלו ערכי לחימה ורעות, שלהם מייחד משה גבעתי פרק בסוף הספר ובכך מעלה על נס את הקרב בתל-סאקי כאחד מקרבות המופת הגדולים ביותר בתולדות צה"ל.

מורכבות האירועים, שאיתם היו צריכים להתמודד הלוחמים בתל באה לביטוי בספרו של מנחם אנסבכר "רסיס ממגש הכסף", שפורסם לפני שש שנים. מספרו אפשר ללמוד על החשיבות הרבה שייחס למחקרו של משה גבעתי על הקרב ורואה בו בר-סמכא לניתוח הקרב (ראה להלן סקירה של ספרו "רסיס ממגש הכסף").

משה גבעתי, היסטוריון צבאי, שפרסם עד כה מחקרים רבים על מערכות צה"ל, מגיש לנו ספר בעל חשיבות מחקרית רבה. כראוי לספר מחקר הוא כולל טבלאות, מרשמי קרב מקצועיים, הצגת מקורות המחקר, בכלל זה ראיונות רבים שקיים עם מפקדים ולוחמים ומפתח שמות, המסייע לנו להתמודד עם ריבוי האירועים.

משה גבעתי בחר להשיק את ספרו באופן מיוחד במינו. ב-26 במארס 2009 בכנס ביד לשריון של לוחמים מחטיבת הצנחנים 35 עם לוחמי חטיבות השריון 7 ו-188 הוותיקים שלחמו בקרב תל-סקי לצד החיילים הסדירים היום. באירוע נשאו דברים מפקדי חטיבות שביטאו את חשיבותו של קרב תל-סאקי בעיניהם, והתובנות שהפנימו מן הקרב, כלוחמים וכמפקדים, בהיבטים המבצעיים והערכיים כאחד.

דבורי בורגר

14 בינואר 2010: מלחמת יום כיפור – סיפורם של הנבגדים על הרכס

משה גבעתי מבקש לעשות צדק לסיפורם הלא כל כך ידוע של לוחמי תל א-סקי. אבירם ברקאי בא לתבוע את עלבונה של חטיבה 188, ואיזה עלבון צורב הוא זה.

אורי דרומי* (מאתר הארץ, 13 בינואר 2010)

בודדים על התל: קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים, משה גבעתי. הוצאת רעות, 264

על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, אבירם ברקאי. הוצאת ספריית מעריב, 200 עמ',

משה גבעתי, מפקד וחוקר היסטוריה צבאית, שכבר הוציא מתחת ידיו כמה ספרים ("שלוש לידות בספטמבר", "בדרך המדבר והאש", "בידיהם חושלה הפלדה" ועוד) מגולל פרשיית קרב שספק אם זכתה עד כה לפרסום הראוי.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן ב-6 באוקטובר 1973 היה תל א-סקי שליד רמת מגשימים אחד היעדים הראשונים של המתקפה הסורית. במשך יומיים עמדו מגיניו והלוחמים שחשו לעזרתם, חיילי גדוד 50 (הנח"ל המוצנח) וחטיבות 7 ו-188, במבחן שאין קשה ממנו. חברים מימין ומשמאל נהרגו ונפצעו, טנקים שניסו לחלץ את הנצורים עלו באש, והגרוע מכל – בכל רגע עלולים היו הסורים, שהשתלטו על התל, לשבות או להרוג אותם. גבעתי, שריאיין את רוב הלוחמים, מספר את סיפורם במיומנות ובאהבה. לעתים הדברים קשים לקריאה: אחד הלוחמים שנפצע זעק לעזרה והייתה סכנה שהסורים ישמעו אותו ויגלו את הלוחמים המסתתרים. הוחלט להשתיקו, ורק ברגע האחרון הוא נרגע.

מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. הכעס מושל בכל (תצלום ארכיון: לע"מ)

בספר "הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים" (ערך דני אשר, 2008, מערכות), זוכה פרשיית תל א-סקי בקושי לאזכור של שורות ספורות. אלוף (בדימוס) אורי שמחוני, אז קצין אג"ם של הפיקוד, הודה אחרי קריאת "בודדים על התל" כי נדהם ללמוד ממנו על ממדי הדרמה שהתחוללה שם ועל הגבורה שהפגינו החיילים הצעירים. "כל הלוחמים", כותב משה גבעתי, "הן אלה שיצאו מהמלחמה ללא פגיעה פיסית, והן אלה שנפצעו או נשבו, נותרה נפשם מצולקת". והוא מסכם: "בלחימתם מול כוחות החי"ר והשריון הסוריים במשך יומיים תמימים, הראו לוחמי הצנחנים והשריון דבקות במשימה, אחוות לוחמים, יוזמה בקרב, מנהיגות, תושייה ואומץ לב. הצנחנים והשריונאים בקרב תל א-סקי עמדו במשימתם וניצחו במלחמה, גם אם בשלביה הסופיים התבטא הניצחון על הסורים בניצחון הרוח".

אם גבעתי עושה צדק לסיפורם הלא כל כך ידוע של לוחמי תל א-סקי, הרי שאבירם ברקאי בא לתבוע את עלבונה של חטיבה 188, ואיזה עלבון צורב הוא זה. לקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה הסבוכה של המלחמה ברמת הגולן, ובמשקעים העכורים שהצטברו מאז, מזומנת כבר בפתיחה מהלומה: "ספר זה מוקדש לאותם לוחמים נבגדים שדהרו אל הרמפות במלוא אמונתם ונחישותם, וגילו שם, קצת לפני שתיים בצהריים, עולם ערכים איתן שהתפוצץ להם בפנים". כך, בחריפות שאין כמותה, אנו מתוודעים למטענים הקשים שסוחבים אתם ותיקי החטיבה מזה 36 שנים.

ברקאי, מפקד מחלקת טנקים במלחמה, תיחקר 230 לוחמים ומפקדים, הסתמך על מחקרו המעמיק של צביקה עופר על חטיבה 188 (שעדיין ממתין לפרסומו מטעם מחלקת היסטוריה של צה"ל), עבר על חומר רב והוציא מתחת ידו ספר מרשים. כתיבתו קולחת, סוחפת. כשהתפנה הכוח מתל א-סקי (שסיפורו מופיע גם כאן), הוא נתקל בחייל סורי שהתעוור, מגשש דרכו בחזרה אל חבריו. "שיירת טנקיסטים מותשת, מבכה את הרוגיה ואובדן תמימותה, מגייסת את שארית צלם האנוש שבה, חולפת על פניו וכולם נוצרים את אשם".

אבל מהשורה הראשונה ועד לאחרונה מושל הכעס, והוא אינו מכוון רק לקברניטי המדינה שהכזיבו. זהו כעסם של לוחמים שמפקדיהם (המח"ט יצחק בן שהם וסגנו דוד ישראלי) נהרגו, חטיבתם נשחקה בקרבות הקשים, ולגרסתם, חלקם במלחמה גומד ואת רוב התהילה נטלו אחרים.

"האיש הרע" בספר הוא יאנוש בן גל, מח"ט 7, שמדפי הספר עולות כלפיו טרוניות עזות על שלא העביר לחטיבה השכנה כוחות משלו, כשהצטווה לעשות כן. למשל, לפי הספר, כשחילק אלוף הפיקוד יצחק חופי (חקה) את הגזרה בין שתי החטיבות – 188 בדרום הרמה ו-7 בצפונה – הוא הורה לבן גל להעביר גדוד אחד לגזרת חושנייה, לטובת 188. כך זה נראה בספר: "יאנוש מאשר את קבלת הפקודה ובמקום להוריד גדוד דרומה, מסתפק בהנחייה לפלוגתו של מאיר זמיר (טייגר) שצמודה אליו, לנוע לגזרת 110. לא גדוד, לא בדיוק גזרה דרומית. ושוב זה יאנוש שעושה מה שבראש שלו. הוא במדים? הוא קיבל פקודה? נו באמת".

חץ מושחז משוגר גם לעברו של אביגדור קהלני, גיבור קרב עמק הבכא. יאיר נפשי, מג"ד 74 בחטיבה 188, מתאר בספר איך דהר בראש שבעה טנקים לסייע לקהלני שנקלע למצוקה. כשהגיע למקום, השתומם לראות את הטנקים של קהלני עומדים נטועים במקומם, ומסרבים לפקודותיו – בקשר ובדגלים – לנוע קדימה. "לנפשי אין זמן להרהורים בטלים. אלה לא זזים, אבל יש כאן מלחמה בשער וצריך לבלום את הסורים. עם קהלני או בלעדיו". אם כן, יאמרו אולי הקוראים, מעתה יש להביט אחרת בגיבורי אותה מלחמה.

אלא שקהלני עצמו, בספרו "עז 77", סיפר את הסיפור הזה בלשונו הוא, בגילוי לב. כך הצטיירה דמותו כמורכבת יותר, אמינה יותר, על הצלחותיה וכישלונותיה. אחר כך, במשך שנים רבות, הוליך סיורים לאזורי הקרבות וחזר על הסיפור.

לעומת זאת, לאנשי חטיבה 188 המלחמה היתה טראומטית מדי, ונוצר מעין טאבו. "כשלושים שנה חלפו כדי שנהיה מסוגלים לדבר איש עם רעהו", כותב ברקאי בכאב, "וכדי שנהיה בשלים מספיק לקום ולעשות מעשה", כלומר להעלות את גרסת החטיבה על הכתב. זהו איחור גדול, רב משמעות.

הפרשן הצבאי הבריטי, לידל הארט, מתאר בספרו "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה" (מערכות, 1985) איך ב-1918 פרצו הגרמנים את הקווים בצרפת, וגנרל צרפתי הגיע לחזית כדי להכין את התקפת הנגד. כשסיים את התדריך שלו, הרהיב עוז אחד מפקודיו, ובמבוכה ציין כי השטח שממנו הורה הגנרל לפתוח בהתקפת הנגד כבר נמצא בידי האויב. הגנרל פטר אותו בחיוך סלחני: "C'est pour l'histoire" – "זה למען ההיסטוריה". אכן, ידע הגנרל מה שאמר, כי במסגרת תפקידו הוא חלש על הארכיונים שעליהם הסתמכה אחר כך ההיסטוריה הרשמית.
פער גדול שכזה בין המציאות להיסטוריה הכתובה שלה דינו להיחשף ולהיות מוצג ללעג ולקלס. אך כשהדברים עמומים יותר ומתרוצצות גרסאות שונות על מה שאירע, כל המקדים לפרוש את משנתו זוכה. לא פעם, עושה את המלאכה אמירה נוקבת, המושמעת בעת התרחשות הדברים, הנקלטת ומעצבת את הזיכרון הקיבוצי – גם אם מתחולל אחר כך ויכוח על העובדות. דומה כי מי שהזדרז לצרוב את הדיסק הקשיח של הציבור, שבו מאוחסנות "האמיתות ההיסטוריות", יצא כשידו של הנרטיב שלו על העליונה, שכן קשה לגולל לאחור סיפור שכבר התקבע.

דוגמה בולטת ממלחמת הקוממיות היא פרשת ניצנים. כשנפלה הנקודה לידי המצרים, כתב אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי", שלחמה באזור, דף קרבי, שעליו חתם המח"ט שמעון אבידן, ובו המלים המרשיעות: "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף ונפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני… להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות".

העובדה כי מיד אחרי המלחמה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שניקתה את מגיני ניצנים (והרי מלכתחילה היא לא הנקודה היחידה שנפלה בתש"ח) לא שינתה הרבה. יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 ב"גבעתי", שלוחמיו השתתפו בקרב ניצנים, נסע אחרי שנים רבות לבקש סליחה מוותיקי המקום. לאביחי בקר סיפר ב"הארץ" ששמע מפי הנהג שהסיעו כי "בגלל הדף הקרבי של אבא קובנר אנשי הקיבוץ נחשבו בארץ לבוגדים. ילד שסיפר שהוא מניצנים, הסתכלו עליו בבוז". נדרשו שנים רבות ונדרשו ספרים כמו "ניצנים – קיבוץ שנבנה פעמיים" של צביקה דרור, ו"המטרה תל אביב" של רם אורן, וגם "עד הלום", סיפורו של גדוד 53 בתש"ח, שנימתו כלפי ניצנים פייסנית, כדי להקהות את רישומו של הדף הקרבי מתש"ח.

לעתים נוסף לכך היבט אישי כואב. בעת הכנתו של ספר גדוד 53 התברר למג"ד פונדק, לתדהמתו, כי בתש"ח הדיח בעקבות אחד הקרבות את המפקד הלא נכון, שבכלל לא היה אשם בכישלון. באותה כתבה של בקר תיאר פונדק איך איתר את האיש שגלה לניו יורק, שם חי תחת שם אחר, ואיך האיש הפגוע עוד עשרות שנים אחרי האירוע סרב לסלוח לו.

כך, כל מלחמה הולידה את גיבורי התהילה שלה ואת אלה שחשו שקופחו ועמלו לתקן את המעוות בעיניהם. מלחמת יום הכיפורים חרתה בזיכרון את קרב החווה הסינית כאפוס הגבורה של יצחק מרדכי ולוחמי גדוד הצנחנים 890. על כך התמרמרו במשך יותר משלושה עשורים לוחמי חטיבה 14 המשוריינת של אמנון רשף, שטענו בלהט כי הקרב שניהלו שם בלילה שקדם לכך לא זכה לכבוד הראוי, ובאו בטענות למח"ט רשף, שמיעט בהמלצות על צל"שים, עד שבכנס באוניברסיטת חיפה הוא הצטדק: "אני לא עסקתי ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו".
קרב החווה הסינית נועד לפלס את הדרך לצליחת התעלה, וזו, כידוע, מזוהה עם אריאל שרון ואוגדתו. שרון, כמו בן גוריון בתש"ח, ידע כי היסטוריה יש גם לכתוב, לא רק לעשות, ובאמצעות הספר "ראש גשר" (א"ל, 1975) שהזדרז לפרסם חברו אורי דן, הוא התייצב ראשון כאדריכל הצליחה, שכונתה בספר, ובצדק, "המהלך הצבאי הנועז והמורכב ביותר שביצע צה"ל בכל תולדותיו". מיד התלקחה "מלחמת גנרלים" שנסבה, כמו בעבר, על השאלה למי מגיע הקרדיט. מפקד האוגדה המשוריינת השנייה, אברהם אדן (ברן), הגיב בספרו "על שתי גדות הסואץ" (עידנים, 1979): "אוגדתי, אשר בחלקה נפל להילחם באופן פעיל עם כל שלוש עוצבותיה במשך 18 ימי לחימה רצופים… נתמעט חלקה וטושטש רישומה בסיפורים ובכתובים שנפוצו מגמר המלחמה". וכבר היו דברים מעולם.

ובחזרה לרמת הגולן ב-1973. הכותבים והשותפים לשני הספרים שלפנינו יכולים לחוש בצדק סיפוק מאוחר. אולי יגלו כי את ספינת "האמת ההיסטורית" קשה להסיט ממהלכה, אבל אי אפשר היה שלא לנסות. ייתכן שהתמורה האמיתית שיקבלו מקומה דווקא במישור האישי: כשישאל הנכד, השוקד על עבודת שורשים, "מה עשית במלחמה, סבא?", יוכל הלוחם הוותיק לשלוף מהמדף את הספר, לדפדף בו באהבה ולדעת שהכל לא היה לשווא.

* אל"ם (במיל') אורי דרומי היה מפקד הוצאת "מערכות"