בדרך לוחמים
מאת אל"ם ישראל כרמי, הוצאת "מערכות" (מהדורה חמישית), אפריל 1976, כריכה רכה, 330 עמודים (המהדורה הראשונה בשנת 1960). הציורים של אל"ם יהודה הררי
אל"ם (במיל') ישראל כרמי (2008-1915) עלה לארץ ב-1934 והצטרף להגנה. שירת במשטרת המנדט כסמל נוטרים, בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ובצה"ל. בתחילת מלחמת העצמאות סייע כרמי לפליקס ביאטוס בהקמת הקורס הראשון בהגנה למפקדי שריון ובהמשך הוצב לשירות המשוריינים (שמ"ש) של ההגנה שעל בסיסו הוקם לאחר מכן חיל השריון.
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
ספרו של ישראל כרמי "בדרך לוחמים" הוא מאותם ספרי היסטוריה אישית המשקפים את התקופה שבה חי ופעל, ספר בעל ניחוחות של התקופות הקשות והמעצבות בהקמת מדינת ישראל ובראשית דרכה. הקורא את הספר נחשף לעלילה רחבת היריעה של כוח המגן העברי לקראת הקמת המדינה ושל צה"ל, בעיקר בעשור הראשון לקיומה. בלשון קולחת ועניינית ובשפה של פעם, מספר ישראל כרמי את קורותיו על רקע התקופה המרתקת.
פרקי הספר
- במדי המשטרה הארצישראלית
- בנבול הצפון
- "פלוגות הלילה המיוחדות"
- ב"קו המתח הגבוה"
- בצבא הבריטי
- הקומנדו של המזרח התיכון
- באירופה
- עם שארית הפליטה
- המאבק על העלייה
- אחרי השחרור מן הצבא
- בפעולות "הבריחה" באירופה
- מעפילים ל"תיאודור הרצל"
- על סף מלחמת הקוממיות
- יחידת הפשיטה
ההקדמה לספר
אל"ם ישראל כרמי מגולל בספרו פרשיות מאלפות בקורות התקומה, בהן נטל חלק פעיל בשליחותה של ההגנה. הקורא בספר יתלוה אל המחבר בדרך הארוכה והמפותלת אל חוף העצמאות, הדרך אשר בה צעדו אנשי ההגנה במחשך עד אשר עלו אל אורו של יום במדינת ישראל. במת המאורעות משתנה, המסגרת החיצונית מתחלפת; והקורא מצטרף אל המחבר – כשהוא לובש מדים ופושטם, פועל בהסתר ובהסוואה ועושה לעיני השמש – ועובר עמו משליחות אל שליחות, מן הארץ חוצה לארץ; גיא החיזיון משתנה, אך חרף החליפות והתמורות יבחין הקורא בחוט-שני הנמתח לכל אורכה של היריעה: העלייה המאומצת במעלה העצמאות, שהייתה הווייתם האישית של אנשי ההגנה עוד טרם הושגה המטרה הנכספת.
בפקודת ההגנה יוצא איש-השורה ממבצע אל מבצע, ממסה אל מסה ומסכנה אל סכנה. עוד טרם נח משליחות אחת – וכבר הוא נקרא מן העבודה והמשפחה אל השליחות האחרת. הימים חולפים במתח גבוה של יגיעה וסכנה, כשעליהם זרוע אורה של שליחות.
אל"ם ישראל כרמי יכה ליטול חלק פעיל במאורעות מרכזיים, בשליחויות חיוניות ומגוונות. בעת מילוי תפקידיו זכה לבוא במגע עם אישיה ומפקדיה של ההגנה ועם מעצבי דמותה שכבר אינם עמנו בחיים; חוד כדי סיפורו נגולה לעיני הקורא תמונת המעשים אשר דור המאבק היה שקוע בהם ראשו ורובו, ומסתמנת הנתיבה הנמשכת מני אז אל מערכות צה"ל בימינו. למקרא סיפוריהם של העושים – וישראל כרמי בכללם – יתוודע הקורא אל עוברי הכוח העברי העצמאי ואל הניסיון שנאגר ונעשה מקור של תוכן ועוצמה לצבא ההגנה לישראל. אכן, שפריהם של שליחי ההגנה, בצירופם, מעלים לעינינו את קורות התקופה וההגנה כפי שהם 3נשקפים בחווייתם ובמעשיהם של מפקדיה ופעיליה, שצעדו בשורה, ובראשה, אל עידן העצמאות.
הוצאת "מערכות"
חבלות בצינור הנפט
מדברי הפתיחה של ישראל כרמי לספר
ספר זה הוא פרי רישום מאורעות בתחומי הביטחון שנקלעתי אליהם בשנות פעולותיי בהגנה. חברים עודדוני לספר את הדברים – ועשיתי כמיטב יכולתי לסמר אותם כפי שהתרחשו, או לפחות כפי שנראו לי בהתרחשם. לא אני היחידי שעשיתי את המסופר בספר זה, וככל שיד-הזכרון סייעה בידי הזכרתי את שמות החברים שפעלתי אתם ובמחיצתם. אך ודאי כי גם יד-השכחה פגעה בי, וכמה אנשים נשמטו שמותיהם ממני. אל-נא יראו בכך כוונה רעה. כן מבקש אני להודות בשער הספר לכל החברים הרבים אשר נענו להטרדותיי וסייעו בידי בעין-יפה בהכנת הספר
מבוא לספר
כחלוץ "ירוק" הגעתי ב-1934 מעירי בגולה לגבעת-השלושה הקטנה, ששכנה אז לא במקומה כיום, אלא על דרך ת"א-פ"ת, בואכה המושבה, ומחנה הצריפים והאוהלים שלה השתרע על פני מדרונה של הגבעה אשר מאחורי בית-החולים בילינסון כיום. הדרך אל הגבעה עברה בחולות, בין פרדסים מוקפים שיחי שיטה צהובה וריחנית, ובגבעה עצמה נראו אז גינות-הנוי הראשונות ליד צריפי-העץ הבלתי-צבועים.
בארץ היו ימי שקט ושלווה, כביכול. העלייה לארץ הגיעה בגלים ניכרים, ובין היהודים והערבים שררו יחסים תקינים. אנו, פועלי פתח-תקוה, נפגשים היינו עם הערבים בעבודה בפרדסי פתח-תקוה, ואף-על-פי שהיחסים בינינו לבינם היו, לעתים, מתוחים, היה לכך רקע סוציאלי – הם עבדו בשכר נמוך יותר מאתנו, ורבים מפרדסני פ"ת, היהודים, העסיקו משום כך ערבים בפרדסיהם. אנו, הפועלים היהודים, תבענו שכר גבוה; יותר וראינו בפועלים הערבים כוח-עבודה בלתי-מאורגן. קיימנו בינינו ויכוחים ללא-קץ כיצד לשנות את המצב, ומה עדיף: "ארגון-משותף" לפועל היהודי והערבי, או ארגונים "לאומיים" נפרדים. היו אלה, כפי שהוכיחה המציאות, ויכוחי סרק, כי השאלה לא היתה ארגונית-טכנית או פסיכולוגית, אלא יותר בעיה כלכלית-חברתית. הפועל הערבי היה בן הכפרים הסמוכים, והעבודה בפרדסי היהודים לא סיפקה לו, לרוב, את הכנסתו העיקרית, אלא בחינת תוספת והשלמה להכנסות משקו. הוא עצמו היה בן משפחת חקלאים בכפרו, שעליו היתה משענתו.
אנו, אנשי גבעת-השלושה, שעבדנו בעיקר בפרדסים שבהם הייתה עבודה עברית טהורה, מגענו עם הפועל הערבי היה קלוש וכמעט שלא נתפתחו בינינו שום יחסים חברתיים: בשעות שלאחר העבודה היינו אנו חוזרים לקיבוץ והם – לכפריהם. אפשר לומר, כי לא נזדמנו עם פועלים ערבים, אלא בשעות גיוס למשמרות למען עבורה עברית, כשהם מצדו האחד של המתרס ואנו – מעברו השני.
כך עברה כשנה לחיי בקיבוץ, ומשקפיו של ה"ירוק" כבר נשרו מעל חוטמי, התבוננתי סביבי, כשאינני מתפעל עוד מן הכל כבתחילה, והרגשתי כי נוסף לחיים הרגילים, הגלויים והידועים לכל, נוסף לענייני עבודה, משק ובעיות-חברה, הנדונים באספות כלליות של הקיבוץ, קיים עוד תחוס, אשר אינני יכול לעמוד על מהותו, תחום – שאינו גלוי לכולם, תחום – שנראה, כי רק הוותיקים יבואו בסודו. תחילה לא ידעתי בדיוק מהו, אך חשתי, כי אפילו חברים שנרקמו ביני לבינם יחסי רעות במשך השנה שחייתי עמהם, מסתירים איזה כוד כמוס מפני – לעתים "נעלמים" הם מפני ומתחמקים מלענות לי על שאלות בדבר מעשיהם וטיוליהם בערבים או בשבתות, שמתי לבי לכך, כי רובם של אלה אינם צעירים מקרוב באו – אלא מן הוותיקים ומן הטובים שבחבורה. חשדתי בלבי, כי הם מן הבחורים, שהובאו בסוד עניני ההגנה, זו האגודה, ששמעה המסתורי והנערץ הגיע לאוזני עוד בהיותי בחו"ל, והנה עתה כאן חיים מסביבי חברים, העוסקים ממש בענייני ההגנה הנעלמים. לא העזתי לשאול איש מהם בפירוש למעשיו, אך בסתר לבי הרהרתי לא פעם כיצד עליי לנהוג, כדי שאף אני אהיה ראוי להיות מובא בברית-ההגנה.
ולהפתעתי הרבה בא היום הזה הרבה בטרם קיוויתי לו. היה זה לערך לתקופת השנה לבואי לגבעת-השלושה, כאשר נקראתי באחת השבתות לשיחה אל חבר ותיק, אשר פרש לפני את מסיבות חיינו בארץ והתפתחות מפעלנו הציוני עד כה ועמד על מאורעות הדמים אשר פרצו כבר בארץ בימי השלטון הבריטי כמה פעמים, ועל הלקח שעלינו להסיק מהתקוממויות הערבים, בין אם נשאו אופי של המון שודד ובין אם היו חדורי רוח לאומנית. הוא הבהיר בפניי כי אם רצוננו להבטיח את חיינו, שלומנו, כבודנו והתפתחות מפעלינו – איננו יכולים להיות תלויים בעניין כה חיוני כהגנה על עצמנו ברצונם הטוב (או חישוביהם המדיניים) של שלטונות-המנדט; ואם באמת רוצים אנו להקים מסד לחיים עצמאיים במולדתנו, חובה עלינו לפתה היטב גם כוח-מגן עברי עצמאי – ולו גם יהא קטן, בלתי-מוכר וחשאי. כוח זה יעמוד על משמר ביטחוננו, ואם תבואנה התקפות אויב – יהדוף אותן, ובמקרה שלא יוכל לחסלן לגמרי, יחזיק מעמד לפחות עד שיגיעו כוחות המשטרה הפלשתינאית או הצבא הבריטי. ארגון-מגן זה – שבשיחה כונה ה"ארגון" או ה"שורה", ולא בשמו המפורש הגנה – הוא ארגון מחתרתי. אין מתקבלים אליו אלא חברים שהמליצו עליהם במיוחד, והואיל ונמצאתי ראוי להיות חבר בו, מוצע לי להצטרף אליו.
למיתר לומר, כי בדחילו ורחימו קיבלתי עלי את כל חובותיו של חבר ההגנה, ובהתלהבות רבה נתמסרתי לאימונים ולתרגולים שהוטלו עלינו.
הנפת הדגל העברי בקסרקטין הבריטי, למורת רוחם של המפקדים הבריטים
פסקת הסיום של הספר
כחודש אחרי כיבוש באר-שבע הועברתי לחטיבה "שבע", שחנתה אי בקו-הצפון והייתה אחראית לגבול הסורי והלבנוני. הגדוד שנמסר לפיקודי ישב בעמדותיו בקו הגבול שבקבע כתוצאה מפעילת "חירם" לשחרור הגליל. עט חתימת הסכמי שביתת הנשק של רודוס ותום הקרבות של מלחמת הקוממיות בתש"ט – סיימתי פרק זה של שירותי הצבאי, שנמשך כ-15 שנה. תחנותיו הרבות – בשליחות ההגנה והצבא שבדרך – כללו את משטרת פלשתינה (א"י), פלוגות הלילה המיוחדות, הפו"ש והפו"מ – יחידותיה המיוחדות של ההגנה – ה"באפס" ו"החטיבה היהודית הלוחמת" בצבא הבריטי, שליחות "הבריחה" באירופה, ולבסוף – גולת הכותרת, שלקראתה חתרנו, פעלנו, התאמנו והתכוננו – הלא הוא הצבא העברי העצמאי, הלוחם את מלחמת הקוממיות של מדינת-ישראל הריבונית ושל עם-ישראל בארצו.
בדרך לאוניית מעפילים
כריכת הספר במהדורת כיס
ישראל כרמי – כרטיס ביקור (מתוך ויקיפדיה)
ישראל כרמי (ויימן) נולד בשנת 1915 בלודז' שבפולין וגדל בדנציג. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל. התיישב בקיבוץ גבעת השלושה והצטרף ל"הגנה". בשנים 1938-1935 שירת במסגרת משטרת המנדט כסמל נוטרים. היה מפקד פלוגות השדה – הפו"ש – בגוש דן. ב-12 במארס 1938 השתתף באבטחת העלייה לחניתה ולאחר מכן נתמנה למפקד בפלוגות הלילה המיוחדות (SNS) שהקים קפטן צ'רלס אורד וינגייט ("הידיד"). במסגרת זו היה משומרי צינור הנפט עיראק-חיפה. זכה ב"מדליה המשטרתית הקולוניאלית על אומץ לב" על "שהציל חייו של הקצין הממונה על פלוגות הלילה" – וינגייט, בקרב ליד הכפר דבוריה.
אל"ם ישראל כרמי
במלחמת העולם השנייה
בשנת 1940, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב כרמי לצבא הבריטי ליחידת חיל הרגלים, ה"באפס", והיה סמל מחלקתי בפלוגה ששמרה על שדה התעופה של חיפה, על מחסני נשק ותחמושת בסביבת חיפה ועל הנמל ושובר הגלים. למראה הנשק הרב, החליט להעביר חלק ממנו להגנה. לימים סיפר : "אם כי ידעתי, שתחמושת זו מיועדת לחזית, למלחמה בנאצים, הלא הייתה כאן, לנגד עיניי, כמות עצומה כל כך של תחמושת, עד שלא יכולתי להימנע מהרהורים, על ניסיון 'ללוות' משהו, למען צורכי ההגנה הדוחקים." כרמי סיפר על כך ליצחק שדה, ולאחר הרבה מאמצי שכנוע, קיבל אור ירוק. בקיץ 1941, הוביל כרמי כעשרים אנשי הגנה אל מצבורי נשק קל, והשלל היה עשרים ארגזי תחמושת. בעקבות הצלחה ראשונה זאת, באו רכישות נוספות.
בהמשך היה רב סמל פלוגתי בקבוצת החקירות המיוחדת שהורכבה מ-38 חיילים יהודים, רובם מארץ ישראל, דוברי השפה הגרמנית ופעלה במדבר המערבי וביצעה פשיטות נועזות מעבר לקווי האויב הגרמני.
כרמי המשיך בפעילות רכש נשק לארגון ההגנה ממצרים ומהמדבר המערבי, בזמן המלחמה. בפברואר 1943, הקימה ההגנה מרכז רכש בקהיר, בפיקודו של לוי אברהמי, ראש הש"י (שירות ידיעות) בחיפה, שהגיע, בעזרתו של ישראל כרמי, למצרים מחופש כסרג'נט בצבא הבריטי. במסגרת פעולות רכש אלו הוכנה בסדנת יחידתו של כרמי משאית שלל גרמנית (מאלו ששימשו את יחידות הקומנדו להעברת חיילים מחופשים במדים גרמניים לביצוע מבצעים מאחורי קווי האויב), עליה הועמסו חמישה טון תחמושת ונשק, כולל מקלעים ותת-מקלעים. כרמי יצא עם משאית זו, כשבידו מסמכים המעידים כביכול שהנשק נשלח לשם בדיקה במשרדי המודיעין הבריטי בארץ ישראל, דרך המדבר המערבי, עד שהגיע עמה בשלום לקיבוצו גבעת השלושה, שם נפרק הנשק ונשלח למחסני ההגנה.
בבריגדה, בנוקמים ובבריחה
בשנת 1944 עבר לשרת בבריגדה היהודית שלחמה בחזית איטליה. לאחר תום המלחמה נמנה עם קבוצת "הנוקמים", קבוצה שביצעה מעשי נקם בפושעי מלחמה נאצים, לצדם של חיים לסקוב, מאיר זורע, שמעון אבידן ואחרים. בתום המלחמה חזר לגבעת השלושה, אך שב לאירופה כדי לקחת חלק בפעולות ארגון "הבריחה", שהעביר ניצולי שואה ממזרח וממרכז אירופה לנמלי איטליה, משם העפילו לארץ ישראל.
במלחמת העצמאות
בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות סייע כרמי לפליקס ביאטוס בהקמת הקורס הראשון בהגנה למפקדי שריון. פליקס ביאטוס היה לוחם בצבא האדום לשעבר שלאחר מכן הקים את גדוד הטנקים במסגרת חטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה שלחיל השריון הישראלי. לאחר מכן הוצב כרמי לשירות המשוריינים (שמ"ש) של ההגנה שעל בסיסו הוקם לאחר מכן חיל השריון.
מיד לאחר הכרזת העצמאות הוקמו שתי פלוגות ג'יפים שנשלחו לנגב וכרמי נתמנה לפקד על אחת מהן. על בסיס פלוגות אלו הוקם הגדוד התשיעי של הפלמ"ח שהיה גדוד פשיטה ממונע במסגרת חטיבת הנגב וישראל כרמי מונה למפקדו. הגדוד פשט על שדה התעופה של עזה ופוצץ את גשר דהרייה.
בעת ההתקפה על קיבוץ נגבה, ביוני 1948, היה הכוח של כרמי בדרכו דרומה וחטיבת גבעתי שלחה אותו לעזרת נגבה. ישראל כרמי סיפר לימים:
"שוהים היינו במחנה חצור כשמפקד גבעתי, שמעון אבידן, פנה אלי וביקשני, מחמת המצב הקשה ביותר שנוצר כרגע בנגבה המותקפת קשות על ידי המצרים, לשלוח יחידת ג'יפים ולהטיל עליה לחדור מיד לאגפו של האויב ובכך לשבש את קצב התקפתו הנמרצת על נגבה. הוריתי לפלוגת הג’יפים שלנו, 'חיות הנגב', לנוע אל מצפון לנגבה, להגיע עד למרחק מתאים מן האויב התוקף את הנקודה, להטיח בו מכת-אש עזה ולהסתלק מיד – כדי להופיע כעבור מספר דקות במקום אחר, לחזור ולהטיח בו מכת אש ולשוב ולהסתלק ולעבור למקום שלישי ואחר כך למקום רביעי וכיוצא בזה. כשהגיעו הג'יפים, מצד גבעות ג'וליס, לאגף המצרים, שעמדו על הכביש ליד נגבה, כמה מאות מטרים מהטנקים שלהם, נפרסו כמניפה ופתחו עליהם במכת אש. הפעם הגיבו המצרים בזריזות והזעיקו לעזרתם מטוסים. עד מהרה הופיעו מטוסי קרב מצריים והמקלעים שלהם פתחו באש על פלוגת הג'יפים שלנו, אבל הפלוגה הייתה כבר ערוכה במעגל וקידמה את שני המטוסים באש מכל הכלים שברשותה. יעילות ההתקפה המצרית לא הייתה רבה. היא גרמה לנו מספר פצועים, אבל כל כלי הרכב יצאו שלמים".
מיד לאחר נסיגתם של הטנקים המצרים מגדרות נגבה, נסוגו ממנה שאר כלי הרכב המשוריינים ואנשי חיל הרגלים המצרי. תוך כדי כך סבלו אנשי החי"ר המצרים אבדות כבדות מאש מגני נגבה.
ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה, והטבעת אלטלנה נערך כרמי להתקפה על מצודת זאב, משכן הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים) ובית"ר שברחוב המלך ג'ורג', אולם ההוראה לביצוע ההתקפה בוטלה ברגע האחרון. הגדוד התשיעי השתתף בהדיפת ההתקפה על קיבוץ בארות יצחק ולחם בהתקפה השנייה על משטרת עיראק סואידן, כיבוש באר שבע, התמילה, שבטה, אבו עגילה.
לאחר המלחמה
ישראל כרמי המשיך לשרת בצה"ל לאחר תום מלחמת העצמאות. בשנת 1952 התמנה כמפקד גדוד הסיור של פיקוד בדרום. בשנת 1954 מונה למפקד עוצבת בני חיל. במלחמת סיני, בשנת 1956, היה סגנו של דוד אלעזר בפיקוד על חטיבת הנגב, חטיבת חיל רגלים במילואים שלחמה ברצועת עזה. לאחר המלחמה שירת כמפקד חטיבה 27. בשנת 1962 נתמנה לתפקיד קצין המשטרה הצבאית הראשי, אותו מילא עד לפרישתו מצה"ל בשנת 1971. את זיכרונותיו מזירות הקרב הרבות בהן השתתף העלה על הכתב בספרו "בדרך לוחמים" שיצא לאור בשנת 1960.
ישראל כרמי נפטר בשנת 2008 בגיל 92.
ישראל כרמי בשנותיו האחרונות
עוד על ישראל כרמי, מתוך ארכיון לתולדות פתח תקווה, ראו כאן:
